חנה עולה לארץ ישראל : מאת חנן רותם

אניצה-חנה עלתה על רכבת הלילה מזגרב לטרייסט. היא לא היתה לבד: איתה נסעו אחותה הבכורה עם בעלה ובנם, שבעוד חודש ימלאו לו שלוש שנים. לפני כן נפרדה מהוריה בעיירה סלבונסקי ברוד. פרידה קשה, כואבת ומלאת חששות. נכון שהנערה בת השבע עשרה אינה נוסעת בגפה - לא רק שלושת קרוביה עימה, גם בעלה נוסע איתה. אמנם בעל פיקטיווי, שסופח אליה כדי לנצל את הסרטיפקט שלה עד תום. אבל כל זה אינו מנחם את הוריה - אסתר ומנחם-מקס סנדל - הנפרדים מבת הזקונים שלהם. החששות רבים: לשלוח בת לארץ ישראל בשנת 1934, לארץ שוממה, נחשלת, שאי אפשר בכלל לראות בה ארץ מתורבתת, והילדה נוסעת לשם בלי מקצוע, בלי אמצעים, כל מה שיש לה הוא מזוודה. אבל חנה היא בת למשפחת סנדל וכשאחד מהם מחליט משהו, אין שום כוח שבעולם שיוכל להניאו מהגשמת החלטתו. נכון שהם התירו לארבע בנותיהם ושני בניהם להשתתף בפעילות ציונית, ולפיכך גם להם חלק בהחלטת שתי בנותיהן אלה, צילה וחנה. האב מנחם, חסיד שומר מצוות, ורעייתו אסתר התפללו כמובן לשנה הבאה בירושלים, אבל מי אומר שכל מה שכתוב יש לקיים מיד, הלא גם מאמינים הם בביאת המשיח, נו, אז הוא תיכף ומיד יבוא?

הרהורים אלה ואחרים ודאי חלפו בראשה של חנה כשנסעה ברכבת. גם בני משפחת אחותה מתקשים לעצום עין. הם רגילים לנסוע ברכבת, אבל זאת נסיעתם האחרונה כאזרחי יוגוסלוויה. אבי המשפחה, צבי רוטמילר, ביקר בשנת 1929 בארץ ישראל, כתב כתבות לעיתונים וצילם הרבה, ובכל זאת המעורפל רב על הברור, והשינוי העצום שהם יוזמים בחייהם מעורר בהם הרבה ספקות. אבל כולם גמרו אומר, והם עושים זאת מתוך בחירה חופשית ובלי אשליות. באותה שנה, היטלר עושה את ראשית דרכו שתסתיים בצורה הנוראה, אבל הסימנים לעתיד להתרחש עדיין אינם ניכרים. אין חנה וחבריה למסע בורחים ממשהו - הם ציונים מתוך הכרה שחינכו כך גם אחרים, ולפיכך החליטו כי עליהם להגשים בעצמם כל מה שהם דורשים מחבריהם.

הרכבת הגיעה ליעדה. הם יורדים ממנה בטרייסט ופונים אל המשרד הארץ ישראלי. מסדירים את הניירת וממתינים לאנייה איטלקית של חברת אדריאטיקה (האנייה גלילאה או ירוסלימה). בסופו של דבר האנייה מרימה עוגן, להפלגה שנמשכת חמישה ימים ויותר. אנייה נוחה למדי, תאים קטנים אבל נוחים, חדר אוכל בעל ממדים מתאימים, וכל התנאים סבירים והולמים את בני המעמד הבינוני שיכולים להרשות לעצמם לעלות לארץ ישראל. כדי לקבל סרטיפקט היה עליהם להוכיח כי ברשותם כמה אלפי דינרים, כאלף לירות שטרלינג. לחנה לא היה סכום כזה ולכן התלוותה אל אחותה צילה כמטפלת של בנם הפעוט חנן. הים התיכון שקט למדי - וגם כשהוא סוער יש בונוס לאלה שאינם רגישים: חדר האוכל כמעט ריק, והאמיצים שאינם נתקפים במחלת הים יכולים ליהנות משפע של אוכל איטלקי, ובכלל זה מנות נדיבות של גלידה. באנייה פועל גם בית דפוס בחדר קטנטן, שתפקידו העיקרי להדפיס את התפריט המתחלף יום יום.

