1.12.07
"לשפוט את טוראית לילי" מאת נילי דיסקין
החלק אותו שנאתי ממש בתפקידי כקצינת ח"ן (סגן ) של גולני, היה לשפוט חיילות שחטפו תלונה. אני עצמי לא הייתי "פריקית" של
משמעת, בלשון המעטה...... כמו שנאמר "אפשר להוציא את הקרייתים מהקריה אבל לא את ה"קרייתיות" מהקרייתים".......
כשהמרכזנית חטפה מספר תלונות על התחצפות - ישבתי במשך חצי יום במרכזיה במקומה, בלי ליידע אף אחד,
וחזרתי למח"ט עם החלטה נחושה
וקצת חצופה , במבט לאחור: שכשקצינים מדברים אליה כמו ל"זבל",
ומוציאים עליה עצבים בלשון בוטה - אני לא מוכנה לשפוט אותה על שהיא
"נשברת" ועונה להם באותה מטבע. (אל דאגה. למדתי את הלקח שלי כשקצינת ח"ן
פיקודית, סטלה לוי, שפטה אותה בחומרה יתרה כדי
ללמד לקח אותה , אבל גם
אותי......) אחרי עוד "מבצע" של
סטלה שנזפה בי על כך שבנות גולני הגיעו ליום כף עם בנות הצנחנים במכנסיים ולא
במדי א', כלאמר חצאיות, (בנות
גדוד 13 ששכן
במחנה פילון, ליד ראש פינה, יצאו במשאיות ב-4 בבוקר ביום חורפי, ואני
- הוכשרתי בבית הפולני שלי
לרוץ אחריהן עם בננה וסוודר, ולא לצוות עליהן להופיע לפי הפרוטוקול של ה-אי.טי.אס -(חיל הנשים בצבא
הבריטי אליו השתייכה סטלה בעבר ) . אחרי
הנזיפה הזאת - לא יכולתי
יותר לשתוק, והגשתי נגד סטלה קבילה לקצינת
ח"ן ראשית, דינה ורט, ובה בלהט נעורים
טענתי שהלב מתחת לכפתור חשוב יותר מ"כפתור עליון רכוס"
וכו' וכו'.
דינה ורט ביקשה את מוטה גור לקרוא אותי לסדר, כדי שאבין
שהמשמעת מתחילה בכפתור- אבל ממשיכה בקיום פקודות מדוייק
בזמן קרב- ומכאן חשיבותה. מוטה קרא לי , אמר שנמאס לו מה"גן ילדים" הזה,
ואפילו קיבל את טענתי, וענה שלפני שסטלה מתלוננת,
שתבוא פעם אחת לפחות לחטיבה
לביקור- מה שלא עשתה במשך כל השנים קודם לכן.
כרגיל, ההקדמה שלי ארוכה
יותר מהסיפור........... ובכן.
פעם בחדשיים יצא לי למלא תורנות במשטרה צבאית ליד גן-הזכרון בחיפה, שם הייתי צריכה לשפוט "שיפוט מהיר" חיילות שנתפסו במרחב חיפה בעבירות משמעת שונות (כפתור עליון לא רכוס,
כומתה לא על הראש, שער נוגע בצוארון
החולצה מאחור, תכשיטים, וכד' -בטח הצחקתי את החיילות של היום.....). שנאתי ותיעבתי את הימים
האלה, ויום אחד כשישבתי בצריף וחיכיתי ל"קרבן" התורן, כשכובע הקצינות שאז היה שונה
מכומתת החיילות, לא על ראשי, אמרו לי שיש בחוץ טירונית שנתפשה בלי כומתה על הראש,
והיא מתייפחת ובוכה בכי תמרורים.יצאתי למרפסת הצריף, ולהפתעתי ראיתי את לילי, הבת
של השכנים שלי
בנווה-שאנן.
מבעד לדמעות שאלה אותי לילי בקול בוכים :"
נילי, גם אותך הביאו להישפט כאן?" ""לא" עניתי לה, "אותי הביאו כדי לשפוט
אותך"........ יכולתי לראות, איך
מתוך הבכי,והנשימות החטופות, מתפשט לו חיוך ענקי
של הקלה, שהגיע עד סיפו של הצחוק ,ושם נעצר
בציפיה
דרוכה. מה זה משנה מה היא
קיבלה? קיבלה מה שכולן קיבלו. לא ראיתי אותה מאז. ועד היום ,די מעצבן
אותי לחשוב שהיו בצבא אנשים שניסו "לשבור" חיילים טובים ונאמנים עד מוות - בשם
תפקידם המשמעתי, שהפך עבורם לחזות הכל....... אני יודעת שיש רבים שיחלקו עלי בעניין הזה..... שבוע טוב..נילי דיסקין-טדניר