ערמונים

זיכרונות ילדות 1949 – 1939

דן דגן

תוכן עיניים

תודות 3

פרולוג 5

בית סבא וסבתא 29

ערמונים 37

פרעות ביהודים 42

ללא צעצועים 51

בעלית הגג 61

בדידות,פחד,רעב. 73

הכומר אנדריי יוסף 85

דייסה חמה 113

רועה חזירים 119

צנחן אמריקאי 132

השיבה הביתה 147

געגועים לכנסיה 155

עליה לישראל 194

סוף דבר 200

תודות.

אני מודה לכל בני משפחתי היקרים שעודדו אותי, כל אחד בדרכו, להעלות פרקי זיכרונות מילדותי על הכתב.

אני מודה לכם על שעזרתם לי לאסוף את הכוחות הנפשיים שהיו דרושים כדי לפתוח מחדש את הגולל ....

הייתם לי מענה סבלני ואוהב ומשענת תומכת כאשר גברו לְבָטַי .

תודה לבני יוקי שהחזיר אותי אל מחוזות ילדותי לאחר שהניע ביוזמתו טיול שורשים בארצות אירופה לגלות שם את עקבות ילדותי.

תודה לבתי אורית על ההגהה הקפדנית . תודה מיוחדת על פיזור החששות ועל הערכת הכתוב ברגישות בוגרת ואוהבת .

תודה לבתי מיכל אשר עוד בהיותה ילדה קטנה וסקרנית בקשה עוד ועוד לשמוע ספורים מילדותי .

מעומק מבטה המשתומם והממאן להאמין נולד הצורך לכתוב את זיכרונותיי.

תודה לכולכם, תודה מיוחדת למאירה אשתי עבור רגישותה, הבנתה העמוקה והאוהבת והכתף הרכה והתומכת במשך כל השנים.

ותודה שעזרתם לי להתמודד פנים אל פנים עם המועקה של הזיכרונות ההם, שעזרתם לי להשלים ולהתפייס איתם תוך הבאתם לכתב.

פרולוג .

אודה, אני אחוז יראה מהולה מבוכה מסוימת להתחיל במלאכת הכתיבה...

אני רואה בכתיבה של ספר, בכתיבת חוברת זיכרונות או אפילו סתם סיפור חיים, עבודה כמעט מיסטית.

זו בעיני משימה גדולה ומחייבת, כי כל אשר ייכתב יישאר מעתה חרוט לעד ונישא על פני הזמן. מעתה, התהיות, ההגיגים הכמוסים ביותר שהסתתרו בחדרי לב כבר לא יהיו רק שלי. הם לא יהיו מוגנים ושמורים בחיקי ובשליטתי המלאה אלא נתונים לחסדי שיפוטם הרחום והאוהד או חלילה האכזר או האדיש של בני האדם.

כתיבה היא בעיני מעשה קסום.

כתיבה זו בריאה ומכאן קסמה הגדול .

הכתיבה מפיחה חיים במילים שנבחרו לבניית המשפטים.

כתיבה היא מטמורפוזה של זיכרון, של תחושה עמומה וכמעט שכוחה, כמעט מחוקה, של חוויה או של ריח או של טעם כל שהוא שאבדו בתהפוכות השנים. הכתיבה מפיחה בהם שוב נשמה ורוח חיות תוך שהיא דולה אותם מתוך ערפילי הזמן, מתוך תהומות הנשייה.

אלה הם זיכרונותיי, זיכרונות שאינם משים ואינם נמוגים, זיכרונות שאוחזים בי ולא מרפים ולא נותנים מנוח.

עתה הם לובשים צורה של מילים ומשפטים ומתפרצים מתוכי שכורים ומבולבלים מגאולתם הפתאומית.

כתיבה היא גם מתן ביטוי לזיכרון טעמה המלוח של דמעה שיבשה עלי לחי שכוחה ונעלבת על שלא נוחמה אז בזמנה, ועתה היא עדיין תובעת את עלבונה.

לכתיבת סיפור ילדותי הייתה השפעה עקיפה מבורכת, היא שחררה אותי במקצת מהמועקה המודחקת שהייתה תמיד נוכחת וחבויה בי. בלי משים, הכתיבה תרמה לכך שארפה במקצת מן החשדנות האובססיבית והמשמעת הפנימית הנוקשה שכפיתי על עצמי ושהתחייבו מהסכנות והחרדות שהיו המהות העיקרית של החיים בשנות המסתור בבלגיה בתקופת מלחמת העולם השנייה.

אכן אני מרגיש עכשיו הרבה יותר שלם ומפויס עם עצמי, יותר נינוח, זורם בקלות יתרה ובטבעיות פשוטה עם מהלך החיים. חדלתי מלנסות כל העת להשתלט על מהלך החיים שלי.

אני יותר פתוח אל החיים, אני מקבל אותם באהבה, בפשטות ובשלווה, בהשלמה, כהווייתם.

אני מקבל אותם כברכה מפייסת ומתקנת וללא כל שרידים של התחשבנות עם השנים שחלפו ועם המאורעות שהתרחשו בהן.

זו אם כן כתיבה שהיא גם תרפיה עצמית. האומנם ?

כל זיכרונות ילדותי מתגבשים עתה למילים שמנסות להכיל את מהותה של החוויה, מנסות להכיל אותה ללא הפרזה יתרה, להכיל אותה בצניעות ובמילים שרוצות להיות פשוטות ונוגעות ולא מלומדות מדי, במילים שרוצות להעביר רק את תמצית התוכן הרגשי כפי שחוויתי אותו כילד קטן, במילים שרוצות להגיע אל הקורא בלי חלילה לעורר רחמים.

רציתי להשאיר עדות, חייב הייתי להשאיר עדות, זה בער בעצמותיי.

כיצד להעביר תמצית של חווית ילדות באמצעות שפה ומילים של אדם בוגר ושבע ניסיון חיים ? כיצד לברור מילים שלא תפרקנה את קסם החוויה על התום שהיה בה, כיצד לברור מילים שלא תפצענה וגם לא תפגענה בחוויה האצורה ולא תתפרשנה היום למשמעויות לגמרי שונות ?

אני הרי מספר על פלנטה כל כך שונה ואחרת, פלנטה אשר זוועותיה לא מתקבלות היום כלל על הדעת, פלנטה ששחיקת השנים מתחילה כבר לטשטש את חדות האמת של העובדות שהתחוללו בה.

פלנטה שמרחק הזמן כבר מנסה לערער את עצם אמיתות קיומה. פלנטה אשר אט אט הופכת לעוד מושג היסטורי בשורה הארוכה של זוועות ההיסטוריה האנושית שלא לתפארתה.

ואם לא די בכל אלה הרי רבים הם המכחישים הפוליטיים או האידיאולוגים המנסים שוב ושוב לשכתב את ההיסטוריה על פי צרכיהם.

האם יהיה ביכולתן של המילים שנבחרו לספר את סיפורי ולמלא בהצלחה את המשימה הבלתי אפשרית הזו ?

האם יצלח ניסיוני המאוחר לשחזר עתה את החוויה הרגשית האצורה בי עוד מילדותי ? ואם יכשל חלילה הניסיון המגושם מעט לכלוא את החוויה הזו בסד של מילים ? ויצא שכרי בהפסדי.

כל אשר כתבתי כבר מופקע ממני והופך מיד לנחלת הרבים. מעכשיו מתחילה פלישה לא נשלטת אל פרטיותי ואל מסתורי נשמתי. מכאן ואילך מתחילה חדירה לא מבוקרת ל"אני" האמיתי שלי על חולשותיו ועל חסרונותיו. מעכשיו אני חשוף כפי שאני באמת, ולא כפי שהייתי אולי רוצה שיכירו ויזכרו אותי.

הדימוי העצמי שבניתי לי בעמל כה רב בכל שנות חיי ושדמיתי גם לחשוב שהוא אמנם מייצג אותי, דימוי אשר השליתי את עצמי לחשוב שהצלחתי להציב ולבצר כלפי חוץ כשומר על סף פרטיותי. מעתה דימוי זה כבר לא יועיל ולא ישמור ולא יגן עוד עלי.

האם הקורא יהיה מספיק עדין, רגיש ומתחשב בעת קריאתו? האם הוא יוכל להבין את תחושותיו של אותו ילד שבי המנסה לשלוט בפרץ המילים העולות עתה מנשיות הזמן כדי לשחרר את חוויות ילדותו ואולי בכך גם להשתחרר מהן ?

האם יוכל הקורא לשתול עצמו במציאות הבלתי אפשרית של אותן שנים ?

האם הקורא יהיה נקי מהסרקזם או מהלאות והרפיון בטיפול החוזר והנשנה ואולי אף כפייתי בסוגית השואה ?

האם הקורא של היום יוכל להבין את להט החובה המוסרית של כל השורדים למיניהם למסור את העדות שלהם, כל אחד בדרכו, למשמרת ההיסטוריה ולמשפט המוסר האנושי ?

שאלות אלה ורבות אחרות יכולות להסביר מדוע היססתי כל כך להתחיל את מלאכת הכתיבה.

עולמו הפנימי של כל ילד מורכב ממצבור של ערכים ואמיתות שהוא אוסף תוך כדי גדילה והתפתחות. זה בעצם מהותה של קליטת הערכים פרי חינוכו כפי שהילד מפנים אותם. זה הבסיס ממנו הוא לומד כיצד להתנהג. הוא לומד מה מותר ומה אסור, הוא יודע מי אוהב ומי מגן עליו ומי דואג לכל מחסור שלו. הוא לומד, כאקסיומה בהתחלה, שיש לתת כבוד למבוגרים, הוא יודע באופן מאוד כללי, שקיים איזה סדר, שגם הוא מחויב לו. הידיעה שאמנם מתקיים כזה סדר יציב וקבוע מרגיעה אותו ומאפשרת לו להתייחס באימון לסביבתו.

הילד בוטח בעולם הסדור שלו, הוא בוטח בו כי הוא מאמין שהוא יתקיים כך לעד. הוא מאמין כי גם מחר ומחרתיים ימשיכו לשמור עליו ולהאכיל אותו בדיוק כמו שהוא יודע בוודאות שגם מחר תזרח שוב השמש ויתחיל יום חדש. ודאות זו היא סלע בטחונו ואמונתו בסביבתו.

מה קורה לילד כאשר לפתע כל האמיתות שהיו עד עתה תשתית הסדר הטוב של עולמו מתמוטטות אחת אחרי השנייה? כיצד עליו לכלכל עתה את צעדיו בעולם בו ילדים מכים מבוגרים, בו מי שאמור להגן עליו ולדאוג לו אינו יכול יותר לעשות זאת. כיצד עליו להפנים את השינויים האלה ?

הוא לא מבין יותר, הוא נבוך וחרד כי שום דבר כבר לא ודאי וקבוע כפי שהיה.

המבוכה הולכת וגוברת ככל שביטחונו מתערער. המבוכה הופכת לחרדה וזו תהייה מעתה בת לוויה קבועה שתלך עמו במשך כל שנות המלחמה וכבר לא תרפה ממנו.

במשך תקופה ארוכה מאד התכחשתי והדחקתי את זיכרונותיי אלה מעברי. בניתי לי, באופן לא מודע, זהות רגשית וחווייתית חדשה שאמורה הייתה לתת לי מנוח ולהחליף את זו שנשאה את כל מטעני עברי.

סיבות רבות לבטח הניעו תהליך בלתי מודע זה ומבלי להתיימר להבין את כולן, יתכן והיה כאן רצון לברוח ולהתנער מהעבר, לברוח ולהתנער מכל אותם זיכרונות שנשאו בחובם פחד ורעב וחרדה דביקה וחונקת שאין לה קץ.

זאת הייתה חרדה מיוחדת, חרדה שנמשכה סביב השעון וסביב השנים. חרדה קבועה, מתישה, לוחצת כמו אבן כבדה המונחת על הלב, חרדה מעיקה.

מועקה שהלכה איתי לכל מקום, שנצמדה אלי כמו צל רודף, בכל רגע, כל העת בלי הפוגה. מועקה שלוחשת התראה מתמדת, לוחשת שצריך להיזהר, תמיד לחשוד בכל אחד, בכל דבר, תמיד לחשוד ולא להרפות ולו לרגע.

אין לך יותר ידיד שמותר לך, ולו רק לרגע, להתפתות ולרצות לקיים עימו קרבה חברית גלויה משתפת ומקרבת. לא תוכל יותר להאמין באף אחד, לא תוכל לשתף איש בסודך. לא, אף לא תעיז להשתעשע, ולו בהרהור, בבריחה רגעית מהשקר האפל שאתה נושא על כתפייך הצרות אל רגע גנוב של אמת.

לא, אתה לא יכול להרשות לעצמך שום חולשה.

אתה מתכנס בעצמך ברמה הבסיסית של יצר הקיום והוא בלבד יהיה מעתה מורה נבוכים שלך ולאורו תלך.

אתה חש יותר מאשר אתה מבין שאתה לבד, לבד כמושג אבסולוטי. אתה נרדף ונדחק ומתחפר בתוך הבדידות. הבדידות מתמזגת עם הפחד והופכת לישות קבועה כמעט גשמית.

אתה יכול לחוש בה, כמעט לגעת בה. הבדידות הופכת לבת לוויה קבועה ובאופן פרדוקסאלי הבדידות היא עתה הידידה היחידה שלך. אתה ישן איתה, מתעורר איתה, אתה עצוב או שמח ותמיד איתה, אתה לא משתחרר ממנה. אתה לא יכול אפילו לשכוח אותה ולו לרגע קט כי הבדידות זה אתה.

אני מניח שתקופה זו של חיי הטביעה בי קווי אופי הנגועים בהסתגרות מה בתוך עצמי, בחשדנות יתרה ובחוסר אמון בסיסי בזולת.

"ניסיון חיים" זה שצברתי עוד בהיותי ילד קטן הוא שעיצב אותי לטוב ולרע כפי שאני.

טבעי שנער ששרד ונותר בחיים אחרי המלחמה ישאף להתנער ולהתכחש מהדימוי העצמי הלא "מפואר" והלא מחמיא שדבק בו. דימוי כפי שהצטייר לפחות בעיניו אז, ושהיה שונה כל כך מהדימויים עטורי האומץ של הפלמ"חניקים הצברים שלא ידעו פחד ושהיו מודל לחיקוי והערצה.

נער צעיר, שכל עולמו עדיין בנוי באופן פשטני, עולם של שחור או לבן. נער שטרם השכיל לגלות את כל גווני הביניים הקיימים ולהעשיר בהם את עולמו.

נער כזה מפרש את העובדה שהוא הצליח לשרוד בחיים בתום המלחמה רק בזכות עורמתו ויכולת הסתגלותו המידית והממושכת לתנאי החיים במחבוא בזהות מזויפת. לא היה בעובדה זו, בעיניו לפחות, כל גילוי של גבורה או מעשה מפואר שראוי לספר אותו או להתפאר בו.

נער זה ירצה בכל מאודו, אולי לא באופן מודע, לשכוח ולהחליף את הדימוי העצמי הזה הלא מחמיא כפי שהצטייר בעיניו. הוא ירצה להזדהות עם זהות יותר "מפוארת".

דומה הדבר לרצות להחליף את תבנית נופי השמיים האפורים והעצובים מזיכרונותיו, מישותו, משם, מהניכר. לרצות להחליף אותם במטה קסם בשמי תכלת בוהקים משפע האור והשמש שבארץ. זה היה כמו לרצות להחליף את הפחד בגבורה, למחוק ולהעלים את הפחד ההוא מהזיכרון. יותר מכל היה כאן רצון להדמות לנוער של ילידי הארץ הפשוטים והישירים והנקיים מעכבות וחרדות.

היה זה ניסיון תמים וילדותי, ניסיון לא מודע ולא הכרתי. ניסיון להשתחרר מדימוי עצמי נמוך ומהיסטוריה אישית שונה כל כך מהנורמה המקובלת באותם ימים בארץ. זה ניסיון שאולי מנסה לתרץ ולהסביר, להבין היום, את הסיבות לאלם ולהדחקה ולבריחה הלא מודעת מזיכרונותיי ומעצמי במשך כל כך הרבה שנים.

ויתכן גם, וזאת מבלי שאמנם נתתי לעצמי דין וחשבון על כך או שהתעלמתי מהעובדה שלספר את סיפורי, לכתוב אותו, זה למעשה לחזור אליו ולחיות אותו בשנית והפעם בהכרה מלאה ובמודע.

לספר על עצמך זה לשחרר מידע, זה להיפתח בפני כל, זה לחשוף, זה להודות בזהותך האמיתית, זה גם לעכל באופן רציונאלי ובוגר את אשר אמנם עברת בילדותך. גם היום אני עדיין נזקק לכוחות נפשיים רבים כדי לשוב למחוזות אלה של ילדותי.

חשיפה של מידע כל שהוא על עצמי עומדת עד עצם היום בסטירה מוחלטת לתשתית הזהירות והחשדנות הכפייתית שסיגלתי לעצמי. חשדנות שרכשתי שלא מדעת בתוקף דרישות החיים בזהות כפולה, שאולה ומשתנה תדיר, בתנאי סכנה מתמדת במשך שנים.

יתכן ושרידי אותה זהירות קיומית מופלגת שהתחייבה בנסיבות חיים רדופי סכנות, ועוד בגיל כל כך צעיר, הם שהפכו עם הזמן לטבע שני שלי, לקווי אופי.

האם עלולים אמנם החשדנות וחוסר האימון שלי בזולת לחסום את שטף כתיבתי או חלילה לפגוע בכנותה ?

אני מניח שהיו עוד סיבות רבות לאלם שגזרתי על עצמי במשך השנים הרבות .

ככלל, המושג להיחשף, להיפתח, לגלות מעט מכמוסות ליבך היה זר לאווירה הספרטנית הקרויה "חלוצית" של ראשית שנות החמישים בקיבוץ.

הקשרים הבין אישיים היו מאד רדודים בקיבוץ, היו אלה קשרים פורמאליים בלבד במהותם. הציפייה הייתה שלא תחרוג מדפוסי המסגרת הפורמאלית "המקובלת" והמקובעת כפי שהתקיימה.

עיקר המאמץ היה מכוון לתפוקה ולהישגים חומריים שֶיֶשָרְתו את צרכי הקהילה. זאת הייתה בעצם דאגתה העיקרית ואולי אף הבלעדית של הקהילה. כל אשר מעבר לכך היה בגדר של מיותר או נחשב למותרות, ונתפס כלא חיוני, כלא תורם במיוחד לקולקטיב.

הייתה זו תפיסה מוטעית והבנה מוגבלת של מהות החיים וצרכיו הרגשיים של האדם. ההתייחסות אל צרכי החיים נעצרה במישור החומרי קיומי הבסיסי. הייתה זאת גישה מאד פשטנית שגם עלתה בהרבה קרבנות חברתיים ובעזיבות מיותרות של אין ספור אנשים טובים ומסורים. היה זה בזבוז ראוותני של מיטב האנשים שנטשו את הקיבוץ כי לא יכלו להסתגל אל הנוקשות החברתית ששררה בו באותם הימים. לא בכדי, כמעט כל אדם שני בארץ הוא עוזב קיבוץ.

אבל מה לעשות שכאלה היו האנשים, שאלה היו פני הדברים. הקהילה הקיבוצית התנהלה בהרגשה מתנשאת שלעולם ועֵד יעמוד לרשותה המאגר הבלתי נדלה של גרעיני נוער חלוציים שעלו באותם ימים גלים גלים כדי להצטרף אל הקיבוצים.

האם אבות הישוב הקיבוצי ומייסדיו נהגו מתוך רשעות או פשוט מחוסר ניסיון ? ולמי בכלל היה ניסיון בניהול קיבוץ באותן שנים ? או שאולי, נהגו כך מתוך שהעתיקו למציאות של הקיבוץ את ההווי היחיד שהכירו מבית הוריהם והוא הווי העיירה היהודית הקטנה ממזרח אירופה ?

החיים היו יחד עם זאת מאד פולשניים במהותם, בעיקר הפריע לי מחסור כמעט מוחלט של פרטיות.

