4.1.07 פגישה בין שני "פלשתינאים" : סיפור מהחיים מאת יוסי חסין.

פרק ב'

עברו מספר שבועות, העבודה והבעיות של יום יום לא משאירות הרבה זמן לחשוב, להיזכר, לעכל את הסיפור של הפלשתינאי שנעשה חבר שלי, שנמצא לי בוורידים ואני לא יכול להשתחרר ממנו.

ערב אחד אנחנו כולנו בבית באיסטנבול מצלצל הטלפון ואני מרים ושומע את קולו של רמזי שאי אפשר לשכוח, גם את הסגנון ובמיוחד לא את טון הדיבור, בקיצור נמרץ הוא אומר לי, OK!!!! ולפני שהיספקתי לשאול אותו מה OK?? הוא אומר לי – תגיד לי מתי אתה יכול לקחת חופש תגיד לי ואני בא לפלשתין שלי ולישראל שלך, הייתי המום אבל בלי להתבלבל אמרתי לו מתי שתגיד סחבי, תן לי התראה של שבוע 10 ימים ואני מתארגן לזה. והוא גם כן בלי להתבלבל אומר לי יש לך התראה, בעוד שבועיים מהיום אני מגיע לישראל ל4 – 5 ימים, לפחות יום אחד בירושלים, היתר עליך!

מהפכה בבטן.... אני נרגש כמו נער לפני פגישה עם חברה חדשה, מתארגן מהר, מודיע למי שצריך, מחליט להגיע שלושה ארבעה ימים לפני רמזי, להכין את הביקור להגיד שלום לחברים, להגיד שלום להורים ולמשפחה, וקדימה למשימה....

אני מקבל פקס קצר וענייני - מגיע ביום ... בטיסה מס..... של נתיבי אויר...... נחיתה בשעה 10.00, אני בארץ, שוכר רכב, עושה הזמנות במלונות לפי התכנית שלי, לילה ראשון ושני חיפה, דן כרמל, לילה שלישי ירושלים הילטון, לילה רביעי תל אביב הילטון ואופציה לעוד לילה בתל אביב.

אני מברר אם יש איחור בטיסה , לא אין! אני מגיע שעה לפני הנחיתה מרוגש ועם אי שקט מוזר, הכל מבולבל אבל מקווה לטוב.

השעה 10.00 11.00 הנוסעים מהטיסה כולם יצאו, 11.30 רמזי לא יוצא, אני מצלצל לכל מקורות הפרוטקציה שלי לברר רשימת נוסעים, אולי לא עלה לטיסה?? אבל לפי חוקי הבטיחות לא מוסרים רשימות כאלה. המתח בשמים, הסבלנות בתחתית השאול, אני כבר כמעט מחליט לחזור ולמצוא מה קרה והנה רמזי יוצא מדלת היציאה, חיוור כמו סיד, בקושי נותן לי יד לשלום, עולים למכונית ועדיין שום מלה, מגיעים לתחנת הדלק ואני עוצר ואומר לו - עכשיו קפה !! יורדים ובלי לחכות לשאלה שלי מה קרה הוא מספר, בביקורת הדרכונים הוא מגיש את הדרכון הכחול הדרכון הדיפלומטי שלו, ואחרי דקות ארוכות ושיחת טלפון ארוכה של פקיד ביקורת הדרכונים, בלי הסברים נוספים לוקחים אותו לחדר מרוחק, שם יושב לו איש בלבוש אזרחי, לא מגולח, חולצה פתוחה ובלי להזמין אותו לשבת אומר משהוא לזה שהביא אותו ושותק. רמזי עומד ושותק והדקות עוברות כמו שעות, רמזי שואל אותו באנגלית טובה מה העיניין?? מה כל האירוע הזה?? והאיש לא רק שלא נותן תשובה, גם לא מרים את מבטו מהנייר שלפניו. עוד דקות עוברות ומגיע שוטר עם המזוודה של רמזי ו"האיש" בתקיפות אומר לו פתח את המזוודה, בועט אליו כסא ורמזי אומר לו אני לא פותח אותה הנה המפתח, תפתח בעצמך, ואז מתחילה סידרת שאלות נולדת בחיפה בתאריך זה וזה, איפה היית במשך השנים??, מתי עזבת את ישראל?? (כשעזבתי לא הייתה ישראל, אני יצאתי מפלשתינה מתקן לו רמזי) מה עשית בכל שלב בחיים ?? וכ'ו וכ'ו, רמזי עונה לו בשקט אבל שקט שליפני הסערה, האם אתה ערבי?? מה אתה עושה כאן?? למי באת?? מדוע יש לך דרכון כחול של האו'ם?? איפה הדרכון האזרחי שלך?? מה אתה עושה בניו זילנד?? איך קיבלת נתינות ניו זילנדית?? איפה בני משפחתך?? אחד לאחד מה הם עושים ?? ואחרי כשעה של חקירה רמזי מתפרץ ועונה לו אני לא מוכן לענות לך יותר, אני איש הבנק העולמי, ויש לי חסינות עם דרכון של האו'ם תן לי להתקשר עם נציג האו'ם בירושלים שישלח עורך דין ורק דרך עורך דין אני ממשיך את השיחה.

