נחמה אורון וואנו, מי זאת "בתיה?" 19.1.2010
"בעוד שבועיים יתקיים טקס ההשבעה לתנועה". אמרתי לאמי בהתרגשות.
"מה כל כך מיוחד בזה? שאלה אמי.
"יהיה טקס אש, ואני אקבל את
הסמל של התנועה, וחולצה כחולה, עם סרט אדום"."נו, ואז כמה פעמים בשבוע
תלכי?" " אלך ביום שלישי, כמו שאני הולכת עכשיו,
ביום ששי, ולפעמים גם שבת"."זה יותר מדי פעמים.
מה עם השעורים, והפסנתר, מתי
תלמדי? " "אמא,
כל החברים שלי הולכים. אני אוהבת ללכת לתנועה."
" טוב, עוד נראה מה
לעשות", אמרה אמי בעודה גוחנת על מכונת התפירה .
למחרת, דודה טובה ואמי ישבו במטבח, ושוחחו בלהט
באידיש:
" ווס דאפ א-אידישע מיידאלה ,גיין צום דה תנועה?"-
(למה צריכה ילדה יהודיה
ללכת לתנועה?) שאלה דודה טובה
"זי גייט דורטן א- פור מול ידיין ווך, אונד זי קים אהיים בנאכט!"-
(היא הולכת לשם כמה פעמים
בשבוע, וחוזרת בלילה.)
"
אוי, אוי אוי, בנאכט?", (אוי, בלילה?) נאנחת דודה טובה
"יו,
אונד זי גייט מיט א-נאקאטה פולקס, מיט א- קורצה הויזן"-
(כן, והיא הולכת עם רגליים חשופות , עם מכנסיים
קצרים ).
"אוי
ויי, היידישע מיידאלה, א- ברוך."
(אוי ויי, בת יהודיה,
אסון)
אני שומעת את קולה של דודה
טובה והיא על סף בכי.
אמי מחזקת אותה ומוסיפה :
"ווס
הוט זי מאכן דורטן מיט דה שמנדריקס?"
(מה יש לה לעשות שם עם
הפרחחים).
שתיהן עברו ללחוש אחת לשניה. יותר לא שמעתי.
לאחר מספר דקות ניגשה אלי דודה טובה,
וקולה -עדין ורך:
"נחמהל'ה, אני מאד אשמח שתלכי פעם עם מרים
לתנועת "בתיה" -
את תפגשי שם ילדות טובות, בגילך".
האמת שלא יכולתי להסיר את עיני
מהשומה הגדולה שעל סנטרה של דודה טובה שהזיפים בה זעו לכל עבר
בדברה. היא חבשה, שביס חדש, ולבשה שמלה צבעונית, שאמי תפרה לה, כזאת שמכסה
את המרפקים, אך
זרועותיה השעירות בכל זאת בלטו, וגם השפם שלה לא היה הפעם כל כך ידידותי.
"נו, מה דעתך?"
"מה זה תנועת בתיה?, מה פתאום?, אני לא רוצה", אמרתי ויצאתי
מהחדר.
דודה טובה ספקה כפיה ביאוש:
" נו, ווס כן מאכן?, זי איז א- עקשן."
(מה לעשות היא עקשנית).
למחרת באה מרים, בתה של דודה טובה .מרים הייתה גדולה ממני בשנתיים. נערה
גבוהה, עם צמה עבותה
ארוכה שהגיעה עד מתניה. לבושה חצאית
שכיסתה את רגליה, גרביים כהות ונעליים סגורות.
"בואי, הפצירה בי. בואי רק
פעם אחת חיוך נדיר על פניה של אמי הבהיר
את עמדתה בנושא.
ביום המיועד, כבר היו מונחים
על המיטה- חצאית אפורה ארוכה, עם קונטרה פאלדים , שאמי
תפרה. גרביים
לבנים, נעליים חצאיות כחולות,
גדולות ממידתי, שאבי תפר-(ותמיד תכנן שיהיה מקום רחב לאצבעות ) וחולצה
לבנה, עם כפתורים. "ולמה
נעליים?" שאלתי, "כי לשם לא
הולכים עם סנדלים". מרים הגיעה. שמחתי שאף אחד
מהחברים לא ראה אותי כשיצאנו
מהבית.
הלכנו לכיוון רח' החלוץ, ירדנו לשוק תלפיות,
שבשעת אחה"צ כבר היה בשלבי סגירה. דילגנו בין ארגזים זרוקים,
שאריות של פירות וירקות ונחלי מים
שזרמו במורד הרחוב לאחר שבעלי החנויות שטפו בהם את הדוכנים.
הליכה חפוזה. אני כמעט רצה אחרי
מרים. עוד רגע, ואנחנו ברח' השומר. נכנסנו לחצר צרה בין בתים אפורים.
חדר מדרגות חשוך, ודלת. אט אט התרגלו עיני לתאורת החדר שבו השתלשלה מהתקרה, נורה אחת
שהפיצה
אור חיוור. על שני ספסלי עץ ישבו
מספר בנות, כולן דומות למרים. באמצע עמדה מדריכה.
"היום נספר על הבעל שם טוב"- הכריזה המדריכה בקול חגיגי.
מחיאות הכפיים וצהלתם של הבנות קידמו את
תחילת הסיפור. פעם אחת נסע הבעש"ט בעגלה,והיה קור גדול והקור נכנס בגופם של היושבים
בעגלה..."
קשה לי להתרכז בסיפור. באוזני
עולים קולות וקריאות מבחוץ בעברית ובאידיש :
" שלוימל'ה, נחמן, מלכהל'ה,
בואו לאכול!" ריחות תבשילים
חודרים בעד החלון הקטן.
אני
רואה בעיני רוחי את איילה , גילה, שלומית , גדעון ואורי רוקדים במעגל ברחבת התנועה, שם, בשדרות
גולומב על הכרמל, וגיורא האקורדיוניסט מלווה אותנו בנגינתו.
" והבעש"ט
מתפלל, ונוגע באילן אחד ודלק האילן, וחימם
את הנוסעים." ממשיכה המדריכה בהתלהבות,
" כי
קרה נס!" פני הבנות בחדר
זהרו, גם מרים שמחה. " בשבוע הבא
נמשיך ונספר על הבעל שם טוב והניסים שעשה.
להתראות"." נכון שהיה מעניין?"
שואלת אותי מרים בהתלהבות, בדרכנו חזרה הביתה
"את תבואי עוד פעם?"
"לא הולכת יותר
ל"בתיה"- אף פעם!"- אני מודיעה לאמי ולדודה טובה . "לא הולכת, וזהו!".
"עלה והגשם"- כתובת
האש הגדולה, זהרה למרחוק על הכרמל. החניכים ואני בתוכם, עמדנו נרגשים, פנינו
מוארות ולוהטות. עוד מעט ואנו, תלמידי כיתה
ז' - נהיה חברים ב"תנועה
המאוחדת." חזרתי הביתה עם הסמל
המעוטר במגן דויד,
3 שיבולים, מגל וענפי זית. על החולצה הכחולה נראה הסמל זוהר במיוחד. נחמה