עבדו ביחד, התקלחו ביחד, אכלו ביחד, אפילו השירותים היו משותפים. כולם ידעו אם אשתך בהריון או לאו, כולם יכלו אף להרשות לעצמם להעיר לך שמשפחתך טרם "תרמה" את חלקה לטבלת הילודה. כבסו לך את הבגדים, תיקנו אותם, משהו החליט בשבילך אם אתה זקוק לבגד חדש, בגד שלא אתה יכולת לבחור ביוזמתך ולפי טעמך.

הילדים היו "שלנו", משמע של הקולקטיב, לא רק שלנו בני הזוג. הם גודלו וטופלו במסירות במשותף בתנאים מצוינים בבתי ילדים אבל לא על ידי הוריהם. הם ישנו גם בלילה בבתי ילדים, לא בבית הוריהם. רק בשעות מאד מוגדרות נמסרו הילדים לידי הוריהם.

הכול היה מאד הגיוני ויעיל אבל גם מנוכר במידת מה, ללא ספונטאניות בלתי אמצעית. כזה היה הסדר שנקבע וכולם נשמעו לו והלכו לאורו.

המערכת הקיבוצית שלטה וחדרה והתערבה ללא כל מעצורים בכל תחומי החיים,

היא ניהלה והשפיעה למעשה על מהלך חייך, שלטה בכל פרט ופרט עד כדי מחנק.

האינטימיות הכפויה והגסה לעתים שכל אחד הרשה לעצמו בשם איזה חברותא מדומה יצרה מנגנוני התגוננות והצבת סייגים חברתיים בניסיון נואש לחסום ולגונן ולו במעט נגד אפשרות של חדירה נוספת של החברה הקיבוצית אל המעט שעוד נותר מפרטיותך.

מכאן, כפועל יוצא לאותה צפיפות חברתית עודפת, נוצר מצב די מוזר, דווקא של התרחקות והתבצרות סביב מעט הפרטיות שעוד נותרה תוך הצבת סייגים ברורים לתחום הפרט.

למרות הצפיפות של החיים בקומונה הקיבוצית בכל התחומים, למרות התלות ההדדית של כולם בכולם בכל דבר ודבר, מפתיע לציין שלא נוצרה כל הזדהות אמיתית ועמוקה בין חבריה למרות הקישור המשותף של כולם אל אותו גורל.

הקשרים עם הקיבוץ וההזדהות איתו לא היו עמוקים ומוחלטים ובמידה לא מעטה התבטאו בעיקר בהצהרות פורמאליות ומלומדות מן הפה אל החוץ.

מרבית היחסים החברתיים בין חברי הקולקטיב היו פורמאליים בלבד. זה אולי בלתי צפוי ומפתיע אבל כאלה היו פני הדברים.

במציאות המחוספסת והקשה של אקלים חם והרסני של עמק הירדן, במציאות של עבודה קשה ומפרכת לא נותר עוד הרבה כוח ומרץ כדי לטפח קרבה יתרה בין האנשים.

החיים היו קשים דיים ולא הותירו עוד כוח להתרפקות על זיכרונות עבר. ויתכן גם שהיינו שנינו, מאירה ואני, עדיין צעירים מדי ועוד לא בשלים מספיק להתמודדות משותפת עם העבר שלי, לפי כך לא הסתייע הדבר אחרי נישואינו.

בשנים הראשונות אחרי נישואינו לא התלבטתי במחשבות מורכבות. הכול נראה פשוט וסדור כמו החיים עצמם שזרמו בשלווה ובאושר. זה היה אך נוח וטבעי לא לרצות להיזכר, לא לרצות לשוב אל העבר ולהתבונן שוב בחור השחור .

כדי לא לאבד פרופורציה נכונה צריך לציין, לידיעה וכדברי רקע, שהבעיות האמיתיות היו המציאות החברתית והכלכלית הקשה בארץ בתום מלחמת השחרור וקליטת גלי העולים אחריה. הקיום הפיזי פשוטו כמשמעו היה קשה ולא הותיר הרבה מרווח של כוח ועניין לטפל מעבר לכך.

שנים אלה מתאפיינות בתנועת של מיליוני פליטים שמתרוצצים על פני ארצות אירופה. מיליוני אנשים שמחפשים עבר שנמחק ושהיה לחורבות עשנות. מיליוני אנשים שתרים אחרי בני משפחותיהם ומגלים שהם נרצחו רובם ככולם וקולטים את היקף האסון וחוסר התוחלת של עולמם הישן.

ישראל בראשית עצמאותה הייתה עדיין מותשת ממלחמת השחרור אך גם מסוחררת מניצחונה, ישראל הצעירה הייתה מצויה במצב כלכלי קשה, מדולדלת וחסרת כל אמצעים למשימת בנית הארץ וקליטת העולים הרבים.

לנוכח המחסור החמור הונהג קיצוב של מצרכי יסוד, "צנע", כפי שנקרא בפי כול.

הקיבוץ שלנו, אף הוא, היה עדיין תחת הלם כיבושו והריסתו על ידי הערבים שגלשו אליו ממורדות הגולן והגלעד במלחמת השחרור. ויכוח מר התנהל בין החברים אם הייתה זאת בריחה מבישה של הלוחמים, חברי קיבוץ מסדה, או התפנות חכמה ומסודרת ללא נפגעים שאפשרה אחר כך את שיקום הקיבוץ ובנייתו מחדש.

השאלה הקשה הזו הוכרעה אחרי שנים רבות כאשר משרד הביטחון העניק לבסוף את נס הקוממיות לקיבוץ מסדה ובזה הסיר את אות הקלון שריחף במשך כל השנים על הקיבוץ. בזה הושם גם קץ לויכוח.

אופק החיים היה מכוון אל מוטיב המחר, תקווה למחר יותר טוב. תקווה להחליף את השנים השחורות והאבודות של המלחמה בהווה חדש בהיר ומלא הבטחה, הייתה תקווה תמימה שאם רק נרצה מספיק חזק הכול ניתן, הכול אפשרי והרשות נתונה.

נוכל בעמלנו לשטוף את קללת העבר ולחיות במלוא העוצמה את ההווה ולהתמסר בכל הנשמה לבניית עתיד חדש אשר מכאן ועכשיו יהיה רק מבטיח וטוב .

חיינו מציאות של עבודה קשה וממכרת, חיינו בבולמוס של עשייה כדי להספיק ליצור ולבנות חדש תחת כל שאבד ונהרס.

החברים היו שותפים בלב ונפש לכל הישג, כולם התענינו והפיצו בחדווה כל שמועה טובה כדי לשתף בה את שאר חבריהם. הייתה זו מציאות מאוד תמימה אך באותה מידה גם סוחפת וממכרת.

המציאות הכלכלית בה חיינו הייתה קשה, כמעט כל דבר היה במחסור ולפי כך גם ניתן במשורה או שהיה כל כך נדיר עד כי לבסוף הוא נמחק מהתודעה. אכן, רבים היו הדברים במחסור.

אם לא די בכך שזו הייתה מציאות נעדרת מכל תפנוקי החיים, היא הייתה גם מאד מחוספסת ונוקשה ביחסים שבין החברים.

המציאות הנוקשה בה התנהלו החיים לא סייעה ולא עודדה ולבטח לא טפחה התהוות של רקמת קרבה רגשית יתרה בין החברים. היא לא יצרה את המצע הרגשי ולא את הרצון או היכולת להתעניין או להיחשף מעט אל עברם של פליטי מלחמת העולם שנקלטו בקיבוצים. באווירה מחוספסת כזאת לבטח לא היה מקום להושטת יד רכה רגישה ומנחמת. ואם לא הושטת יד אזי לפחות מעט אמפטיה או עידוד ?

יתכן והתנהגות זו ביטאה אי נוחות כללית לנגוע בנושא הרגיש הזה. אולי היה זה ביטוי מאוחר של ייסורי מצפון כל שהם או שפשוט, יתכן, וזה נראה הכי סביר, שכל אחד התרכז בקשייו הוא ולא נותרה בו אמפטיה לסבלות של האחר ?

היה קשה, אפילו קשה מאוד. באופן פרדוקסאלי, מה שניחם הוא שהקושי היה שווה לכולם, הוא היה המכנה המשותף המאחד את כולם.

כדי מעט לסבר את המשמעות של עומק המחסור ששלט בכול, אציין לדוגמא, שהיה מקובל באותם ימים ליישר מסמרים ישנים ומשומשים לשימוש חוזר! שַק ישן וקרוע שנמצא זרוק בחצר הקיבוץ הפך לשטיחון מפואר לפני מפתן הדלת והשרה תחושה של בית מפואר ועשיר.

החברים בקיבוץ התכנסו בתוך עצמם והתבצרו בקשייהם הפרטיים, ולא יכלו לאסוף עוד כוחות נפשיים כדי להתעניין גם בכאביהם ובמצוקותיהם של אחרים.

כך או אחרת נוצרה מציאות בה אנשים לא הראו נכונות יתר לשמוע או לחלוק עם אחרים את העומס הרגשי של סיפוריהם האישיים. לא עודדו או לא רצו את הקרבה היתרה שהייתה בהכרח נוצרת בכך, קרבה שהיא אכן תנאי הכרחי ליצירת אקלים של פתיחות ואמפטיה ראשונית.

החברים נמנעו מקרבה חברתית עמוקה מדי שעלולה הייתה להוביל למעורבות רגשית אשר תוליד בהמשך מחויבות אישית כלפי אותו אדם. הם נשמרו מאותה חמלה, מאותה תלות רגשית, נזהרו מהשלכותיה של קרבה מחייבת במערך החברתי הקיבוצי שהיה כבר מלכתחילה צפוף מדי.

מי יכול היה לחלום באותם ימים על קרבה חמה ומחבקת שתעודד חשיפה של מסתרי לב ותשחרר מעכבות של ילדות שנגזלה ? חברות שתוליד רוך והבנה שיחוללו שחרור של רגשות חבויים ודמעות כלואות שלא זכו להשתחרר עד עצם היום.

הרצון והצורך לְבָכוֹת את ילדותך הנגזלת נתפס כחולשה שאסור להתמכר לה, מותרות במושגי הימים ההם.

אתה חש, יותר משאתה מבין, שיש לכלוא את כל מטען זיכרונותיך סגור וחתום היטב מאחורי בריחי השכיחה. שצריך להפנות מבט נוקשה ומתעלם קדימה ולא לרחם יותר על עברך. צריך לבנות מציאות חדשה ולהאמין בה אמונה מלאה, להתמסר אליה בכל הלב עד כדי התמכרות.

בהתמודדות הזאת אתה נעשה נוקשה יותר ויותר כלפי עצמך, נוקשה מסוגר ומנוכר.

כאן מתחיל בשבילי מחזור שני של אותה בדידות מפורסמת, הפעם בדידות רגשית וחבויה, בדידות מרצון בה אתה נועל על עצמך במודע את עולם זיכרונותיך כי לא נמצאה באותה עת אוזן קשבת ומבינה וחפצה לשמוע .

וכך חלפו השנים והשגרה של החיים השליטה שלווה ורוגע, עד כי לעתים התחלתי כבר להאמין במציאות החדשה שהייתה לי כסם מרגיע מפנק וגם ממכר.

ולעתים אף חשבתי, או שהיה לי נעים כך לחשוב, שכל כל מטען זיכרונותיי אולי כלל לא היה ולא נברא, אולי רק חלום רע היה ?

המשפחה שלנו הלכה וגדלה, אורית ומיכל, בנותינו, נולדו. התמכרתי לחוויה של גידול ילדיי. הופתעתי מהאהבה העצומה שיכולתי להפיק מעצמי. שמחתי לכל הישג של ילדיי, כל אלה הפכו לחוויה ממכרת מרנינה וחדשה ומרכיב חשוב בהתהוותה של שלווה מרגיעה ומפייסת.

אלפי רגעי אושר טווים את הקשר העמוק אל ילדיי ומחוללים משמעות חדשה למושג המשפחה.

חוויתי בעונג את האושר השלו של חיי משפחה מתרחבת.

זה היה כעין פיצוי מאוחר על כל החֶסָרִים שחוויתי בילדותי ושעדיין אותתו אלי מדי פעם מיני תזכורות סמויות על כל הטוב שהחסרתי ושנמנע ממני בילדותי.

שתי החוויות המשולבות האלה עשו אותי לאבא דאגן אולי קצת יתר על המידה, מסור לילדיי באופן קצת כפייתי. טוב שמאירה אשתי ידעה לאזן זאת בגישתה הטבעית והבריאה לחיים.

הקריאות "אבא", הראשונות ששמעתי מילדי עוררו בי שמחה ואושר. אך מעבר לשמחה ולהתפעמות מהישגו של הילד בשלב זה של התפתחותו, הקריאה אבא הרעידה בי מיתר רגיש נוסף. הייתה זו כמו צביטה שבאה מעומק הלב, תזכורת למה שהחמצתי. כל כך מעט זכיתי אני לקרוא לאבי אבא, וכל כך רציתי עדיין לומר את המלה "אבא" שוב ושוב.

קריאות ילדיי, "אבא, אבא", נשאו עבורי משמעות רגשית דו ערכית, מחד משמעות של שמחה ואושר ומאידך געגועים ועצב ותחושת החמצה על שלא זכיתי אני לקראו כך לאבי ולהכירו יותר.

לא פעם שאלתי את עצמי, אם גם בתור אדם מבוגר אתה ממשיך להתחשבן על כל שהחסרת ושנמנע ממך בילדותך ? מסתבר שכן.

מכל מקום, לקח לי די הרבה זמן לקבל את הקריאה "אבא" כפשוטה. עד היום הצליל והמשמעויות הנוספות החסות בצילה של המילה אבא והמסתפחות אליה יקרים לי. גם היום הם עדיין ומעוררים בי הרהורים נוגים.

כשנולד בננו יואל התווסף לשמחה ולאושר גם המימד של הבטחת המשך קיומו של שם משפחתנו דרך שרשרת הדורות הבאים. בפירוש לא הייתי אדיש להיבט זה, ראיתי בהיבט סובייקטיבי זה ביטוי והוכחה לכישלון כל תחזיות תורת הגזע הגרמנית. ראיתי בתינוק הזכרי הישג ותרומה צנועה שלי לניצחון על מזימת החיסול של היהודים, התרסה אישית נגד כל מזימות הגורל לקטוע את שרשרת הדורות של משפחתי. זאת לא הייתה אובססיה שבערה בעצמותיי אבל אני מודה שמדי פעם גם חלפה מחשבה זו במוחי.

התמכרתי בהנאה לשלווה שנבעה מחיי משפחה מאושרים. רוגע בוטח שמקורו, בין היתר, בקצב הנינוח של חיי שדה וחילופי עונות חקלאיות צפויות מראש. גם העבודה היום יומית הקשה אך הסוחפת והתחושה הנעימה של היותי שייך וחלק מהעשייה המשותפת של כל הקהילה תרמו את חלקם לרוגע ולסיפוק.

כל אלה חברו יחדיו ליצירת מציאות נינוחה מעודדת ויציבה.

בלי להיות כלל מודע לתהליך שהתחולל בי נהניתי מאוד מתוצאותיו, אהבתי את השלווה.

הייתי מודע שאכן התחיל כאן פרק חיים שנשא בחובו ניחוח של יציבות נינוחה.

האמונה התמימה בעתיד יציב וטוב, האהבה והשלווה, כולם חברו יחדיו וחוללו אווירה של פתיחות ורוגע בחיק משפחתי. אווירה שכרסמה אט אט את הסגירות המופלגת שלי והמעצורים הכפייתיים מפני פתיחת צוהר אל העבר. הנינוחות המשפחתית, האמון והחמימות שביחסינו החלו להמיס לאט אבל באופן עקבי את החשדנות והסגירות שלי.

בהתחלה, כאשר עורו זיכרונותיי מתהומות העבר הם היו מהוססים וספקניים, ממאנים להאמין שהגיע העת, עדיין גוררים רגל מתוך רפלקס מותנה, אולי מתביישים?

בהמשך, כאשר ראו כי טוב, כי דבר טוב קורה לכולנו בחשיפתם, הם גברו והפתיעו אותי בעוצמתם שכלל לא נפגמה מהאלם ארוך השנים שגזרתי עליהם. הם רגשו אותי בחיוניותם ובעוצמה שנותרה אצורה בהם הרבה מעבר לכל מה העליתי על הדעת.

התגברתי על חששותיי שדברי לא יובנו כהלכה. התגברתי גם אחרי לבטים לא מעטים על הצורך הכפייתי תמיד לחשוד ולהסתיר. כן, התגברתי על כל אלה בזכותה של מאירה איישתי. היא הוכיחה לי ברגישותה הטבעית ובהבנתה האוהדת ובעיקר באופן הטבעי בו היא מקבלת את חוויות ילדותי מימי מלחמת העולם השנייה שהגיע כבר העת לספר.

הביקורת השטחית והמרושעת שהייתה הנפוצה על "ההליכה כצאן לטבח", משמע שהיהודים הלכו אל מותם ללא כל התנגדות במחנות הריכוז. הביקורת הזאת פסקה ובמקומה החלה התייחסות יותר מבינה ומעמיקה למה שקרה להמוני היהודים חסרי הישע אל מול מכונת ההשמדה המשומנת ומתוחכמת והזדונית שפעלה באירופה.

האם התהליך הזה היה יזום והוא הבשיל כאשר נודעו יותר פרטים שחשפו את האמת ? האם החלו להבין את ההשלכות ההיסטוריות של האשמה הזדונית של הליכה כצאן ?

האמירה האומללה של "הליכה כצאן לטבח" הייתה שקולה למשפט שדה חפוז, לא צודק ובעיקר חוטא לאמת. האם נוצרה בארץ הנכונות לשמוע גם את הצד המואשם כביכול בפחדנות וברפיון ידיים ?

עם היוודע היקף האסון של השואה נרתעו מהאמירה המעליבה והיהירה וחזרו לבחון את הנושא כולו ביתר אחריות וביתר היצמדות לעובדות.

על כל פנים, הוסר ה"טאבו" והנושא נפתח לשיקול דעת נוסף ולהתייחסות מעמיקה. ככל שהפנימו יותר את האסון שקרה שם במחנות המוות פסקה התגובה הרדודה. הציבור בארץ נרתע ביראה מהמימדים המפלצתיים של השואה, הוא חש שאין לאיש הזכות המוסרית לשפוט מציאות כל כך מטורפת עד שאינה כלל שפיטה במושגי משפט האדם.

החלה ריאקציה באשר להבנה של נושא השואה כפי שנתפס בראשית שנות החמישים. חשיבה הרבה יותר מקיפה ומעמיקה תרמה לתיקון של הדעות הקדומות ולהעמדתו של הנושא באורה של האמת. היה זה כעין תהליך של רהביליטציה מאוחרת ותיקון עוול.

עריכת משפט אייכמן תרמה רבות לחשיפה ולהעלאת הנושא על סדר היום הציבורי בארץ כולה. יתכן והמשפט השפיע השפעה מכרעת להפנמה הרגשית של השואה, הפנמה שהולידה לבסוף ההתייחסות מבינה ומזדהה. היא גרמה לצמצום עד כדי ביטול של האשמה הפזיזה המתנשאת וגם הרדודה של ההגדרה "הליכה כצאן לטבח".

האם גם בדעת הקהל החל שינוי בהתייחסות אל אות הקלון שהודבק למובָלִים אל מותם כצאן לטבח ? האם הביקורת הסמויה, הלא מבוטאת בקול אבל צורבת ומעליבה שיוחסה לשארית הפליטה אמנם פסקה ?

האם היה זה רק פרי דמיוני שנטלתי על עצמי חלק מאותה אשמה קולקטיבית הנוגעת בעקיפין, משום מה, גם לסיפורי האישי הצנוע והנטול כל סממני גבורה כפי שהשתקף בעיני באותם הימים ?

היום, בהביטי לאחור אל אותן שנים אני מנסה להבין, אני שואל את עצמי, מה יכול היה ילד בן עשר לחולל? ואם כך, מדוע ראיתי גם את עצמי נושא את הקלון המדומה של אי תגובה וחוסר התגוננות אל מול מכונת ההשמדה הנאצית ?

אין לי תשובה חד משמעית לשאלה הזו עד עצם היום.

כאלף עדים תעיד עובדה זו ותוכיח שוב, כי הרוב באשר הוא רוב, אינו בהכרח צודק בחרצו את משפטו.