השיט מסתיים בנמל יפו. העוגן מורד, כבש המדרגות מושפל עד שהוא נוגע במים, ועל האנייה עטות כמה סירות משוטים ובהן שייטים ערבים שתפקידם להעביר את הנוסעים מהאנייה לחוף. לפני כן נערכת באנייה בדיקת דרכונים ואישורי עלייה. במסמכיה של משפחת רוטמילר-סנדל נמצא ליקוי כלשהו, והם נשארים על הסיפון כדי לשוב לטרייסט ולתקן את הניירת. איך מסבירים הורים מתוסכלים לילד מאוכזב את המצב המביך? הם מסבירים לו שהשוטר הבריטי מישש את בטנו של הילד והחליט שהוא רזה מדי. אבל עוד עשרה ימי שיט לא ירתיעו את גיבורינו, ולאחר בירור ותיקון הליקויים בטרייסט, זוכים העולים החדשים להיות מונפים מכבש האנייה בידיהם החזקות של השייטים הערבים לסירה המתנדנדת כקליפת אגוז. סוף-סוף הם דורכים על אדמת ארץ ישראל. חנה מחליטה להגשים את שאיפתה להיות חקלאית ולפיכך היא פונה למשק הפועלות עיינות כדי ללמוד גננות. משפחת אחותה צילה פונה לתל אביב, וכך נפרדות דרכיהם בארץ. דרכיהם אמרנו, אבל לא הקשרים החזקים בין האחיות ובני משפחותיהן.

אבל עוד לפני שחנה מגיעה לעיינות, היא צריכה להסדיר עניין קטן: עליה להתגרש מבעלה הפיקטיווי, אחרת תחשב לאשת-איש. מזלו של האיש לא שפר עליו: כעבור שבועיים הוא נהרג בתאונה, אבל מחנה נחסכת הצרה להיות בסטטוס של אלמנה... במושבה מגדיאל שוהה באותה תקופה קבוצת צעירות וצעירים חניכי תנועת השומר הצעיר המתכוננים להקים קיבוץ חדש. חלקם עלו מרומניה וחלקם, כמו חנה, מיוגוסלוויה. חנה רוצה להצטרף לחבריה מהתנועה, ולאחר שהחליטה כי רכשה די ידע התחלתי לעבוד בחקלאות, היא מגיעה למגדיאל. זוהי מושבה קטנה וצנועה בשרון, וחברי הגרעין חיים בצמצום רב. לפעמים אין להם די אוכל להשביע את רעבונם בתום יום עבודה קשה בפרדסים, במשקים, בבנייה, במשתלות ובכל עבודה המזדמנת להם, בלי לבחול בשום עבודה. בחודש יוני 1935 עולה הגרעין על הקרקע, כדי להקים קיבוץ חדש של השומר הצעיר. על גבעה מסולעת, שאדמתה כאדמת העמק - שמנה ושחורה - עולים 107 חברי הגרעין ועימם ארבעת ילדיהם. האווירה חגיגית והאורחים המלווים את העלייה לקרקע שותפים לשמחה: לא בכל יום מקימים ישוב חדש בארץ ישראל.

