16.8.08 אתם לא תאהבו את זה מאת
איתמר פרת שואבה (שלח לאתר יוסי חסין)
דברים אלה נכתבים בהשראת מכתבו הפתוח (בעברית וגם
באנגלית) של פרופ'
אנוכי הכותב אינני פרופסור, אינני לוחם מצטיין ואינני אב
שכול. אני אזרח ממוצע לגמרי.
פרופ' איסר נוקט כנגד סמיר קונטר דברי רהב נמלצים,
ומסביר לו כמה עלובי נפש ורעי לב הם הערבים, כלומר, סמיר קונטר ומרעיו, וכמה אנחנו
היהודים טובים מהם וצודקים מהם. דבריו של פרופ' איסר נכתבו בבוז מתנשא של מי שחושב
את עצמו לבן עם סגולה, הגאה גם באוולתו ובתבוסותיו.
אולי יש לנו השגים במדע ואמנות וחינוך וערכים, אבל את
המלחמה נגד הערבים אנו עומדים להפסיד, אם לא נעמוד בהקדם על כמה טעויות נוראות
שהפכו לחלק מקיומנו, והן גם תחסלנה את קיומנו זה אם לא נתעורר מדפוסי החשיבה
ההזויים ההולכים ומשתלטים עלינו במהירות.
והרי אחדים מהם:
1. הגענו לשיאים
בפולחן הפגרים. תמורת ארגז של בשר בואש, שאת תכולתו איש אינו רוצה לראות, להריח,
או אפילו לצלם, אנו מוכנים לסלף כל עקרון של שכר ועונש, של חוק וצדק, של הגיון
טקטי ואסטרטגי, ורחמים על חייהם של אלה הראויים לרחמים. ששה מיליון יהודים עלו בעשן
בשואת ארופה - תארו לכם שהנאצים היו מחזירים ששה מיליון ארגזי אפר מזוהה, והיינו
חייבים לקיים שש מיליון הלויות עם חזן ונציג צה"ל וחברי ממשלה וכסוי בתקשורת.
עבור
שרידים של רקמות שתוך שבועות ספורים
ייהפכו לחלק מן הקרקע והאויר, ולפעמים של מי הים, מוכנים אזרחי ישראל וממשלתה לשלם
כל מחיר בממון ומוסר. רבין ז"ל הקציב
כמה מיליונים כדי לסרוק את קרקעית הים הסיני בחיפוש אחרי גופות ימאים
"שלנו", שהפכו מזמן למזון שוכני האוקיאנוס.
הורים
של חללים נהיים לפתע מה שהם לא היו אף פעם בחייהם: בעלי-בית על גופת החלל. לא שהם
צריכים את הגופה במיוחד, או שהיא שייכת להם לעשות בה כרצונם. סביר להניח שאינם
הולכים לשתול פרחי גרניום בגולגולת או לעשות מחרוזת מן השיניים, אבל
"מגיע" להם הארגז עם תוכנו. ואם חלילה נפלה טעות והתוכן אינו של החלל
הפרטי שלהם, הרי יש מקום לשערוריה בתקשורת והתנצלות עד-עפר של נציג צה"ל.
הקשר
בין גינונים אלה, הליכות עכו"מ ועבודה זרה לכל דבר, לבין הרעיון 'כבוד המת'
מופרך ונטול כל הגיון. הרעיון שאישיותו של אדם מת משתמרת בשיירי רקמות רקובות הוא
אמונה תפלה ואלילית, שאין מוסדותיה של מדינה מודרנית לא-דתית אמורים להחזיק בה
ולאכוף אותה. בגלל פולחן הפגר נהרגים חיילים בשדה הקרב, שהרי חובה קדושה היא "להחזיר את החברים", משמע פגרי
חברים, שבאמת כבר לא יצלחו לשום דבר. בגלל פולחן פגרים אלמונים נסללים מעקפי
כבישים או לא נסללים בכלל. בגלל פולחן הפגרים הופכת ארצנו הזעירה לבית קברות מסורתי
שידחק את החיים לחלוטין - כל 25 שנה בערך
מתווספים למאגר כ- 2 מיליון פגרים. עד מתי זה יכול להמשך? כמה מנהרות או מגדלים
אפשר לבנות למטרות הפולחן הזה? הבה
ונלמד מאויבינו מה שהם הבינו מזמן: גופו של אדם הוא עפר ואפר, לא חפץ פולחני מקודש
ולא מטבע במסחר בשרים ולא מנוף לתביעות כלשהן. אולי, אם נקבל אמת הגיונית זו,
נפרוץ את סורגיה של מלכודת נפשית וטקטית המקנה להם יתרון אסטרטגי עצום. נשתחרר
מאיום ממאיר שעלה, עולה ויעלה לנו בחיינו ובטחוננו, אנו הטרום-פגרים.
