מפגש וירטואלי בקהילת תרבות ורוח ב- The marker Café

עם פרופ' ישעיהו תדמור, בעקבות ספרו חינוך כחוויה קיומית

יום חמישי, 2 באוקטובר 2008 בין 14:00 ל-16:00

http://spiritculture.cafe.themarker.com/view.php?t=631456

1

שלום פרופ' תדמור,
קראתי את מאמרך "ורוח אין" ומאוד נהניתי. מצא חן בעיני במיוחד הביטוי שקלב אריקר מציע "רוחניות אקטיביסטית" וזאת מכיוון שאני בעצמי סטודנט להוראה בתוכנית ל"חינוך לצדק חברתי וסביבתי" במכללת סמינר הקיבוצים. המגמה מתנהלת לפי עקרונות הפדגוגיה הביקורתית ואני חושב שהמגמה הזו מסמלת את הרוח האקטיביסטית שציינת.
צילמתי סרט קצר על התוכנית ואולי יעניין ואף ישמח אותך לצפות בו .
באופן אישי אני מרגיש שלא אוכל ללמד תכנים רוחניים או להעביר לתלמידי רוח אקטיביסטית בלי שאתן דוגמא אישית לכך בעצמי. אחרת, אני חושש שיהיה זה עוד חומר תיאורטי שהתלמידים יגידו עליו זה "סתאאאם" ולא הייתי רוצה שזה יקרה.
לכן, רציתי לשאול אותך, כיצד אתה רואה את התפקיד של המורה והמחנך בהקשר זה? עד כמה יכול או צריך הוא להרחיק לכת? לדוגמא, במישור האקטיביסטי - האם לשתף את התלמידים בדעותיי הפוליטיות? האם לעזור להם להתקומם נגד אותו ממסד וחברה שלעיתים מדכא אותם או קבוצות מיעוט אחרות בחברה? כמו למשל אפליה של יוצאי אתיופיה, גזענות בין יהודים וערבים, יחסי הכוחות בין נשים וגברים, הגמוניה אשכנזית מול דיכוי מזרחי? מאיזה גיל כדאי להתחיל לעסוק בתכנים הללו?
במישור הרוחני - כיצד ומתי לשוחח איתם על חוויות רוחניות, האם בשעת חברה? האם לספר להם על תובנות שלי יש? האם להביא טקסטים רוחניים לכתה? האם לתרגל איתם מדיטציה? על חשבון מה? איך לדעתך ניתן לקיים שיחות או דיונים שמצד אחד יענו על צרכי להחדיר רוח ורוחניות לחיי הכתה אך מצד שני, שלא יהיו מייגעים מידי ויענו גם על צרכיהם , אולי מבלי שהם אפילו מודעים להם?
בברכה ותודה מראש,
מתי צוקרמן

למתי – שלום,
מעבר לשאלותיך, קראתי עליך באתר והתרשמתי מאד מ"הפאתוס החינוכי", מתחושות השליחות והמחויבות שבך. הלוואי וירבו כמותך בקרב הסטודנטים להוראה. צפיתי גם בסרטון של המסלול לחינוך לצדק חברתי אצלכם והתרשמתי מאד מהניסיון הזה. אשמח לבוא אליכם וללמוד ממנו.
החינוך הפוליטי נחשב מאד בעיניי ומחייב את המורה. קודם לא ומתנה אותו החינוך האינטלקטואלי שעיקריו הם: חינוך לחתירה לאמת; לחשיבה – הגיונית, שיטתית, מופשטת; לביקורתיות; לפתיחות, לסקרנות; לדיאלוגיות; ליכולת לתפוס את התופעות באופן השוואתי ויחסי; ליושר אינטלקטואלי וליושר אינטלקטואלי.
רק על בסיס התשתית החינוכית הזאת ניתן לבנות את קומת החינוך הפוליטי. אם כך הדבר, כן, אני בין אלה שחושבים שמותר למורה להציג בפני תלמידיו את השקפותיו הפוליטיות והחברתיות. אם חלק מהחינוך החברתי והפוליטי הוא חינוך למעורבות ולנשיאה באחריות, אזי לא יתכן שהמורה ייתפס כלוויין, הצופה ממרחק במתרחש, ללא עמדה. אלא שעל המורה להקפיד על מספר כללים, בהם: לאפשר חופש להבעת עמדות הנוגדות את אלה שלו; לאפשר הבאת אדם שווה-משקל למורה עצמו – כמו מורה אחר, אדם מן החוץ – שיציג את עמדת הנגד באורח אפקטיבי; לקיים דיון וויכוח הוגנים; לאבחן את המבדיל, אך להצביע גם על המשותף; לחשוב יחד עם התלמידים על דרכים לגישור; בשום אופן לא להשליך מעמדתו הפוליטית של התלמיד על הערכת הישגיו ותפקודיו בלימודים.
במודל שאני מציע, קומה מעל לחינוך הפוליטי נבנה החינוך הדמוקרטי, וקומה עליונה יותר היא החינוך לגישה רב-תרבותית. לקומות האלה נכנסים הנושאים שציינת. בספרי "חינוך כחוויה קיומית" הקדשתי פרק מיוחד לחינוך להכרה באחר, בדגש על יחסי יהודים ערבים.
תפיסתי החינוכית היא אקזיסטנציאליסטית. מעבר לחשיבותם של הדיסציפלינה הנלמדת (מקצועות הלימוד) ומעבר לדידקטיקה וניהול כיתה ורכיבי חינוך אחרים, ליבת החינוך בעיניי היא יכולתו של המורה לעורר בתלמידיו שאלות קיומיות. הרוחניות, ולעתים אני מבכר את המונח התעלות, היא פן של חינוך בגישה אקזיסטנציאליסטית. בין השאלות הקיומיות, שואל אדם את עצמו על ספירות שמעבר למציאות היומיום, שמעבר לעצמו. הוא שואל שאלות מטה-פיסיות, סקרן כלפי זיקה שיש לו אל הטרנסצנדנטי.
אתה שואל: מתי לשוחח עם התלמידים על רוחנית ומהם הטקסטים? זה תלוי באינטואיציה של המחנך בממד האמנותי-היצירתי של החינוך. שעת חברה או שעת חינוך טובה לכך, אבל לא פחות מזו טוב גם החינוך ההזדמנותי, זה שנובע מהשיעור עצמו, או ממאורע שהתרחש - בבית הספר, במדינה או בעולם. זה יכול להיעשות על ידי כל מורה, לאו דווקא המורה המקצועי. מורה להיסטוריה ומורה לתנ"ך ומורה לספרות וגם על ידי המורה לביולוגיה והמורה למתמטיקה, אם הם בעלי שאר רוח, אם הם עצמם אותנטיים, אם להם עצמם יש זיקה לרוחניות.
בעיניי חינוך לרוחניות פירושו קודם לכול הוא יצירת תרבות בית ספר ואווירה כזו המאפשרת זיקה לרוחניות ומהווה בסיס לאפשרות של מצבי התעלות וחוויות-שיא. כלומר, אווירה שדוחה זלזול, גסות ולעג כלפי יצירות רוחניות, כלפי אנשי רוח ויוצרים וכלפי תלמידים המגלים השתוקקות להעלות את עצמם לשכבות עיליות של האנושיות.
מיטב איחולי לך,
המשך להתלבט גם בתשס"ט.
שנה טובה!
שייקה ת.

שייקה יקר,
תודה על תשובה מפורטת ומרתקת. כיף לשמוע את התמיכה שלך במחנך פוליטי ולא בזה הצופה מהצד. רק מקריאה מדברייך ושל הקוראים בדיון ניתן להבין שהכנסת רוח לבתי ספר ממלכתיים היא תהליך ארוך ומעמיק שיש לעבד תחילה ואני מרגיש שכאן התחלנו בצעד קטן וחשוב וזה משמח אותי.
סימנתי את הקטע שגם נראה לי שימושי (לכל אלו שמבקשים עצות פרקטיות) לי בכל אופן עזרת מאוד.
היה מרתק לקרוא את כל תשובותיך.
שנה טובה,
מתי

למתי,
תודה על דבריך.
כן, אני בעד חינוך פוליטי ואני קורא לכך כבר מזה שנים רבות.
בכלל אני חושב שממד חשוב באישיותו של המורה היא מעורבותו – בחחי כיתתו ובחיי בית הספר, כמובן, אבל לא פחות מכך בקהילתו בחברה בכללה.
קולם של מחנכים כמעט שאיננו נשמע או נקרא בשיח הציבורי. אך מעטים מקרב המורים מגיבים בפומבי על אירועים פוליטיים וחברתיים.
יחד עם חובת הצניעות אומר, כי בכל שנותיי בחינוך – והן נמדדות בעשרות שנים – נתתי ביטוי לדעותיי בקשר עם אירועים, שהייתה להם השלכה על החינוך, בתקשורת למיניה, בעיקר בעמודי הדעות בעיתונות וכן ברעיונות ברדיו ובטלביזיה.
אני מייחל לכך שאנשי חינוך ייחשבו כ"מנהיגי דעה" לא פחות מאלה המגיעים מתחומי הפוליטיקה, הכלכלה, התקשורת, האמנויות וכו'.
בברכה,

שייקה

_________________________________________________

2

שלום לישעיהו תדמור,
רציתי לבקש ממך שתבהיר את המשפט: "החוויה החינוכית דומה עד למאוד בעיני לחוויה הדתית, שהרי הדת והחינוך כאחת רואים את ייעודם בהכוונת האדם להתמודדויותיו עם חוויות הקיום".
אני רואה הבדל גדול בין הגישה הדתית לרוחניות לבין הגישה החינוכית שאתה מציע, כיוון שהגישה הדתית מכוונת להנחיל לתלמיד דרך רוחנית מוגדרת וקבועה, עם ערכים קבועים ו"מותר ואסור" ברורים בעוד שהגישה החינוכית לרוחניות, כפי שאני לפחות מבין מכתביך, מכוונת רק ליצירת בסיס רחב ככל שאפשר, אוניברסאלי אפשר לומר, ועזרה לתלמיד במציאת דרכו הרוחנית ובפיתוח הערכים והרגישות להבחין בעצמו בין "טוב ורע".
האם הבנתי אותך נכון, או האם אתה חושב שגם החינוך בבית הספר החילוני צריך להנחיל לתלמיד דרך רוחנית?
מושון חורש

