19.6.08 גם מסה של אלפיים מלים מתחילה במשפט אחד: מאת חנן רותם

אילו שאלנו חכם זֶן מהו מחשב, היה מן הסתם שואל אותנו מהו מחשב. וכשהיינו מסבירים לו שהמחשב בנוי כך וכך ופועל כך וכך, היה אומר לנו - לאחר שהיה קוטע אותנו בסבלנות רבה: כן אבל מהו מחשב? ואנו, שלמדנו דבר או שניים על תורת הזן, היינו מפרשים את השאלה כתשובה, שהרי כל אחד יש לו תשובה שונה על השאלה מחשב מהו. והיו מי שראו אפשרות להכליל את המחשב בספקולציה, שכשם שאנו שולטים בגורלם של יצורים קטנים מאיתנו, נמלים למשל, כך יש יצור גדול מאתנו - אפשר לקרוא לו אלוהים - שמשחק בנו. והוא עצמו נשלט אולי בידי יצור גדול ממנו, וכן הלאה. הכנסת המושג מחשב לתוך מחשבה זו מקלה עלינו להבין את האפשרות הזאת, שכן יכולים אנו להמחיש לעצמנו בקלות את הישות היושבת לפני הצג ומשחקת במציאות מדומה. אלא שאנו מפספסים את העובדה הכמעט ודאית: המחשב הוא אלוהים, ואינני אומר האלוהים, כדי לא להיגרר לתחום הדת הפורמלית. די להיכנס לסניף בנק, משרד ממשלתי או קופת-חולים כשהמחשב משותק. חוץ מלנשום ולדבר, אינך יכול לעשות שום פעולה שלשמה נכנסת לאותו מקום. כך, מיצור קטן וחלש שהתחיל את דרכו כמכונה שבאה לעזור לנו בחישובים חשבוניים, הוא השתלט אט-אט על חיינו, ממש אל שכולם סוגדים לו ועל פיו יישק דבר. עוד יש בינינו ותיקים שזוכרים את כרטיסיות הניקוב ששימשו כצעד ראשון בעיבוד הנתונים - וראו לאן הגענו היום.

כל אלה הם הרהורים שפוקדים אותי בעודי יושב מול מחשבי, ואיני מגלה לכם את שם החיבה שאני מכנה אותו, כדי לא לפגוע ביחסי האינטימיים עימו. במארזו של המחשב תחוב תקליט של ברהמס, מולי גליונות נייר, בידי עט, ואני כותב. כך עונה אני על שאלתו-תשובתו של חכם הזן: זהו המחשב מבחינתי. אבל כמו תמיד זו אמת חלקית, שכן מודה אני בכל יתרונותיו הנעימים של המחשב. כוחו רב לו בפעולות מסויימות, ואילו באחרות אין הוא בוגר מילד. דוגמא? בבקשה. כשניסיתי למצוא בדיחה בדרויאנוב ניצחתי אותו. כשניסיתי לוודא כמה פרטים על בית החינוך לילדי עובדים בצפון תל-אביב, הוא ניצחני בקלי-קלות, אם כי לא תמיד כל הפרטים שמצאתי היו נכונים. למשל, על גרשון זק המנוח, שהיה למעשה מפקדו הראשון של חיל-הים, נאמר באינטרנט כי פשט את מדיו ביום זה וזה, אלא שגרשון מעולם לא לבש מדים כיוון שהיה, אפשר לומר, אזרח עובד צה"ל.

והסיבה שאני יושב וכותב כל זאת הוא תרגיל למחשב ומקלדת בשתי ידיים, מלבד העכבר, שהטלתי על עצמי בעקבות התחרות לכתיבת המסה. תאמרו: סתירה יש כאן, אמרת שאתה כותב בעט על נייר? ראשית, לא הבטחתי שאכתוב רק אמת, ושנית – וברצינות (יחסית) ׁ- הרי בסופו של דבר אשב כמו ילד טוב ואעתיק הכל לנקי במקלדת למחשב בעזרת מעבד (ואולי מאבד) תמלילים. והיטיבו לנסח זאת עיתונאים שהתוודו באוזני שהעבודה במחשב קלה הרבה יותר, אבל הם מתגעגעים לריח הדפוס והעופרת. יבושם להם – כל איש ונוסטלגייתו.

