לכ' מערכת
ידיעות אחרונות
20.11.09
תחרות שנת
ה-70 לעיתון
הסיפור שעוד לא קרה - מאת
נילי דיסקין
הורי עלו ארצה קצת
לפני מלחה"ע השנייה וגרו בקריית מוצקין. ב-1941 הופצץ ביתם ע"י האיטלקים, אני מניחה
שעיתון "ידיעות-אחרונות" דיווח על הפגיעה הזאת שקבעה את מהלך חיי. הם
קיבלו מקלט בקריית-חיים, בבית קטן בן 3 חדרים, בו הצטופפו 3 משפחות שחלקו מטבח
ושירותים. שם נולדתי ב-28/6/42, ושם ישבתי לבדי ליד שולחן ארוך בחצר, ביום הולדתי
ה-4 שחל ב"שבת השחורה" וחיכיתי לאורחים שלא הגיעו. המילים
"עוצר" ו"בריטים" נחקקו מאז בליבי כמשהו "רע". אני
מתארת לי שגם על כך כתבו בעיתון.
דא-עקא, שבקריית-חיים של אז, האוטופית, האידיאולוגית, הנהדרת –
מצאת בכל בית עיתון "דבר" ו"דבר
השבוע". "ידיעות-אחרונות" נחשב, כנראה, כ"בורגני מדי" או
"לא מספיק אידיאולוגי"...
בי"ס תיכון
סיימתי כבר בחיפה (הורי "הצליחו" לעבור לדירת "שיכון עממי"
בנווה-שאנן), והר הטרשים שעליו נבנה השיכון היה לי גן-עדן של כלניות, רקפות ועצי
תאנה וחרוב מניבים.
מאז, זרמו הרבה מים
בירדן – המתמעט והולך, אך לא כך התעניינותי בנעשה סביבי.
התעניינות הניזונה
כבר שנים ארוכות מהעיתון "ידיעות-אחרונות" עליו אני מנוייה כיום.
ועכשיו – לעניין
הכותרת. אני מוצאת את עצמי מקנאה בכל אותם אחים ואחיות ושאר קרובי משפחה שגילו את
עצמם באמצעות העיתון. הייתי בת יחידה להורי, שאיבדו את כל משפחותיהם בשואה (מלבד
אח של אמי שעלה איתה ועם אבי ארצה – וכיום זו בתו שהיא קרובתי היחידה, ועוד
בת-דודה שנמצאה ע"י אבי לאחר המלחמה ושהוסתרה במנזר).
סבי (מצד אבי) שאשתו
מתה עליו בצעירותה, נשא אישה צעירה לעת זקנתו ואף הביא עוד ילד לעולם. דבר שנחשב
בושה גדולה – אז.
הבושה, נקברה עם רוב
תושבי העיר "סטרי" שבגליציה, משם באו הורי (אבי עבר לשם מלבוב) – ואין לי מושג מה עלה בגורלו.
בפנטזיה שלי, שמלווה
אותי לאורך שנים, אני פותחת את עיתון "ידיעות-אחרונות", שמונח כל בוקר
לפתחי, ומוצאת שם מישהו שמחפש שרידים ממשפחתו – משפחתי.
אני יודעת שביקשתם
סיפור על משהו שקשור ב"ידיעות-אחרונות" וכבר קרה.
אבל כל מה שיש לי
להציע זו קינאתי הגדולה באלה שהעיתון עזר להם למצוא איש את אחיו, או רעהו, ואת
התקווה שיום אחד – זה יקרה גם לי.
נילי דיסקין