10.4.08 שעון יד : סיפור מאת מוטקה ברק :
היה נהוג לתת שעון יד במתנה לילד הצעיר בן השלוש עשרה לחג הבר- מצווה. מתנת שעון נחשבה למתנה יוקרתית ביותר , שעון מאיכות טובה
"הולך" עד היום.
להורים של שמעון ,שגרו במעברה לא
היה כסף לקנות לו שעון , והסתפקו בעליה
לתורה ,שילמו לרבי את הלירה האחרונה שהייתה בארנק, כדי שילמד את בנם לשיר את
ההפטרה בבית- הכנסת . הנער גדל היה לגבר
והיגיע לגבעת- ברנר להכשרה, על ידי פעולת ארגון מוצלחת , של שילוב עולים חדשים, עם ילידי
הארץ.התגייס עם כל הגרעין של "המחנות- העולים" לנח"ל .והסתדר היטב
בלי שעון יד.
לאחר השרות הצבאי היגיע לגדות ,
והשתלב בענף הצאן , למד לחלוב ויצא לרעות את עדר הצאן. היות ולא היה לו שעון יד , ובוועדת צורכי החבר
נקבע שעדין לא מגיע לו שעון מצא פיתרון פשוט . היה לוקח איתו בתרמיל צד את השעון
המעורר ,( שהיה שייך לחדר .)
הסנדביצים: המלפפון התפוז והביצה הסתדרו
יחד טוב מאוד בתרמיל עם השעון.
היום ארוך, שמש חמה שולחת קרניה הארוכות ומשזפת כל חלק בגוף שלא מכוסה.
הכבשים רועות בשטח ומלקטות את הגרגרים שנפלו
בזמן הקציר וממלאות את כרסן.
חבילות קש קטנות מפוזרות וחלקן גם
מסודרות בערמות , וכל השטח נראה אותו דבר כל ערמת קש כבית קטן בשטח ואין
מקום טוב יותר לסדר מושב מכמה חבילות ולשבת
בצל ערמת קש כמסתור מהשמש היוקדת.
היו ידיעות שהסורים מתכוונים לחטוף חיל , או כל אדם. וצריך
לפקוח עין ולנהוג במשנה זהירות . הרועים
בדרך כלל היו יוצאים למרעה עם נשק להגנה עצמית והמהדרין היו מצוידים גם בסכין
שחיטה גדול על כל צרה אם יזדקק לשחיטת אונס.
ידידינו שמעון יושב בצילה של ערמת
קש, והעין פקוחה למרחקים. העדר פרוס על שטח גדול ומתחיל להתנועע .. בכיוון לא רצוי
, בזריזות רבה יוצא שמעון לרכז את העדר שלא יגלוש חלילה אל שדה התירס שזה רק עתה
נבט, ויגרם נזק רב.ומרוב חיפזון השאיר את תרמיל הצד ליד חבילת הקש שם ישב ,
כינס את הכבשים הצמאות למים אל השוקת שהותקנה בשדה ,הרגיש בחסרונו של
התרמיל, שמרוב חיפזון השאיר במקום ליד ערמת הקש. השמש החלה שוקעת ושעת דמדומים,
אין צורך בשעון כדי לדעת כי היגיעה השעה לחזור
עם העדר הביתה.התרמיל נעזב בשטח , חשב לחזור למחרת לקחת את התרמיל. יום
מרעה רגיל חלף עבר .שמעון מוליך את העדר לדיר. השערים פתוחים לרווחה לקראת
הכבשים הצמאות המתנפלות על המים
כמו זו להם הפעם הראשונה שהן רואות מים.
מגיש תוספת מזון לכבשים שבהריון.
נועל את השערים ובדרכו לחדר מתכנן איך יסתדר מחר ללכת להביא את תרמילו שנשאר בשטח.
בדרך כלל את חבילות הקש היו אוספים
בגיוס אחר העבודה . קבוצת חברים שהיגיע תורם היו יוצאים אחר הצהרים בשעות הקרירות
של היום עם טרקטור ופלטפורמה מצוידים בקלשונים כדי להקל בהרמת החבילות ובמשך כמה
ימים היו מפנים את חבילות הקש מהשדה
המיועד לחריש.
והנה הזדמן לסדרן קבוצת חברים
שאפשר לסדרם להובלת קש ... במסגרת העבודה.
ויצאו מוקדם בבוקר לפני הזריחה עם משאית ה
- GMC לפנות את חבילות הקש מהשדה.
(משאית ענתיקה מימי מלחמת העולם
השנייה מעודפי הצבא הבריטי , ועדין נוסעת.)
ובשדה כשהדרך פנויה וחבילות הקש
מסודרות יפה בשורה, אין תנועת כלי רכב ,כדי להוסיף עוד זוג ידיים להעמסת החבילות
הנהג היה משתמש בנעילת הגה ומעביר ל"מהלך" נסיעה מאד איטי
יורד מכסא הנהג. המכונית נוסעת
לבד, והנהג החרוץ נותן יד להעמסת החבילות. עולה ויורד בהתאם לצורך.
השעות הקרירות של בוקר קיצי חולפות מהר , מתחיל
להיות חם , המשאית כמעט עמוסה בחבילות הקש
בנויות היטב משולבות אחת בשנייה. מכריזים על הפסקת מים.
החבריה יושבים על חבילות קש שעדין
לא נערמו ונהנים מהמים הקרים .שירת הבוקר
של ציפורי העפרוני,נבלעת עם רעשי הבוקר של טרקטורים בשטח , ורעש גלגלי מכונית
העוברת על הגשר יוצרת סימפוניה מיוחדת במינה. חיל סורי משקיף על העובדים ממוצב הג'לבינה!
לפתע מישהו מכריז ... אני שומע
תקתוק של שעון, תהיו רגע בשקט . עוצם עיניים מתרכז ומאזין ברב קשב ומצביע לכיוון... ואכן כן!
תקתוק נשמע מאחורי אחת מחבילות
הקש.
המח הביטחוני עובד במהירות . והחשד
על פצצת זמן נזרקת באוויר. ואכן נמצא תרמיל צד בלוי מונח ליד אחת מערמות הקש מני
רבות שעוד פזורות בשטח.
האפשרות היחידה להודיע לגורמי
הביטחון היא להגיע למזכירות שם יש טלפון, ולפעמים מקבלים מיד "קוו" חוץ ממרכזית הדואר
בראש- פינה.
ובינתיים התקתוק נמשך . החבריה בנו סביב
התרמיל חומה קטנה מחבילות קש,
וסמרטוט אדום שנמצא בארגז כלים של המשאית שמש כדגל סכנה.העבודה בשדה נעצרה
, ומחכים לאנשי הביטחון , כעבור זמן לא רב היגיע מתחנת "משמר- הגבול" חוליית חבלים, התרמיל
נבדק בזהירות רבה ועד מהרה התברר שיש בתרמיל שעון מעורר בלבד ומאחורי השעון כתוב
בברור.שם החבר!
ומכאן והלאה הכל
התברר במהירות . ואחרי שבוע ימים קיבל
שמעון מרכז הוועדה לצורכי החבר שעון- יד
מוטקה