למושון – שלום,
אני מבין בהחלט את שאלתך. אשתדל להבהיר. ראה, המושג דתיות הוא בעייתי כי יש לו לפחות שתי משמעויות: אחת, היא תיאולוגית. פירושה הוא הנחת מוצא מוצקה בדבר מציאותו של אלוהים קיים, היושב על כיסא רם, וסביבו, במבנה היררכי מוגדר, מלאכים ייחפזון; אמונה בכתבי הקודש כיצירתו של האל; אמונה בהשגחה, היינו בכך שאלוהים זה מכוון את העולם ומכוון את בני אדם, עוקב אחר מעשיהם וגוזר את דינם. בימים אלה במיוחד, הימים הנוראים, אם תעיין במחזור התפילות לראש השנה וליום הכיפורים תמצא את הדימויים האלה בשפע.
המשמעות השנייה היא המשמעות האנושית, ההומאנית. פירושה הוא התרכזות במה שמצוי באדם, בזיקה הקיימת בפנימיותו של האדם עצמו אל האלוהים, בזיקתו אל המוחלט. כלומר, במשמעות זו, השנייה, האלוהים מושם כביכול בסוגריים (יסלח לי האלוהים). ההתבוננות היא באותה הזיקה הדתית, הרליגיוזית (את המונח הלועזי הזה תמצא בכתבים שונים בעברית, כמייצג את הדתיות האנושית, הפנימית, לבין הדתיות המתייחסת לדת הממסדית).
כשאני מדמה את החוויה החינוכית דתית לחוויה הדתית, לדתיות זו אני מתכוון. זו לא חוויה של יומיום, אבל מניסיוני בחינוך אני יכול לומר שהיו לי עם תלמידי מצבים, לא רבים כמובן, לא כעניין שבשגרה, שבהם חשנו התרוממות רוח, חשנו התעלות. ההרגשה הייתה שהיה משהו שהוא מעבר לחוויה אינטלקטואלית, מעבר לחוויה אסתטית. זו הייתה חוויה רוחנית. אם כן, מדוע אני מכנה אותה בשם חוויה דתית? זאת משום שאפיין אותה הגילוי של שאלה משאלות הקיום של האדם: מהם החיים, או מהו טעם החיים, ומהו המוות, ומהי אותנטיות, ומהי אהבה, ומהי חרדה, ומהי דילמה קיומית קשה להכרעה וכדומה.
לשאלתך, בוודאי שבית הספר החילוני צריך, גם יכול, לחנך לרוחניות. הרוחניות איננה נוגדת חילוניות, בעיניי גם הדתיות, באותו מובן שתיארתי, איננה נוגדת חילוניות. אדרבא, הרוחניות היא הספירה העילית של חילוניות הומניסטית.
בברכת שנה טובה !
שייקה ת.

_____________________________________

3

חשבתי שמתאים להביא לדיון ציטטה של איש דגול שאצלו רוחניות הייתה חלק מהוויה היומיומית שלו:

“The function of education is to teach one to think intensively and to think critically. Intelligence plus character – that is the goal of true education.”
- Martin Luther King Jr.
The Purpose of Education | Martin Luther King Jr.
Morehouse College, 1948
Source:http://seattletimes.nwsource.com/special/mlk/king/words/education.html
VRider

שאלה ריטורית: האם למערכת החינוך יש את הכלים הבסיסיים כדי לפעול להשגת המטרה ?

ל-VRider - שלום,
הציטטה ממרטין לותר קינג יפה, ואני כמובן מזדהה אתה. אגב, לעניין ה-character, אזכיר את הרצאתו המפורסמת של מרטין בובר, משנות השלושים למאה הקודמת, הנקראת "על חינוך האופי". בשעתה הייתה להרצאה זו השפעה רבה על המחנכים. לצערי הרב, ממד זה בחינוך הצטמצם מאד, הן בחינוך הניתן כיום בבתי הספר והן בהכשרת המורים. אני חושב שיש להחיותו מחדש, כמובן בהתאמה לתקופתנו, ובתפקידי, בעיקר כמנהל בית הספר הריאלי העברי בחיפה ואחר כך כראש מכללת לוינסקי לחינוך, עשיתי זאת ואפילו בהצלחה מסוימת.
אשר לשאלה הרטורית, ביקורת קשה לי כלפי הכשרת המורים. המכללות לחינוך עברו תהליך של אקדמיזציה, שהוא חיוני ביותר לשיבוח ההוראה, הן בהעמקת הידע הדיסציפלינארי (של מקצועות הלימוד), הן בשכלול הדידקטיקה (שיטות ההוראה, כולל טכנולוגיה חינוכית) והן בהכרת תיאוריות חדישות למיניהן המתייחסות לתופעות סוציולוגיות ופסיכולוגיות והמתרכזות באוכלוסיות תלמידים ספציפיות. אבל בתהליך האינטנסיבי והמואץ הזה נפגעה לא במעט נשמת החינוך. התדלדל מאד ממד הערכיות בחינוך וכורסם היסוד החינוכי באותו מובן שהבאת מפי מ' ל' קינג, היסוד של השפעה על אישיותו של התלמיד כאדם, הכוונתו לשאלות קיומיות, לאותנטיות, וחיזוק שאיפתו להתעלות.
שנה טובה לך !
שייקה ת.

______________________________________

4

פרופ' תדמור שלום,
שאלה שמעסיקה אותי בנוגע ל"חינוך כחוויה קיומית" ומקומו בתרבות החילונית, הפוסטמודרנית, האינדיבידואליסטית והחומרנית של ימינו:
אחד הדברים המשמעותיים ביותר בנוגע לדת הוא שהיא מספקת הקשר ומסגרת חברתית-תרבותית (והיסטורית) לחוויה הרוחנית.
ה"חינוך לרוחניות" שעליו אתה כותב, נועד כדי לאפשר לתלמיד הבודד לחוות, להרגיש חיבור ולפתח רגישות לממד הרוחני, הנשגב, העמוק יותר של הקיום.
כאשר חוויה, חיבור ורגישות אלו קורים בתוך חברה חילונית, שלא מספקת להם הקשר רחב ומשאירה אותם כחוויה פנימית ואישית, אם לא יתפוש התלמיד את החוויה הרוחנית כמחזקת ומאוששת את נפרדותו ואת הייחוד והשוני שלו (כפי שקורה לרוב בעולם הניו-אייג'י שלנו) ובכך רק תתחזק תפישתו את עצמו כנפרד מהכלל ומהחברה)?
האם ואיך יכול החינוך לרוחניות ליצור הקשר ומסגרת חברתית-תרבותית לחוויה הרוחנית?
בכבוד רב,
עמיר

לעמיר ידידי – שלום,
קודם לכול, מלוא הערכתי לך למפעלך.
כמורה, כמחנך, אינני יכול לכבוש את יצרי ואני מוצא את עצמי חייב לתת הערכה וציון. על רקע זה אציין ששאלתך מצוינת בעיניי. זו שאלת מפתח בחינוך לרוחניות ושאלת מפתח בחינוך אקזיסטנציאליסטי (לשאלה האחרונה התייחסתי בספרי).
ראשית יש לומר, בלא גמגום, שהחינוך לרוחניות (כמו החינוך האקזיסטנציאליסטי) הוא חינוך שנועד לחזק ולהעצים את הפרט, היחיד, הסובייקט, לתמוך באותנטיות שלו, בקול הפנימי שבו. הפילוסוף-החוקר צבי לם מזהה שלוש גישות-על (אידיאולוגיות-על) של החינוך: סוציאליזציה – הכנת האדם לתפקודו בחברה על פי הערכים והנורמות שלה; אקולטורציה – חינוך האדם על פי ערכים אוניברסאליים שיצרה התרבות האנושית; ואינדיבידואציה – חינוך האדם למימוש מיטבי של עצמו. אין חינוך שהוא רק אחת מהגישות הללו בלבדית. החינוך לעולם ממזג בין שלושתן. אבל תפיסות חינוך מובחנות אחת מרעותה בדגש שבה, במשקל שיש לאחת משלוש הגישות. על פי המודל הזה, בהחלט, חינוך לרוחניות הוא חינוך לאינדיבידואציה.
השאלה היא האם משמעה של האינדיבידואציה הוא בהכרח נפרדות ואגואיזם? מה פירושו של מימוש עצמי? האם זו מתבטאת באגירה מתמדת ("האדם האוגר" אצל אריך פרום) של רכוש, כבוד, כסף, נשים, תארים, כוח?
אני חושב שהאינדיבידואציה וכן גם הרוחניות נזקקת לזולת. אין זו עמדה מקורית, אף על פי שהפנמתי אותה. אני הולך בעקבות מרטין בובר ובעקבות "אני ואתה" שלו. הוא אומר שאפשרי "אני-אתה" בין אדם לאלוהים, אבל ה"אני-אתה" הזה מתגלם, מתווך, על ידי "זיקת גומלין" של "אני-אתה" בין בני אדם. על פי ויקטור פראנקל, מחבר "האדם מחפש משמעות", המשמעות מתבטאת בזיקה של האדם אל מעבר לדל"ת אמותיו, מעבר לצרכיו שלו, כמו הזיקה אל הזולת. אותו פרום שהזכרתי, אקזיסטנציאליסט מובהק, פיתח בספרו "אמנות האהבה" את מושג הנתינה, הנתינה הבלתי מסויגת והבלתי מותנית באהבה, שבה הנותן יוצא מועשר יותר והמקבל. ועמנואל לוינס כותב על ה"אחר" ועל אחריותנו המובנית כלפי האחר.
הרוחניות היא בתחום עולמו של היחיד. אבל כשלעצמי אני סבור, שלמרות זאת יכול, ולטעמי גם רצוי, שיהיה בה ממד של אינטלקטואליזציה של החוויה, כלומר היכולת של האדם לחשוב על התופעה ולהבין אותה, ובמעין "רפלקציה" לנסח אותה מילולית, גם אם יחוש שהניסוח חסר, לא מדויק. באינטלקטואליזציה של הרוחניות יש גם פן של תקשורתיות, של חילופי חוויות עם הזולת.
על כן, חווית הרוחניות יכולה להיחוות בצוותא, ביחד, בחבורה. יש בה יסוד מטה-פיסי, מיסטי, אישי מאד, אבל יש בה גם יסודות המחייבים שיח, כמו חוויה אינטלקטואלית שהיא תוצר של דיאלוג, אוו אפילו חוויה אמנותית, בכל תחום מתחומי האמנות, שמועצמת על ידי העובדה שאנשים רבים חווים אותה בה בעת.
כבר ציינתי בתשובה קודמת, שכאשר מדובר בחינוך לרוחניות, אינני מתכוון לתכנים מוגדרים. כוונתי היא בעיקר ליצירת תרבות בית ספרית כזאת שתאפשר רוחניות והתעלות. בעיניי זוהי המסגרת החברתית-תרבותית שאתה שואל עליה. המסגרת הזאת, בצד הסוציאליזציה והאקולטורציה שבה מדגישה את האינדיבידואציה וכך גם מעודדת את ההתכוונות להתעלות ולרוחניות של הפרט ושל הקבוצה, וגם זו של הפרט נזקקת באופן זה או אחר לזולת ולקבוצה.
שנה טובה!
שייקה ת.

