20.1.10 "שכן ,אבל לא
מקריית-חיים" מאת נילי דיסקין
לפעמים, רק כשמתרחקים אפשר לראות ו"לתפוש" את
התמונה
בכללותה. כבר כתבתי פעם רשימה על השכנים בקריית - חיים, שלי - כילדה היו משמעותיים לא פחות ממשפחה
מורחבת. היום נפטר שכן, בקומה מעלי,
חיים זיו שמו. היה בן 82, חולה
מזה כשנה, ואנחנו שכנים כ-35 שנה. חוץ ממני, ומעוד שכנה - איש לא נכנס לדירה לשאול את אשתו אם היא צריכה משהו, ובמה אפשר
לעזור. השכנה השנייה שנכנסה דיברה כל הזמן
על אביה שנפטר ומחר היא נוסעת "לשלושים" שלו. שוחחתי לפני כמה ימים עם דבורה , אלמנתו של דוד אשוח( אפלבאום)
שאנחנו קראנו לו דדה. נראה לי נורא, ומוזר לאמר
"אלמנתו") הם גרים בקציר,. היא אומרת שיש לה הרבה תמיכה מהשכנים. אז אולי הרוח הקרייתית
עדיין קיימת בקהילות קטנות ומבודדות. רמת- השרון
בה אני
גרה ,הייתה מושבה. גם כיום היא לא ממש גדולה. אבל אפילו אני (ששמרתי על קשר עם המשפחה הזאת גם כשאחרים "התעייפו" ממנה) - לא
ידעתי שהוא אושפז ביום חמישי, ורק
מודעת
האבל שנתלתה בחדר המדרגות בישרה לי שהוא מת. עברתי כבר את החוויה הזאת לפני מספר שנים עם שכנה אחרת, בקומה השלישית שלנו, שבנה נהרג
בפרו ( ג'יפ שהדרדר, ובו נהרגו עוד חברה ישראלים
צעירים). היא ישבה מיום חמישי בצהרים ( כשקיבלה את הידיעה) עד יום שישי בצהרים ( שאז שמעתי אני על העניין במקרה, ברדיו) -
לגמרי לבד! משהו
לא טוב
קורה במדינה הזאת. אנשים התרגלו לחיות בניכור הזה.
אני מניחה שבקיבוצים ובישובים קהילתיים
מבודדים ו/או אידאולוגיים ( דתיים וחילוניים) - עדיין שוררת הרוח, שאני קוראת לה "הרוח הקרייתית
הישנה" אבל זה המיעוט. אז הנה עוד אספקט
של הקריה
שחי רק בזיכרון בוגריה, וכנראה לא במציאות. צוות ההסרטה של "גיל
הצפון" שהסריט את הערב על משה ביק, וראיין
אותי שאל בתימהון " מה הקשר הזה שלך אל הקריה" אי אפשר לענות על זה במשפט
אחד, ואולי בכלל לא. כי החוויה כללה את כל רובדי ונימי
החיים
שלנו. אני מצידי לא הבינותי מה כאן לא מובן? דו שיח של חרשים? לא. סתם נוסטלגיה של קרייתית מבוגרת שיודעת
שהחלום האוטופי היה פעם מציאות קיימת, ומפנטזת
שאפשר
להחיותו. נילי דיסקין - טדניר.
>>> סרט וידאו על שכנים
מעולם אחר