18.9.08 מאת אורן יהודה : קצת לפני ימי האיניתיפאדה
יצאתי עם חבר לסוף שבוע לרבת עמון שבירדן
הימים האלה של תחילת קיץ ממש באותם
ימים כמו היום ואני עובד במשמרת הבוקר..
בארוחת הבוקר אני משוחח עם חבר בעבודה
על זה שהנה..כולם מטיילים להם לפטרה ולאתרים אחרים בירדן ואפילו מריחים כבר את
השלום..זוכרים את הימים האלו שהיו?
בקיצור,אנחנו שנינו תופסים התלהבות
ומכינים את עצמנו לנסוע לטייל שם בכדי לגלות מה זה ירדן.
אשתי שואלת קצת שאלות ואומרת..סעו לכם
לבד ואחר כך נראה איך תתלהב.
נו..אז הרשות נתונה ואנחנו לקראת אחר
הצהרים נפגשים באותו יום חמישי במשרד של חברת הנסיעות 'נזרין'
הממוקמת בעיר התחתית ליד מסעדת 'עבד' המוכרת בחיפה/ככר פריז.
הפקידה כנראה כבר רגילה לתיירות ההיא
של ישראלים המגלים את ירדן כקבוצה ואילו אנחנו ניסע ככה לבד אז הציעה לנו זוג
כרטיסים למלון רציני ולתשלום עבור האוטובוס שנוסע לשם כקו קבוע..אפילו עד היום
מידי יום ביומו הידעתם?
230 שקלים לאדם-מלון טוב וכרטיס
לאוטובוס ככה זה עלה..
למחרת אני ועוזי..החבר שלי נפגשים
בתחנת הרכבת הישנה בחיפה כי משם יוצא אותו אוטובוס הנוסע מידי יום לירדן..רבת
עמון.
עולים מתיישבים..ויאללה לדרך.ומי
באוטובוס..אני ועוזי ועוד בחור צעיר ערבי מחיפה וכנראה איש עסקים..
התחנה הראשונה היא בשפרעם,שם עולים
בני משפחה אחת על נשותיהם.בנצרת התחנה השנייה ושם עולים עוד שני זוגות אנשים
מהעיר.סך הכל כעשרה אנשים באוטובוס.
רק אני ועוזי יהודים כאן בנסיעה הזאת
ואני קצת חושש במקצת!
בתיק צד קטן הכנתי לי שני סנדביצ'ים
טובים..ואת מצלמת הוידאו הישנה לקחתי גם.
והארנק ההוא עם כמה שקלים בכיס ואת
הפלפון..
בתחנת הגבול שבגשר חוסיין שבקרבת מעוז חיים עוצרים ויורדים לסדר את הרישום שעולה
לנו בכמה דינרים ירדנים שאותם מחליפים במקום.
דיוטי פרי קטן שלא מלהיב
והנה..עוברים את הגשר ועולים בדרך לתוך ירדן בשטח המוכר לנו מתצפיות ומהנופים
הנשקפים משטחנו.שוטר ירדני מתלווה אלינו לנסיעה כנוהג קבוע עד הגיענו וגם בחזרה.
מעניין..אבל באותו יום ששי בבוקר אני
עוד משוחח עם אשתי בטלפון הגם שכבר כשעה אנחנו נוסעים בתוך שטח ירדן.
עוצרים בדרך למישהו לרדת..כפר עלוב
כשחקלאים ירדניים מוכרים מרכולתם בדרך לצד הכביש.
הנופים די מעניינים ופה ושם רואים
ערוצי נחלים יפים וואדיות תלולים והאוטובוס אץ רץ לו לדרכו לעבר עיר הבירה האשמית ואני מפטפט עם חברי עוזי בשביל להפיג במקצת את הפחד
המחלחל.
את הסנדביצ'ים חיסלנו בדרך ואני מצלם בוידאו את כל המראות החולפים.
שעת צהרים מוקדמת..והנה השדרה ההיא
היורדת אל העיר הצפופה הזאת,כמה מוזר שני יהודים בתוך עיר עצומה..ערבית!
