13.11.07
סיפור קליל מאת גדעון שדמי ( 1.04.02)
במרפסת חדרו כבר שררה אפלולית של ערב. בלי
להעיף מבט, שלח את ידו למעלה לעבר משקוף
הדלת ובתנועה, שכמוה כבר עשה פעמים רבות,
לקח את מפתח החדר. חדרו, בצריף בן
ארבעת החדרים, בשכונת החיילים, כבר היה חשוך לגמרי. מבלי להדליק את האור זרק את תיק בגדיו ספוגי הזעה אל פינת החדר, השעין את הרובה
אל הארון ונפל על המיטה. את הרכות הנעימה
הזו, לא חש כבר שלושה שבועות. שלושה שבועות של שינה בשק שינה, עם עוד שותף לאוהל
הסיירים. כאשר השינה סוגרת עליו מכל עבר, הספיק עוד דני לשחזר בראשו
את שיחת הטלפון מהשבת שעברה, עם חברו הטוב דויד.
אחרי אותה שיחה נדר לעצמו נדר, שבשבת הקרובה, תהיה עיפותו כמה שתהיה, הוא
יחלץ את עצמו בחצות הלילה ממיטתו, יתקלח, יתלבש כראוי ויופיע במועדון הצעירים.
הפעם הוא לא יחמיץ את הבילוי בפאב.
דויד נפסל לגיוס עקב מום גופני. אחרי מאבק
ארוך ברשויות הצבא, הוא גויס כמתנדב. דויד,
מקום שרותו קרוב מאד לביתם . הוא מגיע מדי ערב הביתה. דויד שומר על קשר עם
חבריו לקבוצת 'זית', אלה המשרתים ביחידות
הקרביות הרחק מהבית. הוא נוהג להתקשר אליהם בטלפון ולדווח להם על הנעשה בבית . הוא
זה ששומר על הקשר לבית ועל הקשר בין כל חברי הקבוצה. מין מילוי חובה. בשיחתו בשבת
האחרונה עם דני, סיפר לו על קבוצת המתנדבים ההולכת ומתקבצת בעקבות מלחמת יום
הכיפורים. הוא גילה לו שבשבוע האחרון הגיעה קבוצת נערות בהירות שער. כנראה מאחת
מארצות הצפון. אולי מדנמרק. הוא ידע את חולשתו של דני לגוון
הבלונדיני. חשב שלא יהיה זה הוגן לספר לו על כך בעודו קופא מקור שם באוהל. אבל לא עמד בפני יצרו וגילה לו את החדשה. לאחר מעשה נקף אותו מצפונו וכעס על שלא עמד
בפיתוי.
קולה של מוזיקה קצבית רועשת אילץ אותו לפקוח
את עיניו. מלחמה בין העייפות הכבדה והחלטתו לקום, מלאה את כל אברי גופו. זכר שיחת
הטלפון ניצח. קפץ בהחלטיות ממיטתו, פשט את בגדיו מעליו והשאיר אותם פזורים בכל
חלקי החדר. זרם המים הקרים גמר לגמרי את
המלחמה הפנימית. היה ברור, הלילה הוא יבלה
במועדון. הוא יפצה את עצמו על כל לילות הבדידות וחלומות השווא
המתוקים.
עמד בפתח המועדון, שערותיו רטובות
עדיין וריח תרסיס הגילוח
נודף סביבו. מכנסיים קצרים וחולצה מקופלת שרוולים. יחף. עמד בפתח וסקר במבטו את האולם ויושביו. את הסקר קטע חברו דויד, כאשר הסתער עליו
בחיבוקים. סוף סוף הגעת גם הנה. ידעתי שתבוא.
המשקה הראשון בידו. מחפש מקום ישיבה עם תצפית טובה. רחבת הריקודים
כבר מלאה ברוקדים. זוגות ובודדים. עינו צדה דמות של נערה רוקדת לבדה. הוא עוד לא היה מוכן. הביישנות עצרה בעדו
מלהצטרף אליה. דרוש עוד מעט אומץ. הכוסית השנייה של הוודקה נסכה בו את האומץ הדרוש
. הוא קם באחת , חייך אליה והחל רוקד מולה . הוא לא ראה אם השיבה חיוך. המקום
חשוך.
