הברירה הקשה של אירופה מאת: דניאל פייפס ניישנאל אינטרסט, מרץ-אפריל 2007

היחסים ארוכי-הטווח של אירופה עם בני המיעוט המוסלמי ההולך וגדל בשטחה - שהם הנושא הגורלי ביותר המונח על סדר יומה של היבשת - עתידים להתפתח לאחד משלושה כיוונים:

• השתלבות הרמונית,

• גירוש המוסלמים,

• השתלטות איסלאמית על אירופה.

לאיזה משלושת התרחישים הללו יש הסיכוי הגדול ביותר להתממש?

לשאלת עתידה של אירופה יש חשיבות עצומה לא רק לגבי תושבי-היבשת. במשך כחמש מאות שנים, מ-1450 ועד 1950, אותם 7% אחוזים משטח היבשה בעולם התוו את מהלך ההיסטוריה של העולם כולו, וחוסנה של אירופה וכוח היצירה שלה הביאו לעולם את המודרניות. המעמד החיוני הזה אבד לה אולי כבר לפני שישים שנה, אך היא שמרה עדיין על חשיבותה ומרכזיותה מבחינה כלכלית, פוליטית ואינטלקטואלית. לשאלה: לאיזה כיוון תנוע אירופה? יהיו אפוא השלכות אדירות על שאר האנושות, ובמיוחד על מדינות-הבת שלה, דוגמת ארצות-הברית, שמבחינה היסטורית נשאה תמיד את עיניה אל אירופה כמקור לרעיונות, לאנשים ולטובין.

ננסה אפוא להעריך את סיכוייו של כל אחד מהתרחישים הללו.

1. השתלטות מוסלמית

אוֹריאנה פָלָאצ'י המנוחה הבחינה כי ברבות השנים "הופכת אירופה יותר ויותר לאחד ממחוזות האיסלאם, לקולוניה של האיסלאם."

ההיסטוריונית בת יאור כינתה את הקולוניה הזאת "ערב-אירופה" (Eurabia).

בספר העתיד לראות אור בקרוב, Last Days of Europe ("ימיה האחרונים של אירופה"), צופה וולטר לקווייר כי אירופה כפי שאנו מכירים אותה תשנה בהכרח את דמותה.

מארק סטיין, בספרו America Alone: The End of the World as We Know It ("אמריקה לבדה: קץ העולם המוכר לנו"), מרחיק לכת עוד יותר וקובע כי חלק גדול מהעולם המערבי "לא ישרוד את המאה העשרים ואחת, וחלק גדול ממנו - כולל רבות ממדינות אירופה, אם לא כולן - ייעלם למעשה עוד בימי חיינו".

שלושה גורמים – אמונה דתית, דמוגרפיה והיחס למורשת – דוחפים לכיוון האיסלאמיזציה של אירופה.

לשאלה לאיזה כיוון תנוע אירופה יהיו

השלכות אדירות על שאר האנושות

אמונה דתית: באירופה, ובמיוחד בקרב האליטות שלה, שולטת צורה קיצונית של חילוניות, עד כדי כך שנוצרים מאמינים (דוגמת ג'ורג' וו. בוש) נתפסים בה כאנשים שיכולתם השכלית לקויה והם אינם ראויים לכהן במשרה ציבורית. בשנת 2005 לא זכה רוֹקוֹ בּוּטִליוֹנֶה, פוליטיקאי איטלקי בכיר וקתולי מאמין, להתמנות למשרת הנציב האיטלקי לאיחוד האירופי בגלל עמדותיו בנושאים מסוימים, כמו למשל הומוסקסואליות. החילוניות המושרשת פירושה גם כנסיות ריקות ממתפללים. מעריכים כי מספר המוסלמים המגיעים למסגדים של לונדון בימי שישי גדול ממספר הנוצרים הפוקדים את הכנסיות בימי ראשון, למרות שבעיר חיים בערך פי שבעה יותר אנשים שנולדו כנוצרים מאשר אנשים שנולדו כמוסלמים. וככל שהנצרות שוקעת, האיסלאם פורח; הנסיך צ'ארלס הוא דוגמה טובה להתפעלותם של אירופים רבים מהאיסלאם. אירופה של העתיד תדע ככל הנראה מוּמַרים רבּים, מפני שכאשר אדם מפסיק להאמין באלוהים, על פי האמירה המיוחסת לג'. ק. צ'סטרטון, הוא אינו מתחיל לא להאמין בשום דבר - הוא מתחיל להאמין בכל דבר.