האוטובוס עוצר ליד מלון גדול והנהג
אומר לכל עשרת הנוסעים שכאן התחנה האחרונה ומכאן ואילך כל אחד לדרכו..ובעוד יממה
בשבת אחה'צ נפגשים כאן שוב לחזרה..ככה זה הנוהג.
יאללה,אני לוקח את התיק ואת המצלמה
ויורדים אל העיר.
ההליכה נמשכת שתי דקות כשנהג מונית
מציע לקחת אותנו למלוננו הסמוך.
בקבלת המלון שני אנשים חמורי סבר
ולבושים בהידור/אנחנו עם ג'ינסים/מקבלים את הספח ואחד מהם מלווה אותנו לחדרנו
המרווח והמסוגנן אירופאי לחלוטין.
מיטה גדולה ומקלחות מבהיקות וריהוט
נהדר מעץ אדמדם.נופי העיר נשקפים ממול על הצריחים ועל בתים גבוהי קומה.
נשכבים קצת במיטה ונרדמים לשעה
קלה..מקלחת ומתלבשים שוב ויוצאים ככה ברגל לכיוון..לא ברור.
חולפים על פני בנייני שגרירויות זרות
ומשוחחים עם חיילי משמר שמתברר לנו שהם איראנים.במורד הרחוב עוד בניין שגרירות זרה
ערבית ושם אנחנו מהממים את השומר הניצב בפינת הרחוב שאנחנו מישראל..הוא מתעלף
כמעט.
והכל במצלמת הוידאו
שלי..החיילים הירדנים אנשי השגרירות מאיראן..ואני ועוזי בדרך למרכז העיר הנמצאת
במורדותיהן של גבעות העיר המפורסמת הזאת רבת עמון.
שוק תבלינים קטן מימין שם אני קונה
חצי קילו זעתר במחיר מציאה,ומשמאל אנחנו מגלים מסעדה ערבית כזאת והבטן ההומה לריח
הנישא.
חומוס חם וריחני,פיתות עצומות
גודל,עוף מנסף מתובל בסומק אדמדם ואת הכל אנחנו מחסלים בשקט ומבלי לפטפט יותר מידי בעברית.
יוצאים וכבר שעת אחר צהרים של ימי קיץ
מתארך ואנחנו ממשיכים במסענו להכיר את העיר.
חוזרים למלון ומתכננים את הערב.
אני שוכב לי במלון..בבירת ירדן הערבית
וחושב מה אשתי עושה כעת ואיך נתפתיתי לטיול הזה שרק בתחילתו!
חושך עולה על העיר..עוזי נרדם לצידי
והנחרה העולה ממנו מראה שהוא נרדם היטב ואני ער לגמרי..אולי מהחשש להיות לבד בעיר
הזאת-בלילה.
מתרחצים במקלחת נהדרת ובשפע המריחות
והקרמים והשמפויים המוצבים שם בשיא הפאר הזה של החדר
במלון.
לובשים ת,ג'ינס וחולצה טריקו נוספת
שתחבתי לי בתיק ויורדים אל הבלתי נודע.
המלון נמצא ברחוב נהדר ובעצם רק בגבעה
הזו נמצאים כל השגרירויות ובתי המלון הנחשבים.
הנהג שלקח אותנו כשהגענו נראה כאן כפי
שנדברנו והוא מחכה לתיירים..אני ועוזי!
נכנסים והופ..שוונג אל התנועה העולה
מעלה בכביש המוליך למגורי המלך בשכונות ההן של רבת עמון.הכל
מואר כאן והככרות הומי אדם חלקם לבושים אירופאי וחלקם
לבוש מסורתי ערבי על העבייה והעאקל
השחור.
מגיעים למצפור נהדר וכל העיר נשקפת
מכאן למרחקים מלוא העין.החושך נעלם כמעט ורק אורות מנצנצים סביב.
כעת קטע..שנגמר למזלי טוב;עוזי..החבר
שלי הזה הוא 'פרנק'..יענו מזרחי כזה וקצת עצבני כן.