תודה, שייקה -- ואני רוצה להמשיך ולחקור איתך את הנקודה הזאת, של האספקט הקולקטיבי-חברתי-תרבותי של רוחניות.
להבנתי, לא תמיד נתפשה הרוחניות "בתחום עולמו של היחיד". אני רואה את הדתות השונות כנסיונות לתרגם את החוויה הרוחנית ולהפוך אותה, בצורה כלשהי, לנחלת הכלל, או לבסיס ליחסי אנוש ולתרבות. כיום, בעידן הפוסט-מסורתי, רוחניות אכן נתפשת כעניין אישי, פנימי, סובייקטיבי, והאספקט הבין-אישי שסיפקה לה הדת חסר בתרבות שלנו.
כשאני חושב על "חינוך לרוחניות", אני רואה (בזוית עיני, אי-שם מעבר לאופק) אפשרות שחינוך כזה יביא ליצירת מעין דת חדשה -- אבל דת שונה לחלוטין מכל מה שידוע לנו עד כה. דת במובן זה שהיא תיצור הקשר בין-אישי, תרבותי, חברתי, לחוויה הרוחנית. שונה לחלוטין מכל מה שידוע לנו, כי היא תהיה מבוססת על הערכים הגבוהים ביותר אליהן הגיעה האנושות, על רמת האינדיבידואצייה הגבוהה אליה הגענו, ועל הדחף להתפתחות ולהתעלות, שימנע את הפיכתה לדוגמה מאובנת ומגבילה.
האם אתה יכול לראות "חינוך לרוחניות" שיאפשר ויעודד היווצרות של תרבות רוחנית, של רוחניות בין-אישית? או האם לדעתך זוהי מטרה רחוקה מדי ולא מציאותית במצב הנוכחי? האם
זו לדעתך מטרה אפשרית בכלל?
בתודה,
עמיר

עמיר ידידי,
אני נרתע מ"דת רוחנית". בכלל, אני חושב שלעומתך אני מהסס בשלב הזה שהחינוך נתון בו להפליג למחוזות רחוקים מדי.
הצבת יעדים רחוקים ובלתי ניתנים להשגה בחינוך מבריח את האנשים – תלמידים, מורים והורים – ועלול ליצור ניכור ובוז כלפיהם.
ראה, אני עוסק רבות בערכים ובחינוך לערכים, ואני אומר שקודם לחינוך לערכים מוגדרים, יש צורך בחינוך לערכיות, כלומר ליכולת של האדם להבין ולהעריך את משקלם של ציווים מופשטים, שלא ניתן לראותם, בחיינו. הוא הדין לגבי הרוחניות. בהמשך לשיחותינו, אני מבקש להדגיש שוב, שאין כוונתי לחינוך המתייחס לתורה רוחנית נתונה, אלא אני מתכוון ליכולת הרוחניות, לחיפוש, לזיקה. כשם שהערכיות הקודמת לערכים נעדרת תוכן פוזוטיבי מוגדר, כך גם הרלגיוזיות הקודמת לדת ממסדית זו או אחרת נעדרת תכנים ומבנה וכך גם הרוחניות.
מצב החינוך כה גרוע (במובנים של רדידותו, ,"תאמיותו", בינוניותו, השגרה והמכניות שבו) עד שתפקידנו ההתחלתי הוא ליצור תרבות בית ספרית שמאפשרת רוחניות ומעודדת את הנוטים אליה.
בברכה,
שייקה

_____________________________________________

5

כל מילה בדבריו של פרופ' תדמור- חקוקה בסלע!
ואני מוסיפה- שואלת-
שמערכת החינוך לא תקרא לעצמה מערכת חינוך. אין שם שום חינוך ואפילו הידע הכללי של התלמידים הוא קלוקל (גם של המורים אגב. שליש ממורי המתמטיקה נכשלו...! במבדקים שעברו... אבסורד! תלמיד שערך ניסוי וביקש ממורים לעבור את בחינת הבגרות במקצועם גילה שהם קיבלו ציון ממוצע של... שבעים שמונים!).
מערכת החינוך אינה מכינה לחיים, אינה מנצלת את הכוח האדיר שברשותה. היא מייצרת רובוטים, מכונות קטנות בבית חרושת לציונים, ושעת החינוך השבועית היא אבסורדית ומגוחכת. מורים עוברים השתלמויות שאין להם שום קשר לחינוך, תלמידים "רעים" מועפים, מושעים, מקבלים רילטין. הרבה מהמופרעים האלה הם מהאנשים המצליחים היצירתיים והעשירים בחברה שלנו.  
כתבתי על קצה המזלג. לכן לחלוטין אני גם לא מקבלת את השביתות של המורים במובן של העלו לנו מיד את השכר, ובנו לנו מבנים חדשים. (המורים אגב אינם לקוחות המערכת הזו. התלמידים הם לקוחותיה).
לא ולא! זו אותה גישה חומרנית, אגואיסטית שהתפשטה בחברתנו כמגפה.
קודם בואו ונעקור מהשורש את כל החולות הרעות במערכת הזו. קודם שיהיה טיפול יסודי במטרותיה של המערכת, בתיקון ערכיה המעוותים.
כשיהיה טיפול שורש- או במקביל לו - בהחלט יש מקום לתיקונים קוסמטיים, אבל אך ורק במקום בו יגיעו מורים עם רמת ידע אקדמית- כמו המרצים באוניברסיטה (ולא כל סטודנט עילג ממכללה, או כאלה שאינם מוצאים עצמם בשוק, או אימהות שאומרות- זה הכי נוח עם ילדים- כמה חופשות! ואין כוונתי חלילה לפגוע באיש.) - שיעברו מבחנים ומבדקים קשוחים! הן ברמת הידע והן ברמת האידיאליזם שלהם!
עוד אבסורד הוא שגם למשרד החינוך לא ממש חשוב מהחינוך- פשוט אפס מעשה!
בתודה ושנה טובה.
בברכה.
עדנה כהן קדוש
כתיבה יצירתית.
מוסיקאית.

לעדנה – שלום,
אני מזדהה עם עיקריה של הביקורת הקשה שאת מטיחה במערכת החינוך בישראל, מתחבר למצוקה ולזעם שאת מבטאת כהמיית לב. בספרי חינוך כחוויה קיומית ובלקט רשימות שהוצאתי לאחרונה בשם חינוך מעורב הבעתי את דעתי על החינוך, שקרובה לדעתך, אף שזו מנוסחת אצלי באורח מאופק יותר.
למעשה אין שאלה ישירה שאת מעמידה במה שכתבת, אבל בהחלט משתמעות מדברייך שאלות קשות, שאחת מהן, כפי שאני מזהה, היא: מה צריך לעשות בהכשרת המורים? בעיניי, מה שחסר בהכשרת המורים כיום הוא העצמת אישיותו של המורה. מורה שאיננו מאמין בתפקידו-שליחותו, שאיננו בעל תודעה עצמית אמיצה ומדויקת, שאין בו מידה של אותנטיות, שאין לו אומץ לב ועמוד שדרה מוסרי, מורה כזה איננו מורה, איננו מסוגל להשפיע על בני אדם, קל וחומר לסייע לבני אדם לגבש את עצמיותם, איננו מסוגל לחנך.
רק אם מורים יהיו בעלי אישיות אותנטית, מוסרית וערכית, הם יוכלו לחנך; הם יוכלו לקיים דיאלוג עם תלמידיהם, שאיננו הוראה חד-סטרית וגם איננו שיחה סתם, אלא שיח שבו מתרחשת זיקה אנושית בין מורה לתלמיד, תוך אחריות רבה ואהבה והזדהות ודאגה מצד המורה; הם יוכלו לכוון את תלמידיהם למשמעות בתחומי הלמידה ובתחומים אחרים של חייהם; הם יוכלו להעלות את ההניעה והמחויבות של התלמידים ללימוד, לקידום, להתפתחות אישית, לשכלול יכולותיהם האנושיות ולהתעלות. בעיניי זה גם המפתח לרכישת הידע והמיומנויות באיכויות גבוהות. שינוי בהישגים במתמטיקה או בהבנת הנקרא יבוא לא על ידי החלפת תוכנית לימודים א' בתוכנית לימודים ב'. שינוי יבוא רק כתוצאה של שינוי באקלים בית הספר ושינוי בהעצמת אישיותם של המורים ובאמצעותם בהעצמת אישיותם של התלמידים. השינוי יבוא אם תתפתח בבית הספר תרבות רוח.
שנה טובה !
שייקה ת.