חסד עשתה עימנו מערכת "הארץ" בהכריזה על תחרות המסה. שהרי מלאה הארץ סיפורים, עד שאינך יכול לומר שלום לאדם בלי שיענה לך: תשמע סיפור. וכדי להמחיש לְמה התכוונה בדברה על מסה, הדפיסה המערכת את דיוקנו של אחד העם. אלא שאחד העם עצמו כינה את פירות עטו מאמרים, וכך יאה להם. שכן ההבדל בין מאמר למסה הוא בכך, שלפני שאתה מתחיל בכתיבת מאמר אתה יודע לאן רצונך להגיע, ממש כאילו היית כותב בסופה של אותה יצירה מפוארת את נוסחת הקסם "מה שהיה להוכיח". ואילו כשאתה ניגש לכתיבת מסה, משול אתה למי שיוצא למסע ואינך יודע כיצד יסתיים, אלא אם אתה מתייחס לגבול אלפיים המלים שהקצתה המערכת כלסוף הדרך. ואם אתה מכתיר לבסוף את יצירתך בכותרת "לא זה הדרך", הרי שאין זו מסה אלא מאמר, ודווקא מן המפורסמים והמשובחים שבהם. ומסתכן אתה סיכון ניכר שיימצא מי שיתקן לך: זו לא הדרך, או אין זאת הדרך, או זו איננה הדרך. אפשר להוסיף ולהבחין בין מסה לסיפור אם נחשוב על השימוש השונה במלים. מן המפורסמות הוא שלמלים יש כוח משלהן. ולכן, כשאדם כותב סיפור חייב הוא לרסן את המלים בכל כוחו כדי שלא יובילוהו למקומות או למצבים שלא התכוון להגיע אליהם. שכן כוחו של הסיפור ברציפותו, אבד רצף זה - אבד העניין בסיפור. לעומת זאת, אם מסה התכוונת לכתוב, רשאי אתה להניח לסוסי-פרא אלה הקרויים מלים להוליכך בדרכים עקלקלות קמעא, לאו דווקא קלוקלות, שכן אתה עצמך התכוונת להתבונן בדברים מזוויות שונות.

אבל אי ידיעת ביטויים כגון הביטוי "לא זֶה הדרך ולא זֹה העיר" אינה בעייתה העיקרית של העברית. הרי ברור לכולנו שאינך יכול לדרוש מכל משתמש בעברית לדעת את התנ"ך כולו או את כתבי אחד העם כולם. על אחת כמה וכמה שאינך יכול לדרוש מאדם הדובר שפה שמרביתה אינה נכתבת בניקוד, שיהגה נכון את כל המלים השגורות ושאינן שגורות. דוגמא? בבקשה. באיזו מדינה אחרת הוגה חלק ניכר מן העם את שם משפחתו של ראש הממשלה באופן שגוי? וכל זה משום ששמו נכתב בלי ניקוד. ,olmart ulmert ואולי יש לומר ulmart או - olmaret כיצד נדע, הרי לא כולנו גדלנו עימו בנחלת ז'בוטינסקי? ואילו רוב אומות העולם אומרות olmert בביטחון ובלי חשש, כיוון שהן כותבות את שפתן לא רק בעיצורים אלא גם בתנועות. וזה מזכיר לי בדיחה מדרויאנוב: "שני טפשים הם: טפש-קיץ וטפש-חורף. טפש-קיץ כיצד? – אדם נכנס לביתך, פותח את הדלת – וטפש לפניך. טפש-חורף כיצד? – אדם נכנס לביתך, פותח את הדלת, מנער את השלג, מקנח את הכפור מעל שפמו, פושט אדרתו, חולץ ערדליו, משיל סודרו, מצחצח משקפיו – וטפש לפניך..." ומה הנמשל? מצבה של העברית. תן לישראלי די זמן – וחזקה עליו שיתגלו אצלו שגיאות לשוניות. כל זה למה? – בגלל העדר הניקוד. הלא אילו היינו מנקדים שמונה עשרה לא היו רבים כל כך, ובכללם אומרי תפילת שמונה עשרה, שוגים בהגיית מספר זה. יש לקוות שהמורים, שקיבלו (ובצדק) תוספת לשכרם, יקדישו חלק ממנה לשיפור עבריתם. שכן אצל דובריהם התגלו שגיאות לשוניות צורמות בהתראיינם לכלי התקשורת – אם לאחר דקה (בקיץ) ואם לאחר שלוש דקות (בחורף)...