"האיש" חוזר לניירת שלו ובלי להרים מבט שואל אותו מתי אתה עוזב את הארץ?? ורמזי עונה לו אם יש טיסה עכשיו אני עוזב ברגע הזה!!! ושוב עוברות דקות ארוכות ו "האיש " אומר לו אתה יכול לצאת ובלי להפנות מבט נוסף עוזב את החדר.

רמזי עדיין חוור, רועד, מכעס?? מהתרגשות ?? לוגם את הקפה המר, ואומר לי ננסה לשכוח... ממשיכים ב"ויה דולורוזה" אמנם לא כך תארתי לי אבל משהוא דומה לזה אמרה לי אחותי כשסיפרתי לה שאני עומד לנסוע לפלשתינה.

אני לא זוכר מה אמרתי לו, מה עניתי לו וגם אין לזה כל חשיבות, מה חשבתי.... לזה יש חשיבות גדולה!!!

נוסעים צפונה, האוירה רגועה הרבה יותר אפילו הלצות, רמזי מספר לי על אשתו סומייה (שמיים בערבית) גם היא ממשפחה ירושלמית מאד עשירה ובעלת נכסים בעבר הירדן ואדמות חקלאיות ביריחו, (אל תשכחו זה היה לא הרבה אחרי מלחמת ששת הימים) , גם הם היו פליטים שנדדו מירושלים לבירות שם היכירו ונישאו, על שני ילדיו שגרים עם אימם בניו זילנד, על אימו שחיה עם שתי אחיותיו באר'הב, על אביו שנפטר לפני כעשר שנים ונקבר בלבנון, ועוד פרטים קטנים ומעניינים.

אני נוסע בכביש החוף עוברים את חדרה, רואים את הכרמל ורמזי אומר לי הדרך שאני זוכר עברה ממש ליד הכרמל, אני עושה מייד פניה מזרחה לצומת זיכרון ומגיעים לפורדיס, בצומת אומר לי רמזי סע ימינה אני רוצה לראות משהוא, ואני כמובן אומר לו "אתה הקפטן אני הנהג, לאן שאתה רוצה.

עוברים שניים שלושה קילומטרים ומגיעים לדרך כורכר שמובילה למחצבה עזובה לרגלי הכרמל פחות או יותר מול הכניסה למעגן מיכאל, אני נכנס ונוסע בדרך עקלקלה עד למחצבה. כאן עוצרים, רמזי מטפס איתי בערך 200 מטר במעלה ההר מעל המחצבה ומראה לי מערה שפתחה מכוסה כמעט כולו בעץ חרוב ישן ואומר לי לכאן הייתי בא עם אבא שלי מכאן היינו צופים לביצה שממזרח לג'יסר א זרקא לצוד ברווזים בחורף וחוגלות בקיץ, כאן למדתי לירות ברובה ציד, וכאן היו הימים היפים שיצא לי לבלות עם אבא שלי שבמשך השבוע היה רופא מכובד ובימי שבת וחג היה צייד מעולה.