יש דברים שהם כנראה לא שפיטים. לא שפיטים, כל עוד לא חלפו שנים רבות של זמן והתרחקות רגשית מהאירועים. לא שפיטים, כל עוד אבק ההיסטוריה טרם שקע וכיסה במעטה עבה של זמן מפייס ומזכך את העובדות הנוראיות שהתחוללו.

לא שפיט על ידי אנשים שלא חיו את אותה מציאות ולא יכלו כלל לדמיין את העומק והתחכום של מזימות תעשיית הרשע והמוות הגרמניות.

אפתח כאן סוגריים כדי להתעכב מעט כיצד התנהלה החברה הקיבוצית ביחסיה אל חברי קיבוץ חדשים פליטי השואה.

באותן שנים הייתה זאת נורמה די מקובלת שכולם הולכים באותו תלם רעיוני. כולם קוראים את אותו עיתון וכולם חברים באותה מפלגה ומצביעים כמובן, בשיעורים של מאה אחוז, לאותה מפלגה. היינו כולנו עדר ממושמע ש"פעילי התנועה" דאגו להתוות לו את הדרך "הנכונה והטובה " בה יש ללכת.

כל עוד היית ממושמע ומקבל את הדרך הרעיונית המוכתבת הכול היה שפיר. ואם סטית או אפילו רק פקפקת ושאלת שאלות, אזי נחשבת מיד לאויב. למשל, הניסיון התמים להיות מנוי על עיתון אחר מעיתון "דבר" האגדי שהיה עיתון מטעם, ניסיון זה הובא עד להכרעת אספת הקיבוץ וכמובן נדחה שם פעם אחר פעם.

בהומור קראנו לתופעה, דיקטטורה רעיונית או במילים אחרות חשיבה בגובה דשא, משמע כולם היו צריכים להיות בגובה אחיד עם הקו הרשמי ומי שהתרומם קוצץ מיד.

איש לא העלה על הדעת לערער על הדרך שהוכתבה. צריך היה אומץ רב כדי להביע ביקורת או ספק או אפילו לסטות סטייה קלה מחיק הקונסנסוס המקובל.

מה לעשות שסדר היום של מוסדות המפלגה לא כלל כל התייחסות מיוחדת אל סוגית פליטי השואה למרות שרבים מהם נקלטו אז בארץ.

אם כן היה משום שיקום של פליטי השואה שחיו בקיבוצים הוא היה עקיף, שיקום שלא מדעת, שיקום דרך שגרת החיים. לא הייתה כל התייחסות מיוחדת לאותם אנשים או יוזמה המכוונת מלמעלה לנושא המיוחד הזה. החשיבה הייתה די סְכֵמאטִית, כל עוד פליטי השואה עובדים ומשתלבים, לפחות על פניו, בחברה הקיבוצית, משמע שלא קיימת בעיה. כל שעברו, כל שסבלו נותר לפי כך כלוא בסתרי ליבם. רובם לא זכו למצוא את הנחמה ואת הפיוס מתוך יוזמה פעילה של החברה בה הם חיו. אם הם השתקמו זה היה בדרכם הם, מכוחם בלבד.

טקסי יום הזיכרון לשואה ולגבורה צוינו באופן מכובד ובנוכחות כל הקהילה ונוהלו ברגש רב.

מעמד הדומייה של כל הקהל, הורדת הדגל לחצי תורן לזכר קורבנות השואה, ההתייחדות עם המיליונים שנספו ועצם העלאת זכר תקופת מלחמת העולם השנייה, כל אלה מאוד רגשו אותי. לפחות באותו יום היה נושא השואה לגיטימי ואף רצוי ומועלה על נס.

אני זוכר. אנו עומדים מכונסים ברחבה לפני בית התרבות. כל הקהילה מתייחדת עם הזיכרון והכאב. כולם באו, כולם עומדים בדומיה ומכבדים את המעמד. כל משפחה על כל ילדיה מצטופפת במקבץ של דורות סביב המשפחה המייסדת. בלי להבין מדוע ולמה הם מחפשים את הקרבה, את היחד, של המשפחה המורחבת. סוג של תגובה לא מודעת, מי ידע ומי יבין את שורשיה האפלים ?

גם הילדים הקטנים חשים באווירה המיוחדת וחדלים מלהתרוצץ, כולם מתלחשים וממתינים לתחילת הטקס.

אני עומד עם משפחתי בקרב הקהילה המתייחדת כולה בדומיה מעיקה. אני מאוד מתרגש במעמד הזה. אני נותן למחשבותיי דרור לנדוד, אני מתמכר, כמעט בהנאה ליגון ולגעגועים שמתעוררים מתוך ההתייחדות הדמומה והמחבקת. זיכרונות העבר עולים ומציפים אותי תוגה.

זיכרונותיי מתעוררים, תחילה בהיסוס מה, בהמשך הם גוברים ומתפרצים בשצף ומביאים אותי לידי התרגשות שכמעט משתלטת עלי.

הרגשתי את עצמי מאוד מעורה במהות הרגשית של הטקס, זה מאוד נגע לי, עטף את כולי. זה ענה על צורך מאוד עמוק ומשמעותי ששכן בי. המעמד ריגש ועורר בי נשכחות שהרעידו בי נימים נסתרים ורדומים. אך הפעם היה זה בהבדל מהותי, לא עוד הילד הקטן ההוא המבוהל וחסר הישע !

מעמד הדומיה של כל הקהילה ביטא כבוד והכרה למה שקרה.

היה זה מעמד מרגש ומזכך המעלה על נס גם את הגבורה

שבהעדר גבורה. גבורה ללא מעשי גבורה, הגבורה להחזיק רק מעמד בלי לאבד את השפיות, גבורה לא להישבר ולהמשיך לחיות, כן, רק לחיות ולא יותר מזה. אותה גבורה שאפשרה אחרי המלחמה לאותם שברי אדם לקוות ולהאמין ולמרות הכול שוב להתחיל בחיים חדשים.

המעמד המכובד של טקס יום השואה והגבורה עודד ועורר אצלי את ראשיתו של התהליך של פתיחת פתח צר אל עברי.

אווירת התוגה, אווירת ההבנה וההערכה, ההכרה בגבורה שהייתה דרושה בימי המלחמה כדי רק להישאר בחיים החלה להמיס את הסגירות והחשדנות שלי.

בטקס הייתה אווירה שהקרינה אמפטיה וקבלה של העובדות בלי לשפוט אותן. אווירה שיצרה את המצע הרגשי ממנו קלחו לאיטם בקילוחים דקים והססנים הסיפורים הראשונים שספרתי למשפחתי.

עם הספורים באו ההתרגשות והדמעות הראשונות שפילסו לעצמן, סוף כל סוף, נתיב גלוי. היו אלה דמעות שניסיתי אמנם לדכא ולהסתיר. על אף המבוכה שהן גרמו לי היו אלה דמעות של הקלה ונחמה ופיוס.

ביום השואה הוקרנו תוכניות רבות בטלוויזיה שסיפרו על תהפוכות הגורל שפקדו אנשים רבים בימי מלחמת העולם השנייה. קטעים לא מעטים הזכירו לי את סיפורי האישי שממנו התחלתי לספר למשפחתי תוך סערת רגשות עמוקה.

אני זוכר היטב את תגובתה של אורית, בתנו הבכורה, ובהמשך יותר מאוחר גם של מיכל בתנו השנייה, ששאלו בתמימות טהורה לאחר שסיפרתי להן חוויות מאותן שנים, "אבא, האם זה רק סיפור או שבאמת כל זה קרה ?". אכן הדברים שלא מתקבלים על הדעת קרו שם.

מאירה והילדים עודדו בעדינות רבה את ניסיונותיי המהוססים והמיוסרים לספר קטעי זיכרונות. אני חששתי מאוד שלא אשלוט בעצמי ולא אעמוד בסערת רגשותיי.

עם הזמן התחלתי גם להבין שמוטלת עלי אחריות אישית ומחייבת שאת המסע שלי בזוועות מלחמת העולם השנייה עלי לספר.

לספר, הגם שהיה זה רק מסע משיק בלבד לזוועה הגדולה של מחנות המוות.

לספר, למרות שהיה זה "רק" מסעו של ילד קטן אחד, אחד מתוך אולי מיליון ילדים שנרדפו וניצודו כמו חיות, ילד אחד שהוסתר מהגרמנים ולמזלו נותר חי.

חשוב היה לספר ולו רק סיפור אחד, סיפור אחד שֶיִוָותֶר לעדות מתוך רבבות הסיפורים שהתרחשו. חיוני להותיר עדות, להותיר תרחיש שהיה. הדעת אינה מקיפה ואינה בנויה להתמודד עם מספרים של רבבות קרבנות, עם הררי עצמות של מאות אלפי בני אדם שהומתו. מאידך, סיפורו של ילד אחד בני אדם יכולים להבין ולהקיף בתפיסתם. עם סיפורו של ילד בודד אחד ניתן להזדהות רגשית.

בני אדם יכולים לכאוב את כאבו של ילד אחד, הם לא יכולים להקיף ולעכל, למרות רצונם הכן, את המשמעות הבלתי נתפסת של רצח של מיליון עוללים רכים וטהורים.

בני אדם יכולים להתמודד עם המוות כאשר המוות מתנהג כמו החיים עצמם, כאשר הוא מופיע באותו בקצב של התחדשות החיים, כתופעת טבע, חלק ממחזור החיים.

מוות המקיף עשרות או מאות של בני אדם נתפס כאסון כבד, אבל כאשר הוא מקיף מיליוני אנשים, כאשר הוא האידיאולוגיה של משטר והופך לתעשיית חיסול משוכללת, אזי הוא יוצא מהפרופורציות שבני אדם מסוגלים בכלל להכיל. אזי הוא הופך לבלתי נתפס בכלל.

סיפור הוא אמין ומתקבל על הדעת כל עוד עלילתו מצומצמת ומקיפה דמות מרכזית אחת או כמה דמויות בודדות, זה מימד של הפרופורציה שמרבית בני האדם יודעים להתמודד איתה ולהזדהות איתה.

ספור מעורר אמון אם הוא מסופר על ידי אדם מוכר או אף בן משפחה.

התפתחה בי הכרה ומחויבות ברורה שאני חייב להעביר לילדי ודרכם אל ילדיהם את סיפורי האישי.

לא להסתפק בהעברתו כסיפור בלבד אלא כספור הנושא עמו מוסר השכל לעתיד לבוא, כספור של התנסות החובקת את ההתמודדות עם הרשע בהתגלמותו.

כל זה במטרה אחת ויחידה, למען ידעו ויזכרו.

הנחה ותקווה היא, שבמעשה הכתיבה של סיפורי, איך שהוא, דרך חווית הקריאה וההתרשמות הרגשית, הדברים גם יחלחלו אל המודעות ואל הלב ויעוררו חשבון נפש.

ואם אכן כך יקרה, וכל אחד מכם קוראים יקרים, בין אם הוא עודנו ילד ומחר כבר מבוגר, כאשר יעמוד הוא בבוא היום אל מול ילדיו והוא ירגיש חובה מוסרית לספר להם את סיפורי. וכך אם מדור לדור יקרה, אזי לא יעלם הסיפור ולא יפוג תוקף מוסר ההשכל אשר מקופל בו. באשר לי, אדע שעמלי לא היה לשווא.

אני מיחס חשיבות רבה להיבט של "לזכר". זו צוואה זועקת מדמם של כל אלה שלא זכו לספר את סיפור אובדן חייהם. הם הומתו משום שהיו יהודים, סיבה כל כך לא נתפסת.

לנוכח מימדי ההריגה, לנוכח האידיאולוגיה הגזענית להמית עם, אסור לעבור לסדר ומצווה מוסרית היא לזכור ולהזכיר.

מצאתי נחמה ועידוד במשפחתי כאשר ראיתי את העניין וההזדהות שדברי עוררו בהם.

הגם שסיפרתי בהתחלה רק קטעי קטעים בודדים, עדיין עוד חושש ומהסס להכביד בעודף פרטים, מתמצת ומצמצם שלא מרצון ולא מדעת את פרטי הספור והיקפו, תמיד נשמעו דברי בחרדת קודש ובהזדהות מלאה.

אני תפילה שדברי אלה יהיו "יד" צנועה, יד מזכירה וגם מתריעה לדורות הבאים, שילדי ילדיי ימשיכו ויספרו גם הם לילדיהם, שאותו סבא דן, זה שכותב ממקור ראשון ובגוף ראשון, הוא איש שאפשר בהחלט לסמוך עליו, שאלה דברי אמת ושכל זה אכן קרה, וזה לא איזה סיפור דמיוני שהומצא.

אני תפילה שדרך סיפורי הדל והשולי אולי, אוכל בכל זאת להמחיש ולתאר את הזוועה הבלתי נתפסת בהיקפה כפי שפגעה בילדים כה רבים.

אני תפילה שהדורות הבאים יבינו שהזוועה יכולה לשוב חלילה ושוב לפרוץ באקלים פוליטי או דתי מתאים, לפרוץ אצלנו בארץ או אצל אחרים בארצותיהם.

אני מבקש לתרום ולו במעט, דרך סיפורי האישי, כדי שתבינו ותזכרו את מגבלות הכוח, תזכרו את מגבלות השימוש בהפעלת כוח על אחרים, תזכרו את הגבולות המוסריים בהגבלת חופש האדם.

תזכרו להיות רגישים לפגיעה בחירותו וכבודו של האדם גם כאשר הוא שונה ואחר מכם. זה יכול לפעמים להיראות לכאורה שימוש בכוח גם מסיבות מוצדקות או אף הכרחיות אך באופן או בעוצמה לא ראויים. תמיד חלה חובה מוסרית על כל מעשינו גם נגד הגרועים שבאויבינו.

אשרי האדם המתלבט תדיר במוסריות דרכו בחיים.

נזכור אנו את מחויבותנו כבני אדם ובני תרבות להיזהר בכבודם ובחירויותיהם של בני האדם האחרים, כי הרי אלה הנכסים היקרים ביותר ולעתים הבלעדיים שלנו.

בצלם הרי נבראנו.

עם שהתנסה בפגיעה וברדיפה רק משום שהיה שונה, חייב בכפל רגישות וזהירות מופלגת על מנת ששיכרון הכוח והעוצמה לא יעבירו אותו על דעתו ועל מוסריותו .

נזכור זאת כדרך חיים וכתרבות חיים.

הבית של סבא וסבתא.

אני לוקח אתכם איתי לארץ מולדתי, לאוסטריה.

בארץ אוסטריה, בשנת 1932, נולדתי. שם נתנו לי את שמי, קונרד לבית הברקורן. (Konrad Haberkorn).

העיר ווינה, בירת אוסטריה, העיר בה נולדתי, הייתה באותם ימים, לפי מה שספרו לי, עיר שמחה קלילת דעת תוססת ורוויה חדוות חיים. בירת הוואלסים השמחים והסוחפים בסחרחרת עליזה, בירת המוזיקה הקלה והאופרות המפורסמות. עיר של נשפים ושמחת חיים החוגגת סביב כוסות יין צעיר של בציר חדש.

בירה של ארמנות מרשימים זכר לקיסרות שהייתה פעם מפוארת. בירה של גנים ציבוריים יפים הפזורים בחן בכל השכונות, ערוגות פרחים מוקפדות, דשאים מטופחים ומזרקות שופעות מים מתוך פסלים יפיפיים. בגנים נגנו התזמורות מוזיקה של מצעדים סוחפים להנאת העוברים ושבים ובמיוחד לשמחתם של הילדים שצעדו לצליליהם. אווירה של עולם פתוח, שמח, ומאוד מטופח ונקי. כל החלומות אפשריים והרשות נתונה לחלום על חיים טובים. התרבות פורחת וסדר וניקיון שולטים בכל. פריחה חברתית ותרבותית מתקיימת ומקרינה גם על היהודים שחיים בווינה.

אני זוכר את הבית של סבתי שיינדל ושל סבי מאייר כבית משפחתי.

בבית הזה מתחילים זיכרונותיי הראשונים. שפע של אהבה ופינוק לוווּ את ילדותי הרכה. יש בכוחן של סבתות לאהוב כל כך שכלל לא הרגשתי שאני לא נמצא אצל הורי. סבא מאייר היה אומנם קפדן יותר, היה בו מהריחוק שהקרין סמכותיות. סבי היה יהודי גבוה ורזה ולי כילד קטן הוא נראה ממש נישא מעל וסמכותי מאוד, משדר קפדנות ומשמעת אך מבלי לבטל את הרוך הגמלוני מעט שהסתתר בו. סבתי הייתה התגלמות טוב הלב, טורחת תמיד, מסדרת מנקה ודואגת לכולם, מקרינה אהבה שופעת ללא מיצרים. אישה רגישה ועדינה ובעלת דעות חברתיות מגובשות היטב משלה. אישה ערנית ומודעת לכל שינוי פוליטי שמתחולל סביבה ועוקבת אחריו בעניין ובמעורבות אישית מבעד לקריאה בעיתונים.

הורי התגרשו כאשר הייתי עדיין תינוק ומסיבה זו גדלתי בביתם של סבי וסבתי. אבי יוליוס הוא בנם של סבתי וסבי. לאבי היו עוד שתי אחיות, דודותיי, רוזי ואירמה.

אני יודע, יותר מסיפורים אבל וגם מהמעט שאני זוכר, שאימי התגוררה בדירה הסמוכה לזו של סבי וסבתי, ממש דלת ליד דלת. לפרנסתה היא עסקה בהפעלת בית מלאכה קטן לסריגה ממוכנת. אימי הייתה מאד דאגנית וחרוצה וטרחה ללא קץ ולאות לפרנסתה. איני זוכר הרבה פרטים ממנה, אם בכלל.

אני זוכר את דירתה של אמאי, את הדלת החומה הסגורה תמיד והחלון המסורג שפנה אל הפרוזדור החיצוני שהוביל אל דירתה של סבתי. פרט זה נעוץ היטב בזיכרוני משום שכל פעם שיצאנו או שבאנו לדירה של סבתי עברנו למעשה לפני דלת דירתה של אימי. אני זוכר את המבטים הסקרניים שהגנבתי לתוך החלון כדי לנסות משם להבחין בצלליתה של אימי מבעד לוילון הלבן שכיסה את החלון ואטם בפניי את הנעשה בפנים הדירה.

אני לא זוכר הרבה יותר מזה. אין לי זיכרון ולו של אירוע אחד שהדלת החומה הזו הייתה אי פעם פתוחה לפניי. ידעתי שמאחורי אותה דלת חומה נמצאת אימי, זו הייתה ידיעה בלבד, לא זכורים לי געגועים או ביטויי כמיהה למגע ולחיבה. כנראה שהופרדתי מאימי בשלב מוקדם מאוד של התפתחותי משום שלא נותר לי כל זיכרון ברור וממשי ממנה כאם. איני זוכר חיבוק או נשיקה או מגע או ריח, פשוט כלום. אני מעז לומר שאימי הייתה אבסטרקטית לגבי. זו אינה ביקורת או התחשבנות מאוחרת על החלל הריק שקיים אצלי לגבי דמות האם. אם כן הדברים נאמרים כציון של עובדה.

משום המתח שליווה כנראה את הגירושין של הורי שררו יחסי טינה והאשמות לרוב כלפי אימי במיוחד מצידה של סבתי, וזו כנראה הסיבה מדוע לא נהגו להפגיש אותי עם אימי או להזכירה לטוב או שמא היו עוד סיבות אחרות שלא נודעו לי עד עצם היום הזה.

אבי היה בניגוד לאימי אדם שופע שמחת חיים וחוסר דאגה ואף ניתן להגדירו כמעט קל דעת, הוא אהב מאד את החיים הקלילים והשמחים של וינה. בשלב זה של זיכרונותיי הראשונים, אבא שלי היה כבר נשוי נישואין שניים עם טֶמִי. הם התגוררו ברובע מרוחק מבית סבתי כך שהתראינו רק לעתים רחוקות.

נדמה לי, וזאת בראיה לאחור, שעבור הוריי הייתי יותר "הילד" מאשר ממש ילדם הקרוב עם זהות רגשית וחווייתית הנובעת ממגע יום יומי רצוף. שניהם היו כנראה טרודים, אימי לפרנסתה ואבי בנישואיו החדשים ואני לפיכך גדלתי בביתם של סבי וסבתי.