אז כשאנחנו עומדים שם בתצפית מול נופי
העיר הירדנית הזאת מופיעים לפתע שני לגיונרים רכובים על סוסים מקושטים בשרשראות
וחרוזים צבעוניים..אין כל ספק אלו הם חלק ממערך האבטחה של בית המלוכה המסתובבים
תדיר בקרבת בנייני המלך הסמוכים,כך הסביר לנו הנהג.
עוזי מבקש מאחד הרוכבים עם הכאפיה האדומה והחמוש לרדת רגע כדי שהוא יוכל לעלות על הסוס
ולהצטלם..הבנתם.
הרוכב הלגיונר החמוש מסרב ומנסה
להסביר לתייר הזה שאסור לו..עוזי בשלו ומקשה במילותיו המוכרות לכל ישראלי;יאללה אל
תעשה פוזות..רד רגע.
אני בצד משקשק מפחד ואני מרגיע את
עוזי לא לעלות על הסוס..אבל אז ההוא מחליק מהסוס על חימושו ואפילו עוזר לעוזי לטפס
על הסוס השחור על אוכפו הבוהק ועל הקישוטים הנהדרים שברתמתו.
צילום נוסף מצידי ועוזי מפטפט איתם
בסחבקיות תוך כדי נישוקים וליטופים כמו
שרק ספרדים דוברי ערבית יודעים לדבר ולהתחבר.
זהו..הפרשה עם הלגיונרים נסתיימה
בטוב.
הנהג מלווה אותנו למונית ואחרי מילות
תודה ממשיכים..לילה וכבר עשר בערך.
הנהג שואל אותנו על ארוחת ערב והאם
אנחנו רוצים לאכול.עוזי הדובר הראשי מאחר והוא מפטפט בערבית קלה ואני..מאחור במושב
האחורי כששני רמקולי ענק דופקים לי בראש מוסיקת לילה בערבית רועשת.
החלטנו..הנהג מציע לקחת אותנו למקום אקסלוסיבי לא רחוק מהעיר..שלושים קילומטר..לא נורא!
נוסעים ויוצאים מהעיר המוארת אל החושך
ואל הבלתי נודע!
באחד מעיקולי הכביש החשוך אני מרגיש
צורך להשתין..לחץ חזק בשלפוחית ובטוח מהחרדה הקלה האופפת אותי באותה נסיעת לילה
חשוכה בארץ ערבית הרחק הרחק מהבית.
אני יורד ומתרוקן ..הסיטואציה מעניינת
ושם לצד הכביש החשוך המוליך דרומה מרבת עמון,אני עומד ומשתין אל מול החושך הכבד
והמונית המרעישה בקולה מוסיקה ערבית בסילסוליה..איזה
פחד!
ממשיכים והנה תוך דקות טכבר אנחנו במין ככר מוארת וגן יפה מאד כשבתוכו מזרקות מים
כאלו המשפריצות אל על.
בחנייה הנהג יורד ומוליך אותנו אל הגן
פנימה.
למקום קוראים 'מארג' אל חמאם'.אתר
מרחצאות מכובד שאהוב על עשירי העיר ונכבדיה.
בגן..אני ועוזי והנהג מתיישבים ליד
שולחן כשתקרובת קלה של פיצוחי גרעינים ותה ריחני מוגש לנו במהירות.
אני ועוזי מקשקשים בלחש בעברית והנהג
שהיה חביב למדי מספר על עצמו ועוזי מתרגם לי.
מצידי הימני ניגש אלי אחד זקן בלבוש
מסורתי כזה ומקרב לשולחן את ערכת הנרגילה המוכרת כשריח העשן הנהדר עולה ומסתלסל.
אחרי דקות ספורות האיש ההוא שהגיש לנו
את הנרגילה מתקרב שוב ולוחש לי באוזן..מין איפה אתם?
אני עונה לו..ישראיל.
עיניו מעלות דמעות והוא כבר דומע ממש
שאני מנסה לדובב אותו בעברית קלה מי אתה?
