30.11.07 מורפיום לפצוע :
סיפור מאת מוטקה ברק
בקצה פרדס ברעננה, ליד שדה חצילים, , ישבנו שלושה מדריכים
"קומונרים". בתנועת "המחנות- העולים". עם קבוצת חניכים סביב מדורה .מדי פעם, קיימנו פעולת גיבוש רב גילית.כל החניכים הבוגרים
וצעירים יחד .סביבנו אורות , בוקעים מבתי החלונות.בקצה הרחוב עמוד חשמל ופנס
בראשו מאיר את הסביבה. ואצלנו בצריף חושך.לצריף "המחנה" לא היה חיבור
לחשמל!
עד כה, הבירוקרטיה ניצחה. בגלל כל מיני סיבות ,
אין אפשרות להתקין קוו חשמל להאיר את הצריף .רב הפעולות היו בערב , וכדי לא לשבת
בחשכה הדלקנו פנס משוכלל הנקרא
"לוקס. בודדים ומקצוענים ידעו כיצד מפעילים אותו. וכשחסר נפט, או הלוקס התקלקל ולא נדלק יצאו
לשטח וישבו לאור מדורה. וכך נוצרה מסורת
יציאה לפעולות ערב סביב מדורה ,ולעיתים
למרגלות עמוד חשמל. במאמצים רבים ושמוש בשיטות
מאד מתוחכמות הצלחנו,הקומונרים החדשים ליזר מוטקה וצידי להביא לידי
חיבור הצריף לחשמל . וחגגנו
את חג האור בשנת 1954 כשמסביבנו , כל האורות מנצנצים מהבתים. , איך שוברים פקידות צודקת. זה סיפור אחר.
ובינתיים עד היגיע החשמל , נוצר הווי בל
ישכח של מדורות וישיבה סביב
"הלוקס". באותו ערב ישבנו כל החניכים סביב המדורה , שאחד החניכים
אחראי על המדורה ולפי הצורך מוסיף עצים
ומשגיח שהאש לא תדעך . הבאתי סיר
גדול , קפה וסוכר, והפעם שלא כמנהגנו לתת לחניכים לעשות הכל
לבד. הכנתי קפה לשתיה .
לייזר "הקומונר" המבוגר ביננו מרכז
המחנה שליח מקיבוץ פלמחים .(היה
נשוי ואב לילד). שרת בפלמ"ח בגדוד השלישי, הוא היה חובש, והשתתף בהרבה
קרבות עקובים מדם.בקשתי אותו לספר, ולו פעם אחת על איזה קרב , שידינו לא הייתה על
העליונה , וספגנו אבדות רבות .לאחר נדנודים רבים ובלי להרפות , הצלחתי לשכנע את
לייזר לספר.
הקפה מוכן וספלי ם מהבילים בידי החניכים . ריח הקפה נישא באוויר ואו, או, או ,ארוך
מונוטוני, קול של ציפור לילה מפר
את הדממה. ולייזר מספר... והחניכים בעיניים
נוצצות ובגרון חנוק יושבים, ובקשב רב שומעים כל מילה."שיירת המכוניות נעצרה "כשהמשוריין" הראשון נפגע
חסם את הדרך לכל השיירה העולה בדרך לירושלים הנצורה. להביא מזון ואספקה
כללית. אש צלפים ומקלעים ניתחת
ממרומי הגבעות. מלווי השירה משיבים אש ,יש הרבה נפגעים המצב חמור נוטשים את
המכוניות השרופות,שעולות באש. מוציאים
הפצועים הרבים, מטווח האש.השמש החלה שוקעת
אור היום נמוג בין הרים, בחסות החשכה ריכזו את כל הפצועים בבנין נטוש
. והחלו בהגשת עזרה וסיוע. הפצועים נאנקים מכאבים...פצוע אחד שכב
ללא נוע , מצבו היה חמור מאד, סיכוי אפסי שיגיע לבית חולים חי. כדור מרובה צלפים
חדר לו דרך העין ויצא מהעורף .יש
איסור רפואי להזריק מורפיום לפגועי ראש.
המצב קשה מאד והסבל רב, הפצועים פונו לבתי
חולים .ימים רבים עוברים מלחמת שחרור
נסתיימה בהסכמי שביתת נשק,. הפלמ"ח פורק והוקם צה"ל
רחוב אלנבי בתל –אביב שוקק חיים . אנשים רצים
ממהרים איש לעיסוקו,ואני הולך לאיטי לישיבת המזכירות. עוד שלושה רחובות לפני .והנה
אני חש מישהו עוקב אחרי וכדי לוודא שזה אמיתי ולא דמיוני אני מתכופף כורע ברך לקשור את שרוך הנעל כאילו ניתר, ומסתכל
לאחור... ואכן ללא כל ספק אותו אדם נעצר
גם כן ומביט סביב כמו מחפש דבר מה אני
בטוח מישהו עוקב אחרי. ומחשבות עולות
בראשי מה יכול להיות מי עוקב אחרי ואין לי כל רמז למה אני במעקב . החלטתי לעשות
מעשה . אני עוצר למרות שהשעון מראה לי שבעוד זמן קצר מתחילה ישיבת המזכירות .
מסתכל לאחור ורואה בחור צעיר שפניו מוכרות לי אך איני זוכר מאין. חולפות
כמה שניות אנו מחליפים מילות נימוס .
והוא אומר : "שתים עשרה שנה אני מחפש אותך ! אני שכבתי פצוע, ואתה טיפלת בפצועים. ולי
לא נתת מורפיום, אף אחד לא נתן לי סיכוי
לחיות והנה אני כאן." כך סיים לייזר
את סיפורו.
מוטקה