מכל האמור, גדלתי אצל סבתי וסבי באווירה מאוד אוהבת ולא הרגשתי כל תסכול או עצב מהיותי מופרד מהוריי. בביתם של סבתי וסבי פונקתי אולי מעבר למה שצריך היה להיות. פונקתי כמו שרק סבתות יכולות לאהוב ולפנק, אולי חלק מזה כדי לפצות אותי ? הרקע הזה נראה לי משמעותי וחיוני להמשך הסיפור כדי להבין מאיזה גובה נפלתי כאשר השתלשלות האירועים אילצו אותי לעזוב את הבית אוהב הזה.

הבית בו גדלתי היה בית של יהודים מהגרים שבאו מהמזרח, "יהודי המזרח" (Ost Juden) היה הכינוי בווינה להגדרת אותם מהגרים שבאו מארצות מזרח אירופה להבדיל מאצולת היהודים האוסטרים מלידה. היה לא מעט מן היוהרה הפרובינציאלית בהתרברבות של יהודי ווינה לציין בהתפעלות שאיש זה או אחר הוא יליד ווינה, לא סתם יליד ווינה אלא כבר דור שני לילידי ווינה !

ואמנם למרות שנולדתי ב"קסטה" הנבחרת הזאת, מעולם לא הפקתי כל גאווה מיוחדת מהשתייכותי לאצולה הזו של ילידי דור שני של ווינאים מקוריים.

בבית דברו בשפה הגרמנית אבל את הסודות הסתירו מ"הילד" בשימוש בשפה הפולנית. אני זוכר שלסבתי היו אחיות בווינה שלעתים בקרנו אותן. משמע התקיים מרקם חברתי של משפחה מורחבת חמה ומקושרת.

הבית בו גדלתי היה בית מסורתי. סבי היה מתפלל, מניח תפילין, תוך כדי גינוני חשיבות ודקדקנות מוקפדת, בהנאה של ממש הוא עשה זאת. בהוד והדר הוא התמסר בכל הפרטים הקטנים של התפילה. פניו קרנו מאור פנימי. הוא התנענע באדיקות ובכוונה רבה תוך שנשא את תפילתו אלי מזרח, בעיניים עצומות ובאמונה שלמה. הוא פנה לאיזה מקום קסום ונעלם ונהיר רק לו והתייחד שם עם אלוהיו וממתיק עימו סוד.

סבי היה גבר מרשים גבוה ורזה. הוא עמד עטוף בטלית והתפילין כרוכים על זרועו. הוא נראה בעיני טובל בהילה של אמונה, לוחש מילים בשפה מסתורית וקסומה ולא מובנת.

תמיד שאלתי את עצמי, עם מי בדיוק יש לסבי שיח ודברים? מי היא הישות שמבינה את השפה המוזרה בה סבא אומר דברים בתפילתו? האם הישות שסבי פונה אליה בתפילתו מסתתרת עכשיו בחדר והיא גלויה רק לו שם במקום שאליו הוא פונה ? ואם כן, מדוע עיניו עצומות ? דמיוני היה כנראה פורה ומחשבותיי המשיכו להתפרע ולהתרוצץ בלי לאות וליזום כל מיני תסריטים דמיוניים שמאד העסיקו אותי.

על כל פנים, היה במראה של סבי מן ההוד וההדר והאמונה הטהורה, מן אור גנוז פנימי קרן מתוך פניו ונסך עליהם הבעה של שלווה ואמונה תמה. אני חושב שסבי היה מאוד מאושר ושלם עם עצמו באותם רגעים נבחרים של התייחדות עם אלוהיו.

כל העשייה סביב התפילה של סבי מאוד הרשימה אותי. כך אני רוצה לזכור את סבי מאייר בכל הדר אמונתו.

והיה, אם מתוך שובבות, הפרעתי במהלך התפילה, לא מודע כלל שאני קוטע עבודת קודש, הוא היה לוחש לי סדרה של "נו, נו, נו, לא עכשיו". סבתי הייתה אוספת אותי אל סינרה בחיבה בהבנה ובסלחנות מרוככת ומלטפת את ראשי. לעתים ההפרעה הייתה קונדסות לשמה ובכל זאת שניהם קבלו באהבה את השובבות שלי. אני גם זוכר לא מעט ויכוחים שהם נהלו ביניהם על כך שסבתי מפנקת אותי ללא תקנה ולא בכדי.

סבתי הייתה עקרת בית רבת כישרונות, עמלנית וטורחת ודואגת ללא לאות במשך כל שעות היום בכל מלאכות הבית.

לא פעם אני מוצא את עצמי מציין בגעגועים שמאכל מסוים מזכיר לי את טעם הנפלא של מאכלי סבתי.

התקופה הייתה כמובן מאוד שונה מהיום, רוב המאכלים שעלו על שולחננו הוכנו ידנית בבית.

עמדתי ליד השולחן וחזיתי מוקסם בפלא הקדמון על פיו הופך קמח לאטריות בידיה העמלות והזריזות של סבתי החרוצה.

אני זוכר את זריזות הידיים שלשו ורדדו את הבצק וחתכו במיומנות ובזריזות את האטריות הארוכות. אני רואה עדיין את עננת הקמח שהתרוממה באוויר אל מול אור חלון המטבח כאשר הותך הבצק על קרש הלישה. אני מביט מוקסם בכל אותה עשייה כשאני עומד סמוך אליה ומגיע בקושי לסף גובה השולחן. אני זוכר את משטח האטריות הארוכות המתייבשות על גבי סדין נקי שהיה פרוס לרוחב שולחן המטבח והן ממלאות את כל מרחבו האדיר בעיניי.

כמו כל ילד סקרן עקבתי אחרי מלאכת אפיית עוגה. ישבתי ליד סבתי, קשוב וממושמע ומוקסם מזריזות הידיים העושות במלאכה. מוקסם מהערבוב הזריז של החומרים השונים, מדמיין לראות כל מיני דמויות בעננת הקמח המרקדת באוויר אל מול קרני השמש החודרות מבעד לחלון. אני מתפלא כיצד תערובת הקמח הופכת לעיסה וזו תופחת ותופחת עוד ועוד לבצק חי ונושם שמתוך מעשה קסם הגלוי ונהיר רק לסבתי, היא הפיחה בו את רצונה ופקדה עליו להיות עוגה טעימה.

איזה קסם ואיזה חן היה ברגעי חסד נבחרים אלה שעד היום נותרו שמורים עימי בכל מגוון הפרטים הקטנים של המראה והריח והטעם שבהם, כאילו וכל זה התרחש רק אתמול.

ידעתי היטב שבסוף תהליך הכנת העוגה אקבל בתמורה להתנהגותי הטובה את הפרס המיוחל שחיכיתי לו בסבלנות רבה והוא ללקק את העיסה הסמיכה והמתוקה שנותרה דבוקה על דפנות קערת הלישה. הייתה זו מן החוויות המתוקות ביותר שחוויתי. חוויה תמימה של רגע של חסד, חוויה של תמצית אושר הילדות ובתור שכזו היא נותרה חקוקה בליבי בגעגועים עזים לאותם ימים מאושרים ולאותם אנשים אהובים.

צריך בעצם כל כך מעט בשביל לחולל אושר בנשמתו של ילד קטן! צריך כל כך מעט כדי להצית את דמיונו הקודח מסקרנות והתוסס פעלתנות.

הכול נקלט ומיד מעובד ונותר מאוחסן במוחי כיצירה מופלאה וקסומה. אלה הם זיכרונות הילדות שלי, זיכרונות יפים לעד, כי מהתום והטוהר של הילדות הם נבראו.

בפינת הסלון עמד תנור "קָמִין" גבוה וגדול מימדים והוא כולו מצופה באריחי קרמיקה חומים ומבריקים. תנור זה היה מקור לערבים חמימים ונעימים כשכל המשפחה הקטנה מסבה סביבו.

אני זוכר את עצמי בוהה מבעד לדלת ההסקה השקופה באש המרקדת בתנור ובדמיוני כל להבה קטנה היא רקדנית חיננית המרקדת במחול האין סופי של הלהבות הכחלחלות המחוללות מעל הפחם המלוהט. בקמין נשמעים רחשי פיצוצים קלים, גיצים מתעופפים לכל עבר ומחוללים תפאורה קסומה וחגיגית על בימת המחזה הדמיוני והמהפנט בו אני צופה.

רקמתי לא מעט עלילות מפוארות שכולן התרחשו כמובן בתיאטרון הלהבות מאחורי החלון השקוף של דלת ההסקה של הקמין.

אני עדיין חש את העונג והשלוה שהיה בישיבה הממושכת בקרבת תנור ה"קמין". אני עדיין מרגיש את החום הנעים השופע מהתנור והמתפשט לאט בכל גופי. אני זוכר את הרוגע והשקט השורה על כולנו. ישבנו מכונסים בתוך עצמנו כשרק האש המרקדת מאירה מעט את אפלת החדר. מדי פעם נלחש משפט קצר שזכה בתשובה לקונית וקצרה כדי לא לסדוק את הדממה המרופדת והרוגעת. בלחש מתחשב, סבי וסבתי מסכמים ביניהם את אירועי היום. ואני אט אט שוקע בשינה טובה.

בערב, לקראת השינה, כאשר כבר שכבתי במיטתי, נהגה סבתי לסיים את היום בהשמעת ספור.

הסיפורים היו ברובם לקוחים מספורי המקרא. סבתי הייתה מספרת בהתרגשות ובכישרון רב ומתוך הזדהות מלאה את כל שעבר על יוסף במצריים או על שמשון הגיבור במאבקיו נגד הפלשתים. היא התרגשה עד לדמעות מכל הקורה לגיבורי הסיפור. לא פעם קרה ושנינו בכינו ביחד ברחמנו על סבלו של יוסף הזרוק בבור או של שמשון הגיבור כאשר אבד כוחו ואף נעקרו עיניו מראות.

סבתי האמינה אמונה שלמה ותמימה באמת של עלילת הסיפור, עבורה זה כלל לא היה סיפור אלא עובדות מהחיים ומכאן גם התרגשותה הכנה. היא ספרה את הסיפור מתוך הזדהות מוחלטת כאילו היא חיה אותו שוב ושוב בעצמה בכל ישותה.

מהספורים היפים והמרגשים שסבתי ספרה לי בילדותי נותרתי, אני כמוה ועד עצם היום, מתרגש ומזדהה עם הגיבורים. נטמע מיד, במודע בעלילה, מתמזג בקרות הספור כאילו אני חלק מהעלילה.

אני בטוח שבזכות יכולתה המופלאה של הסבתי לספר ספורים היא העשירה אותי ברגישות בדמיון וביכולת הזדהות רגשית עשירה.

היא העשירה את אישיותי במצע נפשי מגוון ורגיש, בדמיון שופע ובנטייה מופלאה להפליג בהזיות בהן הייתי ממשיך ומשלים או אף מגוון את העלילה של הסיפור וממשיך להשתעשע איתה.

בתום השמעת הסיפור מגיעה שעת התפילה.

סבתי אומרת את המילות התפילה ואני חוזר אחריה, מבטא את המילים העבריות העתיקות והלא מובנות לי כמו שוליה של קוסם הלומד דברי כישוף שבזכות אמירתם, האמנתי, יעבור הלילה על כולנו בשלום.

מדי ערב אני חוזר על מילות התפילה, זה טקס קבוע החוזר על עצמו שסבתי ואני עורכים. במשך הזמן נקלטו המילים של התפילה בזיכרוני וחלקן כבר לא נשמעו לי כל כך זרות. על פי צלילן של המילים ידעתי כבר אם קרובים אנו לסיום התפילה או עדיין סמוכים לתחילתה.

לימים, כאשר למדתי בסמינר למורים בירושלים, פגשתי שוב את צמדי המילים מהתפילות שסבתי למדה אותי. הייתה זאת פגישה מרגשת ומצמררת עם אותם צלילים ידידותיים ומוכרים מילדותי, פגישת מכרים שמכבר הימים, אלא שהפעם הצלילים כבר לבשו משמעות.

אכן צלילים מוכרים וידידותיים, מילים ששרתו נאמנה דורות של יהודים בתפילותיהם, מילים שהיו אמנם כל העת סתומות פשר בשבילי, מילים שליוו את ילדותי כניגון אהוב וערב על אף שהיה חסר משמעות באותה עת.

עתה המילים חושפות לְפָנַי את משמעותן העמוקה. מלים השייכות לאלפי רבבות של יהודים אשר נשאו אותן על שפתותיהם בתפילה חרישית ומתחננת מתוך מצוקותיהם דרך שרשרת הדורות. מלים שבזכותן אני בן של אותו עם עתיק. אכן מלאכה יפה עשתה סבתי בהנחילה לי ערכים אלה.

ערמונים

בווינה, ברובע השני, בקרבת הבית בו גרנו, ממש מעבר לפינת רחוב מָלְצְגָאסֶה, נטועה שדרה עצי ערמונים. העצים נראו לי בילדותי ענקיים, עצים גבוהים עמוסי עלווה אדירה ושופעת ובתור שכאלה הם, נשארו רשומים בזיכרוני.

הלכנו, אבי ואני, לאסוף ערמונים שנפלו מהעצים והיו עתה מפוזרים מתחת לעצים. הימים ימי סוף הקיץ או ראשית הסתיו, יד ביד הלכנו אל השדרה, הייתי מלא ציפיות וריגוש לקראת המבצע. איזו חוויה נפלאה זו הייתה לפתוח את קליפתם העבה והטריה, לשלוף ולחשוף לראשונה ערמון בתולי, חלק ומבריק ועדיין לח לאור השמש. אני חווה עדיין את שיכרון העושר מהשלל הרב שנאסף, ממשקלם הכבד של הערמונים שגודשים את כיסיי התפוחים וממלאים אותם להתפקע.

איזה אושר ואיזו התרגשות ואיזה חווית ילדות נפלאה .

אבי יצא איתי לטיול אל השדרה היפה של עצי הערמונים. טיול עם אבי הייתה חוויה נדירה ומוערכת לא כל שכן עם היא הייתה גם כרוכה באיסוף של ערמונים. כאשר כבר לא מצאנו ערמונים על הארץ משום שכבר נאספו על ידי ילדי השכונה. החל אבי לזרוק לבנה לתוך עלוות העץ כדי להפיל מחזור חדש של ערמונים, פעולה שעוררה אצלי צפייה והתלהבות רבה. הוא לא רצה לאכזב אותי, הוא רצה שיהיו לי הרבה ערמונים, הוא רצה אותי מאושר. הלבנה שנזרקה לתוך עלוות העץ הפילה ערמונים רבים, הם נפלו כמו מתוך מטר פראי, בהמוניהם. נלהב ומרוגש אצתי רצתי לאסוף את היבול הבלתי צפוי של ערמונים חדשים ונקיים בחדווה רבה. מרוב התלהבות לא שמתי לב ללבנה המעופפת עדיין באוויר...עד שנחתה על ראשי.

אבי הביא אותי לבית חולים קרוב ומשם חזרנו לבית סבתי כשאני חבוש בראשי אבל כיסיי התפקעו מערמונים. סבתי לא חסכה את כעסה מאבי על קלות הדעת שלו ואני הייתי לגיבור הערב.

מאז חלפו שנים רבות. הזדמן לי, במסגרת של טיול שורשים יחד עם בני יוקי, לשוב אל אותה שדרת עצי ערמונים. הימים היו שוב ימי סתיו שהתחפשו לקיץ מאוחר, שמש חיוורת ועייפה ליטפה את הערמונים שהיו כדרכם שוב פזורים על פני האדמה.

מחשבותיי נדדו אל מחוזות ילדותי, נזכרתי באותה תחושה של חדווה וסיפוק שחשתי כילד כאשר כיסיי היו הגדושים בערמונים. אבל עכשיו הקסם נעלם, לא ניתן היה לשחזר שוב את החוויה. השנים שחקו את הקסם, חשתי רק אכזבה מהולה בעצבות.

הרמתי ערמון, מששתי אותו, ניסיתי להיזכר. אמנם אותו ברק ואותה חלקלקות בתולית של פעם. ערמון לח וטרי היה מונח בכף ידי. מהורהר מעט הפכתי אותו כה וכה בידי. רשרשתי ברגליי בתוך המרבד העבה של עלי שלכת שריפדו את השדרה העצובה. ניסיתי לגלות מצבורי ערמונים מבין העלים המרשרשים שהתגוללו עתה לרגליי כפי שנהגתי לעשות בילדותי. הכול לשווא, הקסם פג, לא הצלחתי לשחזר שוב את אותה התרגשות, את אותו רטט תמים.

מהחוויה המרגשת מילדותי לא נותר דבר פרט לגעגועים עצובים וחלולים לימים יפים שהיו ושלא ישובו עוד.

לא די להימצא שוב באותה שדרה אל מול אותם עצים, שעתה כבר היו עצים קשישים וגרומים, כדי לשחזר את הקסם של אותו רגע זכור. מכל הדמויות שאכלסו בזמנו את החוויה של ילדותי לא נותר עוד איש בחיים, לא אבי ולא סבי ולא סבתי. גם הילד הקטן והמאושר של אז לא עמד שם יותר אלא אדם מבוגר מפוקח וחסר אשליות. רק ערמונים חדשים היו שוב פזורים על האדמה כמדי שנה, מבריקים בשמש הסתווית, ומציינים בצנעה האופיינית לטבע את עוצמת התחדשותו הנצחית, למרות כול מעשי האדם.

על אף כל הזוועות שבוצעו כאן בין עצי הערמונים, הם בשלהם, הם המשיכו להניב ערמונים, הם לא הושפעו מהטירוף שאחז בבני האדם שהשתוללו סביבם. וכמאמר המשורר: "השמש זרחה, השיטה פרחה והשוחט שחט". השיטה אכן פרחה, גם הערמונים ממשיכים להתגולל על הארץ.

הבטתי בעצים, הם עמדו בחצי שלכת. לא עוד העצים התמירים מילדותי, גם הם איבדו את עוצמת נעוריהם, הצטמקו עם השנים, אולי התעייפו והתאכזבו גם הם מהמראות שהתחוללו ביניהם בשדרה במשך שנות הטירוף של מלחמת העולם השנייה ? אולי עייפו מבני האדם ?

האם רק ממני נעלם הקסם שהיה בערמוני ילדותי ? האם נעלם הקסם מעיני כי הן ראו יותר מדי זוועות ? הוא נעלם עם התום שאזל והילדות שתמה. רק בזכות תום הילדות ניצת הקסם בעיניו הסקרניות של הילד הקטן שצהל מרוב שמחה כאשר אסף ערמונים יחד עם אביו.

כי זו סגולה השמורה רק לילדים קטנים לאגור בנפשם את השגרה התפלה כשהיא בעיניהם משום מה קסומה ומרתקת.

זאת כנראה סגולה ייחודית לילדים בלבד, מתת אל נדירה המופקדת בידיהם וקצובה בחסכנות לימי ילדותם בלבד.

הקסם הנפלא הזה מלווה אותנו ורק לפרק זמן קצר בחיינו, אבל הוא צובע את פרק הילדות שלנו בצבעים של עולם נפלא בו שורה שמחת חיים אמונה ותקווה.

הקסם פג עם חלוף ימי הילדות, פג ואיננו עוד. מעתה עינינו לא מבחינות יותר בקסם. עתה הכול אפרורי וחסר דמיון, הגיוני שקול ומנומק היטב, שיגרתי יבש ונוקשה. עולמם של המבוגרים !

נעלמו בלי שוב מראות היופי שֶשִמְחו את ילדותי וצבעו אותם בצבעים עזים ושמחים. נעלמו בלי שוב ועימם פסו הריגושים והחלומות שאכלסו את ילדותי.

התעטפתי תוגה וחוויתי תחושה עמוקה של עצבות על שלא הצלחתי לשחזר את קסם ילדותי. הייתה זו הזדמנות נדירה, במיוחד במקום הזה, לְבָכות רגשית את ילדותי המאושרת שנגזלה ממני בטרם עת ובטרם מיצויָּה.

אני לא יודע לבכות, גברים לרוב לא למדו את הברכה שבבכי משחרר.

באותו רגע חשתי את כובד משקלן של השנים שחלפו ואת האובדן הגדול שהן חובקות.

נוכחותו של בני יואל לידי במעמד זה בשדרה, שעמדה עלובה ומדוללת אבל עמוסה זיכרונות לרוב, נוכחותו הקרינה עוצמה וביטחון וקירבה רגשית תומכת ומחבקת. יותר מכל היא שידרה לי שותפות אינטימית ואמפטיה בחוויה המרגשת והמיוחדת הזו שעברנו עתה ביחד.

