16.8.08
התקבל מהדואר של משפ' בניהו
בס"ד
ט"ו באב: על
קבורה, אהבה ועצים / מאת טובה סכר
בתקשורת כיום ט"ו באב הפך להיות מעין "חג ואלנטיין" יהודי –
חג האהבה.
במשנה מתואר היום כחג מיוחד במינו (מסכת תענית פרק ד משנה ח):
"לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר (=ט"ו) באב וכיום
הכיפורים, שבהם בנות ירושלים יוצאות בכלי (=בבגדי) לבן שאולים, שלא לבייש את מי
שאין לה… ובנות ירושלים יוצאות ומחוללות (=רוקדות) בכרמים. ומה היו אומרות? בחור –
שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך. אל תיתן עיניך בנוי (=ביופי) – תן עיניך
במשפחה…"
אם כן, לא רק התקשורת הישראלית הפכה את התאריך ל"יום האהבה", אלא
גם חז"ל, אם כי עדיין מתבקשת השאלה: למה דווקא בט"ו באב, מה בא החג
לציין?
יש מספר מקומות במקורות, המייחסים
חשיבות לתאריך זה, מאז ימי משה רבנו ועד מרד בר-כוכבא., אם כי לא ברור הקשר של חלק
מהם ל"חג האהבה".
התאריך מוזכר לראשונה כיום בו הסתיימה גזרת המוות לדור המדבר: לאחר חטא
המרגלים נגזר על כל דור יוצאי מצרים כי ימותו במדבר, ולא יזכו לראות הארץ שבזו לה.
בתלמוד מסופר, שמדי שנה ביום ט' באב ( היום בו שבו המרגלים והוציאו דיבה על הארץ)
היו יוצאים כל אלו שהגיעו לגיל 60 במהלך השנה, כורים קבר במדבר ושוכבים בו לישון
ומתים. בשנת הארבעים לשהייה במדבר יצאו בני
השישים כרגיל, כרו ושכבו לישון אך למחרת כולם קמו. הם חשבו שטעו בתאריך, לכן חזרו
על התרגיל בלילה שלמחרת וגם בלילה שאחרי
זה, עד שהגיעו לט"ו באב, שבו הירח מלא, והבינו כי באמת עבר ט' באב והגזירה התבטלה.
מאז נקבע היום כיום שמחה מיוחד המסמל את מחילת האלוקים על חטא המרגלים.
בספר שופטים מסופר המעשה על פילגש בגבעה, בו עשו בני שבט בנימין מעשה זוועה,
שבגינו יצאו יתר השבטים נגדו למלחמה, וגם נשבעו כי לא יתנו מבנותיהם להתחתן עם
אנשי שבט בנימין. אחרי זמן לא רב היה ברור כי שבט בנימין נמצא בסכנת הכחדה. השבטים
האחרים לא ידעו איך להשתחרר משבועתם ואז הציעו:
וַיֹּאמְרוּ יְרֻשַּׁת פְּלֵיטָה לְבִנְיָמִן וְלֹא יִמָּחֶה שֵׁבֶט
מִיִּשְׂרָאֵל. וַאֲנַחְנוּ לֹא נוּכַל לָתֶת לָהֶם נָשִׁים מִבְּנוֹתֵינוּ כִּי
נִשְׁבְּעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אָרוּר נֹתֵן אִשָּׁה לְבִנְיָמִן.
וַיֹּאמְרוּ הִנֵּה חַג ה' בְּשִׁלוֹ מִיָּמִים יָמִימָה אֲשֶׁר מִצְּפוֹנָה
לְבֵית אֵל מִזְרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ לִמְסִלָּה הָעֹלָה מִבֵּית אֵל שְׁכֶמָה
וּמִנֶּגֶב לִלְבוֹנָה. וַיְצַוֻּ אֶת בְּנֵי בִנְיָמִן לֵאמֹר לְכוּ וַאֲרַבְתֶּם
בַּכְּרָמִים. וּרְאִיתֶם וְהִנֵּה אִם יֵצְאוּ בְנוֹת שִׁילוֹ לָחוּל
בַּמְּחֹלוֹת וִיצָאתֶם מִן הַכְּרָמִים וַחֲטַפְתֶּם לָכֶם אִישׁ אִשְׁתּוֹ
מִבְּנוֹת שִׁילוֹ וַהֲלַכְתֶּם אֶרֶץ בִּנְיָמִן
n
שופטים פרק כ"א פסוקים י"ז
- כ"א
חג ה' המוזכר כאן מזוהה עם ט"ו באב, מה שמסביר את החגיגה המתוארת בימי
בית שני במשנה. יתרה מכך, מסופר בתלמוד כי בט"ו באב הותרה השבועה כנגד שבט
בנימין בכלל, בכך שנקבע כי היא היתה תקפה רק לדור ההוא בלבד. כמו כן הותרו בו נישואין
בין כל השבטים.
