מאת משה ברק
: חזון הקיבוץ
שסירס את חבריו
האופנה
הסוציאליסטית בראשית המאה ה-20 חדרה גם לתנועה הציונית, ופיצלה אותה בגדול
ל"ציונים כלליים"
שהם "בורגנים, נצלנים" לבין
"תנועת עבודה ציונית" של "העמלים השכירים".
שני אגפי
הציונות שיבחו את "החלוצים" הנוטשים את מקצועם וחייהם הטובים יחסית
בגולה, למען חיי סגפנות, המתחייבים מביצוע קיבוץ גלויות העם ושיבה לאדמתו. אכן
נדרשה התחלה של עבודה מפרכת בייבוש הביצות, בטיוב הקרקעות, בעיבודים הראשוניים,
בפילוס הדרכים, בבנין הבתים. כך החלו בכל מושבה, ושכונה שהוקמו בארץ, במטרה להגיע
לחיי קבע קלים יותר וביתר רווחה. אלה הקימו את כל הישובים הקיימים בארץ. אך
אנשי המושבות חדרה, ראשון לציון, רחובות, עשו רק את השלב החלוצי ככורח טבעי, עד
להתבססות. כשהתבססו והחלו להרחיב, ביצעו זאת "מדרך הטבע" על ידי פועלים
ועובדים זמניים, המוכנים להשקיע את אונם אפילו בתמורה לשכר דל. במשטר כזה כל מי
שהמעיט בשכר – זכה והתבסס טוב יותר. כוח האדם הזול, כלל קודם כל בני כפרים ערביים
וחורנים ולצדם החלוצים הציוניים. ד"ב
לעומת
הבורגנות הפכה הציונות העובדת והתנועה הקיבוצית את המעבר לחקלאות ולעבודה גופנית
בכלל, לדגל. בורוכוב קרא לזה "להפוך את הפירמידה" שהיתה עם בסיס רחב של
מתווכים, אנשי "פרנסות אויר" ולמדנים עם קודקוד צר של חקלאים ועובדי
כפיים, "ההפיכה" תיצור תשתית רחבה של אנשי עבודה גופנית שבראשה רק עילית
קטנה מתווכת משכילית ומנהלית. בדרך היינו אמורים להפוך ל"עם ככל העמים",
בדגם רוסיה וארצות מזרח אירופה..
להלכה
הלמדנית ההכרתית של בורוכוב, חברה תהילת עבודת הכפיים פרי דמיונו היוצר-ההוזה של
א.ד. גורדון, שגרס גם ברמה האישית, עבודה גופנית למען הנשמה, באמירה התמה שלו:
"בעבודה לקינו – בעבודה נרפא". בורוכוב וגורדון לא בחנו את ההיבט הכלכלי של תפנית זו.
במיוחד ברור עתה שלא נתנו את הדעת, באם היהודי כאדם, יזדהה עם המעבר לתחתית
הפירמידה כעובד כפיים ואדמה. האם ישתכנעו, לעזוב את מנעמי שכבת הביניים, כדי להיות
בבסיס הדל. אכן רוב הראשונים עשו עבדו אישית בפרך עד שהתבססו. כך גם במושבים
ואפילו בין ראשוני כל פרבר עירוני, הקריבו תקופה של שנתיים עד עשר שנים בתנאים
קשים לביסוס יישובם, גאים לתרום את חלקם בו. בשלב זה היו בערים, במושבות ובכפרים
חלוצים פועלים עבריים בבנין, בסלילת כבישים, בייבוש ביצות וכו'. טבעי היה שכעבור
שנים מספר זה פחת והלך כשהחלוצים הסתדרו בעבודה נוחה משתלמת יותר כאן בארץ או ששבו
לגולה. כי גם "בעל הכרה", לא יעבוד מרצונו החופשי כל החיים בתחום שאיננו
מעניין במיוחד, בשכר רעב. זה למעלה מכוחו של אדם.