החילוניות של אירופה עיצבה את השיח האירופי בדרכים שאינן מוכרות כלל לאמריקאים. יוּ פיצגֶ'רלד, לשעבר סגן הנשיא של JihadWatch.org (מעקב-ג'יהאד), מתאר היבט אחד של הבדל זה:

"כמעט כל האמירות של נשיאים אמריקאיים שנחרתו בזיכרון הקיבוצי כללו ביטויים מוכרים מהתנ"ך ומהברית החדשה... מקור זה של עוצמה רטורית בא לידי ביטוי בפברואר האחרון [2003], באסון מעבורת החלל קולומביה. אילו הייתה זו מעבורת צרפתית ולא מעבורת אמריקאית, ואילו נאלץ ז'אק שיראק לשאת נאום כזה, ייתכן בהחלט שהיה מנצל את העובדה שבמעבורת היו שבעה אסטרונאוטים כדי לדבר על שבע הפליאדות(1) מן המסורת הפגאנית הקדומה. אך הנשיא האמריקאי, בטקס לאומי חגיגי שנפתח והסתיים בעברית תנ"כית, בחר לעשות את הדברים בצורה שונה. הוא הסתמך בדבריו על ישעיהו מ' פסוק כ"ו, והיטיב לעבור בעזרתו מתחושה של פליאה מעורבת ביראה לנוכח צבאות השמים יצירי הבורא, אל דברי נחמה על האובדן הארצי של צוות המעבורת".

האמונה החיה והתוססת של המוסלמים, על תחושת השליחות הג'יהאדיסטית והעליונות האיסלאמית המפעמת בה, מהווה ניגוד גמור לאמונתם השוקעת של הנוצרים באירופה. לנוכח ניגוד זה חשים מוסלמים רבים כי אירופה כבר בשלה להמרת דת ולהשתלטות. על סמך תחושה זו מושמעות אמירות מסמרות שיער, כמו למשל דבריו של עומאר בכרי מוחמד(2), "אני רוצה שבריטניה תהפוך למדינה איסלאמית. אני רוצה לראות את דגל האיסלאם מתנוסס על רחוב דאונינג 10". או נבואתו של אימאם המתגורר בבלגיה: "בקרוב מאוד נשתלט על המדינה הזאת. אלה שמותחים עלינו ביקורת היום עוד יצטערו על כך. הם יצטרכו לשרת אותנו. היכונו, כי קרבה העת." (3)

מארק סטיין, בספרו "אמריקה לבדה",

קובע כי חלק גדול מהעולם המערבי לא ישרוד

את המאה העשרים ואחת,

וחלק גדול ממנו ייעלם למעשה עוד בימינו

דמוגרפיה: הקריסה הדמוגרפית של אירופה מבשרת אף היא את האיסלאמיזציה העתידית של אירופה. כדי לקיים אוכלוסייה בגודלה הנוכחי נחוצים מעט יותר משני ילדים לזוג, או 2.1 ילדים לאישה, ואילו שיעור הפריון הכולל באירופה מגיע כיום בממוצע ל-1.4 ילדים לאישה. השיעור הנוכחי הוא שני שלישים בלבד מן השיעור הנחוץ; שליש אחד של האוכלוסייה הדרושה פשוט אינו בא לעולם.

