4.1.07 פגישה בין שני "פלשתינאים" :
סיפור מהחיים מאת יוסי חסין.
וכמה שמה שתקראו יראה לכם דמיוני...בכל זאת - מעשה שהיה כך היה:
בראשית שנות השבעים (במאה הקודמת) סיימתי את לימודי בפקולטה לחקלאות
ברחובות, ללימודי תואר שני. באותם הימים התפרסמה על לוח המודעות של הפקולטה מודעה
מטעם המחלקה לקשרי חוץ במשרד החקלאות, שלניהולו המקצועי של פרויקט גדול של
"הבנק העולמי" בטורקיה דרוש
מומחה לגידול בעלי חיים, וכיוון שזה הנושא שעסקתי בו שנים לא מעטות – 4
שנים בבית ספר חקלאי וכ 15 שנה בקיבוץ (השמות שמורים במערכת) וגם למדתי נושא זה במשך
5 שנים בפקולטה לחקלאות, הגשתי מועמדות למשרה זו. , בסופו של עניין זכיתי במשרה ,
"ארזתי" את המשפחה "ויצאנו לגלות" בטורקיה.
הפרויקט הזה השתרע על חלק נרחב בטורקיה. נמשך 9 שנים, והשתתפו בו עשרות
רבות של משקים וחוות חקלאיות, שאולי פעם אספר לכם גם על זה.לפי חוקי הבנק העולמי,
כל 6 חודשים הייתה מגיעה משלחת מקצועית מהמשרד הראשי של הבנק בוושינגטון לבדוק את
התקדמות הפרויקט ולפקח שהכספים שהבנק העולמי מממן אמנם מוצאים נכון ובאופן שהבנק
הקציב לצורך כל נושא.
עד כאן ההקדמה ומכאן – מעשה שהיה כך היה:
יום אחד אני מקבל פקס מהמשרד
הראשי בוושינגטון מהמפקח הישיר על פרויקטים באגן הים התיכון, שמשלחת של 4 מומחי
הבנק מגיעים לפיקוח על הפרויקט "שלי יעני" (שאני ניהלתי ) וישהו 5 ימים
ואני צריך להלוות אליהם ולתת את הסברי לנעשה.
הסיור מתחיל, עוברים הימים, נוסעים מאות קילומטרים, מבקרים בעשרות משקים
מבלים ביחד 18 שעות ביממה, האווירה מצוינת, השאלות במקום, הביקורות ענייניות,
והסיור עובר לשביעות רצון כולם. כמובן כשנוסעים שעות ארוכות במכונית ביחד, גולשות
השיחות הרבה מעבר לנושא המקצועי כולם מספרים על עצמם מתבדחים, מזמינים אחד את כולם
לשתיה בערבים וכ'ו וכ'ו. רק אחד ג'ינג'י לא מוציא מלה מיותרת מפיו,
היום האחרון באיסטנבול, ואני מזמין אותם לארוחת ערב ישראלית בביתנו. רציתי להיפרד
מהם באווירה לא רשמית, וגם... רציתי לראות אם "הג'ינג'י שלי" יבוא ומה
תהיינה תגובותיו.
הערב בא, הארוחה מוכנה, יין מיקבי זיכרון יעקב (לא היה אז יקבי
גון...) מחכים, והם באים ולהפתעתי
הג'ינג'י מופיע, רציני כתמיד, שותק כתמיד, עונה בקושי על שאלותיה של עקרת הבית,
וסיימנו את הארוחה בשלום ולהתראות ואני מסיע אותם למלון בעיר (אנחנו גרנו מחוץ
לעיר בשכונה נחמדה על שפת ים השיש), ולפני שהם יורדים ולוחצים יד ניגש אלי רמזי
חורי שואל אם אסכים לשתות איתו כוסית בבר.