_____________________________________________

6

רובנו מסכימים כי מערכת החינוך כשלה,  אך מהן האלטרנטיבות הקיימות היום בארץ לחינוך?
לא ארחיב ואכתוב את דעתי בעניין החינוך, מכירה  היטב את מערכת החינוך ואף שיטות חינוך שונות מהתנועה הקיבוצית ועד לחינוך האנתרופוסופי, אך בין אידיאות ודעות יש ממסד שנותן את הטון והשאלה עד כמה הוא נכון.
צפונית אחת.

לצפונית אחת - שלום,
גם אני מכיר חלופות חינוך לחינוך הממסדי, בהן אלה שמנית וקיימות גם אחרות, שאת בוודאי מכירה. לא כולן אידיאליות, יש בהן פגמים, אבל יש להם בהחלט הישגים חינוכיים ראויים ביותר. אלא שבדברי אינני מתייחס אליהם, שכן בבתי הספר "המוכרים הלא-רשמיים" (כמו בתי הספר של התנועה הקיבוצית, שאגב שינו בהרבה מאופיים ומייחודם ה"קלאסיים", בתי ספר "פרטיים", בתי ספר אנתרופוסופיים ובתי ספר ייחודיים למיניהם) אין רבותא. גם משום שיש להם אידיאולוגיה מגובשת, צוות מורים משובח ומקורות כספיים.
אני מכוון את דברי לבתי הספר הממלכתיים, הממלכתיים-דתיים, וכיום, בעקבות החוק החדש, גם לבתי הספר המשולבים (ממלכתיים וממלכתיים-דתיים, בכפיפה אחת). בהם מצוי המבחן של החינוך בישראל בכללו. על כן, כשקמים בתי ספר ייחודיים למיניהם, הרי זה good news ויש לעודדם. אבל יש ביוזמת הקמתם גם bad news, והוא: אכזבה ממערכת החינוך הממסדית, בריחה ממנה וחיפוש, לעתים נואש, של חלופות חינוך.
השאלה: האם ניתן להעלות את איכויותיה של מערכת החינוך וכיצד? אני בטוח שניתן, אף כי קשה מאד והדרך לכך רבת מהמורות, ועל "כיצד" תמצאי בתשובות הקודמות.
המפתח לדעתי איננו טמון בשכלול הידע של המורים או בשכלול היכולות הדידקטיות אצלם, אלא בראש ובראשונה בביסוס התודעה, בחיזוק האישיות ובשינוי התפיסה בדבר חיבת החינוך.
שנה טובה !
שייקה ת.

_________________________________________________

7

פרופ' ישעיהו שלום,
התייחסת בדבריך לפירמידת הצרכים של מסלאו לכן אני רוצה לשאול שאלה בכיוון הזה.
האם לדעתך, בבית הספר הציבורי בישראל, יש מקום לחינוך רוחני, כאשר מערכת החינוך מתעניינת בתוצאה, בהישגי הבגרויות.
בית הספר כיום מספק את הצרכים הבסיסים, כפי שניתן לראות במטרות משרד החינוך (כפי שפורסמו באתגרים ויעדים לשנת הלימודים תשס"ח בתוך אתר אופק חדש):
חיזוק החינוך לאזרחות ולמעורבות חברתית,
קידום אקלים חינוכי מיטבי ומאבק למניעת האלימות,
היערכות ייחודית בשדרות ועוטף עזה,
שילוב תלמידים סודנים במערכת החינוך.
לפיכך אין מקום לחינוך לרוחניות, המורה צריך לעבור בין הטיפות, בדרכים יצירתיות, כדי למצוא רגעים קטנים של רוחניות. בגלל המציאות הזו בתי הספר הפכו להיות שמרטפים.
הפעילות החינוכית האמיתית נעשית על ידי גופים פרטיים, למשל המסע לפולין, מסע ישראלי, גופים המעבירים הרצאות, סדנאות או פעילויות אחרות.
איך מכניסים את החינוך, גם זה הרוחני, בחזרה למרחב הבית ספרי?
מיכאל

למיכאל – שלום,
למען גולשים שאינם מכירים את "מדרג הצרכים" של מסלאו, אסביר בקצרה את התיאוריה שלו. לאדם אין רק צורכי קיום בסיסיים, אומר הוא, אלא גם צרכים רוחניים, "טבע נשגב", בלשונו. המדרג עולה מן הצרכים הבסיסיים, הפיזיולוגיים, עד לצרכים ה"גבוהים". המבנה ההיררכי וההתפתחותי בפירמידת הצרכים הוא על פי "סדר העוצמות והעדיפויות". "עוצמתה של תחושת ביטחון קודמת, עזה, דוחקת וחיונית יותר מעוצמת האהבה, לעומתן, הצורך במזון הוא בדרך כלל עז משתיהן". בהתאם לכך מצויות שבע רמות שלצרכים בפירמידה: צרכים פיזיולוגיים; צורכי ביטחון; צורכי אהבה והשתייכות; צורכי הערכה; צרכים קוגניטיביים (הבנה, חקירה, סקרנות); צרכים אסתטיים (סדר, סימטריה, שיטה, מבנה, יופי); המדרגה הגבוהה היא הצורך בהגשמה עצמית.
יש יעד סופי לאדם, אומר מסלאו, מחוז חפץ, שאליו שואף כל אדם. "הוא נקרא בשמות שונים כמימוש עצמי, התעצמות, אינטגרציה, בריאות נפש, אינדיבידואציה, אוטונומיה, יצירתיות, יצרנות; אך משמעותם של כל השמות אחת: מימוש הפוטנציאלים של הפרט, כלומר היות האדם במלואו, היות כל אשר יכול האדם להיות".
הביקורת שלך נגד בית הספר הממלכתי (הציבורי, כפי שאתה מכנה אותו) כפי שאנו מכירים אותו נכונה. בתי הספר עושים את מלאכתם מתוך שגרה, ברדידות, בבינוניות, נעדרים רוח והתעלות. אם נשתמש במודל של מסלאו, תפקידם הוא להעלות את התלמידים במעלה פירמידת הצרכים. ככל שצרכיהם יהיו בשלבים גבוהים יותר של הפירמידה, כך האנושיות שבהם, כך היותם בני אדם, יתממשו יותר. נכון אתה טוען, אף כי לא במילים מפורשות, שבית הספר כיום איננו מגיע כלל לטיפוח הצרכים הקוגניטיביים, האסתטיים וצורך ההגשמה האישית, והואיל וכך, איננו יכול לתת לאלה מענה.
אין בבית הספר מקום לרוחניות, כפי שאתה מציין. נכון, ועל כך בוכה הנביא. אבל כאיש חינוך אני שואל אותך כאיש חינוך: מה אם כן אתה אומר? כיוון שזה המצב עלינו לוותר על הצרכים הגבוהים? לוותר על זיקה לרוחניות? לוותר על הייעוד העליון של החינוך שהוא העלאת האדם? כמובן שלא. צריך אפוא לראות כיצד עושים זאת.
עלי להיות בבית ספר נתון כדי להציע הצעות מעשיות למנהל/ת ולמחנכים בו. באורח כללי אומר, שנכון ונבון "להתחיל בקטן", לעודד את אותן שתיים-שלוש מורות ואת אותם שניים-שלושה מורים להעז ולקיים בכיתותיהם אווירה אחרת, אווירה המעודדת אינטלקטואליות, אסתטיות, ערכיות ורוחניות. לאפשר לאלה שיש להם פאתוס חינוכי וכריזמה לחרוג משהו מתוכנית הלימודים ולפתח תוכנית חלופית ותוכנית משלימה. לפתוח חוג של תלמידים פתוחים, סקרנים ומתבוננים, הצמאים לשיח בנושאים קיומיים, שיציע מסגרת לדיון פילוסופי. לעודד פתיחה של חוגי יצירה ואומנות ולהפוך את אלה אט-אט לחלק מתרבות בית הספר. להרחיב את החינוך הלא פורמאלי, המאפשר על פי טבעו חוויות מרוממות רוח. לשתף הורים שיש להם זיקה לנושא. כן, הורים. רבים מהמורים כיום חשים מאוימים על ידי ההורים והמרחק בין אלה לאלה הולך וגדל. אבל ביצירת תרבות בית ספרית חדשה, יש להגיע גם אליהם.
מיכאל, שמע לי: התחל באלה. תיווכח לראות שהניסיונות עולים יפה.
שנה טובה !
שייקה ת.

_________________________________________________

8

כמורה ומחנכת בתיכון,
אין נושא חשוב מזה.
הכול מתחיל בחינוך שמתחיל בבית וממשיך בבית הספר...
ביום לימודים ארוך תלמידי יסודי שוהים בבית הספר עד ארבע!
התלמידים רואים את המורים שלהם יותר מאשר את ההורים שלהם.
מצטרפת לדיון,
תודה על העדכון.
שתהיה שנת צמיחה!
מאיה בן אמוץ

למאיה - שלום,
אכן, במקרים רבים רואים התלמידים את המורים שלהם יותר מאשר את הוריהם.
חובת ההורים כלפי ילדיהם היא נושא שמדובר בו ונכתב עליו רבות. זה כולל גם את תחום "הסמכות ההורית". אין ספק שיש מה לעשות בזה, אבל כאן, בהקשר שלנו, אינני מתחיל כלל לגעת בו.
התלמידים נמצאים הרבה במחיצת מוריהם. השאלה שאני מתמקד בה היא: מהו טיבה, מהו איכותה של ההימצאות הזאת? המטרה שלי היא להשפיע על השיבוח של הסיטואציה החינוכית ועל העמדת יחסי מורים-תלמידים בשלב גבוה של סולם האיכויות. שלב גבוה בעיניי הוא יחסים המבוססים על חשיבה משותפת, על למידה משותפת, על חקר משותף, על דיאלוג, על דיון יחד בשאלות קיומיות ובדילמות מוסריות, על חוויות משותפות – אינטלקטואליות, חברתיות, אמנותיות – ועל התכוונות מתמדת לצמיחה אישית (אולי זו שאת מציינת).
אני מאחל לך, כמורה ומחנכת, שתצליחי לבנות מרקם יחסים כזה עם תלמידייך.
שנה טובה !
שייקה ת.