ישבנו רגעים ארוכים ראינו את הנוף עד לים, שתקנו, לא רציתי לשאול אותו מה הוא חושב במה הוא ניזכר וגם לא היה צורך בזה זה היה כל כך שקוף וברור.

המשכנו בכביש הישן כביש מס 4, עד למבואות חיפה ראינו את המבנים מבני האבן על שפת הים בחוף, על יד המסילה, והוא אומר לי המבנים האלה וכל החוף הזה שייך לבני משפחת ח. שהם קרובים שלי.....והם עדיין רובם בישראל.

השעה הייתה קרוב ל4 אח'הצ היינו רעבים והוא אומר לי סע בדרך שכם ( טריק אל נבלוס) לרחוב קינג ג'ורג' היום דרך העצמאות, שם הרבה לא השתנה (1974), אותם הבתים שהיו משרדי הממשלה, אותם מבני האבן, אותן הכניסות לנמל – שער 4 הוא אומר לי....וליד ככר פריז הוא מבקש סע ימינה היתה כאן מסעדה גדולה (במושגי הימים ההם) שאבי ואני היינו אוכלים כאן הקליניקה הגדולה שלו הייתה שני רחובות מאחורי המסעדה. הגענו לכיכר פריז והוא בהתפעמות והתרגשות אומר לי הנה!!! זה המקום של אבו חסן כלום לא השתנה... כאן היה האוכל המזרחי הטוב ביותר בעיר הישנה, מכאן מזרחה התחיל השוק הגדול (ששום דבר ממנו לא נשאר), בוא נאכל כאן בבקשה, וכמובן אני מחנה את המכונית ושנינו נכנסים למסעדה ... הוא עומד בפתח, מריח את ריחות הקבב והתבלינים, לא רוצה לזוז והדמעות.... הו הדמעות... לפתע אני שם לב שבפתח המטבח עומד לו גבר גבוה, שער שיבה רחב גרם ועל ידו עוד שניים שלושה אנשים בלבוש טבחים והאיש מסתכל עלינו ולא זז.

פתאום הוא מתחיל ללכת לעברנו, מעט הסועדים שהיו במסעדה בשעה זו הפסיקו לאכול ומביטים לעברנו ולעבר הזקן שמתקרב אלינו, הוא מתקרב לרמזי, מרחק מטר או שניים, ומפיו נשמעת המלה ד'ר חנא חורי ????? רמזי נפעם אף יותר ואומר לו אני לא חנא חורי, אני בנו רמזי... הזקן מחבק אותו מנשק אותו ואומר בקול גדול זה הבן של המלאך שלנו!!! איש נפלא היה אבא שלו, רחמן ורחום חברי וידידי מימים עברו, ומספר לכל האורחים איך ריפא את משפחתו, איך לא היה לוקח תשלום מעניים איך דאג לקהילתו איזה רופא דגול ואיזה ידי זהב היו לו ומרבה בתשבחות כיד הדמיון והמציאות...והדמעות משני הצדדים, הזקן רועד קלות ולא מרפה מרמזי, ואומר לו בערבית כשאבא שלך הלך מחיפה ב חורף 50 היה דומה לך היום כשתי טיפות שמן זית (לא אמר מים) זיית זייתון !!!והמלצרים מיד עורכים שולחן כבוד, ומגישים את כל "המזה" והפיתות החמות והטחינה והסלטים כיד אבו חסן מימים עברו, רמזי כמובן כמעט לא יכול לאכול מההתרגשות ואומר לזקן, קבב!!! קבב כמו בימים ההם וששליק כבש עם שומן בין חתיכות הבשר וממולאי עלי גפן ו... ו... מכל הבא ליד ו....לשולחן ו....לצלחת ו.....כמובן לפה!! מים קרים מוגשים בקנקני זכוכית עם "בטן גדולה" לא קולה לא פנטה, לא ספרייט רק מים קרים עם עלי נענע...... אני כמעט ונשכחתי יושב מהצד מסתכל, ושומע, ורואה את הברקים והרעמים והכל בערבית פלשתינאית עסיסית. והזיכרונות עולים וחוזרים, והשאלות והתשובות והזמן עובר, אני יודע שהיום הלך למרות שקייץ והאור עדיין מלא השעה היא 18:30. ועכשיו תור המתוקים.... גם החגיגה הזו נמשכת ולשולחן מגיעים ממתקים ומעדנים – כל סוגי הבקלווה, עם אגוזים ועם פיסטוקי, עם מי דבש ופרורי קוקוס, עוגות סולת מעוינות, חבושים בתנור ועליהם קיימק, וכמובן השולחן התמלא גם סועדים, רובם הגדול מערביי חיפה בנים ונכדים שמסעדת אבו חסן היא "המסעדה שלהם" כולם מאזינים לשיחה בין הזקן ורמזי, היו מביניהם ששמעו את השם חנא חורי הרחמן והרחום בעל ידי הזהב, וחלקם ששומעים עליו את האגדות בפעם הראשונה אבל בעיני כולם הערצה..... מגיע הקפה המר והמרוכז. בבקרג' מנחושת ונמזג לכוסיות קטנות עשויות חרסינה לבנה עם קישוט עדין של פס זהב, ועוד סיבוב ועוד סיבוב, אני מרגיש כמו משקיף זר אבל בהחלט נרגש ונפעם. אירוע אדיר ומרגש!!