מצא בגישוש את שתי ידיה
ורקדו יחד. כך ללא מילה. גם לו רצה לומר לה מילה, היא לא הייתה שומעת. רעש המוזיקה היה מחריש אזנים. העיפות המצטברת והמשקה התחילו לתת בו את
אותותיהם. אחז בידה ומשך אותה לעבר אחד
הספסלים ליד הקיר. היא נענתה והלכה איתו. עשה לה סימן בידו ומיהר לעבר בר המשקאות.
חזר עם שתי כוסיות גדולות מלאות בוודקה מעולה." אבסולוט". הרים את הכוסית ושאל לשמה. הוא לא בטוח ששמע
היטב, אבל קרא, לחיי לינדה והריק את המשקה לגרונו. היא לגמה מהמשקה שהביא לה ואת הנותר הגישה לו.
גמע את שארית המשקה באחת. המוזיקה שככה . הוא קם ומשך אותה אל רחבת הריקוד. רקדו
קרובים האחד לשני, כאשר הוא נאלץ מדי פעם לתמוך עצמו בה בחבוק עז.
כאב ראש חזק אילץ אותו לפקוח את עיניו.
השעון מראה שעה שתיים. האור החזק, הבוקע מבין שלבי התריס אמר לו, שמדובר בשתיים
בצהרים. ניסה בכל כוחו לאסוף את קטעי הזיכרון מהשעות הקטנות של הלילה. איך ומתי
הגיע למיטה, לא הצליח לזכור. זרם של נועם וריגוש חלף בו כאשר נזכר בריקוד הסלואו
איתה. מה שמה? אולי לינדה. הרגשה קשה של בחילה שלחה אותו לחדר השירותים. יודע דבר
אמר לו פעם שכוסית נוספת של וודקה בבוקר מחסלת את הבחילה. יש לו בארון בקבוק משקה
, חציו עדיין מלא. לא העז לנסות ללגום.
ביום ראשון, השכם בבוקר
היה כבר לבוש במדים בדרכו לתחנת ההסעה.
את לינדה לא ראה יותר באותה שבת אחרי הצהריים. יום השחרור מצהל קרב והולך.
ראשו כבר נתון כולו לתוכניות העתיד.
המ"פ שלו עובד עליו שיחתום לקבע. סגן דני, אמר לו. אתה קצין טוב. יש
לך ניסיון. הצבא צריך אנשים כמוך.
הלבטים נמשכו עד יום השחרור. החליט להשתחרר. סיפורי חבריו על העולם הגדול ,
הכריעו את הכף. דויד חברו הטוב עזר לו
לקבל את ההחלטה הזו. השבוע הראשון של
חופשת השחרור, עבר עליו בין השינה במיטה לבין חדר האוכל. ארוחותיו הראשונות היו באחת בצהריים. הוא הרגיש את עצמו כמו בלון שיצא ממנו האויר.
אין השקמות בוקר, אין מסדרים, אין אמונים ובעיקר , אין מארבי לילה. הכל כמו
חלום. כל שבת הוא בבית ובכל ליל שבת הפאב.
הריקודים. המפגשים. ההיכרויות החדשות. שיכור מהחופש.
באחת מארוחות הערב היא באה וישבה מולו. זוכר,
שאלה באנגלית במבטא שהזכיר את השפה הגרמנית.
לינדה? שאל בהיסוס. יה, יה.
