17.3.10 מוטקה ברק:
הכלב של השכנים. > פורטרט
רכז גידולי השדה, היה בדעותיו
"סוציאליסט".
נאמן מאוד ומסור לעבודה. כל מיני
שינויים שהנהיגו בקיבוץ לא היו לרוחו ,וקיבל החלטה עם אישתו
שאין לו מה לחפש כאן . הודיע! שבגמר קטיף
הכותנה, משפחתו עוזבת את הקיבוץ ופונה לדרך עצמאית.בלי קומונה ובלי וסוציאליזם.
דירת המגורים שהייתה סמוכה לדירתי
התפנתה. ועדת קליטה נכנסה מיד לפעולה וארגנו משפחת עולים מארגנטינה. הייתה
להם עדיפות על משפחות אחרות המועמדות לקליטה,האב במשפחה הוא רופא כללי. טוב שיש
בקיבוץ רופא ואפילו אם הוא תושב.
ד"ר פרננדו מיד השתלב באזור, והתקבל לעבוד בבית -חולים בצפת, אשתו לא
הבינה למה היא צריכה לעבוד בקיבוץ כשבעלה רופא ...פשוט לא הבינה כל כך את המערכת
הקיבוצית. שני הילדים שלהם נתקבלו מיד
בבתי הילדים, האחד בן שנתיים והשני בן שלוש.
עזרנו להם להיקלט בקיבוץ ולהרגיש כמו בבית . נרקמו בינינו יחסי שכנות טובים
,ומידי פעם נכנסנו אליהם לראות בפלאי
הטלוויזיה המשדרת בצבע. כשאצלנו עוד ראינו את השידורים בשחור לבן. שותים יחד קפה ולומדים את השפה.
בין שתי הדירות חלקת גינה משותפת.
הרופא בעל אצבעות עדינות שידיו מעולם לא
נגעו באדמה, ובעשבים . משתתף איתי בניכוש עשבי בר ,שעלו ונבטו בגינה . מזכרת מהשכן שעזב. הוא היה חולץ את
נעליו על המדרגות בפתח הבית ומביא איתו זרעי- בר שדבקו לו בגרבים.
והזרעים נובטים אצלי בגינה. היינו נוהגים ביום שבת בבוקר , לעבוד יחד בחלקת האדמה
בין שתי הדירות. ד"ר פרננדו מאד אהב לעבוד בגינה,אך לרוע המזל בכל פעם לאחר
כמה דקות של עבודה, מישהו היה צריך אותו ואני נשארתי לבדי לעבוד בגינה.
קראנו לשכונה בשם שכונת הרפת בגלל הקרבה לרפת.בתי סוכנות :שני חדרים פינת
מטבח ושירותים, ומרפסת קטנה בכניסה.שכונה קולטת צעירים ושוקקת ילדים . לדירה מולנו שהייתה פנויה, נכנס לגור
זוג צעיר, משפחת גרנות, הגיעו לקיבוץ דרך ועדת ביטחון. האיש ישראל , סגן אלוף
בצה"ל משרת בגולני עושה הסבה לשריון ,והאישה וורדה מורה במקצועה , להם ילד אחד בן עשר, אלעד. וכלב זאב גדול מידות .נקלטו מיד
בחברה ובקיבוץ .ישראל בצבא וורדה "בהר- וגיא", אלעד בכיתת רקפת. הכלב
חברותי אוהב ילדים, וכולם משחקים איתו.(באותם שנים היה מספר מועט של כלבים בקיבוץ)
הכלב קשור בשרשרת ברזל בפתח הבית .ובשעות
הפנאי היה חופר בורות ליד המדרגות, חי חיי כלב...
יום שבת בבוקר, כל השבוע ירד גשם,ולכבוד שבת כמו בהזמנה פסק הגשם הופיעה
השמש, יום נהדר לבילויים. רינה מחזיקה את יוני, תינוק בן שנה על הידיים. ומרב
"הגדולה" רצה ישר אל הכלב (הם
גרים בשכנות עם וורדה וישראל),ונפלה לבור
ליד המדרגות והכלב עליה. ממש מול עיניה של
רינה. היא מניחה בחופזה את יוני על הדשא,ורצה לטפל במרב , הילדה נשרטה
בכל מקום אפשרי . לוקחים את הילדה
לד"ר פרננדו שיבדוק אותה. לשמחת כולם הילדה בסדר גמור.הכלב יצא בשלום
ללא פגע. וכדי לא להשאיר את הילדה בטראומה מכלבים ,וורדה מביאה חפיסת שוקולד, מצרך
נדיר, נותנת למרב. ומרב בלי חשש מאכילה את
הכלב בשוקולד .לגינה באותו בוקר הרופא כבר
לא חזר. עוברים חולפים ימים .ושוב יום שבת בבוקר הילדים באים לחדרים מוקדם לבלות
עם ההורים. אני וד"ר פרננדו שותלים
פרחי אביב בגינה.
