12.6.09 מאת נילי דיסקין : כוחה של
תרבות"
כשיצאו בנותיי למדינות הים, אחת -
על מנת לחזור, והשנייה - ממש לא בטוח. הרי שמלבד הכאב של הריחוק,
ליווה אותי גם החשש של התבוללות תרבותית. אני לא
רוצה לנתח את המצב " עד זוב דם" , אבל העובדה היא
שבתי שבגרמניה לא כתבה מייל לכל העולם ואשתו, כשקיבלה בשבוע שעבר תואר
דוקטור ( בהצטיינות), וגם לא על מאורעות אחרים מרגשים
בחייה. ( ברמז - אנחנו היהודים מתרגשים בדרך כלל מילדים
שעומדים לבוא לעולם, וציוני דרך בהשכלה). לעומת זאת שלחה היום ( לי, ובתפוצת
נאט"ו) כתבה מהאינטרנט על כך שהחלו לייצר בארץ את הבירה " שלנקרלה" שטעמה טעם בשר מעושן( פיכסה.
אללה יוסטור) המיוצרת בדרך כלל רק בעיר שלה -
במברג. אני ממש מקווה שהיא מתגאה שם גם בדברים ישראליים. בכל פעם
נדרשת עוד "פיסת" השלמה עם מציאות קשה לעיכול. יש מחירים לכל החלטה
בחיים, ויש אפילו תיאוריות על "הדרך שלא נבחרה". כמעט לכל ידידי ומכרי
יש בן או בת החיים בחו"ל. ואני לא שומעת מהם כאב או מחאה. אולי זו רק גרמניה
שקשה לי. לא יודעת. אנחנו כל כך קרובים בזמן לדור הורינו שעזבו הכל - ובאו לכאן
מתוך אידאולוגיה שגם אנחנו
ספגנו ופעלנו לאורה. והילדים שלנו , אולי, מעידים כאלף עדים שלא כולנו השכלנו
להעביר אותה הלאה.קצת עצוב, אבל, זה מה יש. שבת שלום. נילי דיסקין