אני מופתע..... אבל כמובן הסכמתי, כולם עלו לחדריהם ואנחנו רמזי ואני יורדים לבר,
הוא פותח כפתור בחולצה כאות לאי רשמיות, מזמין לנו שתייה ובלי לחכות הוא
"יורה" ושואל יליד איזה שנה אתה?? ואני אין לי מה להתבייש אומר לו יליד
1937 נולדתי בחיפה בישראל. הוא מתקן לי ב1937 לא הייתה ישראל... זו הייתה פלסטינה
(לא פלסטין כפי שהיום קוראים לזה) הוא מוציא את דרכונו – דרכון כחול של אנשי האו'ם והבנק העולמי, פותח אותו ומגיש לי. ואני קורא את שמו,
יליד 1931 ו..... מקום הלידה חיפה....פלסטינה.
נו וכאן הסיפור מתחיל.....
פרק א'
משפחתו משפחת חורי הם צאצאי הנוצרים שהגיעו עם נושאי הצלב ונשארו בארץ
מאז ועד היום. מאות שנים שבהם היו נישואי תערובת עם הערבים ילידי חיפה והצפון, אבל
היו ונשארו נוצרים אנגליקנים, רק שתבינו
מאות שנים לכל אורך ההיסטוריה שלהם בארץ.
משפחתם מאד מסועפת חלקם בארץ, חלקם בלבנון וחלקם עברו לאמריקה, לא כולם
בשם חורי, (עוד יבוא) לפי רמזי דבר אחד נשאר דומיננטי והוא צבע השער – אדמוני, צבע
העיניים – כחול עמוק, וחוץ מקומתם הגבוהה הייתי יכול לחשוב שהם ממשפחתה של דינה
ברזילי....
הדורות האחרונים גרו בחיפה , יש להם רכוש גדול בכרמל בחוף שמן, בהדר
הכרמל ובעיר העתיקה לשעבר החלק הערבי של חיפה הזכורה לטוב. אביו של סבו, סבו ואביו
כולם למדו רפואה בבירות ושמם הלך לפניהם
כטובי הרופאים בקרב האוכלוסיה הערבית, מוסלמית
נוצרית מרונית דרוזית וגם היהודית בחיפה וכל צפון הארץ. ומהלכים להם וקשרים להם עם
כל חשובי העיר, מקצינים בריטיים מצבא המנדט, דרך ערבים משכבות העילית בחיפה והצפון
ועד וגם ....עם פרנסיה היהודיים של חיפה ובראשם אבא חושי, וייצמן
(אביו של עזר) אלמוגי עו'ד חוטר ישי ורבים אחרים.
רמזי ככל ילדי המשפחה יוצא בסוף מלחמת העולם השניה
ב1945 ולומד חקלאות באוניברסיטה הבריטית היוקרתית בבירות. בחופשותיו מהלימודים
מגיע לביקור משפחתו בחיפה.
יתר אחיו ואחיותיו בני ובנות דודיו שנמצאים בארץ ובארצות אחרות, גם הם בוגרי האוניברסיטה הזו חלקם רופאים חלקם
עורכי דין וחלקם כלכלנים וסוחרים, כיאה למשפחה מכובדת בעלת נכסים ואמידה.
מלחמת העצמאות פורצת, רמזי בבירות ואינו יכול לחזור לארץ, הימים ימי סוף
1948 ראשית 1949 מלחמת העצמאות בסיומה,
משפחת חורי נשארה בחיפה לא ברחו ללבנון כמו רבים רבים
מתושבי חיפה הערבים, מורידים פרופיל אבל חיים בטוב וביחסי שכנות טובים עם השכנים
היהודיים של חיפה. "עסקים כרגיל"... אביו של רמזי, חנא
חורי (אנא זכרו את השם) רופא מכובד וידוע ממשיך ועובד בשתי הקליניקות שלו בהדר
הכרמל ובעיר התחתית והחיים מתנהלים כסדרם. אמנם רמזי לא יכול לחזור ארצה כי הוא
פתאום לפי חוקי הביטחון והממשל הצבאי הוא
נחשב לתושב חוץ ובגלל זה או
בגלל איזה מן תרוץ טיפשי אחר, הוא מסורב
כניסה לארץ.
