26/6/08 קבר בודד במדבר : מאת חנן רותם
שנת 1949. מוסיה (עמוס) הכין את משאית ה"מק" של הכשרת
גינוסר לקראת הנסיעה הארוכה עד ביר עסלוג' שבנגב. הוא תדלק את משאיתו, צחצח את
שמשתה הענקית אף שידע שהיא תתכסה אבק בעוד שעות ספורות. המשאית היתה חלומו שהתגשם.
בהכשרה הוא עבד כעוזר הנהג של משאית המשק. עבודה לא קלה – לעזור בהעמסת התוצרת
החקלאית, בהובלתה, ואחרי כן בהעמסת המצרכים, הציוד וכל המטען שהובא מהערים –
טבריה, חיפה ואפילו תל-אביב - אל המשק.
ואז החליטה אסיפת חברי ההכשרה כי
לפני הקמת היישוב החדש בנגב, תקנה ההכשרה משאית משלה – "נדוניה"
לאיחוד עם הגוף השני שאיתו תקים את באר
משאבים
ואז, כשהגיעה משאית המק לגינוסר, עטו עליה כל חברי ההכשרה,
ליטפוה, עלו להצטלם עליה. היא היתה הצעד ראשון לקראת פרק חדש בחייהם
חברי ההכשרה עלו על המשאית ויצאו לדרכם הארוכה. הם נסעו בכבישים הצרים והמפותלים
של אותם הימים. לחלקם היתה זו הפעם הראשונה להדרים כל כך. הנוף נעשה יותר ויותר
מדברי, מאבד את הצבעים הססגוניים של העמקים, השרון והשפלה ולובש את צבעי החולות
ואדמת הלס של הדרום. היום כמעט פנה, ומלאכת הקבורה נעשתה בדממה. גם הסביבה היתה
דוממת – היישוב הקרוב והיחיד היה קיבוץ
רביבים, ועל הכביש הבלוי והצר לא חלף כמעט שום כלי רכב. לאיש מהנוכחים לא היתה זו
הפעם הראשונה שראה את המוות. איש לא בכה בקול, הן משום שזה לא היה מקובל אז
והן משום שהיה משהו סוריאליסטי בכל המעמד הזה. כאילו היינו שם וכאילו היינו במקום
אחר. מי שהתייפח או התייפחה עשה זאת בדממה.
כשסיימנו כבר החלה השקיעה, מאותן שקיעות וזריחות
מרהיבות במדבר. עלינו על המשאית הפתוחה. עוד בצאתנו מגינוסר, מישהו דאג לקחת עימנו
שמיכות, שאלמלא הן היינו קופאים בדרך הארוכה צפונה. בדרך כמעט שלא דיברנו. גם בגלל
העייפות וגם משום שאפשר להניח שכולנו חשבנו על הקבר הראשון שכרינו בנגב עוד בטרם
נטענו בו עץ אחד. וחשבנו על שמשון שנותר עתה לבדו, ערירי ובודד. חלקנו לא הספקנו
כמעט להכיר אותו, אבל ספק אם מישהו מאיתנו שנכח שם ישכח את הצעיר הזה, שחייו היו
קשים וסוערים, ועתה – במקום לבוא אל המנוחה ואל הנחלה הובא למנוחת עולמים.
חנן רותם