כדי למנוע צמצום חמור של האוכלוסייה, על כל התחלואים הכרוכים בכך – ובמיוחד היעדר עובדים שיממנו את תוכניות הפנסיה הנדיבות – זקוקה אירופה למהגרים, והרבה. שליש מיובא זה של האוכלוסייה נוטה בדרך כלל להיות מוסלמי, הן מפני שהארצות המוסלמיות אינן רחוקות מאירופה – רק שלושה עשר קילומטרים מפרידים בין מרוקו לספרד, ורק כמאתיים קילומטרים מפרידים בין איטליה לאלבניה או לוב; הן מפני שקשרים קולוניאליים עדיין מחברים בין דרום-אסיה לבריטניה או בין המגרבּ לצרפת; והן מפני שהאלימות, העריצות והעוני, השכיחים כל כך בעולם המוסלמי של היום, דוחפים גל אחר גל של מהגרים אל ארצות-המערב.

שיעור הפריון הגבוה של המוסלמים משלים את מיעוט הילדים הנולדים במשפחות נוצריות באירופה. שיעור הפריון המוסלמי יורד אמנם, אך הוא עדיין גבוה במידה משמעותית מזה של האוכלוסייה האירופית הילידית. שיעורי-הילודה הגבוהים האלה קשורים ללא ספק בתנאים הקדם-מודרניים שבהם נתונות נשים מוסלמיות רבות באירופה. השם הנפוץ ביותר הניתן לילדים הנולדים בבריסל בשנים האחרונות הוא מוחמד, ואמסטרדם ורוטרדם עתידות להיות, לקראת 2015, הערים האירופיות החשובות הראשונות שבהן יהוו המוסלמים את רוב האוכלוסייה. האנליסט הצרפתי מישל גורפינקיל מעריך כי במלחמות רחוב שיתחוללו בצרפת בין בני קבוצות אתניות שונות יעמוד היחס בין יַלְדֵי-היְלידים ליַלְדֵי-המהגרים פחות או יותר על אחד לאחד. על פי תחזיות המקובלות כיום יהוו המוסלמים רוב בצבא רוסיה עד 2015, ובמדינה כולה עד 2050.

היחס למורשת: התקינות הפוליטית המקובלת באירופה משקפת לטעמי תופעה עמוקה יותר - הניכור שחשים אירופים רבים כלפי תרבותם, התחושה שתרבותם ההיסטורית אינה ראויה שיילחמו למענה או אף שישַמרו אותה. מעניין לבחון מה קורה במדינות שונות באירופה מבחינה זו. צרפת, שבה שוררת עדיין לאומיות מסורתית תוססת וגאווה בזהות הלאומית, היא כנראה המדינה שבה הניכור כלפי המורשת הוא הנמוך ביותר. בריטניה, לעומתה, היא המדינה המנוכרת ביותר, כפי שאפשר ללמוד בין השאר מהתוכנית הממשלתית העגומה ICONS - A Portrait of England ("איקונות – דיוקנה של אנגליה"), המקווה להפיח חיים בתחושת הפטריוטיות האנגלית על ידי יצירת חיבור בין הבריטונים לבין "אוצרותיהם הלאומיים", דוגמת פו הדב וחצאית המיני.

לגישה מהוססת זו יש השלכות שליליות ישירות על יחסם של המהגרים המוסלמים, כפי שמסביר אעטיש תייסיר במגזין פרוספקט: "הבריטיות היא ההיבט הסמלי ביותר של הזהות בעיני פקיסטנים צעירים רבים בבריטניה. ... כאשר אתה משמיץ את תרבותך שלך, אתה עלול ליצור מצב שבו הבאים אחריך יחפשו את תרבותם במקומות אחרים. ובמקרה שלנו – במקומות כה רחוקים, עד שבעיני רבים מבני הדור השני של הפקיסטנים הבריטיים נראתה התרבות הערבית המדברית מושכת יותר הן מהתרבות הבריטית והן מהתרבות של תת-היבשת ההודית. השקפת העולם העל-לאומית התוססת של האיסלאם הרדיקלי הייתה אפוא להשקפה זמינה עבור בני הדור השני של הפקיסטנים, שנותקו מתחושת זהות איתנה וברורה".