_________________________________________________

9

קראתי את המאמר "ורוח אין" ולצערי זה עצוב כמה שזה נכון. השאלה היא כמובן איך משנים את המצב, איך גורמים ליותר מורים לרצות להתמודד עם השאלות הקיומיות, איך גורמים ליותר ילדים ובני נוער להפוך לאחראים ומוסריים יותר.
ואשמח לתגובתך על זה.
אורי אשכנזי

לאורי – שלום,
התשובה לשאלה הכואבת שלך, שנוסחה באורח כללי, מצריכה תשובה המשתרעת על פני יריעה ארוכה עד למאוד, וזו שלנו כאן קצרה. כבר עניתי על שאלות דומות (לעיל), ואנא ראה את התשובות.
פה אני מבקש להוסיף, כי דרושה מנהיגות מקרב המחנכים ומקרב מנהלי/מנהלות בתי הספר שתחולל את השינוי. קהילת תרבות ורוח ב-The Marker Café יכולה להאיץ גיבוש של מנהיגות כזאת. אני מברך על היוזמה הזאת ושמח להצטרף אליה באורח פעיל. אני מאמין שקבוצה לא גדולה של מחנכים המאמינים בחינוך והתופסים את ליבת החינוך כתהליך להעלאת האדם, יכולה לחולל שינוי של המעלה הראשונה.
המפתח הוא גם בהכשרת המורים במכללות האקדמיות לחינוך ובחוגים לחינוך ולהוראה באוניברסיטאות ובמכללות האזוריות. המסגרות להכשרת המורים חייבות לערוך בדק בית בכל הקשור בתוכניות הלימודים בהן ובמיוחד עליהן לערוך חשבון נפש (ואין מתאימים לכך כמו הימים הנוראים) בתוכניות להעצמת המורים כבני אדם ולהכוונתם למחויבותם לחינוך תלמידיהם ב"ספירות עיליות" (כך אני מכנה אותן).
מה שאני מציע איננו פשוט. שלוש שנים שימשתי ראש מכללה אקדמית לחינוך – מכללת לוינסקי – וניסיתי כמיטב יכולתי לחזק את אלמנט ההעצמה בתוכנית, אבל אינני יכול לדווח על הצלחה ממשית.
שנה טובה !
שייקה ת.

_________________________________________________

10

לדעתי, העיסוק ברוחניות בהקשר לחינוך בארץ , מוקדם  היום ולא מעשי.
אנחנו עסוקים היום  במערכת החינוך בחוויות מאוד 'ארציות',  של אלימות גואה, של חוסר כבוד למורים, של התערבות ההורים (ולא מעורבות), של חתירה להישגים ולא לערכים, הצרכים שלנו במערכת החינוך כיום נוגעים לצרכים ה'בסיסיים' בסולם הערכים ולכן קשה לי לראות כרגע את  החינוך כחוויה רוחנית...
קודם שנגיע ל 'חוויה' לשני הצדדים תלמידים ומורים ואז יבוא גם העיסוק ברוחניות - נגיע למצבים של התרוממות רוח והתעלות.
שנה טובה !
שושי פולטין, מורה לביולוגיה, נתניה

לשושי – שלום,
אני מבין את טיעונך, אבל מקבל אותו רק באורח חלקי. את אומרת: "בואו נפתור תחילה את הצרכים הבסיסיים, כי רק אם נבטיח תשתית ראויה שלהם ניתן יהיה לחשוב על טיפוס לספירות הגבוהות".
זה נכון במידה מסוימת. כשמורה חייבת להתמודד עם תופעות של אלימות למיניה ושל הניעה נמוכה או אף שלילית כלפי בית הספר והלימודים, כשהיא הופכת להיות שפחה של בעיות משמעת והתנהגות, כשהיא מאוימת על ידי הורים תובעניים – היא איננה יכולה להתפנות כלל, אפילו לא למחשבה, על חוויות שיא חינוכיות, או על רוחניות.
מול הטיעון הזה, שהוא כה טבעי ונובע מהמציאות, אני גורס שיש גם כיוון הפוך, היינו שגישה חינוכית המדגישה, למן התחלת התהליך, מוטיבים כמו אותנטיות, דיאלוגיות, משמעות ושותפות, ומבססת את יחסי מורה-תלמידים, על אמון ועל מעין "אמנה", שבה ברור לכול שתכלית החינוך בבית ספרנו היא חיזוק האישיות והעלאת האדם, אזי מלאכת יצירת התשתית של הצרכים הבסיסיים קלה יותר. במילים אחרות, פועלת בחינוך לא רק הנוסחה "התייחסות לצרכים הבסיסיים קודמת והיא תנאי להתייחסות לצרכים העיליים", אלא גם הנוסחה "תרבות בית ספרית, המדגישה (בין היתר) את יסוד הרוחניות ואת העצמת האדם, עשויה להקל על הטיפול בצורכי הבסיס".
העלאת האדם (במשמעויות שאני מייחס למושג הזה) היא לב החינוך, הייעוד שלו, ועל כן למן יומו הראשון של התלמיד עליו לפגוש את הרוח הזאת בבית הספר.
שנה טובה !
שייקה ת.

_________________________________________________

11

שלום פרופ' תדמור,
אני ממליץ על ספרו של פרופ' וקסלר החברה המיסטית (עד לפני שנה ראש ביה"ס לחינוך באוני' העברית).
הוא כותב שם על חזרתו של החינוך הקיומי, הנבואי.
אני כותב באיטיות את התיזה על הכשרה רגשית חברתית בביה"ס כך שדבריך נוגעים... אם זמנך מאפשר לך אתה מוזמן לראות חלק מתגובות התלמידים והוריהם שכותבים על הסדנאות בפורום של המרכז שלנו ללימודי אלימות - www.soscenter.org.il
המון בהצלחה ושנה טובה
יוני

ליוני – שלום,
אינני מכיר את ספרו של פרופ' וקסלר. ניסיתי להתחקות אחריו באינטרנט אך לא הצלחתי בכך. התוכל לשלוח לי פרטים מדויקים יותר? (פשוט, ציין נא את הרישום הביבליוגראפי שלו).
נכנסתי לפורום והתרשמתי מהשיח.
איחולי להצלחתך בתזה שאתה כותב. אם גם בה יש פרק על חינוך קיומי, אני מרשה לעצמי להפנותך לספרי חינוך כחוויה חינוכית, שכבר צוין למעלה מספר פעמים, אבל גם ליוסף שכטר ולשכטריסטים, שמימשו גישה חינוכית-אקזיסטנציאליסטית. עבודת הדוקטורט שלי עסקה בהם ובהיבטים השונים הקשורים בהם. לימים יצאה העבודה לאור, אחרי עיבוד, בספרי (1994) התכוונות לאלוהי שבאדם. ת"א: קדם.
שנה טובה !
שייקה ת.

_________________________________________________

12

פרופ' ישעיהו תדמור היקר,
1. אני קוראת את דבריך, ואי אפשר שלא להתלהב ולהתעלות ברוח החזון. מעניין אותי מה דעתך על איך עושים את השינוי? איך אתה עוזר למערכת החינוך היום להתקדם אל החזון?
2. מערכת החינוך הנוכחית רחוקה שנות אור מהאידיאל, שאני מוכנה להשתתף בבנייתו... אבל, מה יהיה עם מי שלומד במערכת החינוך היום???? 
העניין המעשי שלי כיום במערכת החינוך הן בנותיי בנות 9 ו10 אשר אני כמהה שיקבלו מכל הטוב הזה שאתה מדבר עליו, בעוד שממה רוחנית גדולה - זה מה שאני והן חוות.
3. איך אני יכולה לעזור להן? להעבירן לבית ספר עם שאר רוח?
אני חייבת לומר שבקרתי והתפעמתי מהצוות החינוכי באולגה, בפרויקט חלוץ. התאהבתי ביריב יערי, והמורות והמורים המלמדים שם. בגישה הפתוחה והמאפשרת, ביכולת לקיים דיאלוג חכם עם הורים ותלמידים, עם הכנות וכבוד אדם, עם עוצמת החזון והדיבור בגובה העיניים.
בנותיי החליטו לא לעבור לשם בגלל אוכלוסיית התלמידים במקום. 50 אחוז מהם תלמידים בעייתיים הבאים מרקע חברתי שונה ורמת האלימות המילולית והפיסית די גבוהה בהשוואה למה שהן חוות בסביבה ה"מוגנת" בה אנו חיים. הן החליטו שעדיף להן להישאר במסגרת החברתית שלהן ולא להתנתק מחברותיהן.
4. אני שואלת את עצמי לגבי תפקידי כאם. מה דעתך? האם מתוך ראייה רחבה של טובתן עלי להחליט עבורן (אפילו בניגוד לדעתן) על המסגרת החינוכית העדיפה להן?
אתה יכול לציין מספר בתי ספר בארץ בהם מתחזקת תודעתו, מתעצבת זהותו, מותווית השקפת עולמו, נקנים ערכיו ומתגבשת תכנית חייו של התלמיד בדרך הרחבה והמאפשרת ביותר שאתה מכיר?
בתודה,
מירי

