8.5.08 עשרת הדברות של אמי-והכרזת המדינה. מאת נילי דיסקין
לאמי, כמו גם לרוב חבריה מפזורת פולין, היו כללי ברזל משלהם על "איך לגדל
ילדים נכון". היו חוקים כמו :"כשחולים חייבים להשאר מכוסים במיטה לפחות 3 ימים אחרי שיורד החום ", או : "ילד צריך לישון לפחות 8 שעות בלילה כדי
שיגדל כראוי", וכדומה. היו גם כללים יותר איזוטריים, כמו "לא שותים מים אחרי פירות",
"לא לובשים בגד שחור בבוקר" , או,: "ילדות שמנמנות לא לובשות פסים
לרוחב". פעמיים בחייה - ובחיי , סטתה אמי
וחרגה מכללי ה"ייהרג ובל יעבור" שלה.
הפעם הראשונה היתה
בחורף 1950, כשכל הארץ כוסתה שלג, כולל קריית-חיים החמה שלנו. למרות שבתה יחידתה
שכבה במיטה חולה בחצבת, הקימה אותי אמי ממיטתי עם מבט של משובה בעיניה, ושלחה אותי
להקים בובת שלג, ולהעיף כדורים על ילדים אחרים ??????(שוב חריגה מכללי תרבות מינימליים). זה היה צוהר קטן שנפתח לרגע, ובו ראיתי את
נשמת הנערה שהייתה אמי טרם המפץ הגדול - השואה.
הפעם השנייה הייתה בערב הכרזת המדינה. המבט הלא ייאמן שלי, אפוף
קורי השינה, אל אמי, שהפרה דיברה אחת מאד חשובה, העירה אותי משנתי, הלבישה
אותי, ואמרה לי : " נילינקה, בלילה כזה - לא
ישנים!" .המבט מלא הגאווה והשמחה שעלו על גדות עיניה - מלווה אותי עד
היום. בחוץ, בכביש הצר והסלול רק
למחצה, של רחוב י"ח , בשולי הקריה, צמחו לפתע מעגלי רוקדים. כל שכנינו
וילדיהם עלזו, שרו ורקדו שם "אל יבנה הגלילה" ו- " ושאבתם מים
בששון" ואפילו, מרוב שמחה מוטרפת "המתבן של מזרע-עולה
באש".......... מדי פעם נבקעו מעגלי הרוקדים לשניים, ובחרבה עברו משאיות
מלאות בני נוער מתרוננים בחולצות כחולות ושרוכים אדומים ולבנים -לפי התשתייכותם. לא היו שם יריות שמחה כפי מנהג
שכנינו. היריות באו בימים שלאחר מכן , והן לא היו שמחות כלל
ועיקר, אבל כל זה שייך לסיפור אחר. ליל הכרזת
המדינה היה לילה ששווה היה לחיות בשבילו. חבל שצריך היה לעבור קודם -כל מה
שהורינו, הוריהם, וכל הדורות שלפניהם עברו. והוא
מאז- עבורי, תזכורת לקו האדום שבין הציונות לבין כל שאר הערכים האוניברסליים עם השמות היפים והראויים. הקו הזה אומר: הכל נכון - אבל עד כאן! כל מה שמעבר להקמת הבית
היהודי בישראל , כל מה שקורא עליו תגר- לא
לגיטימי. חג שמח. נילי דיסקין-טדניר