13.2.08 החמור מקרית-חיים
מאת עלי
כהן
קרית-חיים, 1938. אני בערך בן שנתיים. יש לי מספר בני דודים
בגילי ובן דוד אחד, צבי, שהוא ממש "זקן" - 11 שנים מבוגר ממני. הוא היה גר בחיפה וקופץ מעת
לעת בקו 14 לקריה, לבקר את שתי דודותיו, אחיות אימו, והדודים הגרים ברחוב חית
וכמובן גם לסקור את בן דודו הפעוט, הצומח בחולות הקריה. באחד מביקוריו אלה הוא
מגלה חמור ללא בעלים שהתהלך יתום ברחוב
חית, מנצל את ההזדמנות הבלתי חוזרת ו"מחרים" אותו לטובת איזו רכיבה
קצרה. הוא מרכיב אותי להנאתי והדוד המשותף, שמעון, מנציח את האירוע במצלמת הבוקס
ה"משוכללת" שלו. הצילום התגלגל לאלבום משפחתי והספיק אפילו להצהיב.
עברו שנים רבות.
באיזה אירוע משפחתי אני מכריז הכרזה מהפכנית – "אתה הרכבת
אותי על חמור כשהייתי ילד" . צבי, שגם הוא התבגר לפי כל כללי הביולוגיה
האנושית מזנק ממקומו - "בחיים לא הרכבתי אותך על חמור". "עוד אוכיח
לך"- אני עונה לו מיניה וביה וכבר זומם בסתר ליבי
את האירוע, שבו אוכיח לו. . עוברים מספר
חדשים. הוצאתי את הצילום מן האלבום בו שכם והכנתי
הגדלה של הצילום. ההזדמנות הגדולה נפלה לידי באירוע של יום ההולדת העגול
שחגגנו לצבי- כאמור : בן הדוד הבכור והמבוגר שלנו. אני עולה לברך ואז – מנצל את
ההזדמנות שנפלה לידי . מכריז קבל עם ועדה ש"צבי אמנם הכחיש,
אבל ה נ ה ההוכחה הניצחת" ומציג בפני הנוכחים את
הצילום. צבי, מוותיקי קיבוץ מעגן מיכאל היום, נאלץ להודות שטוב צילום אחד מאלף
מילים וזכרון שאבד.
נותרו מספר תעלומות שכנראה לא תיפתרנה לעולם – של מי היה
החמור? מה עלה בגורלו אחרי הצילום ההיסטורי?
מדוע צבי לא הצליח לזכור את האירוע המסעיר?