למירי – שלום,
אני קורא את שאלותייך ומבין אותן היטב, אבל מטעמים אתיים, כפי שאני תופס אותם בהקשר הזה, לא אוכל לענות על שאלות 3 ו-4, ואני מבקש את סליחתך על כך. אינני מכיר את בית הספר באולגה ועל כן לא אוכל לחוות דעה עליו (שאלה 3). הייתי מעז לחוות באורח פומבי דעה חיובית על בית ספר כלשהו רק בתנאי שהיכרותי אותו יסודית ומעמיקה. דעה מסויגת לא הייתי משמיע ברבים, גם אם זו מבוססת.
הוא הדין ביחס לשאלה 4. הדילמה שאת מציגה ברורה, אבל כדי להציע הצעה, עלי להכיר מקרוב את הנפשות הפועלות, את בנותייך ואותך, ולהכיר את בתי הספר שבדילמה. בהעדר היכרות כזאת ההצעה תהיה שרלטנית. בכל זאת ברצוני לומר משפט כללי והוא, שהחלטות בכגון זה צריכות להתקבל במשפחה תוך שיתוף רב של הבנות ובתהליך של דיאלוג ושכנוע. אני מניח שזו דרכך.
השליחות שאני לוקח על עצמי בהתכתבות הזאת ובדברים שאני כותב היא לתרום לשיבוח בתי הספר הקיימים ולהבאתם לאיכויות חינוכיות גבוהות יותר, כפי שהסברתי אותן בתשובות קודמות. יש בתי ספר רבים בישראל שאיכויותיהן גבוהות. אלה הם בעיקר בתי ספר מוכרים לא רשמיים (בתי ספר ייחודיים, בתי"ס "פרטיים", פנימיות עילית ועוד). לא באלה אני דן בהתכתבות הזאת. אני מנסה להניע מורים-מחנכים, מנהלי בתי ספר והורים של בתי הספר הממלכתיים וכן גם מנהיגי קהילות, לראות את ייעודו העליון של החינוך בהעלאת האדם (וראי הרחבה בזה בתשובותיי למעלה) ולהירתם למשימה של שינוי תרבות בית הספר ולשינוי בהכשרת המורים ובעבודתם על עצמם כדי לקדם את מילויו של הייעוד הזה. על כן, ולא רק מטעמים אתיים, אינני רוצה להמליץ על בתי ספר איכותיים מסוימים. מול זה אני ממליץ להשקיע מאמצים לעשות את בתי הספר ה"רגילים" לבתי"ס טובים יותר.
את כותבת כהורה, ואני רוצה לומר שבתהליך השינוי הזה יש תפקיד רב חשיבות להורים. הרי מצבו הגרוע של בית הספר נובע גם מכך שפחתו ההערכה, האמון והכבוד מצד ההורים כלפי בית הספר. נוצר מעגל סגור שאי אפשר לפרוץ אליו. הורים רבים מזלזלים בבית הספר ובמורים, המורים מצדם מתכווצים לתוך עצמם ומגלים רגרסיה ואי ביטחון ועוצמה, והתלמידים רואים את הקולות והם יוצרים ניכור כלפי בית הספר. מצב זה איננו כוח של הטבע. אפשר לשנותו. דרושה מנהיגות שתוביל את השינוי, והיא צריכה לכלול גם מנהיגות מצד ההורים. אני רואה שאת אכפתית מאד ומעורבת. היי מנהיגה בזה. בעיקר אם תחליטי לא להעביר את בנותייך לבית ספר אחר, נסי להשפיע על בית הספר שלכן. תיווכחי לראות שמשהו מתחיל לזוז בכיוון שאת חפצה בו.
על שאלות 1 ו-2 כבר הישבתי כמידת יכולתי בהתכתבות מסוג זה. הצעות ספציפיות יותר מחייבות היכרות טובה של בתי הספר, של הרקע, של סגל ההוראה, של המנהיגות ועוד.
שנה טובה לך !
שייקה ת.

פרופ' ישעיהו תדמור היקר,
תודה על תשובתך..מבינה ומסכימה להצעתך לגבי מנהיגות מצד ההורים.
אני רוצה לרדת לפרטים ולשתף אותך כדי לשמוע את דעתך ולקבל רעיונות לפעולה.
אנסה לתאר את ההויה בבית הספר המקומי (א'-ו') שלנו. בדיוק כפי שתיארת, נוצר מעגל סגור שאי אפשר לפרוץ. טענות ההורים, הסתגרות ומגננה של בית הספר, ילדים מושפעים ו-לא אוהבים את בית הספר.
נכון, דרושה מנהיגות שתוביל שינוי. לבית הספר נכנס לאחרונה יועץ בעל שם בתחום כדי לעבוד עם הנהלת בית הספר כדי לחולל שינוי.
איך אני יכולה לדעתך לפעול במצב בו  הגישה המרכזית של בית הספר היא של בית חרושת ללימוד תכנים. ציונים. גישות ההוראה מיושנות, תלמידים נדרשים להעתיק הרבה מאד מהלוח..אין גישה למורים ולהנהלה דרך המחשב. אין חדוות לימוד, ואם יש היא נקודתית. אין חדוות הכרה עצמית או פיתוח ערך עצמי.
ילדים עם "בעיות קשב וריכוז" (בנותי למשל) מופנים לקבלת ריטלין, למורי עזר בהוראה מתקנת מחוץ למסגרות בית הספר.
איך יכולה להתבטא גישה של מנהיגות הורית בסיטואציה כזאת?  
מבקשת ממך לציין את סוגי הדברים שאני יכולה לקדם כהורה, ואיזו עזרה חיצונית נוספת אני כהורה, או כקבוצת הורים - יכולים לגייס להצלחת התהליך?  
נראה לי קל יותר להתחיל מחדש...:)
תודה רבה,
מירי

למירי,
אני חש את המצוקות שלך כהורה לבנותייך בבית הספר.
למרבה הצער, התיאור שלך אופייני לבתי ספר רבים בישראל כיום.  
לא אוכל לייעץ לך עצות ספציפיות. זה יהיה לא רציני לעשות זאת בלא היכרות מעמיקה של כל הנתונים, הגורמים והנפשות הפועלות. גם היועץ שהובא לאחרונה לבית הספר ימנע מלהציע, ואפילו הצעה אחת, בטרם יקדיש מאמצים להכרת בית הספר.
אני רוצה להיאחז ביועץ הזה. אינני מכירו, כמובן. אבל אם בית הספר נזקק לו, הרי שיש מניע לדבר. מהו ומיהו המניע הזה? מי יזם את בואו של היועץ? האם זה המנהל? האם זה גורם ברשות המקומית? האם אלה הם מורים אמיצי לב? האם אלה הם הורים? מכל מקום ברור, שהיוזם, יהא הוא כאשר יהא, מוטרד ומודאג. ועל כן, ראשית חוכמה, רכזי מספר הורים בעלי עמדה ואכפתיים, הרואים את האינטרס של כלל התלמידים ולא רק את של ילדיהם "הפרטיים", לכו אל הגורם הזה ושטחו בפניו את הביקורת הקשה שיש לכם. לכו כמובן גם אל היועץ. זה צריך להיות מעניינו ומחובתו להאזין לכם, ההורים.
את כל זה אתם צריכים לעשות תוך מתן כבוד לבית הספר ולמנהל/ת, לא באלימות, כמובן, לא בהתנשאות, כמובן, לא בכוח. נסי לקדם תהליך של הידיינות קבועה.
אני חושב שההורים זכאים לבקש גם לנכוח בפעולות שונות בבית הספר, כולל כניסה מדי פעם בפעם ומתואמת לכיתות. עצם התעניינותם הפעילה ועצם נוכחותם תחייב הנעת גלגל השינוי.
בהצלחה!
ובברכה,
שייקה ת.

________________________________________________

13

"חויות שיא" הנו מושג שאכן מופיע רבות אצל אנשים רוחניים, יש הקוראים להם: קפיצות קוונטיות של התודעה.
הם לא בהכרח קשורים לגירוי של מורה-רוחני אולם לרוב מורים רוחניים יודעים לעורר גירויים אלו בתלמידיהם.
גורדייף כותב על כך בספרו "מפגשים עם אנשים מיוחדים"
אומרם מיכאל אבאנוב כותב על "חוויות התעלות" ברבת מורהו פטר.
חסידים מספרים אין ספור על מפגשי ה"התייחדות" עם הרבי וכיצד הם שינו את חייהם.
השאלה שלי הינה כיצד דמות המורה כיום יכולה לשמש דמות רוחנית? לא מדובר בתואר נרכש. שעת "רוחניות" לבטח לא תחולל זאת. איך בית הספר יעורר חוויות שיא? הוא מתקשה לרוב לעורר אפילו חוויות טובות!
איך אתה פורס את השינויים במערכת החינוך ע"מ שהיא תוכך לשמש קרקע פורייה לחוויות שיא?
אישית, אני חושב שצריך להשפיע על המערכת ואז יבואו גם המורים "המתאימים", לשיטתי יש לפרוס תחילה את העקרונות למערכת חינוך חדשה.
אין לי ספק שהבאת מורים בעלי נוכחות רוחנית תחולל שינוי אבל אני טוען שאלו יהיו "מערבולות" קטנות בתוך "ים" של שעמום ולא יהיה בהן משום לחולל הבדל.
להרבה אנשים יש מורה או יותר שהם חוקקים בזיכרונם בשל אישיותו, אולם אין זה משום לרומם את מערכת החינוך על כשליה.
אשמח לשתף אנשים בפוסט בו אני מבקש לבנות עם עוד אנשים עקרונות למערכת חינוך חדשה.
אתם מוזמנים.
K.ilan