אני מתמקד
בקיבוצים שלנו, שהיו בשר מבשרי. הם לא רצו לוותר על יעד הפיכת חבריהם לעמלי כפיים
ועובדי אדמה שאינם מנצלים את זולתם. אך מכיוון שזה היה מנוגד לטבע האדם, המיר חלק
מבעלי הכישרון הדעתני והארגוני את
חיי הקיבוץ בחיי עיר, חלק נכבד אחר
השתבץ בכל קיבוץ במשרות המקומיות ובמינהלה הארצית. כי גם עבודת כפיים בחקלאות,
נזקקת למנהלים, שבלעדיהם אי אפשר. אך מספר בעלי היכולת היה גדול יותר והוא מצא את
מקומו בתפקידים בהסתדרות, בהגנה, במוסדות הציוניים וכו'. זהו הסבר אפשרי נוסף
לנכונות החריגה של חברי הקיבוץ להירתם לתפקידים ציבוריים, בהיענות ל"צו
התנועה", נטשו את עבודת הכפיים, אך נותרו "נציגי החקלאים עובדי
הכפיים"
. עד כמה תמהונית היתה ההשקפה על חקלאות
ועמל כפיים, יעיד הרכיב השלישי: "עבודה עצמית", שאינה קיימת
בעולם הרכושני. בחקלאות היא אף בלתי אפשרית, כי ה"עונות בוערות" מחייבות
עובדים רבים נוספים. לכן גויסו החברים בשבתות ובשעות פנאי, בנוסף לגיוס ילדיהם. למרות
זאת נדרשו עוד עובדים מהחוץ. זאת פתרו תנועות הנוער.
עשרות שנים
היתה לכל זרם קיבוצי תנועת נוער ש"אירגנה" ילדים רכים מגיל 12-10, בהם
ראו "חומר גלם" התנועה היתה כחממה לצעיר כל ימי נעוריו. מסגרת כובשת לב
עם מדריכים כישרוניים כדגם לחיקוי. הם נזקקו לצאת עם החניכים לקיבוץ לבילוי במרחב,
לגיוון וכיעד להזדהות. הם שהו בקיבוצים לימים בודדים ולמחנות עבודה עד חודש ימים .
לכיסוי ההוצאות עבדו בעבודה ההמונית, וכך נעלם אז המחסור בכוח אדם. התנועות רצו לחשל
אדם קיבוצי מגשים. "הגשמה" זו כללה מגזר משימות מצומצם וממוקד והוא:
יציאה להכשרה ולקיבוץ.
את יעוד
"ההגשמה", אותה טפטפו ללא הרף. שטיפת מוח תמה מוצנעת, שעברה בשלום עד
גיל 14 כשהוכרז כי "חבר שאינו
"מגשים", בוגד בתנועה". חלק התנגד בשקט, אחרים יצאו נגד זה בגלוי,
כדברי אחי יעקב בגיל 14 שאמר למדריכו "לו קראת לי לתנועה, בתנאי שאחיה
בקיבוץ, לא הייתי בא..." כבוגרים,
קלטו הנערים שהם נקראים לקורבן, שימנע מהם להתפתח. לכן היתה נשירת קבע, שמתוך 50
חברים בגיל 13, היו בגיל 16 כ- 10 ול"ההגשמה" יצאו 5-3. הנשירה נמשכה בהכשרה ובקיבוץ. כך הביאה
התנועה את ה"הכשרות", שלמעשה היו בקיבוץ, עתודת קבע של כוח אדם בוגר זול,
לעבודה ההמונית המפרכות והחד גוניות. כי בינתיים גם עובד הכפיים הקיבוצי התמחה
והפך למנהל. אך גם זה לא הספיק למשק שגדל, והפסיד לרוב בשל המחסור בכוח אדם אז
"גילתה" עילית הנוער בעולם המערבי, את הקיבוץ ובאה בהמונים לישוביו להזדהות,
לעזור. בתחילה שמחו הצדדים על הקשר האמיץ.