שחרור השבועה והתרת הנישואין, הקשורים ישירות להרחבת קשרי החיתון בישראל,
מסבירים כנראה איך הפך היום לחג האהבה.
בימי בית ראשון מוזכר ט"ו באב כיום שבו הושע בן אלה הסיר את השומרים
שהעמיד ירבעם בן נבט בדרכים. השומרים הוצבו כדי למנוע מבני ישראל לעלות לבית המקדש
בירושלים, על מנת להכריח את העם לעבוד את העגלים אשר הקים במקום המקדש. יום הסרת
השומרים, שאפשר את חידוש עליית הרגל לירושלים נחשב ליום של שמחה.
סיבה נוספת לציון ט"ו באב היא שבמרד בר כוכבא, לאחר נפילת העיר ביתר,
אסרו הרומאים על היהודים להביא את הרוגי ביתר לקבורה. מסופר בתלמוד שנעשה נס והגויות
לא נרקבו. בסופו של דבר חזרו בהם הרומאים והתירו קבורתם של הרוגי ביתר ביום
ט"ו באב.
המקרים הללו אינם מתקשרים לאהבה
בין איש לאישה, אך יש בהם להעיד על האהבה או על הקשר המיוחד שבין עם ישראל
והאלוקים.
ט"ו באב מזכיר לנו את ט"ו בשבט באופן אסוציאטיבי, ומתברר שלא
לחינם. בלוח העברי ט"ו באב הינו היום המקביל לט"ו בשבט, וקשור בהיפוכו האסטרונומי
(בדיוק כעבור חצי שנה). ט"ו בשבט הוא ראש השנה לאילנות (הנחגג בימינו גם
בנטיעת אילנות). ט"ו באב משמש בהלכה כיום האחרון לנטיעה (כל נטיעה לאחר מכן
נחשבת לנטיעה של השנה הבאה, ולמשל לצורך נטע רבעי כדאי להקדים ולנטוע לפני שעובר
ט"ו באב). אפשר להניח שגם ט"ו באב היה חג של נטיעות, ולכן כשאמרו
חז"ל "לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב" אפשר שהתכוונו הן
להקמת בתים חדשים בישראל (חתונות), והן לחג של נטיעות חדשות.
גם בתלמוד יש סיבה אחת לשמחת ט"ו באב הקשורה לעצים והיא היותו יום 'יום
תבר מגל' - יום שבירת הקרדומים, היום שבו אין עוד צורך בכלים לכריתת עצים. מדובר
בתקופת שיבת ציון ובניית בית המקדש השני על ידי עזרא ונחמיה. באותה תקופה הארץ
היתה שוממה, והיה קשה מאוד למצוא עצים הניתנים לבעירה למזבח המקדש. אנשים היו
אוספים עצים ומביאים אותם ממרחקים, בהיחבא, על מנת שלא יתפסו על ידי שודדים
ושומרים, כדי למלא את מחסני העץ של בית המקדש. ביום ט"ו באב היו חוגגים את סוף
איסוף העצים ואת המחסנים המלאים. החגיגה הייתה כפולה: הן מצדו של העם, שידע כי
מלאכת המקדש תימשך כמו שצריך, והן מצידם של האילנות, שלא עמדו בסכנת כריתה.
ריבוי הסיבות והנסיבות בהן מוזכר החג יכול להעיד על עמימות מסוימת באשר למקור
החג, אך במהלך הדורות נקשר התאריך של
ט"ו באב עם האהבה, והתקשרות של עם ישראל עם עצמו, איש ואשתו והאלוקים לעמו.
ט"ו באב שמח לכולם!
הכותבת היא רכזת
תחום תרבות יהודית של "עמותת הגלל לחינוך ערכי - מקום בגליל" - שורשים.