הקרחת הראשונה שלי

(זכרון עמום ללא צילום)

מאת עלי כהן

הייתי כנראה בסביבות גיל 4 ומשהו , אולי חמש (על פי העובדות לדלקמן: כבר ידעתי לדבר. בצילום בגן הילדים שפורסם בעבר באתר של גייזי יש לי רעמת שערות נאה וזה בגיל 4 פלוס וזה היה בקריה, מאחר ובתולדותי האישיים עברו הורי ואנוכי בעקבותיהם בלי יכולת עירעור בגיל 6 לירושלים המעטירה) כאשר תפסתי יזמה והלכתי לחיים הספר. אמרתי לו בקולי המצפצף (זאת השערה שלי היום, כי בוודאי לא ניחנתי בקול בוגר יותר באותו גיל רך) :"תעשה לי קרחת". כנראה הושפעתי ממי מחברי בגן או ברחוב חית ואולי מסבי הקרח, שגר ברחוב י"א (כן- אותו סבא מחלק הלחם, שבצילום ניתן לראות את קרחתו הבוהקת). חיים הספר , שזה היה כנראה שמו מהבית מאחר ואיש לא הכיר את שם משפחתו האמיתי, שאל אותי : "אמא מרשה?" ואני שיקרתי במצח נחושה ועניתי בחיוב לשאלה שאמורה הייתה להיענות בשלילה. מה עושה חיים הספר במקרים כאלה? טלפון לא היה ופלפון אפילו לא היה חזון , אז הוא מאמין לזאטוט עם הכובע טמבל ומקצץ בנטיעות המפוארות שעל ראשי. אני חוזר הביתה וברגע האחרון לפני שאני נכנס הביתה אני בכל זאת מתחרט ומחליט שהכובע טמבל הולם אותי גם בין ארבעת הקירות. אמא מתפלאת על הבן שהפך פתאום דתי ולא מוריד את כובעו בבית והיא מחליטה לבדוק מה הגורם ואז – איך לא- היא מקבלת את הלם חייה-בן עם קרחת. אני זוכר במעומעם שקיבלתי עונש. לא כל כך על הקרחת כמו על זה ששיקרתי. את מהות העונש איני זוכר , אבל למדתי לקח ואת הקרחת הבאה עשיתי כבר בבסיס הטירונים של הנח"ל 909 , שם נהיתי אחרי חברי לגרעין שהחליטו בהחלטה קולקטיבית להתקרח לכבוד הבידוד בו היינו מן העולם בחולות נתניה. נדמה לי שאימי לא ראתה אפילו קרחת זו שכן הסיום בסיס הטירונים השערות הצליחו לצמוח שוב. לכאן המקום לגלות לעולם שמאז לא הייתה לי קרחת ואפילו היום, בגילי המתקדם כלשהו עדיין מעטרות שערות את ראשי.