שהותם בת החודש, התארכה בהדרגה ל-3 חדשים ועד שנה ויותר.שהותם הפכה להרגל
ו"שחררה" עוד חברים למינהל. המחנה שלהם הפך מוקד גם לבני גילם בקיבוץ,
מרכז על-לאומי לחיי חברה הרפתקניים לעתים פרועים של צעירים. כך הפכו המתנדבים למעמד
המחפש לקבל עד כמה שיותר ולתת כמה שפחות. כעת, היה כבר קל להחליף אותם בעובדים זולים
מהעולם השלישי וכך עשו..
כיום, בדור
השלישי, אנו הולכים בעקבות פתח תקווה ומושבות "הציונות הכללית" הרכושנית
שהוקענו, כחלוצי "הפיכת הפירמידה". הן התעצמו בענק, במספר תושביהם, מעוררים
שאלה: למה הקיבוץ זניח בשוליים. לכך היתה לנו תמיד תשובה מנצחת: "כי רק עם קיבוצים
יכולנו לכבוש את הארץ". חיי קיבוץ מגוייס, היו דרך זולה למימוש הציונות,
וכבסיסים במלחמה. אך גם נהריה, עפולה וגדרה שלא ניזקקו לצורת חיים בלתי טבעית זו,
עמדו במשימה כמו נגבה וגשר. אכן, גוף חלוצים
קטן המסתפק בצנע, יכול להיאחז במקום נידח. כך נכבשו דגניה, בית אלפא
ורביבים, אך כך גם ראש פינה, גדרה, רמת גן, נהריה ועוד שכונות ובמושבות ובערים. כך
זה התחיל. אחר כך, במירוץ הטבעי של "פחות מאמץ ויותר תמורה", נוצר הפער.
המגזר הפרטי שנענה לסגפנות ראה זאת כדרך זמנית להנחת היסוד. אך הקיבוץ
החליט, על השותפות השוויונית כחיי קבע, אף שהיה ידוע, כי זו נוגדת את טבע האדם.
באשר לקיום
הקבע צדקו "הציונים הכלליים" במושבותיהם, בהן חיו כ"עם
נורמלי". המון הפיליפינים, סינים ואחרים העובדים בחצי חינם, הם הוכחה לצדקתם.
במושבים הפורחים, שקמו בהון ולהט ציוני רק
40- 60% מאוכלוסיהן הם חברים, כשהשאר "זמניים" שמיספרם קבוע. אני
יודע שזו "חוכמה שלאחר מעשה" כי גם אני כחניך ומדריך הייתי קנאי לעבודת
הכפיים העצמית, אליה חשבנו בתום להעביר את המוני היהודים, ללא מחשבה על ההיבטים החברתיים
ראשית – עבודת כפיים לכל החיים לא יכולה
להעניק סיפוק נפשי לאנשים בעלי רמה, כמו חברי הקיבוץ והיהודים בכלל .
שנית – לעבודה גופנית, יש היצע בלתי
מוגבל של כוח אדם בעולם השלישי, ולכן היא מתוגמלת בשכר רעב, לעומת הון תועפות שעשו
בעלי משקים, ספקי הזרעים, דשנים, סיטונאי השיווק וכו'. הנהגת תנועת העבודה חשה בבעיה והקימה בשנות ה-20 את "תנובה",
"המשביר" וכו'. אך אלה התנתקו מבעליהם וצרכיהם, והפכו כיום לעסקים
פרטיים של עשירי העולם הרכושני.
