31.1.08 זיכרונות מהשלג מלחמת יום כיפור 1973 : מאת אורן יהודה
ואני חייל
מילואים בדרום מערב סיני,משוייך ליחידת ההנדסה הימית של
אגד הצליחה. אני
מקבל חופשה ראשונה של 72 שעות..נסיעה לילית בטרמפ פתוח עטוף בשמיכות במושב הפתוח
מאחור בפז'ו המגוייסת ההיא.
לפנות בוקר
הגעתי הביתה,ניגשתי להוריי לומר שלום והתכבדתי בצלחת דייסת סולת בחלב לחמם את
הבטן.
אח'כ לביתי בשכונה שמעל..שאלתי על אחיי והיכן הם והאם נתקבלה
דרישת שלום מהם,ולמחרת בבוקר החלטתי..שאני יוצא לבקר את אחי שביחידת תותחנים
מרוחקת בתוככי סוריה.
בסיני באותם
ימים היתה לנו השמש ברקיע ולא היה קר במיוחד ואילו
בצפון החורף היכה בכל עוצמתו. יצאתי לי בבוקר ולאחר פרידה מאשתי בבוקר ההוא
לבשתי לי את המעיל הדק ואת ה'עוזי' הנחתי על כתפי
ומחסנית אחת תחבתי בדגמ'ח מאחור,ככה יצאתי לחפש את אחי
בגולן המרוחק. הכביש הראשי היה שומם למדי ורק תנועת רכבים
צבאית התנהלה שם בחיפזון מה..תפסתי טרמפ עד טבריה ומשם לכיוון צומת מחניים והנה
אני כבר בגולן הבוצי הקר והמושלג בלבן. טרמפ נוסף צפונה ולאחר שביררתי היכן בערך ממוקמת
יחידת התותחנים שלו המשכתי בדרכי בטרמפ נוסף לכיוון חאן ארנבה שהייתה פקוקה בטנקים
מכוסי בוץ והמון רכבים צבאיים רבים ואני מחפש טרמפ והלאה הלאה אל מעבר לקווים לחפש
את אחי מהתותחנים.
כביש האיזור צרים ומשני צידי הכביש ההוא שלג נערם בגובה רב. נג'מש לקח אותי עד למקום ההוא ומשם יעצו לי חיילי הנג'מש שאצטרך ללכת רגלי כי צולפים עליהם ממול. ירדתי בסביבת הכפר הנקרא "מזרעת בית ג'ן " ואת הדרך
לסביבת אותו ואדי מושלג בהליכה רגלית,הנה השילוט באדום על פח גלי שנשען שם בין
אבנים 'זהירות צולפים'
התחלתי
לרוץ בגמלוניות מה כשהעוזי מיטלטל על כתפי והמחסנית ביד שלא תאבד. חשבתי לעצמי שאם קורה לי כאן משהו..אלוהים לא
ימצא אותי ואף אחד לא יידע היכן נעלם חייל מילואים מיחידה דרומית,אולי רק אשתי
תאמר שהוא יצא לחפש את אחיו בגולן! התחלתי לגלוש היכן שהורו לי החיילים ההם ולאחר
שצעדתי מספר קילומטרים הבחנתי בשני זחלמים מכוסי שלג שם
בואדי עם נחל מפכה ועצים גבוהי צמרת,נוף חורפי של
גלויות מטיולי חו'ל. גלשתי והחלקתי לאט לאט
והנה אני בקרבתם.בצד מאיזו חירבה אני מבחין בעשן מסתלסל וזה עורר בי את המחשבה
שבכל זאת יש כאן חיים.
החלטתי
לדפוק על אחת מהדלתות של הזחלם..ואז אני מבחין בראשו של
אחי מביט בי בתימהון. הגעתי אליו!!!
התחבקנו
והמילים היחידות שאמר לי..השתגעת לגמרי למה באת? סע הביתה,אני לא רוצה אותך פה,יורים וצולפים כאן כל הזמן..אני דואג לך,סע
הביתה כי אם תפספס את ה'זלדה' שהביאה אספקה אתה אבוד
בסופת השלג הקרבה הלילה.
לחיצת יד
אחרונה והנה אני מתנשף ומתנשם חזרה אל הכביש השומם ההוא מאפילת הואדי ההוא שבין הכפרים בית ג'ן
ומזרעת בית ג'ן. עוד קצת במדרון ההוא והנה אני כבר צועד את
הקילומטרים ההם לבדי לבדי בכביש ההררי הזה בין קירות
השלג הלבן. שעת אחה'צ מעורפלת בערפל והכל
קר ומושלג מסביב ואני צועד ומנסה להנות מההליכה המפחידה
ההיא בתוככי שטח סורי[במרכאות] הנה כבר השילוט ההוא של ה'צלפים הסורים שממול'
אני מתחיל לרוץ לי שוב את עיקול הדרך ונרגע לי אט אט
מהריצה. כעבור דקות מספר אני מגיע למחסום של חיילי מילואים שמכבדים אותי בקפה שחור
חם ומהביל בכוס זכוכית של בית. שואלים אותי מהיכן הגעתי לכאן כשהם מביטים בי
ובלבושי הדל והרטוב.
שתקתי לרגע
ואמרתי..אצל אחי מהתותחנים. חיכיתי שם ופחדתי להמשיך לבד ברגל את הדרך הארוכה שמצפה לי.
מספרים לי
חיילי המילואים ההם שנכנס בשעות הצהרים איזה רכב אזרחי לתיקונים באחת מהיחידות
וכדאי שאמתין לו.
התכנסתי בעצמי מכורבל בשמיכה צבאית שסחבתי לי מהם וחיכיתי
כשהערב יורד בין הררי השלג מסביב.
הנה נשמע
מרחוק טרטור מנוע..ואורות הבליחו מהחשיכה היורדת. אותתי בידיי בניפנוף,עצרו
לי.הזדחלתי מאחור ושמחתי על המזל..הנה הכביש המוכר ההוא מהבוקר..אורות נראים כבר
ממול..הנה השלט 'מסעדה' וידעתי שאני בדרך הביתה. הורידו אותי בכביש ראש פינה ואוטובוס חיילים לקח
אותי עד הצ'קפוסט,הבית קרב.
בשמונה
בערב קר ורטוב רעב ועייף הגעתי לביתי.
אשתי
מתעניינת,נו ראית אותו?
הנהנתי
בראשי!
מפה > http://www.pbase.com/geyzi/image/92337684