גם לזה יש סוף ורמזי (הקפטן) אומר לי עכשיו ברגל יש עדיין אור, אבו חסן מתחנן תישארו תישארו אבל אנחנו מבטיחים אולי נבוא גם למחרת אולי..... רמזי מוביל, עוברים סימטה אחת ושניה, רחוב ימינה ורמזי נעצר לפני בית פינתי שלוש קומות בנויות אבן פתח הבניין כולו דלת זכוכית עבה וירוקה עם קישוטי ברזל שרק צד אחד שלה נפתח, רמזי נכנס ואני אחריו, הוא מסתכל ימינה בפינת הדלת יש עדיין תיבות דואר מעץ, ישנות ומתפרקות אבל עדיין תלויות רמזי לוקח אותי ביד לעבר הפינה ואומר לי בהתרגשות שכמעט ולא ניתן לשמוע מה הוא אומר, זו ... הגדולה מימין זו שלנו!!!! הוא לא מעיז לפתוח את הדלתית אבל נוגע ומלטף את תיבת העץ הישנה ושוב לא צריך לדמיין מה עובר לו בראש... חדר המדרגות רחב וחשוך, מנורת המדרגות לא עובדת, מעקה לולייני מברזל יצוק עם פיתוחי פרחים או עלים, ורמזי אומר לי 18 מדרגות, תספור!!! ואני סופר 16, 17 , 18 , ואנחנו לפני דלת רחבה דלת חדשה פלד דלת.... לא ההיא שרמזי סיפר לי עליה שהייתה גם היא עץ אלון כהה, הוחלפה כנראה, מה לעשות החיים עוברים והדינאמיקה עובדת.

אני רואה שרמזי רוצה לרדת ... לחזור , אין לו אויר, אני מעכב אותו ואומר לו אני אדפוק בדלת, והוא אומר לי נו... ומה תגיד להם?? ועד שאני חושב ומהסס הדלת נפתחת, עומדת אשה בשנות השישים כנראה, ושואלת בחצי אידיש וחצי רומנית מה רוצה??? ןאני מסביר לה , רק להיכנס ולהסתכל, רק רגע, אני רואה שהיא מבוהלת קצת ואומרת לא מוכר... לא קונה דירה מהבית עולה ריח של תבשילים ריח של עובש, ריח של מקום סגור וחשוך אבל רמזי בעדינות רבה מזיז אותה הצידה וניכנס, והיא – מה רוצה??? מה רוצה??? בלבית לא בבית אני אמא בלבית, מה רוצה??? מה רוצה?? רמזי נכנס לסלון גדול ורחב, וילון גדול ולא נקי מכסה את דלת הזכוכית למרפסת צרה ועגולה שמקיפה את כל חזית הבניין רמזי יוצא החוצה, מסתכל צפונה לכיוון הים, ואומר לי כאן לא היו שום בניינים ומכאן ראיתי את כל האוניות שנכנסות ויוצאות מהנמל.... היום רואים רק בטון .....

