1.10.09 מחנן רותם
: יסודות אוטוביוגרפיים ביצירתו
של מאיר שלו
רבים נדרשו ליסודות האוטוביוגרפיים ביצירותיו של מאיר שלו, ובלי שנדרשתי
אוסיף גם את תרומתי הצנועה אך החשובה על סמך הידע הדל שצברתי בעניין זה בתוקף
הנסיבות.
בספרו "פונטנלה", עמוד 317, כותב מאיר שלו כי
אביו של מיכאל (המספר) הקפיץ חלוק אבן שבעה-עשר דילוגים רצופים – מגינוסר לעין-גב.
עיקרם של הדברים נכון, אולם המחבר לא דייק במקצת, מן הסתם כדי לטשטש
את המרחק בין המציאות לדמיון בסיפורו. ומעשה שהיה כך היה:
ובכן, אין זה סוד שינקותו של המחבר עברה עליו בגינוסר, בתקופה שאביו שימש
שם כמורה של ילדי המשק. יום אחד יצא אביו לטייל עימו, ופנו לכינרת כדי
לראות את נמל הדיג הקטן ואת המשאבה שסיפקה לקיבוץ מים טובים -
לשתייה. לרחצה ולהשקייה – לא-מסוננים, לא-מוכלרים, לא-מופלרים. השוחים
בכינרת, אם צמאו – שתו את מימיה בהנאה ובלי חשש.
משהגיעו מאיר ואביו לשפת האגם, נטל האב חלוק אבן, הקפיצו על המים, נטל חלוק
אבן שני, ולפתע הוא שומע קול: "יצחק, לא ככה".
שניים נחרדו לשמע הקול. אביו של מאיר, שתפס כי בנו, שטרם מלאה לו
שנה, קורא לו יצחק. אולם עד מהרה התעשת והבין כי בנו הושפע מילדי הקיבוץ שרובם
נהגו לקרוא להוריהם בשמותיהם הפרטיים, ולא "אבא" או
"אמא".
השני שנחרד לשמע השם יצחק היה חברי איקא, והוא אמר לי: "כבר אני עצמי
שכחתי מתי קרא לי מישהו יצחק".
עוד שלושתנו עומדים מופתעים, ומאיר התינוק מזדקף בעגלתו, יורד, נוטל חלוק
אבן ומקפיצו על המים שלוש-עשרה או ארבע-עשרה פעמים. אולי הבן באמת כיוון
לעין-גב, או אולי לסוסיתא, אולם האבן נעלמה לכיוון כורסי, מרחק ניכר מצפון
לעין-גב.
כולנו פנינו לעיסוקינו, ושכחנו מכך. כעבור כשעתיים הגיעה שיחת טלפון
נרגזת מעין-גב, וממנה הוברר כי פגיעתו של הילד רעה, או טובה - תלוי את
מי שואלים.
וזה מה שאירע, מנקודת מבטם של חברי עין-גב: שתי סירות של עין-גב עסקו
בדיג-אורות (עם פנס לוקס) מול כורסי, איזור הדיג היותר משובח בכינרת. אמנם אור
היום היה במלואו, אבל העין-גבים דגו עם פנס לוקס גם ביום. הדייגים, שרבים מהם
היו ייקים, הסבירו: "אנחנו התרגלנו כך, וגם הדגים התרגלו כך. אם נבוא
בלי אורות, זה יבלבל את הדגים וגם אותנו".
לפתע שמעו הדייגים קול נפץ והרגישו חבטה בסירה. תחילה חשבו שחיילים סורים
ירו לעברם, אבל כשראו את החור שנפער בסירתם ואת כיוונו – מצד גינוסר, התעורר חשדם
שדייגי עין-גב מתנכלים להם. הכושר המודיעיני של קיבוץ זה היה מעולה, וכנגד יגאל
וקצינים נוספים בגינוסר, היו בעין-גב כמה אנשים רבי מעללים ומהללים בתחום הביטחון
בכלל והמודיעין בפרט (חלקם לא פורסמו עדיין). ולכן, עד מהרה הגיעה אותה שיחת
טלפון מעין-גב למזכירות בגינוסר: "הילד שלכם זרק אבן וכמעט הטביע סירה
שלנו". הגינוסרים דחו את הטענות של העין-גבים על הסף: "ראשית, הוא
לא ילד שלנו אלא ילד חוץ, שנית, ראייתו איננה מי-יודע-מה ולכן ברור שלא התכוון
לפגוע בסירה, ושלישית, מה אתם עושים עניין מחור קטן בסירה?"
התקרית לא תרמה לשיפור היחסים בין שני הקיבוצים, שבלאו הכי לא היו
מהמשופרים. אבל התפתחות בלתי צפויה פתחה דף חדש ביחסים ביניהם: כעבור זמן לא רב
אירע הפילוג בתנועה הקיבוצית, ובין שני הקיבוצים שהכינרת הפרידה ביניהם היו חילופי
חברים. חברים מצדדי האיחוד עברו מעין-גב לגינוסר, וחברים מצדדי המאוחד עברו
מגינוסר לעין-גב. אולי היה זה להיפך, אבל בכל ישראל יש אולי עשרים אנשים שזוכרים
נכונה מי עבר לאן, וישנם גם עשרה אנשים שזוכרים מה היתה סיבת הפילוג.
ההקפצה של אותה אבן הונצחה באחד מציוריו של איקא, שהיה בהכשרה בגינוסר.
סיפרו שכאשר עשה תשובה, שרף חלק ניכר מציוריו, וכנראה שגם ציור הקפצת האבן אבד כך.
איקא, אני מניח, הוא עתה ראש מדור שמח בישיבה של מעלה, ואם יקרא שורות אלה –
הוא יצחק או לפחות יחייך.
חנן רותם