סיפורי
"בוגי".
יום שבת,שעת ערבית,אני יוצא לטיול
היומי שלי עם כלבי הנאמן "בוגי". כלב בן כלאיים,חובב טיולים מושבע.
הרחובות ריקים מאדם ומפעם לפעם
מפלחת את האוויר אזעקה מלווה בנפילה רועמת של קטיושה, ושוב שקט. לפתע מתוך הדומיה
פורצת שירה אדירה של גדוד הצנחנים שהתנחלו במתחם ביה"ס קשת במרכז כפר הורדים
ומתכונן לכניסה ללבנון. זהו רגע של התרוממות רוח.
ההחלטה באו"ם על הפסקת האש
התקבלה ברוב קולות מוחלט ואנחנו כבר עוסקים בעריפת ראשים ובהאשמות. פרשנים ומפרשים
למיניהם יושבים באולפנים הממוזגים של תל אביב מדברים על המצב ועל עוצמתו של העורף.
אני מרגיש שאנחנו מצויים בפרשת
דרכים. אנחנו כבר לא אותו עם ולא אותו צבא. אחדות העם ויכולת ההרתעה שניהם נפגעו
קשות. חלקו הגדול של העם היושב במרכז הארץ בכלל מנותק ממה שקורה בצפון ובעצם כמו
בת יענה טומן את ראשו בתוך השפע והנהנתנות. אני חושב שאנחנו נמצאים בשעה קריטית
לעמנו וקיומנו כחברה. זה הזמן לאמץ את דברי הנשיא קנדי: "שאלו מה אנחנו
יכולים לעשות עבור המדינה ולא מה המדינה יכולה לעשות עבורנו".
זה הזמן שהמרכז יתעשת,יתנדב ויתרום
לטובת הצפון.
כרגע המלחמה הקשה עדיין בעיצומה.
הכאב על ההרוגים והפצועים הוא נורא.
כולנו מחויבים לתמוך בצה"ל ולעודדו בקרב הקשה. יחד עם זאת זה הזמן
להבין שכוחנו כעם הוא באחדותנו. כולנו עם אחד ועלינו לאהוב את זולתנו כמונו.
ישר כוח
דרור רון
כפר ורדים
12.08.2006