נוטים כמה אוהלים מרובעים אפורים-לבנים עם מוט במרכז האוהל. רצונך להיכנס – כוף מעט את ראשך, עבור בפתח המשולש התפור ביריעת האוהל, והרי אתה בפנים. ובפנים, מעון מלכים: מיטת ברזל שעליה מתוחים פסי מתכת ובקצותיהם קפיצים, הארון הוא ארגז עץ ששימש לשיווק ירקות או פירות, הכיסא הוא פח ששימש לאחסון נפט או בנזין, ועליו כיסוי תפור מבד, ואת התאורה מספקת עששית נפט שכדי להדליקה רצוי להתרחק מכל רוח מצויה. אין רצפה לאוהל, אבל יש שטיח: שק יוטה שנפרש על הקרקע כדי להרחיק כפות רגליך מקוצים ורגבי עפר. כמעט שכחתי, היה גם מקרר באוהל: כד חרס - ג'רה - ובו מים המצטננים מהרוח הזורמת על הכד הלח. מקימים צריף שישמש כחדר אוכל, וזה הכל. אבל כל זה שלהם – והם יכולים לשאוף אוויר צלול ולחלום על הקיבוץ הגדול והטובל בירק שיהיה כאן. האורחים נפרדים ועוזבים, חנה וחבריה נשארים עתה לבדם, לטוב ולרע.

למחרת מתחילה העבודה בקיבוץ החדש ששמו שער העמקים, מפני ששוכן הוא כשער בין עמק זבולון לעמק יזרעאל. צריך לסקל אדמות מהאבנים הרבות הפזורות עליהן ומפריעות לעיבודן, לזרוע שטחי פלחה, צריך למתוח קווי השקיה, לנטוע גפנים בשטח שיועד לכרם, לנטוע עצי פרי, לשתול ולזרוע גן ירק, להקים צריפים מעץ כדי לעבור מהאוהלים אליהם, לבנות בית ילדים, רפת, דיר כבשים, לול, שפניה, לסלול מדרכות כדי שבחורף הקרב לא יהיה צריך לבוסס בבוץ באיזור המגורים ובדרך לחדר האוכל. חברות הקיבוץ החדש, וחנה ביניהן, עובדות בכל העבודות, גם הקשות שבהן כגון סיקול. השוויון בין החברות והחברים מלא. אין רכוש פרטי – העקרון השיתופי הוא של קומונה א', כלומר הכל משותף, כולל לבנים וגרביים.

אבל השלווה הפסטורלית לא נמשכת זמן רב. בקיץ 1936, שמחת הקציר הראשון מופרת. המאורעות פורצים, והקיבוץ הצעיר חווה אותם על בשרו. היישוב העברי מתגונן מול הכנופיות הערביות התוקפות. חנה וחבריה מבצרים את קיבוצם. להגנת מגוריהם ומגורי הילדים הם מקימים קירות קרשים כפולים וביניהם חצץ, עוברים אימוני נשק כדי לדעת להפעילו ולפגוע בתוקפים אם יבואו. ישנם לילות שבהם מאדים האופק: הכנופיות הערביות הציתו קמה בשדות התבואה או פוצצו את הצינור המוביל את הנפט הגולמי מבארות הנפט בעירק לבתי הזיקוק במפרץ חיפה. שניים מחברי המשק נופלים - אחד בהגנה על התחבורה והאחר ממוקש שהוטמן בשדות המשק. בלילה אחד נעקרים עצי הפרי הצעירים שנשתלו בעמל רב. חנה משתתפת באימוני נשק ומיטיבה לקלוע. מטרת-נייר שנישאת ברוח בחצר המשק מעידה על כך: כל הקליעים פגעו בבול, במקבץ מעולה. על המטרה רשום שמה: חנה סנדל. קצין בריטי ששמע כי המשק סובל ממכת זרזירים הזוללים את גרעיני החיטה והשעורה שנזרעו בשדות המשק מציע את עזרתו למשק, עזרה שגם תספק את תאוות הציד שלו. הוא מוכן לצאת לציד זרזירים, אבל כדי שלא ישעמם לו, הוא מבקש שיתלווה אליו צלף טוב מחברי הקיבוץ. חנה היא הצלף שנבחר. האנגלי הוא גם קצין גם ג'נטלמן וגם מן הסתם איננו טיפש – אין הוא שואל היכן ובאיזה ארגון למדה צעירה זו לקלוע.