רונית בתנו ילדה גדולה בת עשר באה
עם בן הכתה אלעד לבקש רשות לצאת יחד עם משפחת גרנות לטייל בגולן. אנחנו ממשיכים
לעבוד בגינה, ורונית הולכת עם אלעד,כדי לצאת לטייל.
עוברות כמה דקות, רונית באה בריצה כשפניה זבות דם , והיא אומרת " אמא יש לי
שריטה בלחי, הכלב של השכנים קפץ עלי ...!
ד"ר פרננדו מכניס את רונית לחדר בודק אותה ואומר "ניגש מיד למרפאה! זה לא לעזרה ראשונה
בחדר".
ובמרפאה הרופא אומר ",צריך להביא את הילדה מיד לבית -חולים בפוריה.יש שריטה עמוקה בעין! זה לא לטיפול במרפאה. נסענו ברכב
הצבאי שהיה ברשותו של ישראל לפוריה. ובינתיים הודיעה
האחות בטלפון שהיא שולחת אליהם, פציעת עין
חמורה . הרופא תורן עונה, שהם מוכנים לכל מקרה
במרפאת העיניים.כעבור שעה היינו "בפוריה" ישראל נסע די מהר , ולמזלנו הכבישים בטבריה ריקים
ביום שבת.
רופא מקבל את פנינו , משכיב את רונית על מיטת הטיפולים מעיף מבט על העין
ומודיע, זה לא לטיפול לרופא תורן, צריך לקרא
לרופא עיניים מומחה! רונית שוכבת לא זזה, לא משמיעה הגה . כולנו סביבה
חיוורים ,אפשר לשמוע את הלמות הלבבות שלנו. עשר דקות חולפות כנצח ... בדלת מופיעה
אישה צעירה נמוכה, יפה מאד, לבושה בחלוק
בית בצבע טורקיז. זה עתה שכבה לנוח . למזלה של רונית הגברת ד"ר ברקאי מנהלת מחלקת העיניים גרה בפורייה.
הייתה תלמידה מצטיינת של ד"ר
טיכו הידוע מירושלים. מבקשת מכולם
לצאת מהחדר בו שוכבת רונית, להמתין בחוץ! במסדרון.
עוברות חולפות כמה דקות . יוצאת הרופאה לבושה בחלוק לבן ומטפחת ראש,
צבעונית לראשה. מבקשת את חתימת ההורים את
הסכמתנו לניתוח בעין . ומסבירה בקיצור שתעלת הדמעות נקרעה והיא תנסה לחבר
אותה מחדש.
כמובן שחתמנו. יש ברירה אחרת, הרי באנו לבית חולים לקבל עזרה.
אחרי שעה ארוכה מאוד יוצאת הרופאה , הגברת ד"ר ברקאי , ומסבירה לנו
בסבלנות רבה ובאריכות כל פרט ופרט על מהלך הניתוח . ובסופו של דבר היא מבקשת שנשב
על ידה במשך כל הלילה ונשמור שהילדה לא תרים יד לנגוע בעין במקום שהיא חיברה את
תעלת הדמעות שנקרעה( ע"י הציפורן של הכלב) .את מגן הפלסטיק עוד לא המציאו אחרת היא תאלץ לקשור לה את
הידיים , עד אחרי שהיא תתעורר מההרדמה. וזה יכול לגרום לה טראומה גדולה.
ישבנו אצל רונית במשך כמה ימים בתורנות , לא עזבנו אותה לרגע. ישראל לקח
חופשה מהצבא ,מאירה וורדה התחלקו בלילות , וישראל ואני, חילקנו את שעות היום .
בישיבה ליד רונית העברנו את הזמן ,בקריאת
ספורים, ישראל אמן במשחקי חוט ,לימד את רונית
שעשועי חוט, והכי חשוב שמירה
קפדנית שרונית לא תיגע בידיים בעין.
הניתוח הצליח במאה אחוז. העין חזרה לתפקד כרגיל , עבודת התפירה של ד"ר
ברקאי הייתה מושלמת.
עברו שנים רבות וידידות מיוחדת במינה נשארה בינינו. ובין משפחת גרנות.
מוטקה