אבל אני בכלל על המסה רציתי לדבר, והנה לאן הובילוני רגלי. לשם מה לכל הרוחות דרושות אלפיים מלים כדי לציין שהחיים יפים, או שהחיים בזבל, או שהחיים הם יום כך ויום כך? אלא שאין הדבר כך. הרי כשאתה אומר חיים אתה מתחיל לתהות: מה הם חיים? לשם מה הם? היש חיים לפני המוות? וכך אתה נסחף במחשבותיך, כפי שהיטיב להביע זאת נחום גוטמן כשאמר: מעשה שתחילתו חמור וסופו ארי דורס. מכאן אתה למד שהכל עניין של מידתיות, סליחה, של מידה. כמעט הכנסתי את המפלצת הלשונית הזאת אל תוך שיטוטי ביער המסה. מעניין כיצד הצליחו אבותינו לחבר תנ"ך, שישה סדרי משנה, שני תלמודים, שולחן ערוך, ועוד כהנה וכהנה בלי מלה אופנתית זו. ואולי במקום לומר: "במדה שאדם מודד בה מודדין לו", נתחיל לומר: "המידתיות שתיתן היא המידתיות שתקבל". וזה מזכיר לי את הוויכוח שניטש בארץ אם לדבר עברית בהברה אשכנזית או בהברה ספרדית (מלבד הוויכוח, ואפילו הקְרב, אם לדבר עברית ולהשתמש בה כשפת ההוראה). בוויכוח על ההברה השתתפו אריות כביאליק ואוסישקין, והסוף הרי ידוע: האנגלית ניצחה, ואידך זיל גְמור אנגלית, אם חפץ חיים וקיום אתה. אפשר בהחלט לומר שהאנגלית ניצחה בנוקאאוט, והבה נוריד סוגיה זאת מסדר היום שלנו, רוצה לומר מן האגנדה, כלומר האג'נדה, שכן שלטון רומא בארץ-ישראל הסתיים מזמן, ואילו מורשתם הלשונית של הבריטים חיה ונושמת ומשגשגת. ואם כבר מדברים על מידה, האם עתידה של המסה מובטח? האם בעידן של מסרונים ודוא"לים וצ'טים יש מקום ליצירות בנות אלפיים מלים, כשיצירה בת עשרים מלים בנייד נחשבת לפטפוט ארוך וטורדני? אלא ש"הארץ" נחלץ תמיד לעזרתן של חיות בסכנת הכחדה, ועל כך הוא ראוי לשבח ותודה.

