" מכתב רטורי" +
שיר -
מאת נילי דיסקין
1)
"מכתב
רטורי" :
המצאתי מושג: כמו שיש "שאלה רטורית" למה שלא
יהיה "מכתב רטורי" ששולחו אינו מצפה לתשובה מהנמען? בתאריך 28
ליוני - אהיה בת 65. יום הולדת פרטי. לא זה הכללי שחגגתי
עם בני המחזור שלי בחג שבועות אצל כרמלי. ומה ש"בא לי" לעשות הוא
לכתוב לכבוד התאריך הזה מכתב להורי. כנראה שאני זקוקה לריחוק הזה של מכתב לאנשים
שמתו מזמן. (אבי לפני כמעט 45 שנים. אמי - לפני 17 שנה). בעיקר, רציתי לשאול אותם
אם מה שקורה היום - הוא מה שחלמו שיקרה ומה שבעבורו שלמו מחירים כבדים. בדורות
שלהם ושלנו, זו אינה רק שאלה פרטית. היא בעיקרה לאומית. בשבילי הקמת קריית חיים,
הייתה התרגום המעשי שתרגמו הורי את רעיון הבית הלאומי ליהודים. ובכן: אבא ואמא
יקרים. לימדתם אותי שבניגוד לרוב העמים שיושבים היכן שיושבים
ו"חוצבים" את אופיים הייחודי מתנאים גיאוגרפיים ואקלימיים המפרידים בין
קבוצות אנשים - העם היהודי בנה את ביתו על רעיון ועל ערכים. אם להשתמש
בדימוי הידוע שכל טיפה ממי הים מכילה את כל מרכיבי הים כולו, הרי שקריית חיים
הייתה טיפה טהורה כזו מהים הלאומי הכללי של עם ישראל. הקרייה הייתה מחנה פליטים אחד גדול ! פליטי פוגרומים,
אנטישמיות,גלות ושואה. פליטים שעזבו "סירי בשר", נוחות חומרית ורגשית
כדי לבנות משהו שיושתת על יסודות נכונים - לדעתם. הקרבן הגדול ביותר היה -
לעזוב הורים, אחים,משפחות וחברים (בעולם שהתקשורת בו הייתה איטית ומסורבלת) עוד
לפני השואה, כאשר לאחריה נוספו פליטים "חדשים" ורוב תושבי הקריה נותרו
משפחה אחת גדולה שאיבדה את כל השאר. אני יודעת, אבא, שהתיישבת
בקריה בחולות ובנוף זר לך - ושמחת בכל רגע. גם ברגעים הקשים של סלילת כבישים ושאר
עבודות (שהוריך עשו כל שביכולתם - כדי שלא תצטרך לעבוד בעבודות כאלה....) בערבים
הקימות עם חברים להקת זמר (שלישיית קריית חיים), שרת במקהלה של משה ביק, התערית
בקרב הדומים לך בקריה, (כולם היו דומים לך שם!) ושמחת בחלקך גם כשהמצב הכלכלי
והמשפחתי לא היה "מי יודע מה" אפילו יחסית למצב הכללי של האחרים
בקריה. אני יודעת , אמא, שמעולם לא הרגשת בקריה "כמו בבית",
ושבמרבית חייך הצטערת על שלא נשארת "שם" גם כשידעת שפירוש הדבר היה מוות
עם כל משפחתך ובני עירך. מעולם לא אמרת לי את זה. את הדברים האלה. אבל ראיתי
אותך גוררת רגליים (בנעלי עקב) בחולות. עם סלי קניות, בלוקים של קרח והעגלה שלי
איתי בתוכה. ראיתי אותך מתרועעת עם אנשים "פשוטים" שמחים, מאושרים
ונהדרים - שלא למדו כמוך באוניברסיטה והיו פועלים פשוטים. הם היו
ה"אליטה" בקריית חיים. נתהפכו עלייך היוצרות
, סדרי עולמך וחייך סטו סטייה כל כך חדה מהמסלול הראשוני שהותווה להם -
שמעולם לא הצלחת לגשר על הפער. בכל זאת, במוצהר, הייתם שניכם אחידים במסר
שלכם אלי. הכל היה כדאי כדי להקים כאן מדינה יהודית. הכל היה כדאי כדי לבנות בקריית חיים חברה שוויונית המושתתת על
ערבות הדדית, עזרה הדדית,והכרה בערכים
משותפים. אני מסתכלת היום לאחור על חיי,
נזכרת ביום הולדתי הרביעי, שעמד להיות נחגג ב"שבת השחורה" ב -29.6.46
וטורפד ע"י העוצר שהכריזו הבריטים על כל הארץ. אמרתם לי "אין דבר ,נילינקה (כך קראתם לי),עוד יהיו לך הרבה ימי הולדת שמחים
שאליהם כולם יבואו. ואכן היו הרבה ימי הולדת
כאלה. אני לא בטוחה שיום ההולדת שלי בעוד שבועיים יהיה כל כך
שמח, ואני מפקפקת בכך שלזה התכוונתם
אז. יש לכם בת שבסקירה לאחור
עסקה כל חייה מלבד בעבודה-סוציאלית כמקצוע - תמיד ב"עוד משהו"
התנדבותי לקהילות ולמסגרות בהן חיה. זוהי המורשת של קריית חיים שהנחלתם לי ובכך
אכן צלחה דרככם., והתאימה לרעיון הכללי. אבל -המדינה איננה קריית
חיים. יש לי חשש מטריד, שאפילו הקריה עצמה כבר איננה "קריית חיים".