הרגשתי את הזדהותו העמוקה עם זיכרונות ילדותי, עם שתיקתי המרותקת, הרגשתי את התרגשותו מקרבתו הוא למקום התרחשותם של אירועי ילדותי.

באותו רגע קלטתי איך בני מתחבר אל שורשיי, אל העמוק שבי.

משאב של עידוד ונחמה הציף אותי. תחושה של התגברות, שיכולתי להם, ששרדתי כנגד כל צפיותיהם, כנגד כל מה שהבתים האפורים מרובע ילדותי בווינה מקרינים ומזכירים לי. זו נקמתי המאוחרת על שתיקתם ואדישותם של הקירות האפורים של בתי וינה, על שלא זעקו, על שדממו והחרישו והתכנסו באדישותם הנוחה והמרופדת לנוכח כל הזוועות ששטפו את רחובותיה של ווינה. עתה, אני עומד כאן, חי ומתריס כנגדם, אני כאן, אנו כאן.

למרות כל הזוועות שעשו הנאצים ולמרות כל מאמציהם להשלים את מלאכת המוות, הנה אני שוב כאן, כן, הילד קטן שברח אז על נפשו.

עכשיו אני שוב כאן, אך הפעם כבר עם דור נוסף לתקומה ולניצחון על כוחותיהם המרושעים, דור גאה ומלא עוצמת חיים!

עמדנו שנינו, בני ואני, בודדים ומנותקים בשדרה האילמת ושתקנו גם אנו, וכי מה יכולנו עוד לומר ?

לרגע קט שוב שבו אלי הקולות, שוב התפרצו המראות. שוב דמיתי לשמוע את קריאות ההמון המשולח פרא, את צעקות השמחה של ההמונים כאשר הִכּוּ ביהודים.

שוב דמיתי לשמוע את נהמת ההמון המתגלגלת גועשת משולהבת ופראית ברחובות ווינה.

דימיתי שוב לשמוע את הצעקות והקריאות, שוב ראיתי אל מול עיני את תזזית הרוע שאחזה בכל. שוב ראיתי אותם ברשעותם כמו עדת כלבים צמאי דם השוחרים לטרף יהודי קל.

בסחרור חושים פרוע שוב חזרו אלי המראות והקולות.

נחרדתי לרגע...האומנם ? הייתכן ? ואז נתמכתי בגבו החסון של בני, ידי חשה את עוצמת גופו הבוטח ומיד הכול נמוג והשתתק כלא היה. חלף הסיוט.

השלווה שוב שבה אלי, נותר רק צל צילו של רטט בלתי נשלט שהלך ונרגע עד שחלף. המשכנו לצעוד הלאה שותקים ומכונסים בהרהורינו ברחובותיה של ווינה בה נולדתי.

פרעות ביהודים

ילדותי התנהלה בשקט ובשגרה מאושרת בווינה השאננה.

אני זוכר במעורפל את מיקומו של גן הילדים בו בקרתי. את ארגז החול בגן אני דווקא זוכר היטב על כל פרטיו, זכורה לי גם צלליתה של הגננת הלבושה חלוק לבן.

אני זוכר גם אין ספור טיולים עם סבתי לגנים הציבוריים הפזורים בכל מרחבי העיר, ביקורים שהיו לנורמה מחייבת וכמעט הכרחית בשגרת חייו של ילד ווינאי כי לגנים מוכרחים ללכת כדי לשאוף אוויר צח וטרי !

הליכה ל"פארק", לגן ציבורי, היא מסורת מאוד מושרשת בווינה. הגנים מאוד מטופחים, הם זרועים בשלל ערוגות פרחים ודשאים ירוקים ומטופחים שחלילה לדרוך או לשבת עליהם. ספסלים פזורים בחן לאורך השבילים לנוחיות המטיילים.

סבתי הייתה נפגשת שם עם ידידותיה או מתעמקת בהנאה בקריאת העיתון תוך שהרימה מדי פעם את הראש כדי לפקוד אותי במבט ואז חוזרת בשלווה לענייניה.

כילד קטן לא יכולתי כלל לחוש ולעמוד על השינויים שהלכו והתעצמו באקלים הפוליטי של אוסטריה. בהתחלה היו אלה לחשושים מודאגים של המבוגרים ומיני משפטים שהסתיימו לרוב באמירה, "שכאן זה לא יכול לקרות", שזה לא יתכן כי יש כאן מסורת רבת שנים של סדר ושהמשטרה לבטח תמנע כל מעשה רע. איזו תמימות, איזו הדחקה ואיזה חוסר הבנה שרר בכל החוגים היהודים שלא רצו לראות את האמת של מה שהתרקם סביבם.

הסימנים מבשרי הפורענות באו בהיסוס, בהתגנבות בהתחלה, צעד אחרי צעד, כאילו הם עדיין לא היו בטוחים בעצמם.

הפורעים התנהלו עדיין בזהירות, בודקים את התגובות, די מופתעים שטרם הפסיקו אותם. איש לא עצר את התהליך שהלך והתגבר נישא על כתפי ההתלהבות הפרועה של ההמון. בכל שלטה אווירה של התרוממות הרוח ואמונה פאנאטית שכל מכאוביהם אך ורק מהיהודים באו !

היהודים היו הדלק הזול שהבעיר והזין את התבערה של ההסתה האומללה הזאת.

ההמונים היו אחוזי תזזית, כולם היו משולהבים מהסתה פרועה ושקרית נגד היהודים. כולם הצדיעו בחדווה במועל יד, הייל היטלר, הייל היטלר, בהתלהבות הם הצדיעו אלה לאלה, חוזרים ומצדיעים שוב ושוב ובהנאה מרובה, קוראים הייל, הייל בגרון ניחר ובעיניים בורקות משולהבים עד טירוף.

הנוער הנאצי הולבש במדים חומים, הם חגרו חגורות שחורות מבריקות לרוחב החזה, הם היו מקושטים בסמלים ובכפתורים שכולם נשאו את צלב הקרס. מראה שהקנה להם חזות מצודדת ומחמיאה יש להודות. הם צעדו בסך במצעדים לצלילי נגינה של תזמורות ובראש כל התהלוכות צעדו נושאי הדגלים הרבים. אלפי דגלים ענקיים השתלשלו מהבתים והתבדרו בהתרסה ברוח. אני זוכר את עיניהם המבריקות וזקיפות קומתם של הצועדים, אני מודה שאז די התקנאתי בהם.

הרחובות היו עמוסים בהמון מריע, ברכת ההצדעה הנאצית נשמעה מכל עבר בקולי קולות צעקנית ונרגשת. יהודי שזוהה ברחוב הוכה להנאת הסובבים. זה היה בילוי מועדף על כל "אזרח מכובד" באותם ימים. "קבוצות המחץ" הנאציות צבעו על חלונות הראווה של חנויות שבעליהם יהודים, "כאן חנות של חזיר יהודי". הציבו משמרות לפני אותן חנויות ומנעו מקונים מזדמנים לקנות בהן.

כל זה היה עדיין במסגרת מבוא מהוסס למה שעתיד היה עוד להתרחש כאשר הלך והתייצב ביטחונם של הפורעים.

איני זוכר אפילו לא מקרה אחד שקם אדם וניסה להתערב כדי להפסיק או למנוע את ההכאה או ההטרדה של קרבן יהודי מזדמן. להזכירכם שכל זה קורה במקום שסדר ציבורי הוא מאושיות המסורת החברתית !

ההמון צבר כוח והרחוב המשולהב הכתיב את כללי המשחק. סופה יוקדת של שנאה עיוורת שטפה את העיר ופגעה ביהודים.

נעלמו כלא היו כל אבירי המוזיקה השמימית, כל המצטטים עדיני הנפש של מיטב השירה והספרות הנשגבת בעלת הערכים המוסריים האוניברסאליים.

המסכה נפלה, הנופך התרבותי נאלם ונסוג אף הוא ביראה אל מול חית האדם המתפרצת והמשתוללת ללא רסן וללא בושה.

כאן המקום לנסות ולתהות, בראיה לאחור, על טבעו של האדם, על התכחשותו המוחלטת לערכים שהיו בסיסו החינוכי ולחם חוקו ושלהם הוא גם המשיך באותה עת להטיף בתוך כנסיותיו ומעל הקתדרות שבאוניברסיטאות תוך כדי המשך הפרעות.

כאן המקום לציין את אפסות כוחו המוסרי של משטר כביכול דמוקרטי, ועד כמה הוא לא היה מעוגן עמוק בזהות העממית באוסטריה.

איך נענו ההמונים המשולהבים ללא כל בדיקה להבלי ההסתה ולשקרים של המפלגה הנאצית ? כיצד קרה שהם התכחשו מיד לצווי האמונה הנוצרית והתעלמו מהמסרים של אחווה ואהבה להם הטיפה הכנסייה ? כנסייה שנותרה כנועה מבוטלת ושותקת ומתרפסת לפני האדונים החדשים והאמת החדשה שהם הביאו עימם תחת כנפי תורת הגזע החדשה שלהם.

מחריד להיווכח כמה דקה ושבירה, אם בכלל קיימת, הייתה אותה שכבה של "תרבות ומוסר " של הרחוב, של העם ?

ה"קולטור" (התרבות) האגדית, גאוות המאה העשרים, ההומאניות השופעת אהבת האדם, כולה עדינות ורגישות אנושית מופלאה, הייתה עתה כלא הייתה. לא הערכים האנושיים כשלו, לא הם איבדו את צדקתם המוסרית, האדם אכזב וכשל, נותרה רק החיה שבו.

ערכי השירה והמוסיקה, ערכי המוסר הנשגבים, כ אלה לא מנעו את התפרצות היצרים השפלים ביותר של חיית האדם. כל ערכי ה"תרבות" נותרו כעלי תאנה מבוישים שלא יכלו יותר לכסות את ערוות קלונם, כסות ריקה מכל תוכן ומשמעות, הסוואה עלובה ליצרים שפלים ובהמיים להשחית.

כאן החלה נסיגתה של האנושות, אלפי שנות התפתחות של האדם נסוגו בארצות אירופה אל תחתיות האופל. החיה שבאדם השתוללה ללא מיצרים.

למרות שהסימנים מבשרי הרעה היו ברורים ופזורים בכל מקום, איש לא רצה לראות את הכתובת על שהייתה כבר מרוחה על הקיר. כולם התגוננו מפניה על ידי הכחשתה ובכך חשבו שהם פתרו את הבעיה.

אבי נעצר ונשלח אל מחנה הריכוז שבעיירה דכאו, אל מחנה שהגדרתו הייתה עדיין מחנה עבודה וחינוך מחדש, כפי שזה נקרא בשנים 1938-1939. בשלב הזה של רדיפת היהודים הייתה המטרה רק להטריד, להכות, להפחיד ולהשפיל ולעודד בכך להגירה. הגירה המונית שתנקה את "הרייך" מהיהודים. מכונת ההשמדה הייתה עוד בצעדיה הראשונים וטרם הופעלה במלוא יעילותה.

אני זוכר היטב את היום האומלל כאשר קבוצה של "הָהִיטְלֶר יוגֶנְד" (הנוער הָהִיטְלֶרָאִיי) לבושים מיטב במדיהם החומים פרצו לדירה שלנו. הם היו כולם נערים צעירים, אולי בני שלוש עשרה עד חמש עשרה מלווים במפקדם שהיה מעט בוגר מהם. הם התפרצו לדירה חדורי בטחון עצמי וגאוות יחידה ולחרדתי החלו מיד להכות את סבי. אני לא יכולתי להבין כיצד העזו להרים יד על סבי שהיה בעיני סמל והתגלמות הסמכותיות ונשוא להערצתי.

כל נורמות התנהגות שלי כילד מחונך עלפי מיטב ההקפדה ה"ייֶקִית" כשלו בבד אחת. ילד קטן, במיוחד בווינה, אמון על נימוסים מוקפדים ועל דרך ארץ לאדם המבוגר. כל התשתית ההתנהגותית הזו קרסה והתפוררה ובמקומה נותר רק כאוס.

ההכרה שסבי וסבתי הם מקור הסמכות ומכאן ראויים לכבוד ואהבה, הכרה זו התערערה ונרמסה ברגל גסה על ידי הפורעים הצעירים. סבי וסבתי שעד עתה היו בסיס ביטחוני ומגן קיומי, עמדו חסרי ישע מוכים ומושפלים ונטולי כל סמכות ויכולת התגוננות אל מול חבורת פרחחים צעירים שהשתוללו בביתנו.

כל המוסכמות שבנו את מרחב מושגי עולם הילדות שלי נותצו על ידי הפורעים, כל שנותר מהם היה רק השבר והמבוכה ועמם אובדן הביטחון העצמי.

התפוגג הסדר הטוב והרוגֵעַ ששלט עד אז בחיי הסדורים.

הכול קרס, חסל הסדר הטוב של חיים סדורים ושלווים. לראשונה בחיי התוודעתי לחרדה קיומית.

הפולשים הצעירים לביתנו דרשו כסף ודברי ערך ואף קבלו, סבתי פנתה אל אחד מהם, מנהיגם, בנו של שוער הבניין ובעל חנות של פחמים ועצי הסקה בה נהגנו לקנות, ושאלה אותו: "כיצד אתה עושה לנו את זה ? הרי אתה היית בן בית אצלנו ולא פעם הסבת לאכול ליד שולחננו כאשר הבאת לנו סחורה מחנות אביך"? התשובה הייתה חדה ומידית, תוספת של מכות ומטר של קללות אנטישמיות ארסיות.

בתבונתה הרבה סבתי מסרה להם דברי ערך כדי לפייסם ולמנוע פגיעה נוספת בסבי.

המחזה המחריד הזה עדיין חקוק עמוק בנשמתי, כל פרט ופרט זכור כאילו וכל זה התרחש רק אתמול. אפילו טעמו המר של הקבס שעלה מתוכי והתפשט בגרוני מרוב בהלה עדיין נוכח בפי.

גם היום, כאשר אני כותב שורות אלה, עולים פרטי האירוע, כמו שאובים מהאוב, בכל החדות והעוצמה, פרט לא אבד ולא היטשטש עם השנים.

עד רבה, כל הפרטים עד לקטנים ביותר שבהם, אף התחדדו והתעצמו עוד יותר עם הזמן. המשמעויות המקופלות במאורע המחריד הזה אף התעצמו כאשר נוסף להם מימד הבגרות שהייתה דרושה על מנת לשפוט אותם דרך הפריזמה של ערכים מוסריים וניסיון חיים. אלה הרי כלים חיוניים כדי להפנים ולהבין את עוצמת הזוועה בפרספקטיבה של הזמן שחלף, הרבה מעבר למימד הזעזוע של הילד הקטן שעמד שם המפוחד והתבונן במחזה.

היום, בשונה מהסתכלותי על האירוע דרך עיניים תמימות של ילד קטן מבוהל ומשתומם, אני מבין את השפל אליו הגיעו שונאינו. שפל מוסרי שהיה רק הקדמה להמשך המחריד שעוד עתיד היה לבוא מתוך טירוף המערכות שאחז בהם .

נכון מאוד, שום פרט לא נעלם, שום פרט לא התפוגג ודבר לא אבד משחיקת השנים שחלפו.

גם היום אני עדיין חש את רטט הפחד המקפיא, את הקבס העולה בי ואת היובש החונק את גרון שעוצר את הזעקה בדרכה להתפרץ.

אני חש את ידיה הרועדות של סבתי החוסות עלי ומנסות להחביא אותי בסתרי סינורה, ויותר מכל אני זוכר את ההשתוממות והמבוכה וחוסר ההבנה שלי מדוע זה קורה לנו, מה רע עשינו להם?

קשה מאוד להסביר או לשתף אתכם באירוע הטראומטי הזה. קשה לתרגם את החלחלה ואת רעד העלבון שאחז בי, את הרגשה הקשה מהמודעות שאנו מופקרים. על אף שסבתי גוננה עלי כל העת והחזיקה אותי קרוב אליה צמוד ומוסתר בסינורה קלטתי וראיתי את המראות, את המכות, שמעתי את הצרחות ואת הקללות.

לפי מיטב זיכרוני לא בכיתי ולא צרחתי. מתוך חוש קיומי בסיסי קלטתי שעלי לא למשוך תשומת לב, ידיה הרועדות של סבתי גוננו על ראשי, ראיתי רק את דמעותיה המתפרצות בדממה מתוך סערת הרגשות והעלבון העמוק. ראיתי את המבוכה שבחוסר ההבנה והבושה בהכרח להשלים ולשתוק כי אין מושיע ואין בפני מי להתלונן.

במשך כל שנות המלחמה השתעשעתי בסתר ליבי במחשבות הזויות שהיה בהם ניחוח של נחמה ונקמנות, שעוד יבוא יום והפחד יתחלף בביטחון ואמצא מקום בעולם שם לא אהיה נרדף ושם גם תהיה לי היכולת להתגונן ולחיות בלי פחד.

מצאתי בשעשועון דמיוני זה כעין סובלימציה לכעס ולרגשי העלבון והתסכול שבערו בי וגם מידה של נחמה ופורקן מן החרדה שצברתי

ניסיתי במשך שנים לשכוח או להתעלם ואולי, למען האמת, אפילו להתכחש לעצם התרחשותן של העובדות שזכרתי כחלומות ביעותים.

יתכן וזיכרון הדברים הקשים האלה עיצב אותי כפי שאני וחידד בי מאוחר יותר את הכמיהה למקום מבטחים ששם תופעות כאלה לא תוכלנה עוד להתקיים. מקום בו אוכל גם בשעת הצורך לעמוד על נפשי ולהתגונן.

כך, מתוך המצוקה נבט בי באופן בלתי מתואם או יזום על ידי גורם כל שהוא נֶבֶט מגושם וראשוני של רעיון ילדות תמים ולא ערוך ולא מובנה על מקלט לאומי או כפי שאז דמיינתי זאת, מקום מבטחים לכל היהודים וזאת הרבה שנים לפני ששמעתי לראשונה את המלה ציון או ציונות.

רעיון ילדות זה פגשתי שוב אחרי המלחמה בתנועת הנוער הציונית "גורדוניה", הפעם לא כרעיון בלבד אלא כתורת חיים סדורה וערוכה, היא הציונות. רעיון זה היה מאוד קרוב אל ליבי, כידיד מוכר מימים ימימה שמחתי לפגוש אותו שוב. כמוצא שלל אימצתי אותו אל ליבי ובו אני מאמין עד היום בכל נשמתי.

תקופת הרדיפות שפקדו אותנו באוסטריה הייתה מכרעת עבורי, בה התערערו כל הערכים והמושגים על פיהם חונכתי. שלא יקל הדבר בעיניכם, בשביל ילד בן שש זה אובדן כל העוגנים על פיהם הוא בונה את המודל של סדר עולמו הקטן.

הכול מתהפך, אין יותר סבא סמכותי כי הרי ילדים מכים אותו והוא חסר אונים, אין יותר עולם סדור, אין יותר בטחון בביתי כי הינה זרים מתפרצים, מכים ולוקחים מכל הבא ליד ובעיקר אין למעשיהם שום תגובה. אין צעקה ואין התמרדות, הכול מתקבל בהשלמה משפילה. כאן חשתי לראשונה את טעמה של החרדה הקיומית, ואני בן שש !

באחד מטיולנו היומיים אל הגן החביב על סבתי היא שמה לב שעל כל הספסלים בגן נמרחו בצבע לבן טרי כתובות המציינות בהתרסה ובמפגיע "אסור ליהודים ולכלבים לשבת על הספסל, הספסל מיועד רק לאָרִים" (ארים, הם במושגי תורת הגזע של הנאצים הגזע של האדם הגרמני העליון), מָשַל היו גם הספסלים בגן מגויסים להשפלת היהודים !

ראיתי את סבתי בעלבונה, ראיתיה שטופה בדמעותיה, מתאפקת בכל כוחה לשלוט בעצמה ובבכייה החרישי. עתה נמנע ממנה מפלטה האחרון למעט שקט ושלווה, נחסמה מפניה הגישה להנאתה הצנועה למעט שפיות בחיק הטבע. גם הנאה צנועה זו נגזלה ממנה בגלל יהדותנו. זאת הייתה מכה קשה ובלתי ציפוייה שנחתה על סבתי. למכה זו היא לא יכלה להיות מוכנה. זו הייתה רשעות לשמה.