לא נותר לנו אלא לקוות שהמסה תישאר מנכסי צאן הברזל של תרבותנו, כדי שנוכל להמשיך להתענג על כל מיני הגיגים מאלפים, משעשעים ומשכילים כגון רשימותיהם של מיכאל הנדלזלץ או אריאל הירשפלד ואחרים. ואם בנכסי צאן ברזל עסקינן, הנה שמעתי הבוקר במו אוזני מגישה באחד מערוצי ההבל אומרת "נכסי צאן", ולא יספה. תחילה תהיתי: לאן נעלם הברזל? ומיד עניתי לעצמי: גנוב גנבוהו גונבי המתכות. וכאן המשכתי לתהות: וכלום צאן אין גונבים? אמור מעתה: נכסי – וכל המוסיף גורע. וכאן עלי להתוודות שכמעט התפתיתי לכתוב ערוצי זבל, אלא שנזכרתי במה שאמר משה דיין על הקצינים: הם משולים לזבל - בהיותם בערימה אחת הם מסריחים, בהיותם מפוזרים הם מועילים. מדברי דיין משתמעת תועלתו החקלאית של הזבל, ועל כן אולי ערוצי אשפה? אלא שגם אשפה עשויה להועיל לאחר מיחזורה (אף כי קשה לומר שערוצינו אינם יודעים מיחזור מהו). מכל מקום, עדיף לכנותם ערוצי הבל, ומי שיקשר בין הבל לזבל יעשה זאת מטעמי חריזה או כל טעם, או חוסר טעם שהוא. הנה כי כן, גנבו את הברזל, גנבו את הצאן, וגם נכסים נגנבים, וכך נותרנו רק עם נצבא – נכסי צאן ברזל של "אגד". כך זה בארץ שיש בה נהגי אוטובוס ששפתם משובחת משפתם של אחדים משרינו או ח"כינו. דרך אגב, שמתם לב לעברית המשובחת של מנהיגים פלשתינים שעברו את בתי הכלא שלנו? תופעה זו אומרת חקרני: אולי חלקם של הסוהרים אינם אלא מורי עברית שנואשו מן ההוראה?

ואם בענייני כליאה ואכיפת חוק עסקינן, יכולים אנו לשאול: האם מסה חייבת במס? אמנם אם אתה אומר שמסה באה מלשון ניסיון, אין היא חייבת במס, משום שנסיונות בכללם אינם חייבים במס, אלא רק נסיונות שהצליחו והביאו פרי אשר בכסף יישקל. מאידך גיסא אם לשקול את הסוגיה על פי הטורח שבקריאת מסה בעידן זה של קיצורים והשמטות, עליך לומר כי המסה אינה חייבת במס אלא בקנס. אבל מה עם אותן מסות שקריאתן אינה טורח אלא עונג? אפשר היה למסותן אלמלא עבר מן העולם מס העינוגים הזכור לטוב. ואולי לא נתבטל אותו מס אלא נכלל בכל המסים האחרים שמביאים עונג ותועלת לגובים אותם - וגם למשתמטים מהם. ואם כן נשאיר שאלה זו פתוחה, כיוון שאמרנו כי מסה אינה פוסקת הלכות אלא רק בוחנת דברים מצדדים שונים ועיקר מטרתה לשוטט בשבילים צדדיים, לומר מה נאה אילן זה או פרפר זה ולתהות מניין באו וכיצד הם נקשרים למקום אחר או לתקופה אחרת או לעניין אחר. וכשם ששכר מצווה – מצווה, כך העונג שבטיול הוא עצם הטיול והשוטטות, תענוג לעין ולנפש.

