נחמה הנדל שרה > שדות שבעמק
25.7.08
"קונצנזוס או טעם אישי? " מאת נילי דיסקין
אני באמת מתחבטת מדי פעם
בשאלה אם "אמנים גדולים" הוא מושג שיש לו תוקף אצל רוב הנהנים מאמנותם, או שמדובר בטעם אישי (גם אם טעמם של
רבים). כבר אמרתי את
זה על
תפילת "אנא בכח", ועל הציורים של חנן פרגר. היום אני רוצה לחלוק דעה
אישית נוספת בעניין זה. נחמה
הנדל. לטעמי - לא הייתה לנו הרבה זמן לפניה ועד היום - זמרת גדולה כמותה. היא מה שנקרא "זמרת
טבעית" כלומר ללא צורך ב"טריקים" של מלווים או תוספות של פירוטכניקה, ויברציות שנלמדות בשיעורי
פיתוח קול, פלצט (שבירת הקול בעליה לטונים גבוהים) או
התאמצות שמורגשת בשירה. לי היא נשמעת כמו מעיין שנובע בטבעיות, מתגבר והופך לנחל איתן כשהשיר מחייב זאת,
ולעיתים אפילו לנהר - ואף פעם לא מאבד, ולו לשנייה,
את נביעתו הקבועה, הבטוחה,שכאילו אין מאמץ בצידה. כמו תופעת טבע
מרהיבה. סליחה על ההשתפכות הזאת. ככה
אני מגיבה כשאני נתקלת באמן אמיתי, נטול פוזה, שאינו
זקוק לייחצנות, ושכרו - בעצם הנאתו ממה שהוא יוצר, ומהיכולת לשתף בהנאה
הזאת אחרים. הייתי רוצה "לקבל" עוד קצת
נחמה הנדל.
בשולי הדברים, אני יודעת של"פטריוטים מטעם עצמם", יש טענות על ההליכה שלה בעקבות אהבתה לגרמניה, ושינוי השם ל"הלנה". לי -
הדבר הזה לא מפריע בהקשר לשירתה, ולא גורע ממנה (ותהא
דעתי על מעשיה אשר תהא), ובכל פעם כשאני עוברת על פני
מצבתה
(היא קבורה בבית הקברות של רמת השרון, שם אני גרה - ומטבע הדברים גם מגיעה יותר למקום הזה) - אני שואלת את עצמי אם "בגידתה"-
אליבא דאותם פטריוטים אכן השכיחה
אותה כל
כך מהר מלב האנשים, או ששוחרי שירה-חשים כמוני שזמרת כזאת "נולדת" רק
פעם בכמה דורות. שבת
שלום. נילי דיסקין.