לימדתם אותי לקחת אחריות על מעשי. ואני לוקחת. גם אם זה קשה, כי רציתי לספר לכם
שהנכדה הבכורה שלכם, דנה, נישאה לפני כחדשיים
(מאהבה, לא כמוכם מתוך כורח לקבל "סרטיפיקט" לעליה ארצה שניתן רק לזוגות
נשואים.) יומיים אחרי החתונה קיבלה תואר דוקטור. עד כאן - נחת פולנית במיטבה. אבל,
היא נסעה השבוע עם בעלה לארה"ב "לשנה שנתיים"
"להתבסס"...... מנכדיכם התאומים , טלי משלימה תואר
דוקטור בגרמניה, נשואה לגרמני (אדם מקסים) לא יהודי. וליאור למד, ועובד במקצוע
אותו בחר. חיי העבודה שלו נראים די מפרכים ולא בטוחים כמו בימיכם (אם יש לך
מקצוע ואתה חרוץ - רווחתך מובטחת). האם עלי להסתפק בזה שהם מאושרים
בבחירותיהם "כי יש כאלה שגם את זה אין להם"? האם אני צריכה להסתגר בד'
האמות שלי הפרטיים, ולראות את החלום הלאומי אותו חלמתם מתנפץ לי בתוך משפחתי הקטנה
כמשהו רע שקרה לי? לכם? וזאת, מבלי עדיין לדבר על תחושת הנטישה האישית שלי.... כל
כך הייתי רוצה להיות יכולה לשאול אתכם איך אתם מרגישים ומה אתם חושבים על
הענפים הרכים שהפציעו , כנגד כל הסיכויים,מגדמי גזעי המשפחות הנרצחות שלכם- והם,
בחלקם, חיים היום על "שרשי אוויר" במקומות אחרים, ולא נטועים על
האדמה הקרייתית, או לפחות הישראלית שם השרשתם
אתם, גם כן " כנגד כל הסיכויים," שורש יקר. אבל, כפי שאמרתי :
" מכתב רטורי". נילי דיסקין - טדניר.
2) שיר
הקדמה :
השיר נכתב
על ידי בינואר 2003, כשעסקתי בקשרים עם עובדים סוציאליים פלסטינאים, ופרוייקטים משותפים איתם. ספציפית נכתב השיר אחרי טיול שערכתי
לידידי מג'די ג'מוס(עובד סוציאלי בסהר האדום
) משכם , לאשתו רולה, ולהוריה בחיפה, שם היה
ביתם (שאיננו) ושם היה המסגד (אל איסתיקלאל) ,
שעדיין קיים , שבו התפלל אבא של רולה עם אביו
בעבר.זהו אינו שיר פוליטי, והוא אינו מביע עמדה כלשהי ! רק תגובה רגשית לסבלם
של אחרים- מבלי להרגיש אשמה פרטית, אבל כן אחריות ורצון להיטיב:
בעיית הפליטים.........
בזמן שישבה
אימי
וביכתה את
זכר פרחי הלילך
שלפעמים
היו סגולים, ולפעמים לבנים
וב"סטרי" אשר בגליציה קראו להם
"בס"
(את בושם
פריחתם-קשה היה לה להגדיר במילים)
באותו זמן ממש
ישב אבא של רולה
בביתו אשר בשכם
זכר את
ריחה החריף של התאנה בהבשילה
את חמיצותם
של ענבי המוסקט טרם סגוליותם
אמי הגיעה
לחיפה 10 שנים לפני
ש"אבו כמאל",
הוא הוא אביה של רולה
נאלץ לעזוב
במהירות, מן המסגד - אל המשאית
וכך בהפרש של 10 שנים
נידונו שניהם לגלות
אמי גלתה מעיר ושפה,משלג ונהר
שחצה את
עירה לאורכה
משפע מים ששטפו הכל,
ומקור מצמית ואהוב
ובאה אל
צהוב וחום יבשים
אל חולות
צמאים וים קסום
שלא נטבע בזכרונותיה
היה ,סתם,
מים שבין יבשות
והיה גם
החום הבלתי נסבל. רטוב ודביק
היא שנאה
כל רגע.
ולאחר שמת
עולמה, ולא נותר אל מה, ואל מי לחזור
אפילו
בחלומות
מתה מרצון עמו
אפילו
שחייתה עוד שנים רבות
אבו כמאל, התגעגע כל ימיו אל האדמה
עליה דרכה אמי בעצב
אל החום
והחולות
אל ההר מדרום
והים הנהדר
שנשקף מחלונו - מצפון.
הוא -שם,
היא – כאן
וביניהם
הגלות. הפליטות
רוח רעה
חורצת לשון,
לועגת לשניהם - כאחד.
נילי דיסקין - טדניר