2. המצאנו את
המושג "חפים מפשע". אוכלוסיה ערבית המשתוללת בהפגנות המונים והשואגים
להשמדת כל יהודי בכלל ומדינת ישראל בפרט, כל משתתפיה הם אל-נכון חפים מפשע. ציבור
אשר מקיים מערכת חינוך המסלפת היסטוריה, המסיתה להשמדה, הקושרת שבחים לרוצחים,
נראה בעיני מנהיגינו ובודאי בעיני בתי דינינו כציבור חף מפשע. כל פגיעה בו היא
בחזקת 'ענישה קולקטיבית', והיא אסורה משום שאין בחוק פשיעה קולקטיבית. יש להסיק אפוא כי אותה חברה המשריצה מתוכה
ארגוני הרג, שוד והתעללות מנותקת כליל, מוסרית וארגונית, מארגונים אלה. על פי
אמירות שרינו ונשיאינו, שופטנו ובתי דיננו, זוהי חברה שכל היחידים בה חפים מפשע כל
עוד לא הוכחה אשמתם האישית. ישאל השואל: כל הטרור והשטנה והאכזריות והשקר והאלימות
והרצח מאין צמחו? מאלה שחלילה לנו לפגוע בהם, וחלילה שלא תפול שערה משערות ראשם -
הלא זהו הציבור הגדול והמכובד של חפים מפשע, אשר בדרך טמירה ונעלמת מצמיח מתוכו את
אלה המעטים שאולי, על פי ראיות קבילות, אינם חפים מפשע.
אין
סכוי לנצח במלחמה נגד חפים מפשע, ואין
אפשרות להלחם באויביך אם חבורה של שופטים נדרשת להחליט נגד מי מותר להלחם וכיצד,
ובעיקר כיצד לא. צבאות אנגליה, רוסיה וארצות הברית לא שאלו את בתי המשפט אם מותר
להם להפציץ את מפעלי התעשיה ומרכזי האוכלוסין של גרמניה. אבל הם נצחו במלחמה.
בחברה
לוחמת אין חפים מפשע. אתה, את ואני אולי לא הרגנו ערבים, לא קראנו להרג מוסלמים,
ואף על פי כן וחרף הלכות בג"צ אין אנו חפים מפשע. אז אם אנחנו חפים וטובים כל
כך, איך זה קרה שאנו מפסידים בכל החזיתות ותבוסותינו קרבות במהירות לסכנה קיומית?
אולי מרוב רחמים ומוסר אין אנו מבינים ואין אנו לומדים מן ההיסטוריה ואין אנו
זוכרים כיצד אומה מסוגלת ואף חייבת לעמוד על נפשה, ולהגן על חפי הפשע מבני עמנו
אנו?
כאשר
נושמד, יצויין על קברינו: פה נקברה אומה חפה
מפשע וטהורת נפש, שחוסלה באפס מאמץ על ידי אויבים חפים מפשע.
3. המצאנו את המושג: עבריין 'עם דם על הידיים'. אלה
אנשים היגיֶניים ובעלי אופי טוב, שלא הזיקו לאיש ועוול הוא לגזול מהם את חרותם.
בנירנברג
נתלו בשנת 1946 אחד-עשר מראשי השלטון הנאצי, שכל פשעם היה שישבו במשרדים וחתמו על
פקודות. לאיש מהם לא היה 'דם על הידיים'.
לפי מושגינו כיום, עקרונות הלחימה שאימצנו, הנאשמים היחידים בהשמדת עמנו
היו כמה פועלים פשוטים שפתחו ברזי גז, וכמה חיילים שירו (אבל הם קיבלו פקודות, ולא
יכלו לסרב).
ולכן לא
מובן מדוע אנו מתאמצים כל כך להתנכל לאנשים תמימים שאין להם דם על הידיים. אולי
כדי שבבוא השעה הם ישמשו מעין כסף מזומן לפדות בו את אלה משלנו הנתונים בצפורניהם,
אותם רוצחים ציונים צמאי דם שנפלו בידי לוחמי אללה (את אלה אין צורך להחזיר חיים.
הציונים יקנו אותם בכל מצב ובכל אריזה, וכמובן בכל מחיר).
4. המצאנו מושג:
קורבן. משפחה שאיבדה בן או בת - והיא ראויה בלי ספק לכל עזרה ותנחומים -
סבורה שהיא "הקריבה" אותו, שהיא תרמה תרומה. "נתתי בן למדינה, מה
המדינה נתנה לי?" כאלו יש למשפחה
שיקול דעת בנושאי גיוס ולחימה.