שנתיים אחרי שער העמקים עולה על הקרקע, במרחק לא רב מעמק יזרעאל, קיבוץ נוסף של השומר הצעיר: עין השופט. תחילה לגבעת ג'וערה ואחרי כן למקום הקבע. חנה עדיין אינה יודעת שבקיבוץ זה תחיה את מרבית שנותיה. מכל משפחת סנדל עלו ארצה, מלבד חנה וצילה, אחותן דבורה-דורה ואחיהן ליאו-אריה. האם והאב לא שרדו את שואת יהודי יוגוסלוויה. אחותן יוליה נלחמה בגבורה בשורות הפרטיזנים, נתפסה בידי משתפי הפעולה של הנאצים, עונתה בכלא ונהרגה בנסותה לברוח מהכלא. אחיהן יעקב, שהיגר לפני מלחמת העולם השנייה לבלגיה, עבר תלאות רבות במלחמה. הוא חמק מן הנאצים פעם אחר פעם. באחד המקרים נסע יעקב ברכבת והבחין כי עוקב אחריו איש גסטפו. הוא החליט להפוך מנרדף לרודף וחיסל את הנאצי בחניקה. אשתו ובתו הקטנה לא שרדו את השואה.

כשעזבה חנה את שער העמקים כבר היה זה קיבוץ מפותח, משגשג. רמת החיים היתה עדיין צנועה מאוד, האוכל מועט ודל למדי, אבל היו כבר רפת חלב גדולה, דיר כבשים, גן ירק, מטעי פרי כגון תפוחים ושזיפים עם בית אריזה שוקק עבודה, כרמים מניבי ענבים סגולים וירוקים, לול מטילות ובית ילדים הומה תינוקות ופעוטות. ומעשה שהיה כך היה. חנה הגיעה לקיבוץ מסילות בפלוגת עבודה, נוהל שהיה מקובל אז כמקור הכנסה להכשרה או לקיבוץ. מסילות הוקם בשנת 1938 במסגרת ישובי חומה ומגדל על ידי חברי השומר הצעיר מפולין. במסילות הכירה חנה בחור שעלה מפולין, אבל הוא דיבר עברית רהוטה עוד משם, אדם בעל מה שמכנים היום "נוכחות" בלתי רגילה, דווקא בגלל היותו שקט וענו. אדם שלא יכולת שלא לחבבו, משום שהרגשת כאילו אתם מכירים כבר שנים היכרות קרובה. שמו היה שייקה ויינר, שם שעתיד להיחרט בקורותיה העלומים של המדינה שבדרך ושל מדינת ישראל. כשאחיו של שייקה, בנצי, ביקר במסילות, אמר לו שייקה: תכיר חברה. ככה, באנדרסטייטמנט. לימים התברר כי לא היתה זו סתם חברה. היא היתה חברה לחיים.

לפני הזוג עמדה בעיה קטנה: שייקה עמד לצאת לטהרן לשליחות של הבאת עולים לארץ ישראל. אבל חנה לא היתה נלהבת להישאר במסילות, ועוד לבדה. מאידך גיסא, נראה ששייקה לא היה נלהב לעבור לשער העמקים. מה עושים? – פשרה: שייקה הציע שהם יתקבלו כחברים בעין השופט, גם הוא קיבוץ של השומר הצעיר שבו היו לשייקה חברים טובים מההנהגה הראשית בפולין כמו למשל אהרון אפרת ורעייתו ציפקה. חנה הסכימה, ובעין השופט הם נשארו עד סוף ימיהם. בראשית דרכם בקיבוץ זה היה שמעון אבידן ה"פרימוס" שלהם. מונח זה מחייב הסבר כלשהו. בגלל מצוקת הדיור בקיבוצים, לא התאפשר בדרך כלל לבני זוג הלוקסוס שבמגורים נפרדים להם בלבד. על כן היה מקובל לצרף אליהם אדם נוסף לחדר, ואדם זה כונה פרימוס, אותו מכשיר בישול בעל שלוש רגליים שהיה שימושי מאוד, אבל היה בבחינת מטרד רציני. בשנת 1945 נולדה בתם הבכורה חגית, אבל רק ב-1948, לאחר קום המדינה, התפנה שייקה מעיסוקיו ונשא את חנה לאשה כדת משה וישראל. בשנת 1950 נולד אח לחגית: עמרם, שעתיד לרשום דפים משלו במעשים האמיצים של המשפחה.