למרות הכעס והעלבון שחשנו מפגיעתה הרעה של הכתובת הזאת הייתה התייחסותנו המותנית להישמע לה, לשמור על הסדר הציבורי כמתחייב מהכתוב על הספסל. ערכים אלה היו כל כך מושרשים בנו עד שכלל לא עלה על הדעת להפר ולהמרות את ההוראה הכתובה ולהתיישב על הספסל. אם כך נכתב על הספסל אזי יש להישמע להוראה של הרשויות גם כאשר היא מקוממת ופוגענית.

חזרנו מבוישים הביתה חונקים את עלבוננו במרירות לבנו.

משטר של פחד והטרדה הלך והעמיק את אחיזתו בחיי היום יום.

זכור לי מעשה בקבוצה של יהודים מבוגרים שהועמדו בשורה לרוחב הרחוב. זה קרה סמוך לביתנו, הם נצטוו לטאטא את הרחוב בעזרת מברשות שיניים כשהם כורעים על ברכיהם.

מסביבם, לכבוד המחזה המביש, התאסף קהל גס רוח שצחקק והשתעשע ברשעות ובקולי קולות באומללים המושפלים. ילדים, מעודדים על ידי ההמון המשתעשע, בעטו ביהודים הזקנים הכורעים על ברכיהם וציוו עליהם בקריאות גנאי להקפיד היטב לנקות את הלכלוך היהודי שלהם ולא להותיר ממנו ולו גרגר קטן.

החיזיון המביש והמבזה של קשישים עטורי זְקָנִים לבנים הכורעים בכבדות ובמאמץ כואב על ברכיהם היה הזוי, לא מתקבל על הדעת. היהודים, מוכים מושפלים וכנועים, המשיכו במלאכת הטִאָטוּאָ הכפייתי של הרחוב בשקט ובהשלמה. הם התנתקו מהטירוף שסובב אותם. הם התעלמו מהצעקות ומהצחוק ומהלעג המרושע של ההמון שעט עליהם, הם ניתקו את עצמם, הם הסתגרו בעלבונם האילם.

הם אטמו את עצמם בתוך בועה ממנה הם לא שמעו ולא ראו את מחזה האימה שהשתולל סביבם. הם ברחו מהמציאות המרושעת ומצאו מקלט בתוך בועה שהבדילה אותם מהטירוף החיצוני, בועה בה שלטה עדיין מעט שפיות.

הם טיאטאו בהקפדה כמעט פאנאטית כל גרגר לכלוך, הם התמסרו למלאכת הניקוי ברצינות תהומית כאילו חייהם תלויים בדבר, הם טיאטאו בהשלמה שקטה מעומק ייאושם. הם לא רצו יותר לראות ולשמוע, הם לא רצו להתייחס לשנאה היוקדת שגעשה מסביבם. הם נאחזו במברשות השיניים הקטנות והתמסרו למלאכת הניקיון כנאחז טובע בקרש הצלה, בחייו. הם נאחזו באדיקות בדבר היחידי שעוד נותרה בו זיק של שפיות בתוך הטירוף הכללי שהשתולל סביבם.

אכן היה זה מראה הזוי, התגלמות של תמצית הטירוף והאכזריות.

היום כשאני חושב על כך מפתיע כיצד לא נמצאה בהתקהלות הזו ולו נפש אחת שתדרוש להפסיק את המחזה המשפיל הזה, שתקטע את השתוללות הרוע ותקרא לשפיות.

ללא צעצועים .

"ליל הבדולח, Kristall Nacht, הוא השם שניתן ללילה שבין התשיעי לעשירי בנובמבר 1938. באותו לילה שרפו הנאצים אלפי בתי הכנסת ורכוש יהודי בגרמניה ובאוסטריה. הם "טיהרו" את עצמם מההשפעה המזיקה של הספרים שכתבו יהודים בכך שהם פשוט שרפו אותם. כל זה, להשלמת תמונה, היה מלווה פרעות קשות ביהודי גרמניה ואוסטריה. השם, ליל הבדולח, ניתן ללילה הזה בגלל רעש הזכוכיות שהתנפצו במהלך ההרס והשריפות. זה לא היה אירוע מקרי ומזדמן, זה היה מבצע מאורגן היטב ומכוון על ידי השלטונות בכל מרחבי גרמניה ואוסטריה שסופחה לא מכבר אליה.

למעשה הם ערכו פוגרום אדיר במימדים ארציים ביהודים מבלי שאיש ינסה לעצור אותם או לגונן על היהודים.

מי שהיו עד עתה אזרחים מכובדים ששרתו בנאמנות את ארצם, שרתו בצבאה והתגאו להיות גרמנים והיו גם חלק מתרבותה, מצאו את עצמם מופקרים על ידי הרשויות המופקדים על החוק ועל הסדר. לא היה עוד חוק שיגן על היהודים, לא היו יותר חוקים עבור היהודים גם צדק לא נותר שם.

ליל הקריסטל פגע גם בנו בווינה.

ביתנו עמד ליד בית הכנסת השכונתי שברובע השני של העיר ווינה, חצר ליד חצר, קירות משותפים, קרבה אינטימית. חלונות דירתנו שפנו לחצר האחורית של הבית היו במרחק נגיעה מקירות בית הכנסת. באותו ליל הייתה המולה רבה ברחוב, המונים התגודדו ליד בית הכנסת. הם שאגו סיסמאות, הם קללו את היהודים, האשימו אותם בכל חטא דמיוני אפשרי. הם היו משולהבים מעוצמת התקהלותם. הם היו מעודדים מהעדר לא מקרי של נוכחות שוטרים נציגי הסדר והחוק, מוסתים על ידי מנהיגים מקומיים ההמון פרץ לבסוף את שערי בית הכנסת והציתו אותו מיד.

הלהבות פרצו מיד ועלו אל על לשמחת האספסוף שהריע מרוב ספוק. האש שהוצתה התלקחה אפפה את כל בנין בית הכנסת, הלהבות ליחכו כבר את החלונות הגבוהים של בית הכנסת והתפרצו דרכם בתימורי עשן שחור סמיך. במקביל, ככל שהלהבות עלו גברו שאגות השמחה של ההמונים. היינו כה קרובים לאש שחשנו את החום של הלהבות. השמשות של בית הכנסת התנפצו אחת אחרי השנייה בחום השריפה בקולות נפץ חדים ומקפיאי דם. עמדנו מוכי הלם ליד חלון דירתנו, סבי וסבתי ואני בתווך, הבטנו באש המבוערת המכלה את בית הכנסת על ספריו הקדושים. עמדנו מהופנטים, לא יכולנו להזיז את העיניים מהלהבות. סבי וסבתי בכו בדומיה מאופקת וכואבת ואני השתוממתי ונחרדתי לראות את שניהם שטופי דמעות.

הבכי השקט וההשלמה הדמומה, הצער העצור והחנוק של סבי ושל סבתי אל מול שאון צרחות העידוד והשמחה של הפורעים המשולהבים ביטא יותר מכל זעקה אפשרית את הייאוש שלנו ואת חוסר האונים.

עד כדי כך היינו חסרי אונים שאף האלוהים כבר לא יכול היה למנוע את שריפת ביתו.

היום אני מבין את העוצמה האדירה שהייתה גלומה בזעקה האילמת של סבי וסבתי. יהודים תמימים וישרי לב באמונתם השלמה והטהורה, הם נאלצו לחזות בחיזיון של בית הכנסת שלהם העולה באש המומים וכואבים. הם עמדו קפואים בתדהמתם והביטו בייאוש באש המכלה את בית האלוהים. הם לא יכלו להבין כיצד שורפים את בית הכנסת והשמיים לא נופלים.

אירוע אחר שאף הוא נחרט היטב בזיכרוני הוא הפאר והעוצמה של תהלוכת כניסתו של היטלר לווינה אחרי שאוסטריה הצטרפה לגרמניה בהסכם "האָנְשְלוּס". (היא ברית הסיפוח של אוסטריה לגרמניה)

רחובות ווינה היו מקושטים בדגלים צבעוניים ענקיים. גם ביתנו היה מקושט בדגל ענקי שהתנפנף בפראות לפני חלונות דירתנו, דגל ענקי שהשתלשל לאורך כל ארבעת קומותיו של הבניין.

צבעים עזים היו לו לדגל הזה, צלב קרס שחור היה מוטבע במרכזו של עיגול לבן בגובה של קומה שלמה על רקע אדום עז של כל יתרת הדגל הענקי. הצבעים השתקפו בגוניהם העזים מבעד לחלונות דירתנו.

השתקפות הצבע האדום של הדגל הענקי שכיסה את כל החלונות דירתנו צבעה את פנים הסלון שלנו בגוון אדום עז ששינה לגמרי את מראהו הרגיל. הכל היה כל כך מוזר ושונה עד שכל הפרטים הקטנים האלה נחרטו היטב בזיכרוני.

נוכחותו המודגשת של צבע הדגל פלשה לא רק לתוך הדירה אלא גם לתוך הכרתנו, משל רצה לגרוף גם אותנו לאותה התלהבות חגיגית. לא יכולנו להתעלם מהדגל, עוצמת צבעיו והתבדרותו הפראית ברוח הדגישו את חיוניותה של נוכחותו הפולשנית.

בתוך הדירה ובליבנו כלל לא שררה אווירת חג, שמחת הרחוב לא הדביקה אותנו, לא הייתה כל סיבה שנחגוג את האירוע.

הוזהרנו מבעוד מועד, אסרו עלינו אפילו להביט מבעד לחלון אל הרחוב החוגג. הם רצו למנוע, להעלים, כל זכר של נוכחות יהודית מהאירוע החגיגי. עד כדי כך הם היו קנאים בשנאתם שהם רצו אפילו למנוע שאיזה יהודי חצוף יגניב מבט חטוף אל מנהיגם ממרום חלון דירתו כאשר יעבור בתהלוכה. הם רצו כנראה למנוע מעיניים יהודיות לטמא את זוהר קדושת מנהיגם!

הרחוב המה מרבבות אנשים שנעו הלוך ושוב באי שקט כמו ים של שיבולים בשדה מוכה רוח זלעפות. גושי אדם, רבבות שמשתוללים בהתלהבות בלתי מרוסנת בצפייה לבואו הקרב של מנהיגם. צעקות, הצדעות מועל יד, קריאות "הייל היטלר" שהתגלגלו כרעם אדיר בכל המרחב ומלאו את הרחוב בהמולה מהדהדת וברטט מחשמל.

הם ברכו זה את זה ביֶצָרִים משולהבים בהצדעות נלהבות חוזרות ונשנות מלוות בשאגות "הייל היטלר" בקולות ניחרים. כל הצלילים האלה התערבבו עם מנגינות המצעדים השמחים שהתזמורות נגנו והפכו לקקופוניה אדירה מהדהדת ומרעישה. רטט של המון.

אווירה מחושמלת מאד הייתה שם, אווירה גורפת ומהפנטת, אכסטזה המשולהבת שאחזה בכולם.

המחזה היה צבעוני ומרשים והוא נחרט היטב בזיכרוני. למרות האיסור החמור שבדבר, לא יכולתי להתאפק והצצתי בהיחבא מבעד לוילון אל הרחוב.

ואז חלפה מכונית פתוחה ללא גג, היטלר עמד במכונית ונופף למעריציו. בשבילי כילד קטן, הצבעוניות הזו, הרעשים וההמולה של הרחוב הגדוש ברבבות אנשים, כל אלה היו מרכיבים של מחזה מלהיב ומרשים ביותר. לא יכולתי לשער אז את מימדיו של האסון שעתיד היה להביא על כולם האיש הזה. גם ההמונים המריעים לא העלו על הדעת איזה מחיר דמים האיש המטורף הזה יגבה מהם במלחמה שעמדה לפרוץ.

התמונה שהתקבלה מכל מה שקרה ליהודים בתקופה האחרונה בווינה לא הותירה מקום לאשליות רבות והיא אכן דרבנה את משפחתי לעזוב מהר ככל האפשר את אוסטריה. אבי וטמי יצאו לפנינו כדי להכין את בואנו לבלגיה.

טרם צאתנו מווינה דאגו סבי וסבתי להפוך את מעט חסכונותיהם לדברי ערך שיקל לשאת ולהסתיר שיהיו בעת מצוקה ברי המרה מהירה. הם קנו מעט זהב וגם שעון "אומגה", שעון מאוד יוקרתי, שעון כיס, שמכניסים לכיס צדדי במקטורן. שעון זה היה בעיני פלא מסקרן של יופי ושלמות.

סבי קירב את השעון לאוזני ואפשר לי לשמוע את התיק תוק המתכתי שהתנגן באוזני כמנגינה שמימית. לפלא היה מקור התיק תוק המתכתי וכמו כל ילד קטן הייתי מוקסם מרחשי החיים הנשמעים מתוך השעון. התיק תוק המתכתי היה לי לחידה, מי שם מתקתק בתוך השעון ?

באווירה הכללית של פחד ובהילות שאפפה את כולנו, באווירה של עצבנות ומועקה של טרם בריחה, היה בהפניה של מעט תשומת לב וההתייחסות אל הילד הקטן שספג אף הוא את המתח והחרדה, משום מעשה של שפיות והבנה של צרכיו הרגשיים.

אני מעריך ומוקיר היום את עוצמת הכוחות הנפשיים והסבלנות שהיו נחוצים אז לסבתי ולסבי שעל אף דאגותיהם הרבות וקשייהם בטרם בריחה הם בכל זאת מצאו את הכוחות הנפשיים כדי להטות אל אוזני את השעון המתקתק.

קסם הצליל המתכתי של שעון סבי מהדד עדיין באוזני. צליל זה היה ניגוד מרגיע ומפייס לצלילי הטירוף שהשתוללו מסביב.

ברבות הימים, בביקורה של סבתי כאן בארץ, היא הביאה איתה את השעון של סבי בזכרה את הקשר הרגשי שלי לשעון זה. לא פעם אני מוצא את עצמי מותח את קפיץ השעון ומטה אוזן לאותו צליל מתכתי מוכר, אני שוב מקשיב מהופנט כמו אז, שוב אני שומע את הצלילים המתכתיים ונזכר בכל.

הבריחה מוינה הייתה מוסווית והתנהלה בהסתר. לא נפרדנו מאיש, כל הרכוש נותר בדירה, הקפדנו לקחת איתנו מעט מאד מטען כדי לא למשוך אלינו את תשומת הלב של שכנים שמא יחשדו שאנו מתכוננים לברוח מאוסטריה. כשארזו סבי וסבתי את מה שארזו לקראת הנסיעה, אספתי גם אני אי אלו פריטים מצעצועיי אך עד מהרה הוברר לי שלא אוכל לקחת דבר איתי.

אני זוכר עצב מהול בתימהון, בתחילה לא הבינותי שאאלץ להיפרד מכל צעצועיי, פשוט להשאיר את כולם נטושים בבית.

פרידה מאולצת מכל צעצועיו של ילד היא שבר נפשי קשה.

הפרידה הייתה בשבילי כמו אבל פתאומי. לא ניתנה לי כל התראה מוקדמת ולבטח במציאות הנתונה גם לא יכלו להכין אותי לשבר של נטישת ביתי. לא היה סיכוי שאוכל להבין.

זה היה עבורי רגע קשה מאוד ופגיעה כואבת בנקודת תורפה רגישה ביותר, פגיעה שהתווספה אל שאר אותות המתח והפחד שרחשו סביב ההכנות לבריחה מאוסטריה. סבי וסבתי היו כמובן די טרודים בעצמם עם ההכנות לנסיעה, הם התלבטו לא מעט מה לקחת איתם ומה להשאיר מופקר בדירה. הם לבטח הסתכלו בעצב על כל שהצליחו לרכוש תוך עבודה קשה שעתה הם נוטשים מאחוריהם.

לכן יקל להבין שהם התקשו לגייס עוד כוחות נפשיים, זמן וסבלנות, כדי להכין את נכדם למה שעומד לקרות ולהסביר לו מדוע הוא לא יכול לקחת עימו את צעצועיו.

אני מנסה להעלות בדעתי את תסכולם של אנשים מבוגרים שכבר בנו לעצמם מסגרת חיים בווינה, שחיו בנוחות מסוימת, שבנו קשרים חברתיים והיו מעורים חברתית בחוגי מכריהם. כיצד הם ראו את ההכרח לפתע לעזוב את הכול כדי לנדוד לארץ לא נודעת אל גורל כל כך לא ודאי.

צעצועיו של ילד הם האמצעי שלו כדי לגשר בין עולמו הילדותי, כפי שטוב לו לעצב אותו, לבין עולם המציאות של המבוגרים שבעיניו הוא לעתים עולם מאוד מוזר ומשונה ולרוב גם לא מובן.

דרך צעצועיו הילד "מתרגל" את עולמם של המבוגרים ומסתגל אליו בהדרגתיות. הוא יכול לנוחיותו "לשחק" שוב ושוב אירוע מהמציאות של חייו כפי שחווה אותו ושהתקשה לעכל בפעם הראשונה. עתה הוא יחזור אליו מבעד לצעצועיו כדי לשחק אותו שוב עד אשר יסתגל אליו רגשית.

הוא יכול באופן זה לשוב ולהסביר לעצמו בשפתו ובקודים הנהירים לו כל אירוע קטן כדי לעכל אותו בקצב שלו ובכך להבין את המציאות המשתנה של העולם הסובב אותו.

מכאן חיוניותם של הצעצועים להתפתחותו של הילד ומכאן גם מהות הקשר הרגשי העמוק בין הילד לבין צעצועיו.

צעצועים אינם סתם חפצים חסרי חיות שמקשטים את ילדותו, בעיניו הם חיים ושותפים פעילים לכל מעשיו. הם הכלים הראשונים דרכם הוא לומד להסתגל אל מציאות החיים.

בין הצעצועים לבין הילד מתקיים דו שיח ראשוני. להם הוא מספר הכול, הם, להבדיל מהמבוגרים, תמיד קשובים אליו ומצייתים לכל רצונותיו ויוצאים איתו לכל הרפתקאותיו ומסעותיו. צעצועיו בילו יחד איתו שעות של חסד ועניין במסעות ובהרפתקאות דמיוניים מעבר להררי החושך. הם הביאו אותו לכל ארצות חלומותיו של ילדותו כפי שדמיונו השובב וקודח רק יכול היה להמציא.

הם היו יחד איתו ברגעי עצב, להם הוא ספר את תסכוליו, הם ידעו גם לנחם אותו. לא מעט בזכותם הוא התפתח למה שהינו.

קשה להסביר את הכאב והעצב העוברים על ילד שנאלץ להשאיר את כל זה מאחוריו, שלא מרשים לו לשים בכיסו לעידוד ולנחמה ולו חפץ מוכר וידידותי למישוש בטרם שינה. בעת בדידות ועצב, בעת שעמום. הוא יוותר עתה בלעדיהם מבלי שהבין למה ומדוע הגזרה הזו נחתה עליו.

היום אני יכול לתאר לעצמי מה הרגישו סבי וסבתי כאשר נטשו את ביתם ואת רכושם מאחוריהם ונותרו כמעט חסרי כל בצאתם אל הבלתי נודע. אם לא די בכך, הם גם היו מטופלים בנכדם הקטן.

היינו מאוד עצובים, היינו גם מאוד מתוחים. אני זוכר את המולת ההכנות לנסיעה כרגעי מבוכה מהולים בחרדה מעיקה ובחשדנות תוך עשייה מרובה וחפוזה.

אני זוכר פרידה חטופה מאימי בתחנת הרכבת, צללית לבושה במעיל חורף ארוך מתכופפת אלי מחבקת קצרות ונעלמת. לא נותר לי זיכרון של נשיקה חמה או לחלוחית של דמעה. הכל מהיר ומאופק, זה כל מה שאני זוכר מאימי. אני לא זוכר את תווי פניה, אני לא זוכר עצבות או דמעות מתפרצות או לטיפה מיוסרת מצער הפרידה.

להכעיס, בזמן הפרידה נמשכה כל תשומת ליבי, משום מה, דווקא אל משקל אוטומטי לשקילה עצמית שניצב בקרבת מקום ושהיה לחידה לא פתורה בעיני. כמה מוזרות הן דרכי החשיבה וההתמקדות של ילדים קטנים.

