22.11.07 הדורבן של גדעון שדמי
אחד החברים מספר ששמע, שבאזור החולה ישנם
חזירי בר לרוב. הוא מכיר אנשים ביסוד- המעלה, אשר עוסקים בצייד. הצייד נערך
בלילות. מתגבשת הצעה לנסוע לשם ולצאת עם אנשי המקום לצייד. אנחנו,
"החברה", צעירי הקיבוץ של אז, פנינו לשימק, שמשון אביבי ז"ל, אשר
היה הגזבר באותה עת. בקיבוץ היה אז רק רכב אחד, הפורד של הפלחה. זו היתה פניה מאד
לא שגרתית בתקופה ההיא. הנחנו לפיתחו של שימק פיתיון. אמרנו לו שנביא בשר לכל
הקיבוץ. שימק, שהיה גם חובב בשר וגם היה לו יחס מיוחד לצעירים, נעתר ונתן יד
להרפתקה.
עם ערב אנחנו יוצאים לדרך. רובי צייד לא היו
לנו ואנחנו לוקחים רובים ומקלע ממחסן הנשק. אנשי המקום מסכימים להצטרף אלינו
ולהנחותנו. מסתובבים באזור החולה, בתוך צמחיה עבותה ומשחרים לטרף. אחרי שעות
ארוכות ומעייפות, אנחנו מתיאשים ומחליטים , בצער רב, לחזור כלעומת שבאנו, בידיים
ריקות ובבושה.
לפתע, על הכביש , בדרך הביתה, נלכד בעל חיים
באורות הטנדר. לפני שנהג הטנדר מספיק לעצור, נשמעת חבטה עזה. בעל החיים מוטל על
הכביש מאחורי האוטו. "חזיר בר", פורצת צעקת שמחה מפיות כולנו. חוזרים
לאחור ומגלים שדרסנו דורבן. מתחיל דיון מה לעשות איתו. הוחלט, ניקח אותו, ננקה
אותו ונאמר שזה חזירון קטן. אמנם דורבן איננו דומה כל כך לחזיר, אבל החלטנו לנסות,
כדי להציל את כבודנו.
מביאים את "הצייד" הביתה. תולים
אותו ליד הלול ומתחילים לפתוח את בטנו. מהבטן הפתוחה עולה סירחון איום.
"הקצבים" נסוגים לאחור. רגש הבושה מתגבר ואני מתנדב להמשיך במלאכה.
הדורבן נקי ואנחנו תולים אותו במקרר של המטבח, אשר בביתן הקטן, אשר ליד סככת כיבוי
האש לשעבר והיום הנגריה של ישראל שובל. פעם שימש ביתן זה כמחלבה והמקרר היה משותף
עם המטבח.
אנחנו מספיקים עוד לישון שעה קלה ובבוקר
מודיעים לדורה לביא, לבקוביץ, פיש, אשר היתה מרכזת המטבח, על דבר הבשר התלוי
במקרר. למחרת בצהריים גולש בשר עם אורז. הרבה אורז ומעט בשר. כל אחד מהאוכלים
מחווה את דעתו על טיב בשרו של "החזיר". איך דלף הסוד, אינני יודע. אני
כן יודע , שמספר חברים נתקפו בחילה והקיאו.
מי היו גיבורי אותו לילה. אני זוכר את חלקם.
זאב הג"ינג"י, איתן שמש, יוסיק אלון מכטינגר, משה מוזס,