לינדה. הישיבה לשולחן ארוחת הערב
התארכה עד שעובד חדר האוכל ביקש לאפשר לו לנגב את השולחן. אחרי שהציע לה להצטרף אליו לכוס קפה ועוגה
מתוצרת אמא, נזכר שמצב חדרו אינו מתאים
לארח נערה יפה ועדינה כזו. אחר את המועד. הוא הרי כבר הזמין אותה. יהיה מה שיהיה. קיווה שהיא לא תסתלק בתואנה כלשהי כאשר תראה את
חדר הרווקים המבולגן שלו. אתמול דווקא כן
חשב להתלבש על החדר ולעשות קצת סדר. לבסוף
החליט לדחות זאת למועד אחר. עכשיו הצטער מאד על
עצלותו. לינדה דווקא לא שמה
לב לאי הסדר. נראתה כמי שמורגלת בכך. כאשר
נוכח שהדבר שעניין אותה ביותר, הייתה המערכת החדשה שלו, נשם לרווחה. את
המערכת רכש רק לפני מספר ימים בכספי מענק השחרור.
ברשותו כבר היו מספר קלטות וידאו וכמה תקליטים. כאשר הכין את הקפה לשניהם, לינדה כבר שמה תקליט
. צלילי מוזיקה בקצב הוולס, התנגנו בחדר
הקטן.
זכרון אותו לילה ילווה אותו עוד ימים
רבים. כאשר שלח ידו אל מתג החשמל וכיבה את
האור, חששו לא התאמת. לינדה לא מחתה ולא קמה וברחה. כאשר התעורר משנתו, לינדה כבר לא היתה לידו.
תחושת רוך וחום עדיין מלאה את גופו. באותו
היום וביום למחרת לא הצליח לפגוש אותה. כאשר אזר לבסוף עוז ושאל את דויד אם ראה
אותה במקרה, ענה לו חברו, מה , אינך יודע,
קבוצת הבלונדיניות עזבה וחזרה לארצה. לאכזבה כזו לא היה מוכן. איך לא אמרה לו.
בשבועות הבאים לא הצליח להוציאה מראשו.
באותו שבוע אפילו פסח על הבילוי במועדון. המועדון נראה לו ריק ומשעמם.
הזמן שחלף עשה את שלו, יחד עם מתנדבים
ומתנדבות חדשים שהגיעו. באו בעקר בודדים. מארצות שונות . האנגלית בכל מיני מבטאים
חזרה למועדון וגם העניין חזר. שנת העבודה בבית כבר עומדת להסתיים והוא עסוק מעל
הראש באיסוף מידע על טיולים בעולם. ראשו מלא בתוכניות. רוני, שחזר לא מכבר מטיול ארוך במזרח הרחוק,
צייד אותו בתרמיל גב ענק ובהמלצות חמות על הודו מלאת ההשראה. מקום טוב לטיולים וגם
ל'תפוס ראש'.
התרמיל הולך ומתמלא בבגדים
וציוד נדרש, לפי המלצתם של בעלי ניסיון.
זריקות חיסון נגד כל מיני מחלות נפוצות שם במזרח, כבר קיבל. תיק עזרה
ראשונה מלא בתרופות שמעולם לא שמע עליהן. מגיע היום והוא יוצא אל הבלתי נודע
והמסקרן.
אחרי בילוי בן חודש ימים בדרום הודו בחופים
המרגיעים, הוא מתחיל לנוע צפונה. הנסיעות ברכבות הישנות , האיטיות ומלאות בני אדם
בעלי גוני פנים כהים ובגדים צבעוניים
שונים ומשונים. המוני אדם ללא סוף. גם מושגי הזמן והמרחק מקבלים ממדים
שונים מכל מה שהכיר עד כה. באכסניית נוער
במנלי הוא פוגש מטילים מכל קצות העולם. גם חבורה קטנה של ישראלים. רובם כבר מטיילים
יותר משנה בהודו. חלקם כבר היו כאן בעבר וחזרו. קסם המיסתוריות מושך אותם.
