8.7.08 התענוג המפוקפק של נסיעה ברכבת ישראל : מאת אורן יהודה
חשבתי שזה נהדר להגיע לתערוכת הגאדג'ט 2008 ברכבת מהקריות לת'א:שעה
חמימה בתחנת הקרייה והנה אני על הרכבת.למצוא מקום ישיבה
זו קצת בעייה אבל איכשהו נדחקתי פנימה ומצאתי לי מקום
ישיבה במעבר הצר בקרבת החלון הצדדי.
שני המושבים שממולי יושבות שתי נשים בכבודתן המרובה אוחזות במזוודות הכבדות
ותופסות את המושבים שממול בכל מיני פקלאות ושקיות ניילון. נו טוב,חשבתי שאת השעה
וקצת אעביר במבטים החוצה אל החלון שלצידי אבל..החלון מטונף ומלוכלך[אולי גם הוא
זקוק לניתוח קאטארקט] כבר נסעתי בחיי ברכבות רבות בעולם
הגדול ושם..הנוף שבחוץ נראה נהדר בחלונות הרכבת המצוחצחת..נמשיך.
הרכבת אצה רצה..ת''א קרבה ואני מקשיב בעל כורחי לכל
שיחות הטלפון הסלולרי על מגוון הצילצולים והמנגינות הנישמעות
מכל קצוות הרכבת. לאחת ישנן בעיות חולי כלשהי והנה אפילו נזכרות שם כל הבדיקות שעשתה
לאחרונה.
לצעיר שממולי יש איזו בעייה משפחתית שגם לה אני נאלץ
להקשיב ממרחק קצר.החייל ההוא ממול מתאר לחברתו על השירות..הכל
הכל גלוי ופתוח כאן והרכבת ברגעי שעמום הנסיעה מעודדת
את 'כולם' להקיש איזה מספר ולהשמיע קול ולדבר למישהו בצד השני. יש בשיחות הללו איזשהו
פורקן נפשי ואני בטוח שלו היו עושים סקר היו מגלים שהטלפון הסלולרי
פותר בשנים האחרונות לחצים ובעיות נפשיות רבות,פשוט כשאתה לחוץ יש תמיד מישהו
שמקשיב לך!
הגעתי לתחנת האוניברסיטה..גני התערוכה.
עוברים את הכביש והופ אל התור בקופות. חלקם הגדול של הניצבים אל מול הקופות מחזיק
בידיו את האישור הסרוק מהמדפסת לעניין ההנחה בכניסה,גם אני. ש'ח ואני בפנים מול
המסכים הצבעוניים בגודלם הענקי ממש,אין כבר מסכי טלויזיה
בגדלי 21 25 והיתר..כל מה שנראה כאן הוא בגדלי ענק של ממש.כנראה שלמי שיש יותר
גדול הוא יכבוש את השוק. אני מסתובב בין המציגים לכל עניין הטלויזיות
מסכי המחשב ויתר החידושים האחרונים בשוק האלקטרוניקה.
רעש והמולה במשחקי המחשב ההם ושפע מוצרים חדישים המלהיבים כל דמיון. שעה וחצי
בערך..וחזרה.
הליכה קצרה..הכרטיס הנתחב שוב בחריצי המעברים ואני כבר שומע את רחשיה של הרכבת הקרבה לתחנה.
שעת אחה'צ מאוחרת והרכבת עמוסה לעייפה,אולי לא כמו רכבת
פרברי ניו דלהי אבל בהחלט
משהו דומה.
אצלנו חסר רק אלו הנתלים מבחוץ ועל גגות הקרונות. אני נדחס בזרם..'כולם נוסעים
לחיפה'.
אני עומד במעבר שם ונאחז במעקה הנירוסטה ומצאתי לי קטע קטן לאחוז בו. רק שכאן זה
לא כמו באוטובוס שם הנידנודים עוזרים לך להשתחל למקום
טוב יותר . מהנדנודים,כאן אתה נטוע במקומך כלולב מול המוני אדם ו..הטלפונים.
המעברים והמדרגות מפוצצים בנוסעים, כאן מימין סטודנטית ומשמאל חיילים על כלי
נשקם.שתי נשים צעירות שחזרו מחו'ל על מזוודותיהן ושקיות
בצהוב של הדיוטי פרי.פתאום אני מריח איזה ריח של תבשיל ביתי כזה,אני מבחין בצעירה
מוציאה מהתרמיל פלסטיק ואוכלת במזלג,נדמה לי שזה משהו שחילקו במטוס שאיתו הגיעה
ארצה.מדרגות הקרון משמשים לישיבה ומבוגרים וצעירים כאחד שכם אל שכם. בחלק העליון
קבוצת ילדים משועשעת בצחוקם.הכל דחוק ומזיע ואני במבטי
לרצפה הנעה וזעה והמסילה החורקת מתחתיי.
הטלפונים אינם מפסיקים לצלצל,והשיחות קולחות כאן בקול איזה מנגינות קלאסיות וחלקן
אפילו נעימות לאוזן,ומעבר אני שומע מין צלצול מעניין 'טקסי טקסי' במבטא צרחני
וכולם מעלים חיוך לשמע אותו צלצול. וכמה הטלפון הסלולרי
הזה נכנס לנו בדם ולנשמה וכולם מקשיבים וכולם שומעים אנה אנחנו באים! כמה זוגות
נדחסים לצידי כן כן..גם הם שבים מטיול בחו'ל,מזוודות
מוערמות אחת על גבי השנייה והמון תיקי צד ושקיות ניילונים צהובות של הדיוטי פרי נשמרות
בחיבוק גדול שמא יישבר ושמא יאבד משהו מהמתנות שנקנו.
נו טוב.,עצירה ראשונה בחוף הכרמל. לפנות את המעבר לירידת הנוסעים זו בעייה של ממש כי המונים יושבים שם במדרגות בצידי הקרון ההוא
ולקראת הירידה מתחילים לנוע ולזוע מצד אל צד.
הנה כבר שמעתי ש...קרית חיים, אני מתכונן לרדת והאמינו לי
שאני שמח ש..זה נגמר.
אז שלום לך רכבת ישראל ואולי נאמר שלום על ישראל,איתך
כבר לא נעים לנסוע אפילו לתל אביב!
אולי רק לנתב'ג[בקרוב] אורן