מהגרים מוסלמים רבים בזים לתרבות המערבית, ובמיוחד להיבטים המיניים שלה (פורנוגרפיה, גירושין, הומוסקסואליות). בשום מקום באירופה אין המוסלמים נטמעים באוכלוסייה, ונדירים מאוד נשואי-התערובת. הנה דוגמה ססגונית אחת, מקנדה דווקא: אֵם משפחת חאדר, הידועה כמשפחת הטרור הראשונה בקנדה, שבה לקנדה מאפגניסטן ומפקיסטן באפריל 2004 עם אחד מבניה. היא ביקשה אמנם מקלט בקנדה, אך רק חודש קודם לכן הצהירה בריש גלי שמחנות האימונים של אל-קעידה הם המקום הטוב ביותר בשביל ילדיה. "אתם רוצים שאגדל את הבן שלי בקנדה, כדי שבגיל שתים עשרה או שלוש עשרה יתחיל להשתמש בסמים או יהיה מעורב ביחסים הומוסקסואליים? זה יותר טוב?"

השם הנפוץ ביותר הניתן לילדים הנולדים

בבריסל בשנים האחרונות הוא מוחמד,

ואמסטרדם ורוטרדם עתידות להיות,

לקראת 2015, הערים האירופיות

 הראשונות שבהן יהוו המוסלמים את רוב

האוכלוסייה

(יש להזכיר כי דווקא במאות קודמות, כפי שעולה ממסמכים שתיעד ההיסטוריון נורמן דניאל, זלזלו הנוצרים האירופיים במוסלמים בשל נטייתם לריבוי נשים וקיום הרמונות, והרגישו נעלים עליהם מבחינה מוסרית מפני שסברו כי התרבות האHסלאמית מעניקה דגש מופרז למיניות).

לסיכום: על פי טענה זו תהפוך אירופה ליבשת מוסלמית, תושביה יקבלו על עצמם בשקט את מעמד הד'הימי (4) או יתאסלמו, מפני שהיִין של אירופה והיאנג של המוסלמים משתלבים יפה כל כך: רמת דתיות נמוכה וגבוהה, שיעור פריון נמוך וגבוה, ביטחון תרבותי נמוך וגבוה (5). אירופה היא השער הפתוח שדרכו נכנסים המוסלמים.

2. דחיית המוסלמים

או שמא ייסגר השער בפניהם?

בעל הטור האמריקאי ראלף פּיטֶרס דוחה את התרחיש הקודם: "לא רק שהמוסלמים החיים באירופה לא ייהנו מהסיכוי להשתלט עליה באמצעות לידת תינוקות, אלא שהם גם חיים על זמן שאול. ... התחזיות בדבר השתלטות מוסלמית על אירופה... מתעלמות מלקחים היסטוריים ומרשעותה המושרשת היטב של אירופה." אדרבא, פיטרס מתאר את אירופה כאותו מקום "ששיכלל עד כדי שלמות את רצח העם ואת הטיהור האתני", וצופה כי תושביה המוסלמים יהיו בני מזל אם רק יגורשו, ולא יירצחו.

קלֵייר בֶּרלינסקי, בספרה Menace in Europe: Why the Continent's Crisis Is America's, Too ("איום באירופה: מדוע המשבר של היבשת הוא גם נחלתה של אמריקה"), מסכימה איתו בעיקרו של דבר ומצביעה על "סכסוכים עתיקים ודפוסים ישנים... המתחילים להגיח בעצלתיים מתוך ערפילי ההיסטוריה האירופית" כמקור אפשרי בהחלט להצתת אלימות.