רינה, גבוהה, מתולתלת, פנים נאות,
מרשימה. היא כבר קרובה לסיום הטיול. עומדת לחזור ולהתחיל בלימודים. כך ספרה לו
כאשר לגמו יחד תה במסעדת רחוב באחד הערבים הארוכים, בהמתנה לטיול להרים המושלגים באזור לאדאך. רינה ספרה לו על המסע לאותו הר
מקסים ביופיו. היא כבר הייתה שם פעם אחת. רינה מוכנה, לפני שהיא נפרדת מהודו, לעשות עוד
פעם את המסע לאזור. שמח לקבל את הצעתה להצטרף לטיול. היא כבר מכירה
את הדרך וגם טובים השניים מן האחד. מזג
האויר משתפר והם יוצאים לדרך בחברת מספר צעירים משבדיה. באחד הלילות הבאים הוא מוצא את עצמו שוב מתכרבל בשק שינה. כמו אז בימי הצבא. שק השינה אינו
אותו שק. הפעם זה שק שינה אזרחי לגמרי והוא גם ,וזה העיקר, אינו לבדו בשק. הקור העז מביא את רינה להצטרף
אליו . חימום הדדי. הלילה המשותף הופך
לציון דרך לכל חייו הבאים.
מהיום שפגש בה, נראה לו שכבר
ראה אותה בעבר. בלילה של שיחות נפש וחשיפה, מתברר שרינה היא בת הקיבוץ השכן. בודאי שכבר פגש בה . אולי באחד
החגים המשותפים, או באיזו הצגה, או סתם בסרט קולנוע בעיר הסמוכה.
רינה נפרדת ממנו וחוזרת הביתה. ריקנות וחוסר
עניין משתלטים עליו. שק השינה הריק מכריע
את הכף והוא מחליט לחזור לארץ. חתונה רבת
משתתפים בין שני קיבוצים שכנים, לא מאחרת לבוא. נישואים ראשונים בין שני בני אותם
הקיבוצים. שירה וריקודים עד השעות הקטנות.
ליל כלולות קיבוצי אופייני. ליל המתנות.
קופסאות הקרטון העטופות בניירות צבעוניים, נפתחות בזו אחר זו. אחרונות נפתחות
המעטפות. תוכנן נספר בהתרגשות , פעם ועוד פעם. התוכניות נרקמות והדמיון אינו יודע
שובעה. ריהוט לחדר המשותף. אולי מערכת חדשה רבת עוצמה. או אולי השלמת הטיול במזרח
הרחוק. הרעיון הזה נגנז באחת, כאשר מתברר
שרינה הרה.
דליה התינוקת נולדה בסתיו. החיים משתנים בן
יום. הבית מלא דליה. הכל מסתובב סביב בת
המשפחה הקטנה שהצטרפה אליהם. אותו לילה ראשון בו עברה דליה הפעוטה לישון בבית
התינוקות, היה לילה קשה,ליל שימורים. הבית כאילו התרוקן. אותה הרגשה , שם בהודו,
כאשר נותר לבדו, חזרה אליו. לרינה היה קשה יותר. היא תלחם על שינוי השיטה. היא
תומכת בלינה המשפחתית. אם לא יהיה שינוי, היא תיקח את דליה שלה אליה הביתה בחזרה.
לא איכפת לה מה יגידו. תיקח אותה וזהו.
אחרי דליה, מגיעים בזה אחר
זה אורי , משה'לה ורקפת. החיים נכנסים לשגרה המוכרת. בית הילדים.
ההשכבות. מחלות הילדים. ודליה כבר תלמידת כתה א" בחברת הילדים. וכמו ביעף מגיע המוסד החינוכי. בילדה מתחילים להופיע סימני הבגרות הנשיים.
ההורים מסתכלים בה בפליאה והתרגשות. מעגל
החיים ממשיך להתגלגל. שוב חוזר הפזמון. דליה מסיימת את לימודיה במוסד והיא על סף
הגיוס לצבא. אורי ומשה'לה כבר חניכים במוסד ורקפת תלמידת כתה ב' בבית הספר היסודי.