בעולם
שסביבנו, כל אזרח ואזרחית חייבים להשתתף בהגנה על החברה שהם חיים בה, והמגוננת
עליהם, וזאת בתוקף חוק גיוס חובה. אין להורים, למשפחה ולידידים כל חלק בכך, חוקי
או מוסרי.
מעציב
ומביש לראות כיצד התקשורת מעודדת את התיהרותן של משפחות לא-מעטות אשר נשתכנעו
שמרגע שפגע בהם האסון הרי הם מקופחים שמגיע להם ככה וככה, שנהיו לפתע מומחים
למודיעין ולאסטרטגיה ויועצים לבעלי
תפקידים, הקובעים בפסקנות איזו פעולה ואיזו מלחמה היתה "מיותרת", שנהיו
קדושי עולם הזכאים להסתובב בתבל ולהטריד ראשי ארגונים וממשלות, מוגנים על ידי הילת
האבל והרחמים. ורק אותו גס רוח, ח. נ. ביאליק, העז וצעק עליהם: "אל בית
הקברות, קבצנים!" נו טוב, משורר
לאומי. סולחים לו.
5. הולך ומשתרש בנו סילוף בלתי-טבעי של המושג
'משפחה'. הולך ומסתרס החוסן החברתי של עם
בריא, על ידי הסתערות תקשורתית ומדינאית
על רגשות אישיים שיש להם מקום ביחידה המשפחתית המוגדרת, אבל לא במרקם החברתי שמעבר
ליחידה האישית הזאת. בכל חברה קיים מרחק רגשי מסויים, אשר בדומה למרחק הפיסי האישי
הדרוש לכל אדם, מותיר מקום לבטחון ושלוה נפשית. אבל כאן, מכל המיקרופונים ומכל
המסכים שואגים אלינו: היו עצובים! התגודדו ובואו להלוויות! התיפחו! בכו בכה להולך!
ציוחו בפרהסיה והטיחו הבלים של אבלים, כי הרי אין אדם נתפס על צערו! הביטו בעינינו
הבוכיות! ראו מה היה לילד של כולנו! התמוגגו מגודל האסון! הרבו בלהג תנחומים, ואל
תבושו לנדור נדרי כזב! הגבירו מלים לתאר את גודל האבדה הנוראה! ואל תשכחו לחרף
ולגדף את "האחראים".
משפחה
היא יחידה חברתית זעירה הנשלטת על ידי רגשות ביולוגיים מוּלָדים. היצר השבטי מוגן מפני אינטימיות זו, ולפיכך יש
לו גם סמכויות חזקות יותר של שפיטה ולחימה. השבט המוגדל יש בו את העוצמה של עם,
כוחה של ברית חברתית. לעם ולמדינה נתונים הסמכות של שיקולי תועלת וצדק שאינם בתחום
המשפחה, שאינה מסוגלת - וגם אינה נדרשת - לשפוט ולפעול במישור החברתי והלאומי. אמא
אינה מסוגלת לשפוט את בנה על מעשה פשע.
רמטכ"ל או ראש ממשלה אינו רשאי לקבל החלטות כאלו כל חייל הוא יוצא
חלציו וכל אֵם בעַם היא אמו. במדינות
העולם ההגיון הזה מקובל ומובן מאליו. אצלנו בישראל נשמעים מדי יום שדורים על
"להחזיר את הילדים" - אף כי מדובר בגברים בוגרים המתגלחים כל בוקר,
ואחדים גם אבות לילדים בעצמם.
החברה
השבטית הבריאה אינה סובלת ואף אוסרת סילוף זה, "פן ימס את לבב אחיו
כלבבו".
אחוות
לוחמים, גבורה ורצון הצטיינות הן תכונות שכל צבא מטפח, וצבאות אויבינו לא כל שכן.
היפחנות הרכרכנית של מופעי התקשורת, מכתבי הקשר והעצומות הסובבות ברשתות האינטרנט,
הפסטיבלים של "הזדהות" - כל אלה
לא זו בלבד שאין בהם אף קורטוב של תועלת
ואינם מטילים משקל במיקוחי הדמים ואינם מלכדים את השורות - הם ממוססים כל קונסֶנסוּס של אחוה וחוסן. כל מה
שהם מחוללים זו פרצה הולכת ומתרחבת במוראל הלאומי. הן כבר יצרו את המושג החדש-מאוד
"פצועי חרדה".