כל
שאמרתי זו רק הקדמה לתמיהה העיקרית והיא: "הנהגת התנועה הקיבוצית בעיוורונה
התעלמה מההשכלה והמדע, כשגודאר שלח טיל ב-1924; כשמחשב דיגיטלי החל לפעול
ב-1940; כשאנריקו פרמי ביקע אטום ב-1942 וב-1945 הפעילו פצצת אטום; וב-1954 החלו
בהשתלת אברים?! באותן שנות ה-30 וה-40 רתמו הם אותנו לתנועת הנוער, תוך
שטיפת מוחנו בסיסמת "עבודת כפיים ולא השכלה גבוהה". למה ב-1940 סיפרה לי,
למשה ברקו שעלי להיות פועל בעבודה גופנית חרף מגבלותי הגופניות אף שהצטיינתי
בלימודים. הנהגת הקבוץ עשתה אז צעד ענק לאחור בתרבות האנושית. ממנהיגי הדור מצפים שלא
כמותנו שיראו לטווח ארוך. הם לא ראו כי התנאי שב"עם נורמלי" הרוב חקלאים
התאים עד סוף המאה הי"ט, כשנוצר הקומביין שהוריד את מספר מגדלי הדגן ואפיית
הלחם לאחד חלקי חמישים.עד מאית
היו
בינינו אנשים שהבינו, כי זו גישה איוולת ועזבו את הקיבוצים עם כל ההילה שלהם,
השתלמו במדעים שונים. והשמות מוכרים. למזלנו, הם העריצו את מנהיגי הקיבוץ אלילי
נעוריהם, ולכן העמידו את כישוריהם, כעירוניים לרשותנו וכך יכולנו לשרוד למול
הקידמה. היו גם חברים בינינו שבזמנם הפנוי הגיעו בלימוד עצמי להישגים, אך אלה היו
מועטים שעשו מאוחר מדי, בהרבה פחות, ממה שיכלו אילו למדו למידה מסודרת..
אך
הדבר המזעזע ביותר ואות הקלון על מנהיגי התנועה הקיבוצית, שבניגוד לתנועת העבודה
העירונית שטפה את מוחותינו ללא גבולות בשלילה של בוז לכל עיסוק "כלכלי":
סוחר, מתווך, מלווה בריבית, סיטונאי וכו' נחשבו בהווי שלנו כמוקצים מחמת
מיאוס. זה היה לפני הפרסומת ברדיו ובטלביזיה, שלא יוצרת דבר, אך הפכה תעשיה של
כותבים, צלמים, מאפרים, בראשות מנהלים המתמקדת רק בסחר החליפין של"העסקים"
תוך התעלמות מהיוצרים העובדים.
גם
הקיבוצים גילו עתה, ש"שיווק" זה העיקר, כפי שאמר לי כבר בשנות ה-70
יאמין מלכין מראשוני גבת: "לא חשוב אם זה הכי טוב, יעיל או יפה. העיקר שמוכרים
מה שמייצרים". הבנו סוף סוף, ששיווק חייב לעמוד בראש דאגותינו.
כאן חובה
להזכיר לעמיתי "החלוצים הציונים הסוציאליסטים", שאת יתרון השיווק
והמסחר הכירו היהודים מזה 2000 שנה. הם הבינו כבר אז את מה שהנהגתנו קלטה רק
כיום: "העיקר עסקים", שעמל כפיים, הוא כורח מכובד אך אין בו כדי לקיים
בכבוד. לכן דאגו שאחרים יבצעו את העמל והם כמתווכים ומנהלים קטפו את הפירות.
מכאן יוצא
שהציונות העובדת חזתה דרך חיים, שלשם מימושה סירסה למשך כמאה שנים, את יצר
הקיום הטבעי שהיה גם לנו כיהודים "גלותיים", בלא עידוד התפתחות
אישית, תוך סגירת הדרך לגמול חומרי לחיי רווחה בכבוד. זה קרה בשעה שהאחרים מחוץ
לתנועה עשו חייל ב"עסקים הבזויים", טיפסו בסולם הכלכלי בזכות עיסקאות
מחוכמות בבורסה, ובניצול מחפיר של עובדים מדוכאים מהארץ ומחו"ל, וגם בעיסקאות
שלא כחוק, בהן הצליחו בעזרת אותו הון, לצאת זכאים...היום לבנו מלא תודה כשהם
מסכימים לשכור או לקנות בנזיד עדשים מפעל שלנו, בו השקענו את כל חיינו. ראיתי
אפילו מקרים בהם מעניקים להם "חברות של כבוד בקבוץ"
משה ברק