לא הפנמתי במעמד הפרידה את המשמעות של מגע ידה האחרון של אימי, אולי הייתה זאת בכל זאת לטיפה חפוזה וגנובה מדעת, מסר סמוי מאם לבנה? חיבוק מגושם חטוף ומאופק, חיבוק מרוח בדמעה נסתרת, חיבוק נבוך מנוכחותה העוינת לְמָדֵי של סבתי ? אני כל כך מצטער שנותר כל כך מעט בליבי מאותו רגע נצור. חבל שנותרו לי בעיקר סימני שאלה פתוחים שאין לי ולא יהיה לי עליהם כל מענה. לא צרבתי בליבי את תווי פניה של אימי. לעתים אני מרגיש תחושת החמצה וכאב עמום על שלא ידעתי להתמקד ולגבש בליבי את המראות והתחושות של הפרידה מאימי באותו ערב. בזיכרוני נותרו נצורים רק מראות עמומים ורעשי רקע מטושטשים של אולם תחנת רכבת הומה. במוקד זיכרוני ניצב לו חד וברור באופן כל כך מוזר ומתריס דווקא מראהו של משקל אוטומטי שעמד לידינו! מיצג מהתל של האבסורד

שבאותה סיטואציה.

יתכן וילדים מתברכים בתכונה מיוחדת שבזכותה הם מקבלים כל מצב, אף הקשים שבהם, באופן טבעי. כבר בשלב הזה של ראשית "סיפורי", שימשך למעשה משנת 1938 עד תום מלחמת העולם השנייה בשנת 1945 ועד עלייתי לישראל ב 1949, קבלתי את עובדות החיים ללא התפרצויות רגשיות ילדותיות, קבלתי אותן כהשתלשלות טבעית ממהלך החיים.

לא היה בכי ולא היו רקיעות רגלים ילדותיות של כעס או אכזבה כדי לנסות לשנות את פני הדברים.

קבלתי הכול בהשלמה בוגרת הנובעת מהפנמה והבנה מידית של רצינות המצב.

באותה תחנת רכבת בווינה, בערב קר ועצוב, ועוד טרם עליתי לקרון הרכבת, נפרדתי ללא כל טקס מילדותי המאושרת. כילד קטן בן שש לא יכולתי אז להבין את משמעות הרגע הזה והשפעתו המכרעת על גורלי.

מווינה נסענו שעות רבות ברכבת דרך גרמניה עד שהגענו בבוקר אפור ועצוב לעיר "קולֶן" אשר בגרמניה בקרבת הגבול הבלגי. שם אמורים היינו ליצור קשר עם מבריחי גבולות כדי שיגניבו אותנו מעבר לגבול הבלגי.

לרוע המזל, אם לא די בכך שהיינו בגרמניה ללא מסמכים מסודרים ועוד כיהודים, דווקא שם חליתי במחלת ילדים, סבי וסבתי נאלצו לקטוע את המסע ולטפל בי ובכך לעכב את הגעתנו לבלגיה בכמה שבועות.

היום כשאני סב בעצמי ויודע מה רבה החרדה והדאגה לנכדיי, אני יכול להבין איזה מחשבות הטרידו את סבי וסבתי.

היום אני מבין לאיזה מצב טראומתי הם נקלעו בשל המהפך הפתאומי באורח חייהם כשהם בורחים על נפשם כמעט חסרי אמצעים לארץ לא נודעת שאת שפתה לא ידעו ועוד מטופלים בנכד קטן.

היבט זה של המסירות המוחלטת של סבי וסבתי מובנת לי היום בכל היקפה, אבל אז לא חשבתי כלל על גודל מסירותם ואהבתם, בשבילי הם הצטיירו כהורים לכל דבר ולכן המצב הזה נראה טבעי בעיניי. הקשר אליהם היה קשר אל הורים, לא בכדי דמויותיהן הן הדמויות המרכזיות של ילדותי.

שכרנו חדר רעוע בעיר קולן. שכבתי חולה וסבי וסבתי היו מתחלפים ביניהם כדי לשמור עלי בלילות בעיקר כדי להבריח את החולדות שהתרוצצו בבית.

לאחר שהבראתי חודש שוב הקשר עם מבריחי הגבול ויצאנו שוב לדרך.

הבריחה מעבר לגבול בלגיה נקבעה ללילה שחור וקפוא. נסענו במכונית כל הלילה בדרכים לא דרכים, בשלב מסוים של המסע הוחלפה המכונית בעגלה עמוסה בשחת ורתומה לזוג שורים. הסתירו אותי בתחתית העגלה מכוסה היטב בשכבה של שחת שהעלימה אותי מהעין. ציוו עלי לא להוציא הגה מהפה. אני זוכר את הריח הנעים של השחת, את הגבעולים הדקים שדקדקו אותי קלות באף ובאוזניים אך לא העליתי בדעתי לצחקק. במסע הלילי הזה לא שררה אווירה מבודחת, עד רבה, היה מתח של ערנות וחשדנות מכל רחש, השיירה הקטנה שלנו התקדמה בדממה מתוחה.

דממת הלילה עטפה את כולנו, שמעתי רק את פעימות ליבי וצעדיהם הכבדים של השוורים הרתומים לעגלה שהתנהלה לאיטה. שתקתי, קשוב לרחשי הלילה ולפחד ולהלמות ליבי.

את טלפיהם של השורים הרתומים לעגלה עטפו בסמרטוטים כדי לבלום את רחש צעדיהם בדממת הליל. הושלך הס, כולנו היינו מתוחים ביותר, השיירה הקטנה התקדמה לאיטה בחשכה הקפואה. המסע לעבר הגבול הבלגי התחיל.

אני כנראה נרדמתי בשלב כלשהו של המסע מטלטולי העגלה בדרכים המשובשות. התעוררתי במונית לאחר שכבר עברנו את הגבול הבלגי, התעוררתי במבואות העיר בריסל בבלגיה.

בעלית הגג

קיווינו שמאחר והגענו לבלגיה, מדינה שלא הייתה כלל עוינת ליהודים ושלמעשה קבלה את הפליטים הבורחים מאוסטריה ומגרמניה, שמעתה ירווח לנו מעט מהשנאה והרדיפות. חשבנו, יותר משחבנו רצינו בעיקר להאמין, שמעתה יהיה יותר טוב לכולנו כשכל המשפחה שוב התאחדה. אני כבר שמחתי לפגוש שוב את אבי שהמתין לנו בבריסל.

בשעות הבוקר המוקדמות הגענו לבריסל אשר בבלגיה. היינו פליטים חסרי כל. ממעט החסכונות שהיו לנו עוד נשדד חלק בווינה והשאר שולם פה ושם עבור הנסיעה וההברחה מעבר לגבול הבלגי. היינו פליטים ואם לא די בכך היינו פליטים עניים מאד וזה צירוף קטלני. לפי כך יכולנו להרשות לעצמנו לשכור רק חדר צנוע ביותר למגורים, למעשה אפילו לא חדר אלא עלית גג עלובה.

סבי וסבתי שכרו עלית גג בקומה החמישית של בית רעוע למדי ברובע של מהגרים ואוכלוסיה ענייה. התקרה של עלית הגג הייתה בחלק גדול של החדר כשיפועו של גג הבית. מכאן שבחלק זה של החדר לא יכלו לעמוד זקופים. שם, תחת התקרה היורדת אלכסונית יכולתי רק אני לשבת או להלך שפוף, זה הפך את האזור הזה של עלית הגג לפינה הבלעדית שלי. שם ליד דברים שונים שאוכסנו שחקתי להנאתי, זו הייתה טריטוריה שלי !

עלית הגג שכרנו הייתה דלה מאוד וצפופה, העוני והעליבות זעקו ממנה מכל פינה. המיטה של סבי וסבתי תפסה את מרבית שטח החדר. לא היה חלון בעלית הגג אלא אשנב קטן מאוד הנפתח אל הגג. התבוננתי בעננים החולפים מעל בשמיים האפורים מבעד לזכוכית המפויחת של אותו צוהר.

כאשר ירד שלג התכסה עד מהרה האשנב בשכבת שלג עבה שאטמה את מעט האור שחדר לחדר מבעדו. ישבנו אז באפלולית רכה ואינטימית או שהודלקה עששית נפט שסביב אורה המרקד הצטופפה משפחתנו הקטנה.

במשך היום היה כל ענן חולף בשמיים מווסת את עוצמות האור שחדר לעלית הגג שלנו מבעד לאשנב. כל קרן שמש מזדמנת שיחקה איתי במשחק של מחבואים בלתי צפוי ומלא שובבות, הינה מחשיך בעלית הגג והינה שוב מאיר, הכל מפתיע ובלתי צפוי. שעשועים עם קרן אור בלתי צפויה, מנפלאות הילדות !

בעיניי לא ראיתי את הדלות והכיעור שהיו במגורים בעלית הגג העלובה. דמיוני דילג בשובבות קלילה אל מחוזות של חן והרפתקה ומשחק. אני לא חשתי סבל או עלבון, לא אלה הדברים שמעסיקים ילד, מאידך עבור סבי וסבתי היו תנאי המחיה במגורים ההם קשים ביותר.

בעלית הגג הזו הצטופפנו כולנו, סבי וסבתי ואני, בה התנהלו במקביל כל תפקודי הבית. בחלל הקטן הזה בישלו והתרחצו וישנו, הכל מכל. שם היה גם המטבח וגם חדר הרחצה וחדר השינה ואפילו תסלחו לי, השירותים שלבשו צורה של דלי שעמד מבויש בפינה נסתרת. השירותים הרשמיים היחידים שעמדו לרשות הבית היו מהלך שתי קומות למטה. הם היו משותפים לכל דיירי הבית בן חמש הקומות והם היו רחוקים מאוד מלהיות נקיים ביותר, הם עוררו אצלי התקפי גועל ובחילה כאשר נאלצתי להשתמש בהם. כמובן שגם לא היו מים זורמים בכל הבית ובעלית הגג שלנו לא כל שכן. כל צריכת המים לניהול משק הבית הובאה בדלי מהברז היחידי שהיה בית השימוש.

כילד לא הייתי רגיש לנפילה הזו ברמת החיים, פשוט לא ייחסתי לכך כל חשיבות מיוחדת, ילדים ראשם נתון לדברים אחרים, אבל מה חשו סבי וסבתי במציאות העלובה הזו שנכפתה עליהם?

אני זוכר, מאד במעורפל, את המפגש הראשון שלי עם ילדים ברחוב הבלגי ליד הבית. רציתי מאד לשחק איתם אך מחסום השפה החדשה שלא שלטתי בה ומנע כל תקשורת. שלב הלמידה של השפה הצרפתית היה קצר מאד, עד כדי כך קצר שאיני זוכר כלל מצב שלא שלטתי בשפה. עד מהרה התחלתי לדבר צרפתית ואף לתרגם מצרפתית לגרמנית עבור סבתי שהתקשתה לקלוט את השפה החדשה.

נוצרה מציאות מורכבת ודי מביכה בה סבי וסבתי נזקקו לשירותי התרגום שלי. מציאות בה ילד קטן מתרגם ומסביר לאדם מבוגר שאינו שולט בשפה של המקום. בכוח הנסיבות הופך המבוגר להיות תלוי בילד הקטן כמעט בכל צעד וצעד. מציאות זו תרמה למבוכה לא מעטה ואף כרסמה וטשטשה את מרחב הסמכות ויכולת ההחלטה של המבוגר.

מצב זה בהכרח טומן בחובו מימד של השפלה של האדם המבוגר, הוא מאבד מסמכותו, בטחונו העצמי נפגע, הוא כבר לא מתמצא ולא שולט במציאות החדשה.

אני נזכר ברגעים מביכים כשאני, הילד הקטן, נאלצתי, בכורח המציאות החדשה, להיות הדובר והמסביר של סבתי או סבי בפניותיהם למוסדות שונים.

סבי במיוחד נקלט קשה מאוד במציאות החדשה של בלגיה. בטחונו העצמי אבד, הוא לא השתלט על השפה הצרפתית ולא התערה בסביבה החדשה. ראיתי בעצב כיצד דמותו שהקרינה עד אז בטחון ועוצמה הולכת מאבדת מסמכותה. עד כדי כך השפיע עליו המצב שגופו הגבוה והזקוף החל להשתופף, להתקפל על עצמו ולהיכנע לקשיים ולעוני המנוון.

ויתכן והייתה זו דרכו לברוח ולהתנתק ממציאות שהייתה קשה מדי עבורו ושלא היה יותר בכוחו להתמודד איתה כאשר אבדה יכולתו להשתלט עליה.

הוא חש ייסורים על שאינו יכול לסייע או לשפר את מצבנו הכלכלי, הוא הרגיש נחשל ומושפל כראש משפחה.

הוא החל להיות אדיש ונשאר שעות רבות לשבת ללא מעש, בוהה לפניו בחלל הריק. גם בריאותו התדרדרה ונוספה גם צרה זו על דאגותיה הרבות של סבתי.

המקום היחיד ששם שוב זיהיתי אצלו זיק של שמחה וחיות, כפי שזכרתי אותו מהימים הטובים כאשר הוא היה עוד במיטבו לפני המלחמה, היה בבית הכנסת הקטן השכונתי. שם בחוג מכריו, ידידיו למניין, בחוג המתפללים הקבוע, כולם אנשים בני גילו, אנשים חביבים וחמים שדברו ביניהם באידיש עסיסית. החבורה הזו ניסתה לשחזר כמיטב יכולתה הוואי של בית כנסת שהיה זכור להם לטוב על אף שבפועל הוא נעלם בלי שוב במציאות של הכיבוש הגרמני אכזר. שם ראיתי שוב את סבי עוטה טלית ומתמלא לרגע גנוב חדווה ואמונה. שם, סביב צלוחיות דג מלוח וכוסיות של משקה חריף הם פרצו בזמירות ובניגוני הודיה ושמחה ב"סעודה השלישית" שערכו במקום. לרגע נדמה היה ששוב ראיתי מאור וברק בזוית עיניו הכבויות של סבי האהוב.

כמה טוב שנמצא לו מפלט בבית הכנסת אליו יכול היה לברוח ולבלות שם בין חבריו. לעתים קרובות נשלחתי על ידי סבתי לקרוא לו כדי שישוב הביתה. ראיתי בעיניו את הצער על שעליו להתנתק מחבריו ולעזוב את המפלט המלאכותי שהם בנו לעצמם. מפלט בועה אליה הם ברחו מהמציאות שהייתה בלתי אפשרית. שם בין כותלי בית הכנסת השכונתי הקטן, במעלה המדרגות הצרות והתלולות, שם כנגד כל סיכוי ולמרות המציאות האכזרית, הם ניסו לְקָבֵעַ בכל מחיר את המציאות היהודית המסורתית שהייתה כה יקרה להם. או שמא היה זה רצונם רק להמשיך ולקיים עוד קצת את האשליה שעולמם טרם חרב ? אשליה ? כן, גם אם זו הייתה רק אשליה, היא הייתה הרבה יותר נוחה וסבילה מלהודות בקיומה של המציאות האכזרית כפי ששררה מחוץ לכותלי בית הכנסת הקטן.

סבתי התמודדה עם מציאות החיים הקשה במשנה מרץ ובכוח בלתי נדלה. היא גייסה את כל התחבולות האפשריות כדי לנסות להתגבר על המכשולים הרבים, היא לא רצתה להיכנע למציאות המייאשת. היא הייתה באופייה אישה לוחמת ולא הניחה לסבל ולתסכול להכניע אותה.

איני זוכר שאי פעם סבתי ריחמה על עצמה או הביעה געגועים למה שפעם היו חייה בווינה, או לביתה המרווח והיפה שהיא נאלצה לנטוש.

המציאות הייתה כה קשה שגם רחמים עצמיים היו בגדר של חולשה שלא יכולנו להרשות לעצמנו. סבתי מצאה נחמה בספורים הרבים שהיא ספרה לי על בית הוריה, על הרפת והפרות הרבות שהיו להוריה ועל משק החלב ממנו התפרנסו אי שם בכפר קטן בפולניה. הווי זה מילדותה הזכיר לה ימים מאושרים מנעוריה ועל כן הרבתה לספר בערגה ספורים מאותה מתקופה.

בתום המלחמה כאשר סבתי וסבי שבו לווינה אל שתי בנותיהם, נוכחתי לראות שסבתי לא שכחה דבר ולא סלחה דבר. היא הפנימה את סבלה ואת האבל על מות אבי בנוקשות בלתי מתפשרת. ברק של שנאה תהומית עמד תמיד בעיניה כאשר דברה על תקופת המלחמה.

סבתי שמטבעה הייתה אישה נינוחה וטובת מזג, רגשנית ורחמנייה, נהגה להתבטא בנוקשות ובנקמנות עד כדי שמחה לאיד אל מכרותיה האוסטריות שנהגו, בשיחות נשים על ספסל בגן, לספר לה בצער על יקיריהם שנפלו בחזיתות השונות של מלחמת העולם. או אז נהגה סבתי לומר להן בלי להניד עפעף, כמה טוב שכך העניש אתכם הגורל על כל הרוע שזרעתם!

אני זוכר לכתנו יחד עם סבתי לגן ציבורי לפנות ערב. זה היה באחד מהביקורים שלנו אצלה בווינה. ישבנו כולנו על ספסל בגן כשמסביב לסבתי התקבצו כמה מכרות משכבר הימים, מכרות שהכירו אותה וזכרו אותה עוד מלפני המלחמה. השיחה התנהלה סביב הנושא הכאוב של הבנים האוסטרים שנפלו במלחמה. כל אחת ספרה על אבלה וכאבה על מות בנה בחזית זו או אחרת של המלחמה. היה זה שיח של אמהות מוכות אבל, כל אחת חפשה מעט נחמה בשיחה שהתנהלה.

סבתי ישבה עמן והוסיפה לשיח הכללי הערה מדודה שהיא ביטאה בשקט שלו אך נוקשה ונקמני, טוב מאוד שכך, אמרה להן, טוב מאוד שכולם מתו, תרגישו גם אתן את טעם הסבל והאבל שהפצתם במרחבי אירופה, זה מה שמגיע לכן.

נפלה תדהמה, הושלך הס, הנשים קמו באי נוחות והתרחקו, כשהן מפנימות, הפעם דרך כאבן האישי, את אשר עשו בניהם ליהודים. החבורה התפזרה בשקט, נותרנו רק אנחנו לשבת ליד סבתי שהייתה חיוורת ונסערת.

אבי הגיע לפנינו לבלגיה ומיד החל במאמצים כדי לנסות להשיג עבורנו ויזה כניסה לארצות הברית אך ללא הצלחה. האטימות שלטה בכל, האמריקאים לא כל כך התלהבו לקלוט רבבות פליטים חסרי כל באמריקה. למעשה בכך הם חרצו את גורל כל הפליטים היהודים שהתדפקו על שערי ארצות הברית. הארגונים היהודים בארצות הברית כנראה עוד לא הבינו בשלב הוא את המשמעות של הסירוב לאפשר ליהודים להגר אליהם. השדולה היהודית בארצות הברית כנראה לא הייתה די פעילה בסוגיה זו בעת ההיא.

כעבור כמה חודשים, באביב של שנת 1940 פלשו צבאות גרמניה לבלגיה ובכך למעשה שוב סגרו עלינו ושוב היינו לכודים בידי הצורר. החלום להימלט לארצות הברית נגוז.

מיד עם תחילת פלישת הגרמנים לתוך גבולות בלגיה החלה מנוסה המונית מפניהם על כל כבישי בלגיה המובילים לצרפת. בכל הכבישים ואף בדרכים הצדדיות והנידחות ביותר מבלגיה לצרפת, שבינתיים טרם נכבשה, הזדחלו שיירות אין סופיות של פליטים במנוסתם הנואשת. הכבישים שהיו כבר עמוסים לעייפה נחסמו עד מהרה לחלוטין מהעומס הרב של רבבות פליטים שדחפו לפניהם בייאוש ובאפיסת כוחות עגלות ילדים מריצות ואופניים עמוסות במטלטלים שיכלו לקחת עימהם. האחרים, ברי המזל או אולי בעלי האמצעים, זכו והצטופפו על גבי עגלות רתומות לסוסים או על גבי משאיות או רכבים פרטיים שהמשותף לכולם היה שהם כולם הושבתו ונזנחו לצידי הדרכים כאשר אזל הדלק במיכליהם. כל אלה היו עמוסים לעייפה במטלטלים של הנמלטים, מזרונים ורהיטים, דברי ערך, כלוב עם תוכי, חית בית חביבה שגם אותה ניסו למלט יחד איתם. ההמון המבוהל ניסה למלט את עצמו בכל דרך אפשרית מהכיבוש הגרמני. צבאה של בלגיה ברח כל עוד נפשו בו וספק אם אמנם ניסה להתנגד או אף לעכב את פלישת צבא גרמניה לתוך בלגיה.

