8.5.08 "נקרא על שם" מאת נילי דיסקין
הפעם
זה לא על קריית חיים. הפעם זה על איך שחיינו בארץ הזאת שלובים איש ברעהו גם בבלי
דעת. על איך אירועים ואנשים במדינה הופכים לחלק בלתי נפרד מההסטוריה
האישית, וממארג הרגשות של כל אחד מאיתנו . ולכן, מבחינה זאת, הרשימה היא מאד
על קריית- חיים, ששם ינקנו את ה"חלב" הזה מהורינו וידענו מאז
ומעולם שהמדינה - זה אנחנו . לא במובן של לואי
מלך צרפת, אלא במובן הכי תמים, פשוט ונהדר של לתת, לתרום, ולהיות כל הזמן ער למה
שהיא ,"המדינה", צריכה ובמה יש ביכולתנו לבוא
לקראתה.
בתי הראשונה-דנה, היא "ילדת חורף 73". (בעלי היה סמג"ד שריון
במלחמת יום כיפור שקטעה את טיפולי הפוריות שעברתי, באחד המכתבים שכתבתי לו לפאיד הצעתי לשלוח לאריק שרון,
שהיה מפקד העוצבה שלו, את לוח הביוץ שלי כדי שישחרר אותו
בהתאם..........) ורק עם שחרורו מהמלחמה המאד
ארוכה הזאת, באמצע חודש מרץ 1974, וחזרתו מפאיד -
המשכנו ביתר שאת ב"מלאכת היצירה" הזאת. בינואר 1975 נולדה
בתנו ,שלה ,אמנם "הבטחנו יונה, עלה של זית, הבטחנו שלום,
בבית".ועדיין לא קיימנו.
בשנת 1977 הריתי תאומים. היו לנו שמות לכל אפשרות. (כבר היו
בדיקות אולטראסאונד אבל לא אמרו את המין). בתקופה
זו ראיתי בטלביזיה את הסרט שהנציח את בנו של המשורר נתן יונתן, ליאור, שנפל במלחמת
יום כיפור. קיבוצניק, צנחן, רגיש ו"פייטר"? שהיה לו עוז של חייל ללא חת,
יחד עם עין רגישה לכל רקפת שביצבצה מבויישת
במסתרי סלע נידח, ונקלטה בעדשת מצלמתו. ביקשתי את
רשותו של בעלי, לקרוא לאחד מהתאומים, אם יהיה בן, על שם ליאור יונתן, ובעלי
הסכים(בתנאי שהוא יבחר שם לבת, והוא בחר -טל, שם שגם אני מאד אהבתי). לא
סיפרתי לליאור במשך די הרבה שנים שהוא נקרא על שם נער שנהרג במלחמה. לא ידעתי מה
זה יעשה לנפש הילד הרגיש שהיה. אבל, כשליאור היה
כבן 11. היו בחירות. ישבתי בקלפי מטעם אחת המפלגות. לקראת הצהרים, הגיע צוות
"נודד" של מפ"ם, להביא סנדוויצ'ים לאנשיו, ולבדוק
שפתקי ההצבעה שלהם נמצאים בין שאר הפתקים בקלפי. ביקשתי את נתן
לצאת עימי החוצה. סיפרתי לו שבני קרוי על שם בנו.
נתן התרגש מאד. אמר לי שיש עוד ילד כזה, גדול בשנה.( אז גם
הסתבר לי שראיתי שידור חוזר של הסרט שיצא לאור שנה קודם לכן). נתן שלח לי את ספר
ההנצחה של בנו, ששם בכל דף יש צילום שצילם ליאור ז"ל , ושיר שכתב אחד
ממשוררי ארצנו. רק אז, אזרתי אומץ לספר לליאור בני, שייבדל לחיים ארוכים, את
מקור שמו, ונתתי לו את הספר עם ההקדשה של נתן.
מעולם לא הזכרנו את העניין הזה בשיחות בינינו. ואני לא ממש יודעת , גם היום,
מה עשתה הידיעה הזאת לבני . אני מקווה, בסתר לבי שאינו כועס ומתרעם
על כך. כשכתבתי במקאמה ליום הזיכרון
בשנה שעברה, שלכל אחד מאתנו יש "נר נשמה" פרטי בנפשו , באו הדברים, כמו
תמיד, בצורה לא מודעת. היום אני חושבת
שהסיפור הזה, הוא ה"ביטוי החיצוני" לתחושה , שכל בניה של המדינה הזאת -
הם בנינו שלנו. ובנפלם, לכן, מעט מן המעט של כאב משפחתם הוא גם כאבנו שלנו..
נילי דיסקין..