האחות דורה סיפרה כי בעיירתם ברוד היתה אשה אחת בת תשעים שהרגישה כי הגיעה שעתה. דבריה האחרונים היו: רק לפני דקות ספורות נכנסתי לעולם בדלת אחת, וכבר אני יוצאת ממנו בדלת השנייה... ספק אם חנה חשבה כך כשעזבה את עולמנו. שכן חייה היו מלאים הרבה מאוד עשייה, הרבה מאוד אירועים, הרבה מאוד תהפוכות. את כל אלה היא ליוותה אם כמשתתפת פעילה ואם כמסתכלת או כשותפה פסיווית. חייה התנהלו בתקופה שבה השינויים התרחשו בקצב שלא היה כמוהו בשום עידן. בנעוריה, כלי התחבורה העיקריים היו הכרכרה, הרכבת, החשמלית והאנייה. בשנות חייה נכנס האוטובוס לשימוש המוני, המטוס נהפך לכלי התחבורה העיקרי למרחקים ארוכים, טיסות החלל היו לעניין שבשגרה. ועדיין לא אמרנו דבר על ההתקדמות העצומה שחלה ברפואה, במדע, באלקטרוניקה, במחשבים. השינויים העצומים שהתחוללו בחברה הישראלית כולה ובקיבוץ בפרט לא פסחו על חנה. היא התמודדה עם כל התהפוכות הללו בדרכה המיוחדת. מצד אחד היא הסתגלה לשינויים הללו. מצד שני, אי אפשר לומר שהיא "זרמה" איתם. לא היה זה אופיה להיכנע או להתכופף. עם כל מה שעברה בחייה נדמה לי שהיא נשארה באותו אוהל דל-אביזרים שבו גרה בתחילת דרכה בקיבוץ. אוהל של פשטות, אוהל שאין בו שום העמדות פנים, אין בו איפור וקוסמטיקה. יש בו הסתפקות במועט, ההתייחסות לכל אדם איננה על-פי מעמדו בחברה אלא על-פי משקלו הסגולי. ומי מחליט מהו משקלו הסגולי של אדם? – חנה. היא לא עשתה הנחות לאף אחד, ובפרט לא לעצמה.

חנה הייתה עשויה מחומר מיוחד. היתה בה קשיות של פלדה שנתנה בה את הכוח לעמוד בכל קושי בלי להרתע. אבל דווקא בתחום הפיזיולוגי הייתה בה שבריריות מסוימת. אמרנו עליה שאין כמעט עצם בגופה שלא נשברה בנסיבות כאלה או אחרות. בילדותה חיבבה פעילות מחוץ לבית ולפיכך שיתפה עצמה במשחקיהם של הבנים. היא גם טיפסה על עצים ונפלה מהם, וכבר בנפילות אלה התגלתה שבירות עצמותיה. היא היטיבה לשיר והיתה חברה במקהלת הקיבוץ. באחד מכנסי המחולות בדליה הופיעו מקהלות בטקס הפתיחה, על במה גדולה. הבמה התמוטטה, רבים נפגעו, וגם בהזדמנות זו התעשרה חנה בעוד שבר אחד. טובי האורתופדים בארץ, ובכללם בתל השומר, זכו להכיר אותה ואת חוש ההומור שלה שבו התלוצצה גם על צרותיה הגופניות, שבהן עמדה בגבורה. כשהמשפחה היתה בבואנוס איירס עקב שליחותו של שייקה, החמיר מצב גבה של חנה והוחלט שהיא תטוס ארצה כדי להינתח כאן. הטסתה הצריכה סידורים מיוחדים אלא שאז, במאי 1960, נלכד אדולף אייכמן. חברת אל-על קיבלה אישור לטיסה מיוחדת שתנחת בבואנוס איירס כדי להביא את שר החוץ אבא אבן בראש משלחת לחגיגות 150 שנה לעצמאות ארגנטינה. חנה חשבה כי במטוס זה היא תחזור ארצה לניתוח. ואכן, למטוס הועלה "חולה" מכוסה מכף רגל עד ראש, אלא שה"חולה" שהוטס היה אייכמן. חנה נאלצה לטוס בטיסה עקיפה ומתישה הרבה יותר.