דליה מודיעה להם שהחליטה לא למלא את חובת שנת
העבודה לפני היציאה לחופש הצעירים. אם לא יאשרו לה, היא תעזוב את הקיבוץ. כל הניסיונות לשכנעה, ששנה אחת בחיים זה לא
הרבה, עולים בתוהו. היא נחרצת בדעתה ומתחילה בהכנות לטיול. מעלית
הגג יורד תרמיל הגב המאובק. אותו התרמיל
ששימש את אבא. דני מודאג. זה
תרמיל ענק. אינו מתאים לבחורה חלשה כמו דליה שלו.
דליה עושה תנועת ביטול ומתחילה למלא את התרמיל בכל מה שדרוש לטיול ארוך.
רבים כבר עשו את הטיולים האלה וניסיון רב נצבר. תורה שבעל פה מועברת מדור לדור של
מטיילים.
בארבע בבוקר של יום שישי , מעמיס אבא את תרמיל הגב הכבד על
המכונית. בפעם הבאה תרים אותו בעצמה דליה הקטנה שלו. יוצאים לנמל התעופה "בן
גוריון". אמא לא נוסעת. דליה לא הסכימה בשום אופן שאמא תלווה אותה לשדה. היא
עלולה לעשות לה שם הצגה שלמה. אמא הלכה איתם עד השער ונותרה שם לבדה מנופפת בידה
רגעים ארוכים.
היעד הראשון הודו כמובן. דליה מאד סקרנית
לטייל במקומות בהם טייל אביה. היא שמעה אין ספור פעמים על המפגש של הוריה , שם
במרומי ההר הגבוה והקר. המקום בו נקבע שהיא תבוא לעולם. היא יודעת בעל פה את שמות
כל הערים והאתרים הראויים לביקור. בידה רשימת
אכסניות נוער בכל רחבי הודו. היא יודעת יתרונותיה וחסרונותיה של כל אחת
מהן. אין בליבה כל פחד. אם ישנו דבר שהיא
חוששת ממנו, זו הזוהמה וסכנת המחלות. היא אינה רוצה בשום אופן להיקלע לאחד מבתי
החולים ההודיים, או חלילה להיות מוחזרת חולה הביתה. היא החליטה להיות מאד זהירה
בדברי המאכל, גם אם פרוש הדבר יהיה יום שלם ללא מזון. באמתחתה ערמת כדורים לחיטוי המים. בתחילת הטיול היא לגמרי לבדה. פגישות מזדמנות
עם ישראלים ואחר כך גם עם אזרחי כל העולם, מביאים אותה לטיולים בכל חלקי הודו. מזה
שלושה חודשים, היא מטילת כבר בחברתה של ישראלית, תושבת תל אביב. היא מופתעת מהקשר וההבנה ביניהן, למרות בית
הגידול הכל כך שונה שלהן. באחת הפגישות
המקריות באכסנית נער, היא שומעת צעיר המספר לחבריו שמחר הוא יוצא בדרכו למנלי.
שותפתה לטיול, זו מתל אביב , נדבקה למטייל אחר מארצות הברית ויצאה איתו. מנלי, היא
שמעה הרבה על המקום הזה. הוא אחת התחנות המסומנות היטב בתוכנית הטיולים שלה.
התוכנית היא בסיס לשינויים. כמה פעמים כבר שנתה את יעדי הטיול. פעם היה זה מזג
האויר שגרם לשינוי ופעם חבורת מטיילים
מזדמנת.
התקרבה למקום מושבו של הבחור. כאשר כבר הייה קרובה מאד, היה נדמה לה
שכבר ראתה פעם את פניו. אולי סתם דמיון
לאחד ממכריה. שאלה בזהירות אם הוא מסכים שתצטרף אליו למסע למנלי.
בבקשה , השיב לה בנימוס. האופן בו השיב לה וצורת דיבורו העידו שהוא בא מבית
טוב. קיבל כנראה חינוך ראוי. בן תרבות.
הנסיעה הארוכה ברכבת ספקה להם הזדמנות לשוחח
על נושאים רבים. ניכר היה שהם באו מעולמות
שונים. הדבר לא הפריע לדו- השיח ביניהם.
