17.3.09 "לא נתפזר מקמייקל
הוא ממזר" כך הכרזנו בקול בהפגנות
נגד הספר הלבן בתהלוכות ה-1 במאי-גייזי
(באקראי פגשתי
באתר סנונית קתדרה - לתולדות ארץ
ישראל וישובה רשימה העוסקת בנציב העליון
הבריטי בא"י)
סר הרולד מקמייקל, הנציב העליון הבריטי החמישי
בארץ-ישראל (מארס 1938-אוגוסט 1944) אינו זכור לטוב בהיסטוריוגרפיה היהודית
והציונית. הוא הוחזק כעוין למדיניות הבית הלאומי, ותוך כדי שירותו בארץ הקצינו
עמדותיו והתרחקו מן השאיפות הציוניות - דבר שאירע לפקידים בריטים רבים. הוא התנגד
לגיוס מתנדבים יהודים מארץ-ישראל לצבא הבריטי אחרי פרוץ מלחמת-העולם השנייה, והיה
אחראי, בתוקף תפקידו, על ביצוע מדיניות 'הספר הלבן', בעיקר בתחומי ההגבלות על העלייה ועל רכישת קרקעות בידי יהודים. יש
הרואים בו אחראי במידה רבה לקיטוב ביחסי היישוב עם ממשלת המנדט בתקופת המלחמה .
במחצית השנייה של המלחמה שינה מקמייקל את
עמדותיו בשאלת עתיד הארץ. מחשבה מרובה וניסיון ממושך הובילו אותו למסקנה, כי 'הספר
הלבן', או כל תוכנית מדינית דומה, לא יוכלו לשים קץ לסכסוך בארץ-ישראל, וכי הפתרון
המעשי היחיד לבעיה הוא חלוקת הארץ .
במקביל לעמדותיו הביקורתיות על המדיניות הציונית היה מקמייקל
בעל ברית ליישוב היהודי בשאלת היחס למופתי ירושלים לשעבר, אל- חאג'
אמין אל-חוסייני, אף כי רובו של היישוב לא היה תמיד מודע לכך. עמדתו התקיפה
של הנציב העליון כלפי המופתי - כמו דעותיו בעניין חלוקת הארץ – לא נבעו, כמובן,
מסנטימנטים פרו-ציוניים אלא מתוך שיקול קר של האינטרסים הבריטיים במזרח-התיכון,
כפי שהוא הבין אותם.
העקביות חסרת הפשרות, שהפגין מקמייקל ביחסו כלפי
המופתי, ונכונותו להגן בלהט על עמדותיו, גם נוכח התנגדותם של שרים ופקידים בממשלת
הוד מלכותו, ניתן לומר בדיעבד, כי - בין אם היה זה מקרה ובין אם
לאו - הצלחתו של המופתי להימלט מידי הבריטים, בשנת 1937, ולהימנע מנפילה או הסגרה
לידיהם בשנים ,1939 ו-1945, סיפקה לבריטים
את הפתרון הנוח ביותר מבחינתם בנסיבות אלה. התחמקויותיו של אל-חאג'
אמין שחררו אותם מן הצורך להחליט על עתידו ולהעמיד את ההמלצות השונות במבחן
המציאות.
אחרי 1946 שוב לא ביקשה ממשלת בריטניה את הסגרת המופתי מן המדינות הערביות,
ששהה בהן, ולא רק מן הטעם שהסיכויים לכך היו קלושים. עקשנותו של מקמייקל, כך הסתבר, הוכיחה את עצמה פעם נוספת. ניתוקו הממושך
של המופתי מבסיס כוחו האמיתי, החברה הערבית בארץ, ערער במידה רבה את מעמדו. סיום מלחמת-העולם השנייה תרם אף הוא לתהליך
צמצום השפעתו של המופתי. האופציה של שיתוף-פעולה, או של איום בשיתוף-פעולה, עם
מדינות הציר
שוב לא הייתה קיימת עבורו. משום כך העדיפו הבריטים לראותו מהלך חופשי אך
מוגבל בהשפעתו על ערביי הארץ, מאשר לבקש את הסגרתו, צעד שעלול היה ללכד שוב את הערבים הפלסטינים סביב התמיכה בו ולהפוך
לסלע מחלוקת בין בריטניה לבין משטרים ערביים ידידותיים.
בשנים 1948-1947 התנגדה ממשלת בריטניה להקמת מדינה פלסטינית עצמאית באותו
חלק של ארץ-ישראל, אשר נועד לערבים על-פי תוכנית החלוקה. ההתנגדות נבעה בראש ובראשונה מן החשש שהמופתי יעמוד בראש
מדינה זאת , אף כי היחס הבריטי למופתי
הושפע רבות מעמדותיו במהלך מלחמת-העולם השנייה, ייתכן מאוד ששורשיה של המדיניות
כלפיו נעוצים היו במקמייקל ובעמדותיו הנחרצות.(לכן בריטניה תמכה בהסכם ישראל-ירדן לחלוקה בפועל של הארץ בין ירדן
לישראל כפי שהתבצע במלחמת העצמאות) ג.
הערת גייזי: המופתי שייח אמין אל חוסייני היה לאומן קנאי
וקיצוני חסר פשרות , תואר "המופתי" שימש לו איצטלא
דתית להשפיע ולהפיץ את השקפתו הפתלוגית
הלאומנית. לצערנו עד היום תארים דתיים
משמשים כיסוי וקידום להפצת לאומנות
קיצונית פתלוגית-בעיקר באיסלם ! אבל לא
רק....