הוע עונה לי כך..אני נולדתי
בחיפה,בגשר רושמייה ואבא שלי עבד אצל זה וזה ואני הכרתי
את צילה הבת של זה וזה וכל העניין הזה של השיחה כבר גולשת מסיפוריו בדמעות של ממש
מהאיש הערבי הזה שכל כך מתרגש למפגש הזה איתנו.
הוא ממשיך ומספר שכל כך הרבה שנים
ובעצם מאז שהלכו ב 48 לירדן הוא לא דיבר עברית והוא כל כך שמח שנתמזל מזלו.
ומאחר..שהבדלי המעמדות שם בירדן
ובמסעדה הזאת בפרט גדול ההוא נסתלק כשהגיע רב המלצרים של המסעדה היוקרתית הזאת.
גם הנהג נצטווה לעזוב אותנו והלך למוניתו להמשיך למרקה ולנקותה..ואנחנו אחר כבוד עולים למעלה
אל החלק האמנותי של הערב וארוחת הערב שלא מאחרת לבוא.
השעה שתיים עשרה בלילה.מרפסת המסעדה
משקיפה על האתר כולו ואנחנו מובלים אחר כבוד לשולחן הערוך.
אט אט
מגיעים מכובדי העיר.חלקם בכאפיות אדומות ונשים יפיפיות
אנגליות או אמריקניות.מימין משפחה על טפיה וילדיה והכל אומר מכובדות ואצילות.בהחלט מקום מכובד ומרשים.
המוסיקה מתחילה את הערב..כשאל השולחן
מובאים הסלטים הערביים הכי טובים שטעמתי בחיי.
תבשילי ירקות וחלקי חיות מטוגנות
במגוון טעמים.אי אפשר לדמיין במילים!
הבשרים או בעצם עגלת הצלייה הקטנה
ניצבת ע'י מלצר מיוחד בסמוך לשולחן שלנו וסכיני חיתוך
חדים מוגשים לנו ביד..הכל מכסף טהור.
אני מתחיל לנגב חומוס כשעוזי ממולי
מנסה שהמלצר יסביר לו ממה עשויים המאכלים.
אז מה היה לנו שם..מנות של בשר
דורבן..צבי..שלו..בקר ועוף והכל מתובל ברוטבים ותבלינים מדיפי ריח
אקזוטי.
אני ממשיך עם הפיתות והחומוס ומנגב
וטועם מכל חגיגת הבשרים והצלויים והבטן...אוי אוי אוי כבר כמעט סתומה עד למעלה.
וכמעט שכחתי לספר..המוסיקה הערבית
המסלסלת לה וכבר התרגלתי קצת אחרי הנסיעה במונית הנה עם הרמקולים הענקיים..
וכשהבטן שבעה ממטעמי המסעדה הזאת
באוכל הכל כך נהדר אני מבחין באחת יפיפיה
בשיער שחור גולש עולה ולוקחת את המיקרופון בידיה..התזמורת פוצחת בזמר ערבי
והזמרת קולה בשיר!שלישיית נגני העוד הגדולים עם בטן העץ הנפוחה ואיזה צלילים משהו משהו..
עוזי כנראה ובגלל שהוא 'פראנק' משתלהב
מהמקצב המונוטוני הזה ובשבילו זוהי חגיגה של ממש.כולם כאן רוקעים ברגליהם ומוחאים
כף והזמרת...שמענו שהיא מסוריה.
וכשבטני נחה קמעה ואני חוזר לכושר אני
מציב את מצלמת הוידאו שלי בידיי ומתחיל לצלם אותה ואת
הסובבים.
במסעדה חושבים שאני איזה איש רדיו או
איש עסקים מכובד וכשאני מתחיל לצלם את הזמרת המסלסלת בקולה היא מאושרת ומתקרבת
לשולחן .אני מצלם ועוזי תוחב לה איזה שטר בהתלהבות לחזה שלה בשמלת השיפון השחורה
והנוצצת.
המלצר כנראה לוחש לה בשלב הזה שאנחנו מישראיל והיא ממשיכה לחייך באהדה רבה.