על חייהם בארגנטינה סיפרה חנה בבדיחות הדעת כי באחד הימים חלה הילד עמרם ורופא בא לבדוק אותו. הוא איבחן את מחלתו של עמרם, שפעת כלשהי, אבל העיר שהילד אנמי. "גברתי, עלייך להאכיל את הילד בבשר אדום וטוב כדי לחזק את דמו", אמר. חנה שאלה את הרופא הארגנטיני, אולי כדאי לתת לילד כבד בקר. הרופא הזדעזע, לדבריה, מעצם הרעיון להאכיל אדם בחלק פנימי של פרה... על השחיתות בארגנטינה הביאה חנה דוגמה לכך: פתאום הטלפון שבבית נאלם דום. אתה מזמין טכנאי מחברת הטלפונים והוא אומר: זה עניין של חודש עד שנצליח לתקן את זה. תמורת סכום מסויים נוכל לעשות זאת מיד. כמובן שהמנוי משלם את הסכום. הטכנאי חוזר למרכזת הטלפונים, שולף ממנוי אחר את החלק הדרוש, מעביר אותו לשקע שלך. הטלפון שלך מתעורר לחיים, אבל אצל מנוי אחר הטלפון שבק חיים...

סיפור חייה של חנה שזור בסיפורו של שייקה. חנה, האשה החזקה והעקשנית, ויתרה לשייקה בדברים רבים ולכן נדמה לעתים שהוא צעד בדרך הראשית והיא נלוותה אליו. אכן, עלילותיו ומעשיו של שייקה הם על גבול הבלתי ייאמן – וספק אם נדע פעם את כולם. לכן הם מאפילים לעיתים על חברתו לחיים שליוותה אותו, לפעמים ממרחק רב, במסירות רבה עד יומו האחרון. חנה הכירה בחשיבות מעשיו ומבצעיו של שייקה ולכן העמידה אותו במרכז מבחינת קורותיה של המשפחה. אבל בהשוואה לרובנו, חייה היו עשירים ומלאי עשייה חלוצית גם בעידן שבו כבר נחשב מושג זה למלה גסה או לפחות למושג שעבר מן העולם. חנה הייתה אחרונה מאחיה ואחיותיה שנותרה בחיים וזכתה לראות נכדים ונינים. אבל ספק אם אפשר לומר שהסתלקותה מציינת סיומה של תקופה. לא זו בלבד שהחיים זורמים, הם משתנים כל העת בצורה שמקשה עלינו לסמן תקופות. מה הייתה חנה אומרת על כך? קשה לדעת, אם כי היה לה מה לומר על כל דבר. אולי הייתה אומרת: "אין לך משהו יותר טוב לעשות מאשר להתפלסף? חבל על הזמן". וכשהיא הייתה אומרת חבל על הזמן, היא התכוונה למובן הישן והטוב של הביטוי. אולי באמת הגיעה העת שננצל את הזמן ונעשה את הדברים החשובים באמת, ואותם אפשר למצוא גם באוהל דל.

24.4.2008 חנן רותם