6. המצאנו מושג
שאינו כתוב בתורה ולא אמרוהו חכמינו, ואף לא חכמי הגויים: "קדושת חיי
אדם" (דומה למושג הדמיוני 'זכות הציבור לדעת', מעין הידור של 'תשוקת הציבור
לדעת', שהתקשורת ומשתמשיה בדו מלבם לטובת עצמם). איש לא היה גוזר כליה על עצמו ועל
קרוביו בתוקף 'קדושת חיי החיידק' או 'זכות הקיום של הוירוס'. אבל את החברה הבריאה
שלנו אנו מפקירים לפחד, לחולי, לעינויים ויגון חסר נחמה, וגרוע מכל אלה: לסכנת
מוות המכה בנו יום יום, בכך שאין אנו
מוכנים לטהר את חברתנו באמצעות דין המוות לרוצחים ומתעללים. התוצאה היא מחרידה: במישור
האזרחי פושטת התופעה הבלתי-נמנעת של פשע על פי חיקוי. במישור המלחמה בטרור יצרנו
תעשיית נשק איום בידי אויבינו: אותם אסירים (על פי משפט וחוק) שהפכו לתחמושת
סחטנות, שסופה הגברת ההרג. רוצח במאסר הוא כיום פצצה מטקטקת שאין חבלן שיפרק אותה.
כמה
יגון ונזק היו נמנעים אם אותו סמיר קונטר היה מוצא להורג, כדין וכחוק.
טוענים כי
עונש המוות אינו מרתיע. טענה זו א) אינה ניתנת להוכחה, ו ב) אינה לענין, כי עונש
המוות אין מטרתו להרתיע. הוא נועד לתת לנפגעי הרצח את התיקון היחיד שמאפשר להם
לחיות חיים כמו-נורמליים, לעשות צדק היכן שחברה הנאמנה לחבריה חייבת לעשות צדק. חברה המשלחת לחופשי את מרצחיה
אחרי שדאגה לכל מחסורם במשך מספר שנים ואף ציידה אותם במקצוע, אינה טובה מחברת פשע
מאורגן.
במקום להשתבח באשליות של חוסן ואחדות, התפארות
במצוינותנו ואיכותנו, הבה ונפקח עינינו ונראה כיצד האויב הערבי והאירני מחשל את
חרבו נגדנו. כיצד הוא מלהיב את המוניו בהתלהבות אמת, כיצד הוא מנצל את המושג היצרי
"נקמה" על ידי עילות בדויות, כיצד הוא רוקם מוטיבציות נחושות, כיצד הוא
משתכלל במערכות נשק גם בלי שתרם לעולם חתני פרס נובל, כיצד הוא זורע בנו לגיטימציה
של היאוש והספק וקריסת האומץ אף מבלי שהעמיד סופרים ומלחינים לתרבות העולם. נפקח
נא את עינינו ונווכח לדעת כיצד כל המושגים החסודים שהשלטנו על חיינו מוליכים אותנו
תהומה - ואויבינו, שאנו סבורים שאנו טובים וחכמים מהם, ינצחונו באפס יד.
את גלעד
שליט אפשר היה להשיב למחרת חטיפתו אלו כיבינו את כל האורות בעזה, השמדנו את כל
מכוניותיה ואוטובוסיה, אלו יצאנו ואסרנו את כל חברי ממשלת חמס שלה. את הקסאמים
יכולנו לעצור בהפגזה מרוכזת אחת של שכונה בבית חנון, ולא את החולות שעל שפת הים.
והרי
צפוי וברור שבסופו של דבר לא תִוותר לנו ברירה. אם ברצוננו לחיות ולא למות עלינו
להלחם כדרכן של אומות לוחמות. עלינו לחדול מלהיות 'משפחה' מלאכותית ורופסת, עלינו
לחדול מלראות נפגעי מלחמה (שלא כנפגעי תאונות, למשל) כקורבנות המטיחים בנו אשמה,
עלינו לחדול מאמונות ההבל בקדושת חיי אדם וחין ערכו של הפגר, עלינו למחוק את המונח
השקרי והמשתק 'חפים מפשע' ו'דם-על-הידיים'. בעצם, כל מה שעלינו לעשות זה לחזור
ולהפעיל את ההגיון הפשוט וללמוד קצת מן ההיסטוריה.
יש כמה
דברים שכדאי לומר אם אתה רוצה להראות
כחכם, ואחד מהם הוא "הזמן פועל לרעתנו". ובכן, זה לא הזמן. מי שפועל
לרעתנו זה אנחנו, ומי שפועל עוד יותר לרעתנו הם הערבים. אז אולי נחלץ עצמנו
מאשליות חסודות ושקריות. אולי כדאי ואף חיוני שנעשה משהו כדי לנצח ולא להכחד.
כמו
למשל להפיץ מכתב זה (אף אם אינכם מסכימים עם תוכנו). תודה על הקשב.
איתמר פרת שואבה.
יולי 2008 ^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^