חורף 1950, חורף קשה וקר,
כולנו זוכרים את השלג הכבד שירד אז, ד'ר חנא חורי מקבל ידיעות ומכתבים דרך קפריסין או אירופה מעשרות
רבות של פליטי חיפה שגרים במחנות הפליטים בלבנון, מצבם קשה מנשוא, רבים חולים
בדלקות ראות, זקנים לא מחזיקים מעמד באוהלים ובתנאי הקור העז, רבים מהם היו
קליינטים של חנא חורי והוא מכיר אותם ואת בני משפחתם
ילדיהם זקניהם וטפם. וליבו מתכווץ. באחד הימים
מגיע ד'ר חורי
ללשכתו של אבא חושי, מספר לו בצער רב על מצבם של בני קהילתו במחנות הפליטים
ומבקש שיסדרו לו אישור או רשות לנסוע לאירופה ומשם יגיע לבירות ויעביר את החורף
במחנות ויעשה כמיטב יכולתו. ימים עוברים ובדרך לא דרך מגיע האישור בעל פה!! חלילה
וחס!!! לא בכתב שהוא יכול לנסוע לאירופה או לקפריסין ויותר מזה אין זה עניינו של אף
אחד, הכל על אחריותו האישית.....
ד'ר חנא חורי
מחליט לעשות מעשה, עוזב את משפחתו אשתו ובנותיו בחיפה ויוצא מהארץ....הימים עוברים
ומד'ר חנא חורי אין כל ידיעה.
אחרי חצות באחד מלילות פברואר, בחוץ גשם סופה וקור עז. נשמעות דפיקות על דלת משפחת חורי בחיפה, אם
המשפחה פותחת את הדלת בבהלה ובדלת עומדים שניים שלושה אנשים לבושים שינלים ובשפה תקיפה ובמילים קצרות מודיעים לה שיש לה חצי שעה
לארוז מזוודה לה ולכל אחת מהבנות ולצאת מייד למשאית שמחכה ברחוב. האם שאינה יודעת
את נפשה ובצר לה, אין לה למי לפנות, בפחד ובחרדה מנסה להסביר שיש כאן טעות או אי
הבנות, שיתנו לה להתקשר למי שצריך אבל לשווא הטלפון מנותק, הבנות משותקות מפחד,
אורזת האם את המזוודות ויורדת עם בנותיה לרחוב, מעלים אותה ואת הבנות על משאית
ולקראת שחר בגשם שוטף ובקור העז מביאים אותם לגבול לבנון ובאחת מתחנות הגבול
הבודדות מורידים אותם הן הולכות ברגל את עשרות המטרים עד לתחנת הגבול הלבנוני
.........
תם פרק א'
אני יושב המום מול רמזי, הבר התרוקן מזמן, האורות רובם כבו, אנחנו שנינו נשארנו בודדים, אני לא שתיתי אפילו
טיפה אחת מהמשקה המונח לפני....רמזי מוחה דמעה מזוית
עינו, אני שומע ומאזין לכל מלה לכל ניואנס של טון הדיבור שלו וכל העת לא פציתי פה,
המום ועצוב......
רמזי שם יד על כתפי ואומר לי בערבית סחבי, אני פלשתינאי ואתה פלשתינאי רק
ההבדל היחיד הוא שאתה חי בפלסטינה שלך שהיום שיניתם את שמה לישראל אני ומשפחתי בני
בלי בית, בלי מולדת ובלי מקום להיקבר שם
.
אורות הבר כבים לאט לאט, אני מסתכל על השעון כבר
0230 ויודע שהוא צריך לארוז ולצאת לשדה. הלילה הזה הוא לא ישן ולא רק כי מאוחר והוא
צריך לארוז ולזוז.......
לפני הפרידה עולה לי רעיון משוגע שאני מחליט ליישם, אני לוחץ את ידו ואומר
לו אני חושב שלסגירת מעגל אני מזמין אותך לבוא
להיות אורח שלי בישראל, את התכנית תעשה אתה.
הוא לא עונה לי, נותן לי חיבוק חזק , מסתובב ועולה במדרגות המלון מבלי להסב
את ראשו ונעלם במעלית.
תם פרק א' ההמשך יבוא בקרוב . יוסי