http://cafe.themarker.com/view.php?t=557616

 ל- K.ilan - שלום,
אני מוצא את עצמי מקבל בהחלט את הערותיך. מורים בעל שאר רוח, מורים רוחניים, מעטים הם, "נער יספרם". זה נכון.
בעיניי, הבסיס הוא יצירת אווירה בבית הספר, תרבות בית ספרית, שמכירה ברוחניות (אם אפשר לומר כך), שיש לה זיקה לרוחניות, שרואה ברוחניות (או בהתעלות, או ב,צרכים העיליים") יעד.
בבתי ספר שונים זה איננו קיים. לא זו בלבד, אלא שעל פי האווירה בהם, יש לגלוג, זלזול והתנשאות כלפי כל מה שהוא מטה-פיזי, כלפי כל מה שהוא בספירה המזמנת חוויות רוחניות. יחס כזה מצאתי לא רק מצד תלמידים, אלא גם מצד מורים, וזה נורא בעיניי.
כשתיווצר אווירה ראויה, גם בה לא כל מורה יהיה ניחן ביכולות של השפעה "אקזיסטנציאליסטית", לא כל מורה יהיה אותנטי ובעל יכולת של השפעה על האותנטיות, לא כל מורה יימצא בספירות עיליות, לא כל מורה יגיע ל"חיפוש אחר המופלא" (ספרו של אוספנסקי על גורדייב) עם תלמידיו, אבל אלה שמצטיינים בתכונות הדרושות יחושו בנוח, יחושו שהם מוערכים. תהיה "רוח גבית" לאפשרות של רוחניות, במובניה השונים, לאפשרות של זיקה אליה, התעניינות בה, סקרנות כלפיה. הרוח הזאת תאפשר גם לתלמידים שיש להם כמיהה לרוחניות להעז ולחוות חוויות רוחניות. מצב כזה ישנה את פני בית הספר. הימצאותם של מורים בעלי שאר רוח גם אם הם מעטים, והימצאותם של תלמידים, גם אם אינם רבים, שחשים בנוח בחיפוש אחר הרוחניות, יכולות להשפיע על שינוי של האווירה. באווירה כזאת כל מורה ורוב התלמידים יכירו בקומת הרוחניות.
ראה, בעצם זה מטבעו של החינוך. יש בוגרים של בית הספר שהגיעו להישגים אדירים במדע, בהם גאונים, בהם כאלה שזכו בפרסים יוקרתיים. מי היו מוריהם בבית הספר היסודי ובבית הספר הפרטי? האם היו גאונים? האם הוכרו בעולם המדע כמצטיינים במקצוע שאותו הם מלמדים? לא ולא. אבל אלה היו מורים שנמצאו במעין "הר נבו". הם לא הגיעו אל הארץ המובטחת, אבל שאפו אליה, השתוקקו אליה, העריצו אותה ובכך הטמיעו בתלמידיהם, בהם המצטיינים, את הרצון ללמוד ולחקור ולהצטיין במקצוע. שה גורלנו המובנה כמחנכים. רבים מתלמידינו, כשיהיו בוגרים, יעלו עלינו בהישגים. אבל אם אנו הם אלה שחיבבו עליהם את מקצוע הלימוד, שנטעו בהם את ה"אתוס" של המקצוע, אם לימדו את פרקי המקצוע במה שנקרא בשם "הוראת חקר", המעוררת את החקרנות והיצירתיות, או אז יש לנו חלק מסוים, חבוי, צנוע, בהישגיהם.
המפתח הוא בעיניי: שינוי האווירה והתרבות הבית ספרי. אנחנו – אתה, אני, מחנכים, מנהלי/ות בתי הספר, הורים אכפתיים, חברי קהילת "תרבות ורוח", מנהיגים בקהילותיהם – יכולים להשפיע על שינוי האווירה.
שנה טובה !
שייקה ת.

לפרופ תדמור,
תודה על תשובתך, תשובתך מרגשת ומרוממת וניכרת בה פיסוליי וחיבוטי הנפש כמו גם רגעי התרוממות הרוח של מי שעוסק בחינוך שנים רבות.
אם יורשה לי לשאול עוד , מאחר וניכר שאתה מבקש קודם כל להשפיע על הזרם המרכזי (החינוך הממלכתי וכו) איך אתה רואה את השינוי קורה? מה הצעדים שלדעתך צריכים להתחולל?
אישית, אינני מאמין שמערכת כל כך גדולה ומורכבת תוכל להתנסות בתהליך של שינוי ולמידה ע"מ לייצר תופעה חדשה של מורה-רוחני או של חינוך במובן הרחב אליו אתה מתייחס.
כמות הוועדות, שרי חינוך יועצים ... תקבור את השינוי גם אם תצליח לשכנע כמה נוגעים בדבר. מדוע אתה מבקש להשפיע קודם על המערכת הגדולה כאשר מערכות הלוויין (מערכות חינוך פרטיות) אף הם טרם הצליחו לממש את הגישה של המחנך הרוחני-מעצים? ושוב, מה הם הצעדים?

ל- K.Ilan – תודה על דבריך.
אינני דן פה במוסדות מוכרים לא רשמיים (מה לעשות, זה שמם הרשמי של בתי הספר ה"פרטיים" למיניהם ובתי הספר הייחודיים ועוד), משום שכמעט לכל אחת מאלה השקפת עולם מסוימת, אידיאולוגיה מוגדרת, ותפיסה חינוכית מגובשת. ראה למשל את בית הספר הדמוקרטי, או את החינוך האנתרופוסופי, ואפילו את ה"אני מאמין" המגובש של בתי ספר עיליתיים (סליחה על הביטוי), כמו בית הספר הריאלי העברי בחיפה, שהייתה לי הזכות לעמוד בראשו במשך י"ד שנים. אינני רוצה להתווכח עם האידיאולוגיות האלה ועם האמונות האוחזות בהן. בתי ספר אלה משפיעים בלא ספק על העילית של החברה הישראלית, ואם נוכל לחזק בהם את יסוד הרוחניות, תהיה לכך השפעה על החברה בכללה, מתוקף כוחם של המנהיגים שייצאו מהם. השקעתי בנושא בבית הספר הריאלי בתקופת כהונתי בו. דברים על כך תוכל למצוא בספרי חינוך כחוויה חינוכית. אבל עתה אני רוצה לתרום לשדרות הרחבות של החברה שהאנשים בהן מתחנכים בבתי הספר הממלכתיים והמקצועיים. גם מהם תצמח תורה. בתי הספר האלה מעצבים במידה רבה את דמותה של החברה בכללה.
איך עושים זאת? תשובות כלליות כבר נתתי. ראה למשל את תשובותיי לעמיר וליגאל מוריה. אינני מתכוון כלל להקמת ועדות נוספות ולמימון יועצים. אני קורא אצל רבים כמיהה לרוחניות, אמנם במקרים רבים היא חבויה, חנוקה, מודחקת. על כן אני סבור שיש סיכוי להביא לשינוי. אם נקים מעין תנועה (או כל מסגרת שיש לה שם מרתיע פחות) של מחנכים ושל מבקשי חינוך באשר הם, נוכל להשפיע על המערכת ביצירת תרבות בית ספרית שמאפשרת רוחניות ומעודדת אותה. זו לא תהיה מהפכה, זה יהיה שינוי בצעדים מדודים, קטנים. כשתשתנה התרבות הבית ספרית – השמיים הם הגבול.
בברכה,
שייקה

__________________________________________________

14

שייקה יקר שלום,
קראתי בשקיקה את המאמר שלך והוא גם העלה בי זיכרונות נעימים על מספר פגישות עם שכטר ועם אשתו, עוד בתקופה שהייתי כתב צבאי תחת פיקודך...
המאמר העלה בי מספר שאלות, הקשורות גם לנושאים שהועלו כאן כשאלות אליך מצד כמה ממשתתפי הפורום. אנסח אותן במשפטים קצרים, שגם כשאינם מסתיימים בסימן שאלה, אנא התייחס אליהם כאל שאלות לדיון שעליהן הייתי רוצה לשמוע את דעתך, ולא כאל קביעות "אידיאולוגיות".

א.      אמנם ישנם מקרים ידועים של אנשים שהחוויה הרוחנית גרמה להם לטרנספורמציה אישית מהפכנית; אך נפוצים בהרבה הם המקרים שבהם חוויה רוחנית נבלעת בתוך מערכת ערכים נרקיסיסטית (אני מחדד כאן קצת שאלה של עמיר פריימן לפניי). כוונתי בכך, שלעתים קרובות המתנסה בחוויה רוחנית אינו מכיר בכך שהחוויה אינה "שלו" ו"בשבילו" אלא, שיותר מכל, היא נועדה להרחיב אצלו את תובנותיו בקשר לחיים ולמשמעותם, ובעקבות כך לעשות אותו אדם טוב יותר לסובבים אותו ולעולם בפרט. (אני משתמש בלשון זכר, מטעמי נוחות בלבד; הדברים אמורים במידה שווה לגברים ולנשים).