ככה יישבנו לנו שם באותו הערב וכבר
שעה מאוחרת בלילה ולקראת בוקר אנחנו במונית עושים את הדרך חזרה לעיר למלון..שמי
העיר מתבהרים ממזרח!
יושבים בלובי המלון כשהשמש כבר מאירה
את בתי העיר סביב.ארוחת הבוקר נהדרת וחלק ממנה ממש כמו בטיולי חו'ל
וחלק יענו מזרחי..פיתות ולבנה,שמן זית וזיתים מסוגים שונים.אוכלים ושובעים וכאילו
שכחנו את אותה ארוחת לילה שהיתה לפני זמן קצר.
שוטפים פנים ויורדים ברגל אל המרכז
המסחרי שהוא בעצם לב העיר הזאת הענקית על רחובותיה וסימטאותיה
האפלות.
יורדים מטה מטה
אל הרחובות המתנקזים לצומת כזאת ומסגד ענקי וגבוה.
סימטאות השוק שוקקות חיים והמוני אדם
ונשים על רעלותיהן המכסות פנים.חנויות לבדים ובגדים..אוכל וזהב..מזכרות וגלנטריה והכל פרחוני ומוזהב ורועש בשלל קולות.כאן מוכרים ריהוט ושם
כלי מטבח וככה אנחנו הולכים שם כשאני מצלם כל מה שאני חווה בעיניי.
היו שם כאלה שהבחינו והכירו אותנו
כישראלים ואולי בגלל משקפי השמש המפורסמות או שתדמיתנו מוכרת היטב לערביי הגדה
ואפילו כאן בעמאן היא רבת עמון הירדנית.
כמעט שלא שוחחנו בעברית ועוזי פלט לי
באותו הרגע שהצטופפנו בככר אחת אל מול המסגד הגדול
ואמר;אל תדאג אורן אני מאחוריך כל הזמן!
עוזי הוא שחור שיער ונראה בעצם כמו
כולם שם..אני קצת שונה במראה מה לעשות.
וככה שוטטנו לנו עד שהגענו למקום הומה
אדם ומסעדונת קטנה והגישו לנו קפה שחור וחזק.לפתע..ניגש
אלינו בעל זקן אחד ולבוש חלוק כזה של דתיים.מסתבר שהוא הלך אחרינו מזה זמן ברחובות
השוק הצפופים..עמד ושאל בעברית;מאיפה אתם ומה אתם עושים פה.עוזי ענה לו שאנחנו
מטיילים בעיר..ההוא המשיך;רוצים לעלות אלי לקפה..בואו בואו אני גר קרוב.עוזי
בחוכמתו ענה לו שאנחנו באמת מצטערים ובכלל-אנחנו יחד בקבוצה ואסור לנו!
מהיכן הוא המציא את זה אינני יודע אבל
אין ספק שהיה כאן איזה נסיון לא כשר למשוך אותנו מהרחוב
ההומה.יאללה וכבר צהרים ואנחנו מתחילים למהר להגיע לנקודת המפגש עם האוטובוס החוזר
הביתה..לארץ..למחוזותינו הישראליות .
במלון ההוא היכן שהגענו כבר עומד
האוטובוס של חברת הנסיעות הנצרתית/נצרת ואנחנו עולים ומתיישבים..הנהג מניע ושוב במירוץ הזה בין הכפרים והרוכלים בדרכים..והנה כבר הנוף
שממול,הגשר על הירדן..וכבר מצלצל הטלפון,אשתי דואגת!
הגשר על הירדן..העמק ואני נפרד מעוזי
בצומת לב המפרץ..ערב יורד ואשתי שם ועיניה כלות לראות אותי שב הביתה מהטיול הזה!
שבועיים לאחר מכן..האינתיפאדה בשיאה!
נסיעה מרתקת ללא ספק וחשבנו שאם יהיה
שקט ניסע שוב לשם..ובכלל,אם נשות הארץ שלנו היו יודעות מה נעשה שם בשווקי העיר
הזאת רבת עמון וכמה זול שם..מחר היה כבר שלום אמיתי!