דווקא השוני יצר הרבה עניין וסקרנות. דברו רק על עניינים כללים. לא נכנסו לפרטים אישיים. לא שאלה למוצאו. אפילו לא רמזה לו שהיא ישראלית. שיחה בין שני אנשים זרים,שיחה מנומסת ומסויגת במידה רבה. כאשר הגיעו לעיר, השתכנו
באכסניות שונות. הוא בחר באכסניה יקרה. כנראה שאפשרויותיו היו טובות משלה. אמרו שלום ותודה ואחלו אחד לשני,
להתראות.
טיילה בעיר ותהתה על צפונותיה. היא שמעה הרבה על האוירה בהודו. שמעה על 'רוחניות' וחיפשה איך לספוג מעט ממנה. גם
הזהירו אותה מפני היסחפות. במיוחד היא הוזהרה מפני סמים. סמי ההזיות. למעשה לא היה צורך להזהירה. לא, היא אף
פעם לא נמשכה לטעום ולהתנסות. הייתה אולי
אחת היחידות בקבוצתה, שלא טעמה אפילו "עשב" רך כלשהו. מפני הסכנה הזו היא הייתה כנראה מחוסנת.
שמו של
האזור בו התהוותה משפחתה, פרח מזיכרונה. היא
זכרה בערך באיזה כיוון הוא נמצא, אך לא ידעה איך מגיעים לשם. היא ידעה שיום אחד תגיע למקום הזה. ההחלטה
הייתה מונחת באחת הפינות בראשה. היא לא מהרה. הביקור במקום יהיה מבחינתה גולת הכותרת של טיולה. את שותפה למסע למנלי פגשה מדי פעם בפינה זו או
אחרת של העיר. החליפו דברי נימוסין וספרו האחד לשני על תוכניות הטיול ליום המחרת. החליפו מידע על
מקומות שכבר בקרו בהם. כאשר יום אחד סיפר
שהוא עומד לטפס ולעלות להר באזור לאדאך. נזכרה. זה שם המקום שיצא מראשה. את ההזדמנות הזו היא לא תחמיץ. וולטר, זה שמו. רק עכשיו בפגישתם ברחוב , אמר
בהיסח הדעת את שמו. דליה, מהרה להגיד גם
היא , דליה. וולטר , אמרה בהנאה את שמו, מה דעתך שאצטרף אליך לטיפוס להר. זה אינו מקום ללכת אליו לבד. ובין עצמה לעצמה
הוסיפה, וגם לחזור לבד. נזכרה בשירו של
ביאליק, "לבנות שפיה", שיר אותו למדה פעם בשעור ספרות. וולטר הסכים ,
כמובן. יש לנו כבר נסיון בטיול משותף, אמר.
מזג האויר לא האיץ בהם למהר ולצאת לדרך. שום דבר אינו בוער. מושגי הזמן
בהודו רחוקים מהמושגים המערביים. כאשר מזג
האויר השתפר, החליטו לצאת לדרך. אליהם
הצטרפו עוד שתי צעירות משוייץ ובחור אנגלי אחד.
זה לא טיול לבחורה לבדה, אמרה לעצמה כאשר
היו כבר בדרך. טוב עשתה שהצטרפה לקבוצת מטיילים. הצעירות השויצריות היו מסוגרות
בינן לבין עצמן. האנגלי היה דווקא חברתי וההומור הבריטי שלו תרם לאוירה עליזה.
הלילה שם למעלה, בשקי השינה. היה לה קר. שק השינה הישן של אבא, אינו מתאים לקור
ששרר על ההר. כל החבורה התכנסה במקום
המוגן מעט בפני הרוח וכל אחד השחיל עצמו
לתוך שק השינה שלו. לא הייתה ברירה אלא לרכוס את שקי השינה לגמרי, מפני הקור העז.