אולי יכולתה של החוויה הרוחנית לחולל שינוי מן היסוד תלוי מאוד באופן שבו אנחנו מפרשים אותה, כלומר במערכת הערכים (התרבות) שאנו מותנים על ידה. ייתכן, שכדי שהחוויה הרוחנית אכן תגרום לנו לשינוי של ממש, צריך שיהיה הקשר תרבותי/ערכי מתאים. ולראייה, בזמן המהפכה התרבותית של שנות הששים חוו צעירים רבים חוויות שנראו, על פניהן, טרנספורמטיביות (אם בעזרת סמים ואם בעזרת תרגולים רוחניים), אך בדיעבד, כשאני מביטים לאחור עליהם ועל החברה, לא נראה שהחוויות האלה גרמו ל"ספיריטואליזציה" של החברה. אולי זאת מכיוון של-baby boomers, שנקראו גם ה-'me generation', לא היה הקשר מעבר לעצמם שבמסגרתו היו יכולים לפרש את התובנות שנגלו להם בזמן החוויה הרוחנית.
ב.      בעבר, ההקשר שניתן לחוויות רוחניות בא מתוך הדתות. לכן, למרות שהחוויות הטרנסנדנטליות שהמיסטיקאים חוו היו זהות או כמעט זהות, הרי שההתבטאות שלהן בעולם הזמן והמרחב הייתה שונה ביותר, בהתאם להקשר התרבותי שבו חיו. כך, כשמיסטיקן נוצרי (כמו, למשל, מאייסטר אקהרט) חווה את התחום הטרנסנדנטלי, מעבר לזמן ולמרחב, הוא פירש זאת באמצעות הברית החדשה, וכינה זאת בשם חווית "המשיח". ברגשותיו ובשכלו הוא "ידע" שהחוויה כרוכה קשר הדוק בדבקותו בישו המשיח. כשמיסטיקאי הינדואיסטי חווה את החוויה הזו (למשל, שרי רמקרישנה), הוא חווה זאת כחסדו של אחד מהאלים ההינדים, שיווה או קרישנה או דורגה, תלוי באל או אלה שבהם הגה ולהם סגד באותה עת. וכיו"ב. במקרה של גורו נאנאק, שהושפע מאוד גם ממיסטיקאים הינדים וגם ממוסלמים, החוויה המיסטית עוררה בו את התובנה ששתי הדתות, שהיו עוינות מאוד זו לזו בימיו, אינן שונות בבסיסן, והוא הקים את דת הסיקים שפירשה את החוויה הרוחנית במושגים שבאו הן מהקוראן והן מהתרבות ההינדית.
אני כותב זאת כי אולי, כדי שהחוויה הרוחנית אכן תיידע את האופן שבו אנחנו חיים את חיינו ולא תשאר כלואה בתוך ד' אמות החיים האישיים שלנו – כדי שהחוויה הרוחנית אכן תטהר אותנו – צריך שתהיה איזושהי המשגה של התחום הטרנסנדנטלי ושל השלכותיו. האתגר הגדול, לטעמי, הוא למצוא מערכת ערכים ומושגים שאינה נשענת על כתבים שנועדו להדריך אנשים לפני אלפי שנים ושאינם מתאימים עוד למורכבות החיים שלנו, במאה ה-21.
ג.       בכל הדתות והתרבויות, הסיפורים המקודשים ביותר היו אלה שלא התייחסו רק לחיי האדם ואפילו לא לאלה שעסקו ביחסו של האדם לכוח עליון, אלא אלה שגם סיפרו לאנשים מניין הם באו ואיך נוצר היקום. נראה, שחלק גדול מהיותנו אנשים קשור בצורך שלנו לעגן את עצמנו בתפיסה קוסמית כלשהי (כמו, למשל, האגדה ההודית העתיקה שהעולם הוא כמו פלטה שטוחה ועגולה, הרוכבת על גבם של שישה פילים ענקיים, ואלה עומדים על גבו של צב-מים ענק השוחה באוקיינוס הקוסמי; או הסיפור על בריאת העולם בשישה ימים המופיע בבראשית). החיים היומיומיים, ובכלל זה החוויות הרוחניות, היו קשורים קשר הדוק לתפיסה הקוסמית הזו ומעוגנים בה. למשל, כשאישה יהודיה מדליקה נרות שבת, היא יודעת שזה משום שאלוהים ברא את העולם בשישה ימים וביום השביעי שבת ויינפש. או כל המצוות שנעשות "לשם ייחוד קדיש בריך הוא ושכינתיה". וגם החוויות הרוחניות של "העולמות העליונים" מתוארות במונחים הקשורים לתפיסת העולם הקוסמית הזו. וכך, גם, בתרבויות אחרות.
מזה 400 שנה, מאז גלילאו, יכולתם של הסיפורים הקוסמיים האלה לשמש לנו מסגרת רעיונית להבנת חוויותינו ולהסדרת חיינו מתפוררת, ונראה שלאנשים חילוניים במאה ה-21, ובמיוחד לבני הדור הצעיר, היא אבדה במידה רבה. יש לנו היום סיפור קוסמי חלופי, סיפור תולדות היקום שמתהווה, כפסיפס בלשי, מאז גלילאו ועד היום, הודות לצבירת ידע עצומה ע"י המדע המודרני. אך ברוב המקרים אין הסיפור הזה נתפס אצלנו כקשור לחיינו. הוא מצוי איפה שהוא "שם, בחוץ", ולא רלוואנטי לנו – אלא אם אנחנו עוסקים במדע או בהוראתו (וגם אז, הוא אינו מיידע אותנו איך אנחנו צריכים לחיות את חיינו).
אני מאמין, שישנן דרכים שבהם הסיפור הקוסמי על מקורנו ועל האבולוציה שלנו יכול, קודם כל, לעורר השתאות, ייראה והתפעמות, שהן כשלעצמן חוויות רוחניות. איינשטיין כתב, כי במובן זה, מטרת הדת והמדע היא אחת – לעורר את "ההרגשה הדתית הקוסמית" לאור ההכרה בשלמותה של הבריאה. כמאמר דויד המלך: " כי אראה שמיך מעשי אצבעתיך ירח וכוכבים אשר כוננתה, מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו,  ותחסרהו מעט מאלהים וכבוד והדר תעטרהו, תמשילהו במעשי ידיך כל שתה תחת רגליו" או "השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע". גם הקוראן מלא בקריאות למאמינים להביט בתופעות טבע שונות ולהתפעם מהחכמה האדירה המובנית בהם. וכך בכתבים עתיקים רבים.
אך מעבר לכך, כפי שכבר כתבו אנשים רבים בעבר הלא רחוק (כמו הפליאונטולוג והכומר הישועי פייר תייאר דה-שארדאן, או המורה הרוחני הדגול שרי אורובינדו), וכפי שחוקרים, פילוסופים ומורים רוחניים כותבים בהווה (כמו הפילוסוף קן ווילבר, הקוסמולוג פרופ' בריאן סווים, המורה הרוחני והפילוסוף אנדרו כהן, וחוקר התרבות דון בק), יכול הסיפור הידוע לנו היום על תולדות היקום ועל האבולוציה שלו ושלנו לשמש כמיתולוגיית הבריאה של המאה ה-21, כל עוד איננו מתעקשים על ההנחה (המטאפיזית ביסודה!) שחומר הוא הדבר היחידי שקיים, שהאבולוציה היא תהליך אקראי לחלוטין ושתודעה היא תוצר לוואי אקראי של פעילות החומר (המוח ומערכת העצבים, בעיקר).
אשמח לשמוע את דעתך על רעיונות אלה ולהרחיב את הדיבור עליהם, כאן או כשניפגש...
שלך,
יגאל

יגאל – ידידי היקר משכבר הימים – שלום,
כדי לא לשעבד את כל הדיון עתה בקהילת תרבות ורוח לשיח בינינו, אני מבקש, תוך בקשת סליחה ממך, לקצר בהתייחסויות. תיווצר א-סימטריה בין השאלות לתשובות, אבל שנינו הרי יודעים שהשאלות הן החשובות בחיי אדם. ועוד משפט מקדים: בתשובותיי לעיל תמצא התייחסויות, אף כי לא מלאות, להערותיך.
1. אני מקבל בהחלט את האבחנות שלך. אכן, נוכל לכנות את הרוחניות שנתפסים לה, החל ממחצית המאה שעברה, ובגלים ידועים, צעירים רבים ומבוגרים, בשם "רוחניות אגוצנטרית". לא לזו אנו מתכוונים. באחת מתשובותיי הזכרתי הוגי דעות כמו מרטין בובר ועמנואל לוינס, שרואים את ההתייחסות לטרנסצנדנטי, לאלוהי, למוחלט, כמתווכת, כמתממשת על ידי ההתייחסות לזולת. בזיקת הגומלין "אני-אתה" אצל בובר יש מן האלוהי, ומכל מקום הדיבור אל האלוהי נעשה באמצעות "אני-אתה". לווינס, כידוע, עוד מרחיק לכם ומציג את משמעותו של ה"אחר" במוסריותו וברליגיוזיותו של האדם. המפגש עם הפנים, עם פני האחר, הוא הכרחי. לאחר כל הזכויות. לאני כל החובות. גם אם לא בניסוחיו הקיצוניים והלא-ברורים לעתים של לווינס, אני כשלעצמי מקבל את הרעיון.
2. אני מקבל גם את התזה שלך בשאלה 2. אפשר להיזכר בניטשה ובקביעתו על "מות האלוהים". מות האלוהים במובן זה שכבר אין סמכות-אב מוחלטת המכתיבה לנו את כל כללי חיינו באמצעותם של כתבי קודש והיררכיה דתית ממסדית. האדם הוא המעצב את חייו מכוח האותנטיות שלו, מכוח שיפוטו. דא עקא, שבני אדם נאחזים בכתבי קודש כלשהם כדי להשתחרר מאחריותם. פיתח יפה את הרעיון הזה אריך פרום, ב"מנוס מחופש" שלו. וכך המשימה החינוכית שלפנינו היא לעודד בתלמידינו את הזיקה לטרנסצנדנטי (לרוחניות, להתעלות) בלא היסמכות על מבנה מוסדי וקודקס אחיד מחייבים.
3. גם את דבריך בסעיף 3 אני מקבל, אבל חוששני שבפחות פאתוס ממך. כמוך אני סבור שחיים אנושיים מלאים כוללים יכולת של האדם להתחבר לטבע, ליקום, לאבולוציה (יכולת שככל הנראה הייתה מוחשית ואפקטיבית אצל האדם הקמאי. בצד זה אני מחשיב ביותר את הדיאלוג המוסרי עם הטבע, האקו-אתיקה, כלומר היכולת של האדם לקיים שיח עם הטבע בכל הקשור לתוכניות הפיתוח שלו העלולות לחבל בטבע. אבל מהי הדרך שיבור לו המחנך בטיפוח ההתייחסות – זו ה"קיומית" וזו המוסרית – לטבע, על כך יש דרכים הרבה. אינני יודע אם חוויותיו של דה שארדאן או של אדמונד בירד הם חוויותיו של צעיר בן זמננו. יתכן שמצויות בו דרכי התחברות שונים.
זהו להפעם וכאן. אנחנו הרי עוד נדבר עד בלי די.
שלך,
שייקה