רמזי חוזר לסלון, שם את ידו על ידית הדלת שממולו, היא עשויה כדור חרסינה לבנה עם ציור עדין וידית של ברזל יציקה מעוטר, פותח את הדלת החדר שנפתח מהסלון, חדר גדול עם חלון רחב למערב, בחדר מיטה זוגית ישנה, כיסוי בלוי ולא נקי, ארון קיר מעץ אלון מעוטר פיתוחים אבל תלויה על בלימה, רמזי אומר לי בחדר הגדול היה חדר ההמתנה, כאן ישב אבא שלי על יד שולחן כתיבה גדול, מעץ ארז מהלבנון, הזמנה מיוחדת... איננו.....ממול דלת הכניסה חדר יש עוד דלת ורמזי אומר לי באנגלית כאן היה חדר הטיפולים, זה היה קודש הקודשים...

אני רואה שרמזי היגיע לסף היכולת שלו, האישה עם חלוק הבית המרופט, והסינר המוכתם הולכת אחרינו וממלמלת מה רוצה??. לא בלבית....ועוד מעט תתחיל לבכות גם היא, ורמזי בלי להוסיף מלה יוצא לחדר המדרגות ובמעבר של שתי מדרגו בכל צעד מוצא עצמו בחוץ, אני מנסה להרגיע את הזקנה, לא כלום, לא רוצה כלום רק לראות... והאשה חוזרת על עצמה בפעם המי יודע כמה, לא מוכר לא מוכר.

בחוץ כבר מחשיך מעט, חוזרים בשתיקה למכונית ורמזי מבקש למלון.... בבקשה למלון....

אנחנו נוסעים והשתיקה רועמת!!! אני לא מעיז לשאול כי אני יודע את התשובות, רמזי לא מעיז להגיד מה בראשו, מה בלבו, כי הוא יודע שאני יודע. עולים לכרמל הצרפתי, עוברים דרך הסטלה מריס רמזי מבקש לרדת, אני חונה לצד הדרך יוצאים בשתיקה, מביטים בשקיעה, הרבה שקיעות יש בעולם, חלקם ראיתי וחלקם דימיינתי אבל שקיעות מהכרמל לים, זה לא שקיעה זו סופר שקיעה רק כשאתה רואה אותה אתה יודע מה זה שקיעה. רמזי צועד כמה צעדים לאורך הטיילת, אני אחריו, השקיעה מקסימה, כדור השמש בצבעים של אדום, ארגמן, כתום, חציו בים חציו עדיין לא שקע, ענני נוצה לבנים ברקע נצבעים גם הם בארגמן לא מפריעים ליופי, אולי רק מוסיפים. השמש שקעה כולה ורק כתמי אודם מאפירים ומסמנים את מקום שקיעתה. הירגשתי שרמזי נרגע ואנחנו מוכנים להגיע למלון.

מלון דן כרמל מתנשא מעל הטיילת כאילו לא במקומו, כאילו נטע זר בנוף הזה, אני חונה לפני הכניסה, נותן את המפתח לבל בוי, אחד מעובדי הלובי במדי קצין מצבא נפוליון קופץ ולוקח את המזוודה מידי