היא לא הצליחה להתחמם דיה. הקור לא נתן לה להרדם. העבירה את הזמן בשחזור הטיול וגם
קצת בגעגועים לבית וכמובן למיטתה הטובה שם. מימינה היה שק השינה המשותף של שתי
השויצריות. משמאלה וולטר, מסוגר בשק השינה שלו ואחריו האנגלי. שמעה
את שכניה מתהפכים מצד לצד. גם להם כנראה לא נתן הקור להרדם. נדמה היה לה ששמעה את שמה. כאשר נשמע השם שנית,
הבחינה שהוא בוקע משק השינה של וולטר. גם את לא יכולה לישון, שאל. קשה היה לשמוע
את דבריו מבעד לשק השינה האטום. ולטר,
אמרה בהרמת קול, אתה יכול להתגלגל קצת הצידה, כך שראשך יהיה יותר קרוב לאוזני.
אולי אוכל לשמוע אותך יותר טוב. שמעה את
וולטר נע בשק השינה שלו, עד שהרגישה שראשו כבר מאד קרוב לראשה.
או קיי , אמרה עכשיו אוכל אולי לשמוע טוב יותר. רצון עז תקף אותה להוציא את
ידה מתוך השק ולאחוז בידו. הבושה ובעיקר הקור עצרו בעדה מלעשות כך. ברגע זה
היא הייתה כל כך זקוקה לכף יד חמה. התנאים דרשו זאת אך הם היו גם אלה שמנעו זאת ממנה.
חוץ משמך איני יודע עליך דבר, שמעה אותו
אומר. אנחנו כבר מטילים יחד הרבה ימים ואיני יודע מי את ומנין את. מי ומנין אתה,
שאלה. בעל הנימוסים הטובים לא אמר, אני
שאלתי קודם, אלא השיב מיד. אני מגרמניה. אני גרמני. אני מישראל, אני יהודיה ענתה.
דקות ארוכות היה שקט. אחרי מספר דקות של דממה, אמר, מה שהגורל מזמן לנו. מעולם לא
העליתי בדעתי פגישה שכזאת. כן, אמרה. פגישה טעונה. במוחה חלף זכר הביקור הנורא
ההוא בפולין. לא אמרה דבר. אני יודע , אימי ספרה לי, אמר. היא ספרה מה שהיה. היא ספרה לי על ישראל. לפגוש כך פתאום בחורה יהודיה מישראל. כל
הסיפורים ששמעתי מאמא עולים מול
עיני. סלחי לי, אני רוצה להיות קצת עם
עצמי. נמשיך לדבר מחר, או בהזדמנות אחרת. שתקה.
ישבו זו מול זה בפינת האכסניה. התה החם ,
אחרי ליל הקור שם למעלה, היה משיב נפש. הם עמדו להיפרד. הוא מתחיל את המסע בחזרה
לארצו. לארץ גרמניה. היא דווקא הצטערה. הבחור התרבותי והמנומס הזה , הטיולים
המשותפים, כל אלה יצרו אצלה מעט רגשי קרבה. היא שוב תישאר עם עצמה. ספרי לי עוד עליך ועל ישראל, ביקש. ספרה על משפחתה, על ישראל ועל הקיבוץ. כן , אמר . הוא שמע על קיבוץ. אמא ספרה לו על
חיי השיתוף בקיבוץ. קומונה, אמר. הביטה בפניו והן שוב נראו לה פתאום כל כך מוכרות.
מתי והיכן פגשה בו.
אני יודע , אמר. הייתה לכם
פעם מלחמה נוראה. אמא ספרה לי עליה. היא נסעה לעזור. היא הייתה עם קבוצת מתנדבים
בקיבוץ. היא אמרה שלעולם לא תשכח את הימים ההם.
דליה השתתקה באחת. ראשה קודח ממחשבות. ישבה ושתקה שעה ארוכה. לבסוף אספה את
עצמה, הפנתה אליו את הגב , שלפה מכיס חולצתה את אלבום התמונות המשפחתיות שלקחה
איתה. כאשר הגיעה לתמונת אביה, פנתה אליו שוב. הביטה בפניו ארוכות ופרצה בצעקה. אבאלה!
גדעון.