התרחיש הזה צופה גם כי ילידי-אירופה – המהווים עדיין 95 אחוזים מאוכלוסיית היבשת – יתעוררו יום אחד, ישנסו מותניים, יקראו "באסטה! די!" וישיבו על כנו את הסדר ההיסטורי שלהם. האפשרות הזאת אינה דחוקה כל כך; חיכוכים בתוך אירופה – לאו דווקא בקרב האליטות, אלא בעיקר בקרב ההמונים – מבטאים כבר עתה מחאה קולנית נגד השינויים שהתחוללו ביבשת. בין הביטויים לכעס זה אפשר למנות את החקיקה נגד לבישת חיג'אב בצרפת, את הרוגז שעוררו ההגבלות שהוטלו על דגלי לאום וסמלים נוצריים, ואת ההתעקשות על שמירת המסורת של הגשת יין בסעודות רשמיות של המדינה. בכמה ערים בצרפת החלה לפעול באופן ספונטאני בתחילת שנת 2006 תנועה המבקשת לחלק לעניים דווקא מרק חזיר, שהמוסלמים אינו יכולים ליהנות ממנו.

בשום מקום באירופה אין המוסלמים

נטמעים באוכלוסייה, ונדירים מאוד

נישואיי התערובת

ודאי שהשאלות הללו הן שוליות, אבל במדינות רבות כבר הופיעו מפלגות המתנגדות להגירה, המתחילות לתבוע לא רק פיקוח יעיל על הגבולות אלא גם גירושם של מהגרים בלתי-חוקיים. לנגד עינינו צומחת כמעט מבלי משים תנועה ילידית גדולה באירופה. עד כה לא רשמה אמנם התנועה הישגים רבים, אך יש לה פוטנציאל אדיר. המפלגות המתנגדות להגירה ולאיסלאם מתחילות אמנם בדרך כלל מרקע ניאו-פשיסטי, אך עם השנים הן לובשות אופי מכובד יותר, משילות מעליהן את מקורותיהן האנטישמיים ואת התיאוריות הכלכליות המפוקפקות שבהן דגלו, ובוחרות להתמקד בשאלות של אמונה דתית, דמוגרפיה וזהות, ולומדות על האיסלאם ועל המוסלמים. המפלגה הלאומית הבריטית והפְלַאמְס-בֶּלַנג ("האינטרס הפלמי") הן שתי דוגמאות למפלגות המתאמצות לשוות לעצמן מראה מכובד וייתכן שגם יזכו בהצלחה בבחירות. יש לזכור שהמירוץ לנשיאות בצרפת בשנת 2002 הסתיים בדו-קרב בין ז'אק שיראק לבין ז'אן מרי לה פן הניאו-פשיסט.

ויש גם מפלגות שכבר טעמו את טעם השלטון. ירג היידר ומפלגת החירות האוסטרית כבר החזיקו זמן קצר בשלטון, והליגה הצפונית באיטליה הייתה במשך שנים רבות חלק מהקואליציה השלטת. כוחן של מפלגות אלה עתיד לגבור מפני שהמסרים האנטי-איסלאמיסטיים שלהן, שהם לא פעם אנטי-איסלאמיים, יוצרים תהודה רבה ומפלגות מרכז עתידות לאמץ את מקצתם. (כך קרה למשל במפלגה הקונסרבטיבית בדנמרק: אחרי 72 שנים במדבר הפוליטי חזרה המפלגה לשלטון, בעיקר בזכות מורת רוחם של הבוחרים בשאלת ההגירה). מפלגות אלה עתידות להתחזק כאשר תאבד השליטה על מספרי המהגרים לאירופה והם ילכו וישברו שיאים גבוהים יותר ויותר - בין השאר למשל, כפי שמלמדים סימנים רבים, בשל הגירה המונית מאפריקה.

ברגע שאותן מפלגות לאומניות יגיעו לשלטון, הן יבטלו את הרב-תרבותיות וינסו לכונן מחדש את הדרכים והערכים המסורתיים. אפשר רק לשער אילו אמצעים יינקטו, ומה תהיה תגובת המוסלמים לכך. פיטרס מתאר בפירוט את ההיבטים הפשיסטיים והאלימים של כמה קבוצות ומצפה שמתקפת-נגד האנטי-מוסלמית תלבש צורות מאיימות. הוא אפילו משרטט תרחיש שבו "ספינות הצי האמריקאי עוגנות בנמלי בְּרֶסט, בְּרֶמֶרהָאפֶן או בָּארי ואנשי מארינס אמריקאיים יורדים לחוף כדי להבטיח את פינויים בשלום של תושביה המוסלמים של אירופה".