וכך, בעודי משוטט להנאתי בשבילֵי המסה, חוזר אני לעניין הניקוד, שהוא רחב ועמוק ויכול לפרנס הרבה מסות ונסיונות להתמודד עימו ולהבינו. ומביא דרויאנוב מעשה במשה בן-מנחם ובנפתלי-הרץ וויזל שנזדמנו יחדו לבית-הקברות בברלין ומצאו כתוב על מצֵבה של אשה אחת: "נתנה מלַחמה לדל". והמלה "מלחמה" מנוקדת. אמר וויזל לבן-מנחם: טרח המחוקק ונִקד כדי שעמי-ארצות כמונו לא יטעו ולא יקראו "נתנה מלחָמה לדל". החזיר לו בן-מנחם: ואולי טרח ונִקד משום שידע באותה אשה, שלחם נִקודים נתנה לדל... עד כאן דרויאנוב, והבעיה לא הרפתה מאיתנו עד היום, ואם אז דיברו על עמי-ארצות, מה נאמר על ימינו אלה? אבל בואו נסתכל על שני-שלישֵי הכוס המלאה: הרי לא אנרכיה מוצאים אנו בהגיית המלים אלה כמה וכמה שיטות. כשרבים ומשכילים הוגים מִמשלה כמו ממשל, אם להביא רק דוגמא אחת מרבות, על כורחנו עלינו לומר כי שיטה יש בכך - ואין ריבוי שיטות אלה מעיד בהכרח על בורות, אלא אפשר לראות בו עדות לרוחו הדמוקרטית של הלאום היושב בציון: חשוב כאוות נפשך, דבר כאוות נפשך, נקד כאוות (ואולי כעוות) נפשך. עם הרואה את עצמו חופשי להגות את שם ראש ממשלתו כרצונו (של העם, לא של ראש הממשלה) – עם כזה שום רודן לא יצליח לכפות עליו את רצונו. ואולי כן? הנה, למשל, את שמו של ארקדי גאידמק הוגים כולם באותה צורה. כלום יש קשר בין עובדה חסרת-חשיבות זו לבין מספר האוטובוסים שאדם יכול לגייס למטרה זו או אחרת?

ועדיין לא אמרנו דבר על הקשר בין ניקוד לנוקדנות. בשפה האנגלית, למשל, משמש צירוף האותיות punct לנגזרותיו לציין פיסוק, דייקנות, נקר בצמיג ועוד דברים. לעומתה, בעברית משמשת המלה ניקוד כדי לציין את התנועות המתלוות לעיצורים, ואילו במלה פיסוק אנו משתמשים כדי לציין נקודה, סימן שאלה ודומיהם. ואף על פי כן העמיסו על השורש נקד משמעויות רבות, ועד אגודת הנוקדים הדברים מגיעים, ויש פועה פה ומצפצף. ואם אמרנו נוקדנות, לא תמיד הדברים משתמעים לטובה. כפי שהעיר על כך אליעזר שטיינמן: "צייקנים ונוקדנים אוהבים לצוד סתירות." לא רק שסתירות ושגיאות אינן מכעיסות אותם לאמיתו של דבר, אלא הם שׂשׂים לקראתן כמוצאי שלל רב, כציידים משחרים לטרף. ויודע אני דבר זה ממקור, סליחה, מגוף ראשון. כשאני צד אותך בשגיאתך הרי שגיליתי אצלך בורות איומה, חור בהשכלה, שערוריה למערכת החינוך ולמי לא. נכון, גם אותי אפשר לתפוס בחולשת הידע והדעת, אבל אלה זוטות טפשיות, פרטים טכניים טפלים ותפלים, שרק אדם צר מוחין יכול להקדיש להם זמן יקר.

כללו של דבר, כלום יש עתיד למסה? בימינו, הכתיבה היא מצרך שווה לכל נפש, וכל מושך מקלדת מבן זוגו או מצאצאו יכול להכביר מלים מפה עד אלסקה. אבל מי יקרא את כל שטף המלים הזה? למי יש זמן וסבלנות לכך? על כן אולי תפשוט המסה את צורתה הכתובה ותישאר בצורתה ההיולית: אותו זרם של מחשבות בעודך שוכב נים-לא-נים, מתקשה להרדם ואורג מסה נפלאה המרדימה בסופו של דבר גם אותך. וזה הזמן לשים נקודה, משום שגם מסה של אלפיים מלים, שחייבת להתחיל במשפט אחד, מסתיימת תמיד בנקודה. לא כן?

חנן רותם