רמזי עומד ליד הקבלה, פקיד הקבלה גם הוא במדים, בחור לא צעיר גבוה שערו שחור כהה עם פסי שיבה אחדים משווים לו בגרות מכובדת, תווי פניו עדינים ונעימים באנגלית רהוטה מבקש את דרכונו ומייד מבחין בדרכון הדיפלומטי הכחול של האומות המאוחדות. שמו של רמזי באנגלית RAMZI KHURI, פקיד הקבלה קורא שוב ושוב ומסתכל בתמונתו של רמזי בדרכון ובפניו ולבסוף שואל בעדינות רבה – אם מותר לי לשאול איך אתה מבטא את שמך ושם משפחתך?? ורמזי במבטא ערבי אסלי אומר לו רמזי חורי. פקיד הקבלה מניח את הדרכון על שולחן הקבלה, עזב את שולחן הקבלה ומבקש מאיתנו בנימוס רב אם לא אכפת לנו לחכות בבקשה.. רק שני רגעים ואני כבר רואה את רמזי מגיע לשלב של פיצוץ ... עוד אירוע??? עוד חקירה??? אבל כעבור רגע חוזר עם מפתח החדר מביט ברמזי לתוך עיניו ולא מרפה. אנחנו הולכים אחרי נער הלובי שנושא את המזוודה למעלית, עולים לקומה שישית כמדומני, הוא פותח את דלת החדר, מניח את המזוודה על כן המזוודות, מדליק את המיזוג, מראה לרמזי את שלט רחוק לטלביזיה ושואל בנימוס אם יש בקשה מיוחדת, נענה בשלילה ויוצא.

אני מרגיש ורואה שרמזי סחוט למרות שהשעה לא מאוחרת וחשבתי לקחת אותו לבר לשתות משהוא ואני אומר לו אני מחכה בלובי, תסתדר ותרד נשב מעט ונעשה תכנית למחר, עבר עליך יום מלא התרגשויות ומגיע לך לנוח. כמו שאני רוצה לצאת מגיע פקיד הקבלה שלנו ואומר לרמזי ולי, מצטער נפלה טעות, אני צריך להעביר אותך לחדר אחר.... רמזי לפני פיצוץ, פקיד הקבלה האדיב והנחמד לוקח בעצמו את המזוודה ומבקש בואו אחרי. אני לוחץ את ידו של רמזי והוא מבין... סבלנות שום דבר רע לא קרה.

עולים במעלית לקומה האחרונה, בפתח המעלית על קיר הקומה כתוב ROYAL SUITES - סוויטות מלכותיות, אני מרגיש שמשהוא לא תקין כאן, רמזי גם הוא לא בטוח בעצמו ואומר לפקיד הקבלה סליחה אדוני הוזמן עבורי חדר רגיל, אין בתקציב שלי לשלם עבור סוויטה רגילה ובוודאי לא סוויטה מלכותית, נפלה טעות, ובחצי אי סבלנות מבקש תחזיר אותי לחדר שהייתי בו!

פקיד הקבלה נכנס לסוויטה מניח את המזוודה (הוא לא נער מעלית וגם לא סוחב מזוודות) אנחנו נכנסים אחריו לסוויטה הבאמת מלכותית, הכל מהודר כל הנוחויות שרק תעלה בדעתך, ובנחת ובשקט פקיד הקבלה אומר לו בערבית מצויינת ברוך בואך דוד, ולא נותן שום פסק זמן לשאול שאלות נוספות הוא אומר לו שמי ג'ורג' ח, דודתי מדם ח. היא דודתך, מצד אמך. כשאמרת לי את שמך רמזי חורי במבטא הערבי שלך ידעתי מיד שאתה בנו של חנא חורי וקרוב שלי , מיד טילפנתי לדודה ח. והיא נתנה לי פקודה!! תעביר אותו לסוויטה המלכותית, לאותה סוויטה שאנואר סעדת התגורר בה לפני זמן לא רב בביקורו בחיפה. הכל עלי, ותגיד לו שבשעה 2100 יגיע הנהג שלנו לקחת אותו לארוחת ערב בבית שלי. ואתה הרי יודע שלדודה לא מסרבים....

רמזי התיישב על הכורסה המרווחת ראשו בין שתי ידיו, והדמעות...... לא חיכיתי רגע מיותר ואמרתי לילה טוב, מחר ב 0900 ארוחת בוקר במלון ויצאתי את החדר שגם בעיני הייתה לחלוחית ואפילו דמעה.

תם פרק ב'