במשך שנים חששו המוסלמים בדיוק מפני יחס כזה של כליאה והתאכזרות, שיביאו בעקבותיהן גזירות גירוש ואולי אפילו מעשי טבח. כבר בשלהי שנות השמונים החל מנהל המכון המוסלמי של לונדון, כּאלים סידיקי, לדבר על הסכנה של "תאי גזים בנוסח היטלר המיועדים למוסלמים".

שַאבּיר אַחטָאר, בספרו Be Careful With Muhammad ("זהירות עם מוחמד"), הזהיר כבר בשנת 1989 כי "בפעם הבאה שיוקמו תאי גזים באירופה, אין ספק מי יוכנס אליהם" – כלומר, המוסלמים. אחת הדמויות בספרו של חניף קוריישי בודהה מהפרברים משנת 1991 מתכוננת למלחמת הגרילה העתידה לבוא, לדעתה, אחרי ש"הלבנים יפנו סוף סוף נגד השחורים והאסייתים וינסו להכניס אותנו בכוח לתאי-גזים."

משאלים שבדקו את עמדותיהם

של מוסלמים בבריטניה גילו שרובם

חשים כי קיימת סתירה בין זהותם

הבריטית לזהותם המוסלמית,

ומייחלים להשלטת השריע'ה האסלאמית

במדינה

אך סביר יותר שמאמצי התיקון של האירופים ייעשו בדרכי שלום ובצורה חוקית, ודווקא המוסלמים – ברוח צעדי ההפחדה והטרור המוכרים לנו מהשנים האחרונות – הם שייזמו את מעשי האלימות. משאלים רבים מאשרים כי כ- 5% מהמוסלמים בבריטניה תומכים בפעולת הטרור של ה-7 ביולי 2005 שפגעה במערכת התחבורה הציבורית, מה שמלמד על נכונות כללית לפנות לשימוש בכוח.

גם אם אירופה תחזיר לידיה את השליטה ביבשת, קשה להניח שהדבר ייעשה מתוך שיתוף פעולה עם המוסלמים.

3. השתלבות המוסלמים

על פי התרחיש האופטימי ביותר, יצליחו התושבים הילִידים של אירופה והמהגרים המוסלמים למצוא אפשרות לחיות בהרמוניה זה לצד זה.

אולי הביטוי הקלאסי ביותר לציפייה אופטימית זו הוא ספרם של ז'אן-אלן ופייר פטריק קַלטֶנבּאך שפורסם בשנת 1991 תחת השם La France, une chance pour l'Islam ("צרפת, הזדמנות לאיסלאם"). "לראשונה בהיסטוריה," כותבים השניים, "מקבל האיסלאם את ההזדמנות להתעורר במדינה דמוקרטית, עשירה, חילונית ושלווה." האופטימיות הזאת ממשיכה להתקיים גם היום.

במאמר ראשי שהופיע באמצע שנת 2006 באקונומיסט נאמר כי "לפחות לעת עתה נדמה כי הסיכוי להיווצרותה של ערב-אירופה אינו אלא ניסיון לזרוע בהלה".

באותו זמן בערך טענה ג'וסלין סֶזָארי, פרופסור-חבר ללימודי איסלאם בהארווארד, כי מתקיים איזון: ממש כפי שהאיסלאם משנה את אירופה, אירופה משנה את האיסלאם. לדברי סזארי, "המוסלמים באירופה אינם רוצה לשנות את אופיין של המדינות האירופיות", והיא מצפה שהן יתאימו את עצמם להקשר האירופי שבו הם חיים.

אלא שאופטימיות זו, למרבה הצער, אין לה במה להיאחז. עדיין ייתכן שהאירופים יגלו מחדש את הנצרות, שהם יילדו מספר רב יותר של ילדים ויוקירו את מורשתם. הם עדיין יכולים גם לעודד הגירה של לא-מוסלמים או לעודד את המוסלמים החיים בקרבם לאמץ את התרבות המקומית. אבל השינויים האלה אינם נראים כרגע באופק, וגם סיכוייהם אינם גדולים במיוחד. אדרבא, המוסלמים חשים טינה כלפי שכניהם האירופים ומטפחים שאיפות סותרות לשלהם. למרבה הדאגה, דומה שכל דור של מהגרים מנוכר עוד יותר מקודמו.

הסופר הקנדי יו מקלֶנן מכנה את הפיצול האנגלי-צרפתי של ארצו "שתי בדידויות" – וייתכן שמשהו דומה, אם כי הרבה יותר בוטה, מתפתח גם באירופה. אותם משאלים שבדקו את עמדותיהם של מוסלמים בבריטניה, למשל, גילו כי רובם חשים כי קיימת סתירה בין זהותם הבריטית לזהותם המוסלמית, ומייחלים להשלטת השריע'ה האיסלאמית במדינה.

פרופסור בסאם טיבי, שהזהיר כי

"או שהאיסלם יעבור אירופיזציה,

או שאירופה תעבור איסלאמיזציה",

החליט באופן אישי לוותר על היבשת

ולעבור לאוניברסיטת קורנל

בארצות הברית

האפשרות שהמוסלמים יקבלו על עצמם את הגבלות המסורת של אירופה ההיסטורית וייאותו להשתלב במסגרתן בדרכי שלום למעשה אינה קיימת. אפילו בסאם טיבי, פרופסור באוניברסיטת גטינגן, שהזהיר שוב ושוב כי "או שהאיסלאם יעבור אירופיזציה, או שאירופה תעבור איסלאמיזציה", החליט באופן אישי לוותר על היבשת. לאחרונה הודיע כי אחרי ארבעים וארבע שנים החליט לעזוב את גרמניה ולעבור לאוניברסיטת קורנל בארצות הברית.

סיכום

כפי שמסכם בעל הטור האמריקאי דניס פְּרֵייגֶר את הדברים, "קשה להעלות על הדעת תרחיש עתידי אחר למערב אירופה מלבד איסלאמיזציה או מלחמת אזרחים". שני המסלולים החלופיים הללו, ששניהם בלתי מצודדים באותה מידה, מגדירים היטב את הברירות העומדות בפני אירופה, כשכוחות עצומים מושכים לכיוונים הפוכים – השתלטות מוסלמית או גירוש המוסלמים, אירופה כשלוחה של צפון-אפריקה, או אירופה במצב של מעין מלחמת אזרחים.

איזו משתי האפשרויות תתממש בסופו של דבר? האירועים המכריעים שיקבעו את התשובה לשאלה זו עדיין לא התרחשו, ולכן אין לדעת כרגע. אך רגע ההכרעה קרב ובא במהירות. בעשור הקרוב, פחות או יותר, יבוא הקץ על השינויים המתחוללים כיום, המשוואה בין אירופה לאיסלאם תתייצב, והמהלך העתידי של היבשת יתברר.

קשה במיוחד לצפות את המהלך הזה מפני שאין לכך תקדים היסטורי. מעולם לא עבר שטח כה גדול מידי ציוויליזציה אחת לידי אחרת בעקבות קריסה של האוכלוסייה, הדת והזהות; מעולם גם לא קם עם בקנה מידה כה גדול כדי לתבוע את זכויותיו. החידוש וסדר-הגודל של מצוקתה הנוכחית של אירופה מקשים עלינו להבין, מפתים אותנו להתעלם, ואינם מאפשרים לנו כמעט לצפות את העתיד. אירופה מוליכה את כולנו לארץ בלתי נודעת.