המנוסה התנהלה באי סדר שקשה לתאר, אנדרלמוסיה אדירה השתלטה על מהומת המנוסה, הכבישים נסתמו מרבבות הפליטים שהתנהלותם האיטית הפריעה לתנועה עד שלבסוף היא חסמה אותה כליל. רבבות של אנשים החסומים הפכו בפועל למטרות נוחות לתקיפות על ידי המטוסים הגרמנים. כולם היו אובדי עצה, לא נראה כל מוצא. כולם היו לכודים בבריחה אבודה מראש ושאינה מובילה לשום מקום. הייתה זו תמונה קלאסית של האנדרלמוסיה שהיא תמיד תמונת הראי האומללה של כל מלחמה באשר היא. הגרמנים זרעו הרס והרג בתוקפם מהאוויר את הכבישים החסומים בפליטים הבורחים על נפשם. הם תקפו ללא כל הבחנה או התחשבות בעובדה שהנתקפים היו אזרחים.

אנו שהיינו כבר למודי טלטולי דרך נשארנו על מקומנו, כבר לא נותר בנו עוד כוח וכסף כדי לברוח שוב. חשנו תחושה כבדה של אזלת יד ושל נרדפות על ידי גורל אכזר. מועקה כבדה השתלטה על כולנו, היה ברור, היינו שוב לכודים. הפנמנו מיד את המשמעות של פלישת צבא גרמניה לבלגיה והשלכותיה הרות אסון עבורנו. לנו כבר הייתה התנסות מקדימה למה שצפוי היה לקרות בבלגיה, אנחנו כבר ידענו למה לצפות על פי הניסיון המעשי שהתנסינו בו באוסטריה.

שקט מוזר, שקט חלול של צפייה מתוחה למה שיקרה ירד על העיר כולה, אנשים כמעט ולא נראו מהלכים ברחובותיה הריקים.

מרבית הבתים ברחוב בו גרנו התרוקנו מרוב דייריהם, גם ילדים כמעט ולא נותרו, כבר לא היה עם לשחק. בבית בו גרנו נותרנו הדיירים היחידים, כולם ברחו בתקווה להציל את נפשם מהגרמנים, כולם נסו לצרפת.

ההד החלול של הבית הריק מכל דייריו השרה אווירה מוזרה של שקט ריק. שקט עמום ומכביד, שקט בעל נוכחות מעיקה שקשה להתעלם ממנו. השקט הריק הזה היה כל כך מוחשי עד כי התחלנו להתלחש, הייתה תחושה של אי נוחות וחרדה בחלל הבית, הרגשה ברורה שהינה עומד לקרות דבר. היה ברור שזה מצב מעבר לא יציב, השינויים שיבואו עם הכיבוש הגרמני היו צפויים, חיכינו להם, לא הופתענו כלל, היינו כבר למודי ניסיון.

ואז הופיעו ראשוני החיילים הגרמניים, היו אלה יחידות של חיילים רכובים על אופניים, לא להאמין! הם התמקמו בכל כיכר, הקימו מטבחי שדה וביססו את שליטתם בעיר, כיבוש חלק ומפתיע ומבלי שנורתה ירייה אחת נגד הפולש.

מהר מאד למדתי להבחין בין החייל מחיל הרגלים הלבוש במדים אפורים די מרופטים, חיילים שכבדו את הילדים בחתיכת לחם ונקניק תוך געגועים לילדיהם שנותרו בגרמניה, לבין החייל הלבוש במדים שחורים עטורי סמלים נוצצים, חיילי האֶס אֶס היהירים והמרושעים, מהם פחדנו פחד מוות.

למרות הפלישה של הגרמנים ונוכחותם הפולשנית בכל מרחבי העיר חזרו החיים לשגרה. התחלתי שוב לבקר בבית הספר ואיני זוכר אירועים מיוחדים בתקופה הראשונה של הכיבוש בשנה 1940.

מצבנו הכלכלי היה בהחלט קשה. מעט החסכונות שהיו לסבתי ולסבי התמוססו ומוצו עד תום. קבלנו אמנם תמיכה מזערית ממוסדות הקהילה היהודית, תמיכה שאפשרה קיום דחוק ביותר. חיינו באופן צנוע מאוד. גם הדברים הבסיסיים ביותר נצרכו בחסכנות מוקפדת והיו לרוב לא בהישג ידינו. אני זוכר אמירות תמימות שרצו לשוות למחסור הגיון של בריאות, למשל, שמן המפורסמות היא שמאוד לא בריא לאכול לחם טרי שנאפה באותו יום. האמת הייתה הרבה יותר פשוטה והיא שלחם טרי טעים מדי ועל כן הוא גם נאכל יתר על המידה. לפי כך, בלכתי לקנות לחם הקפדתי תמיד לבקש את הלחם שנותר מהיום הקודם. הדאגה לחסוך ירדה עד לפרטים קטנים, כל דבר היה מחושב ומדוד, את תפוחי האדמה השתדלו לקלוף דק ככל האפשר. לעתים בילינו ערבים שלמים, כשאנו יושבים בחשכה כדי לחסוך את ההוצאות על תאורה. אהבתי את הערבים השקטים המרופדים אהבה ושלווה והרגשת קרבה מחבקת.

למרות כל המגבלות שלכאורה הכבידו על חיי היום יום, חייתי את החיים שלי באינטנסיביות כמו כל ילד בן גילי. שיחקתי והתרוצצתי ברחובות השכונה, הייתי ילד שובב בחבורה של ילדים צעקנים ושמחים ומלאי חדוות משחק ושובבות.

עד היום זכורות לי בהתרגשות רבה החוויות הנפלאות שבחדוות המשחק המסעיר שהתנהל בשכונה יחד עם עשרות פרחחים נלהבים בני גילי. להבדיל מהחוויות הנעימות, אני גם זוכר בצביטת לב את דמעת התסכול והכאב שגלשה על הלחי כאשר אירע והפסדתי את ה"ג'ולה" היפה והגזעית ביותר מהאוסף שלי תוך משחק קשוח ומלא מתח. אני זוכר כיצד התאמצתי בכל ליבי לשמור על ארשת פנים כביכול אדישה כשל שחקן פוקר מנוסה למרות הכאב והצער שהיה בהפסד. זה לא עזר לי הרבה, על אף כל ניסיונותיי להתאפק מלפרוץ בבכי, לא לחשוף עד כמה זה איכפת וכואב, הדמעות זלגו מעצמן.

אני זוכר את רטט ההתמכרות עד כלות לאותם משחקים שנמשכו עד לתוך חשכת הערב בלהט בלתי נדלה. אני עוד חש היום את המתח המהול בחרדה כאשר התחבאתי במסתור מאולתר מאחורי דלת כניסה מוגפת באיזה בנין חשוך, מתמזג שם באפלת הצללים המתארכים של הערב היורד. רק לא להתגלות ! רק לא להיתפס ! רק שלא יגיע עתה איזה דייר רגזן מזדמן ויגרש אותי מהמסתור המושלם הזה. המשחק תופס אותך בכל חושיך, לא קיימת מציאות אחרת מאשר זו של המשחק. עכשיו עלי להתגנב מבלי שירגישו בי. דפיקות לב, ריצה מהירה, להיזהר, להתחמק ממארב וממלכודת. ואז לחגוג בשיכרון חושים מתפרץ את חדוות הניצחון של קבוצתך.

ברקע נשמעות כבר הקריאות הרמות של האימהות הקוראות לילדיהם למהר ולשוב מיד הביתה לארוחת ערב. בשמיים התחלפו בינתיים הגוונים האדומים של השקיעה הקיצית האיטית בכחול כהה של הערב הקרב, כבר החל להחשיך. תם המשחק וכל הילדים התפזרו אל בתיהם, פסו צעקות המשחק ועל הרחוב ירד שקט מוזר.

מדליק פנסי הגז עבר מפנס לפנס במסלולו הקבוע והצפוי ברחובות החשוכים, הוא הצית בעזרת מוט גבוה את פנסי הרחוב שמיד פיזרו סביבם הילה של אור לבנבן נוגה רך ומרקד. ככל שהתקדם מדליק הפנסים במסלולו הלכו והתרבו כתמי האור של הפנסים והיו למחרוזות של הילות צהבהבות שקישטו בחן של מסתורין את הרחובות החשוכים. זה היה סימן מובהק שירד כבר הערב ועימו באה שלווה על הרחוב.

הגעתי הביתה משולהב ונרגש, סבתי גערה בי קלות על שאיחרתי שוב לחזור בזמן. הייתי עדיין לכוד בשיכרון החושים של המשחק שזה עתה הסתיים. עכשיו, החל המתח להתפוגג לאיטו, קסמו של המשחק הלך ודעך ושלוות הערב השתלטה גם עלי. חזרתי מהרפתקאותיי, חזרתי מיערות העד, חזרתי מקרבות משולהבים ומניצחונות מפוארים, חזרתי מעולם יפהפה, עולם ללא מֵצָרִים ונטול מגבלות, עולם בו הכול יתכן והכל בו רק טוב ויפה. חזרתי מעולמו הקסום של הילדים. שבתי אל עצמי, שבתי אל המציאות האפורה שהצטמצמה עבורי למימדי עלית הגג הדלה והחשוכה שלנו.

כל עוד הייתי ילד קטן לא ייחסתי לעוני תשומת לב או משמעות מיוחדת. העוני נראה לי דבר טבעי ומובן מאליו במציאות חיינו. אישית לא סבלתי במיוחד מהעוני בו היינו שרויים. לא סבלתי במיוחד מרעב באותה תקופה ובכל זאת העוני היה נוכח בכל, הוא התלווה לכל צעד ושעל והוא היה תמיד כרוך בויתורים. העוני היה בעל נוכחות קבועה ובכל תחום, הוא היה המשמעות המרכזית של מהות חיינו, הוא השפיע על כל הרגלי החיים שלנו. אמנם לא חשתי מבויש או מושפל במיוחד אולי משום שרבים חיו באותה מציאות.

מעשה שהיה ושהביא להכרתי את מימד העוני של משפחתי באופן מוחשי עד כדי כך שהוא חלחל למודעות שלי וערער גם את שלוות ילדותי. רק אז התחלתי לתהות בדאגה רבה על מצוקתנו, דאגתי, זה הטריד אותי והעסיק אותי, תהיתי אם יש בכלל ביכולתנו להמשיך ולהתקיים.

מעשה שהתחיל כשסבתי שכבה חולה ולא יכלה לערוך בעצמה את הקניות בשוק. לפי כך היא בקשה ממני להביא מעט ירקות כדי שתוכל להכין דבר מה למאכל למרות היותה מרותקת למיטה. היא נתנה בידי את מעט המטבעות האחרונים שנותרו בידה. יצאתי לדרך, אחזתי חזק בידי הקמוצה את המטבעות שזה עתה קבלתי, גאה באימון שנתנו בי. הייתי בן תשע.

נהגנו לקנות דרך קבע אצל אותה ירקנית בשוק, זו הייתה אישה גדולת מימדים ורעשנית אך המחירים שלה היו סבירים. התקרבתי אל הדוכן הירקנית שלה, הושטתי לה במבוכה את המעט המטבעות שהיו בידי, מפוחד לחשתי שאני רוצה מעט ירקות.

לא אשכח אף פעם את המעמד המוזר הזה ברחבת השוק.

הירקנית, אישה גבוהה ורחבה מימדים הייתה בעלת נוכחות גופנית משתלטת עד מאיימת. היא עמדה בכל עוצמת גופה הגדול מול ילד קטן נבוך ומבוהל מתשומת הלב שלפתע התמקדה בו. לרגע היא פסקה מצעקותיה המכריזות על מרכולתה. היא הסתכלה עלי, נדמה וראיתי לחלוחית בזוית עיניה, לשנייה היא היססה והתלבטה, אחר כך היא ארזה בנייר עיתון מעט גזר וכרוב וכמה תפוחי אדמה. היא לקחה את ידי המושטת עדיין עם המטבעות, סגרה את אצבעותיי על המטבעות ואמרה לי בקול צרוד מעט מהתרגשות וממבוכה שלא הלמו את עוצמת גופה הגדול. ילד, היא אמרה, אל תשלם לי עבור הירקות אבל אל תבוא יותר לקנות אצלי כי לא אוכל שוב לעזור לך.

אני חש עדיין את המבוכה שבמעמד המוזר הזה, דרכו התוודעתי אל מצבנו הכלכלי הנואש. המטבעות שהיו עדיין מונחים בתוך אגרופי הסגור צרבו את כף ידי. לא ידעתי להגדיר לעצמי אם אני חש בושה או אם הייתה זו מבוכה. בשובי ספרתי לסבתי את שקרה והיא בכתה בשקט כאשר החזרתי לה את המטבעות הבודדים שנותרו מיותמים באגרופי הקמוץ.

לעוני פנים רבות, לעתים הוא יכול להיות מביך או מעליב, לעתים הוא מעציב ומפחיד. הייתי מאוד עצוב ומפוחד בראותי את הסבתי בוכה ואובדת עצות. כך התוודעתי אל העוני, כך למדתי להיות מודע לו, כך לראשונה ידעתי דאגה קיומית.

בשנת 1942, בבואי בבוקר לבית הספר עצר אותי שמש המוסד שעמד בשער הכניסה. הוא ליטף קלות את ראשי בחיבה ואמר לי, אל תבוא יותר לבית הספר ילד. אני זוכר אותו היטב, הוא לבש חלוק עבודה אפור. אני זוכר את עיניו הטובות ולטיפתו המנחמת של האיש, כאילו רצה בכך מעט להמתיק את הגלולה המרה, אולי רצה בדרך זו מעט ולהתנצל על דבריו שאסור לילדים יהודים ללמוד בבית הספר.

לא הבנתי, דבריו בלבלו אותי, הרי ידוע לכל שחובה על ילדים ללכת מדי יום לבית הספר, מה פתאום אומרים לי לא לבוא יותר לבית הספר ? במה אני שונה משאר הילדים ? מדוע אומרים דווקא לי לא לבוא לבית הספר ולכל שאר הילדים מותר ללמוד ? המיון הזה העליב אותי והדאיג אותי משום שלא הבנתי במה אני שונה משאר הילדים.

שבתי הביתה, סיפרתי לסבתי, לא היו לה שאלות נוספות כי הכול כבר היה מובן לה. כבר לא הופתענו משום התנכלות וגזרה חדשה שהמציאו הגרמנים ללא הרף .

בדידות,פחד,רעב.

בקרוב אהיה בן עשר, במושגי אותם ימים נחשבתי כבר לילד בוגר המבין דבר ושניים בהתנהלות החיים. אני מוצא את עצמי במעבר חד, למעשה מיום למחרת, צפון לבדי בעלית הגג, כלוא שם במשך כל שעות היום והלילה. פתאום הפכתי להיות ילד שאין לו סדר יום של לימודים, שאין לו משחקים, ילד מנותק מילדים אחרים, ילד בעולם שהתרוקן לפתע מכל עניין. ילד קטן, משועמם שאינו יודע כיצד להעביר את הזמן, את השעמום.

היום שלי היה ארוך וריק מכל פעילות, לא ידעתי כיצד להעביר את השעות הריקות והארוכות עד כדי ייאוש. אם לא די בצרה זו, הייתה גם הצפייה שדברים רעים נוספים עלולים לקרות בכל רגע נתון. מועקה טורדנית של דאגה אפפה את כל מהלכי החיים. פחד קבוע ובעל נוכחות מעיקה החל להשתלט עלינו.

לא יכולתי לצאת לשחק ברחוב עם ילדים אחרים כי פשוט לא היו שם יותר ילדים וגם כי זה היה מסוכן ביותר. רק ילד יהודי שלא הורשה לבקר בבית הספר יכול היה להימצא ברחוב מבוטל מלימודים, זה היה ילד קל לזיהוי וקל לתפיסה.

הורים שהיו די מבוססים כלכלית יכלו לממן את הסתרת ילדיהם אצל משפחות לא יהודיות תמורת כסף רב. השכונה התרוקנה מילדים יהודים ואלה כבר לא נראו יותר ברחובותיה. דממה עצובה ירדה על השכונה שהייתה עתה מיותמת מילדיה. במקום קריאות של ילדים משחקים הדהד שקט חלול עמוס דאגה. על השכונה ירדה חרדה מעיקה.

במקביל, החלו הגרמנים לארגן פעולות מעצר וריכוז של היהודים כדי לשלוח אותם, מתוך מחנות המיון שם הם נאספו, לגרמניה אל מחנות ההשמדה. את מלאכת הגילוי הזיהוי והאיתור של היהודים ברחובות העיר עשו בשבילם יהודים מלשינים. המלשינים נסעו עם אנשי ה"גסטאפו" (משטרה חשאית גרמנית) במוניות ומשם הצביעו על כל יהודי שהלך לתומו ברחוב כדי שהגרמנים יוכלו לעצור אותו. הם היו כלבי הצייד של הגרמנים, הם שירתו את אדוניהם החדשים עבור בהבטחות שווא. הם מכרו את נשמתם לסטן ורדפו את אחיהם היהודים אל מותם.

לא כאן המקום להתייחס לתופעה המחרידה הזאת של יהודים שסייעו לגרמנים לתפוס את אחיהם כדי לשלוח אותם אל מותם. ההיסטוריה אולי תשפוט אותם יותר טוב מהצדק החלקי שנעשה על ידי בני האדם בתום המלחמה כאשר שפטו את ה"מוסרים" ,כפי שנקראו, במשפטי שדה ברחובות העיר. האם שפיט אדם שאיבד את צלמו ואת ערכיו והיה מוכן לעשות הכול, ממש הכול, מתוך שנאחז באשליה שבכך הוא מציל את חיי בני משפחתו, כפי שהתפתה לחשוב אם יסייע לגרמנים? האם שופטי בתי המשפט פגשו פעם מציאות כה מחרידה ?

הגרמנים תמרנו בסדיזם קר ומחושב את היהודים למצב בלתי אפשרי זה בנצלם עד תום את האשליה השקרית שבכך הם יצילו את חיי יקיריהם.

בכל מקום היה מסוכן מאוד ליהודי להימצא, בכל מקום הוא עלול היה להיתפס ולהישלח אל מחנות המוות. הסכנה הייתה מוחשית, זאת כבר לא הייתה שמועה סתמית לא מבוססת, הסכנה הייתה נהירה לכל וכולם הבינו את המשמעות של צייד היהודים אל מותם.

לילד קטן הכלוא בעלית הגג במשך כל היום הזמן פשוט לא עובר. כל שעה חולפת לאיטה ואחריה היא מושכת בעצלתיים עוד שעה ושום דבר לא מתרחש, שום דבר לא קורה. אין משחקים ואין במה לעסוק. זאת הייתה בעיה גדולה מאוד בשבילי ולכן ביוזמתי התחלתי, על אף הסכנה שבדבר, לבקר בספריה השכונתית של מוסד נוצרי שהיה בקרבת הבית. נכנסתי לספריה ובקשתי ספר לקריאה. הספרנית, אישה מבוגרת, הסתכלה עלי די מופתעת. פתאום המגיע אליה ילד בן עשר ללא ליווי של מבוגר ולא מודע שקיים נוהל הרשמה בספריה ועוד שאר התחייבויות למיניהן.

אני חושב שהיא קלטה מיד את הסיטואציה וללא שאלות נוספות, היא נתנה לי ספר בלי לערוך כל רישום. היא רק אמרה לי לשמור עליו היטב. הייתה זו כנראה הספרנית היחידה בעולם שהחליפה ספרים ללא רישום וללא כרטסת.

נשמה טהורה וטובה זו במעשה הטוב והנדיב שלה פתחה לפנַי את העולם הקסום של הסיפורים והאגדות שבהמשך מילאו את הריקנות של היום הארוך בו הייתי כלוא. אני זוכר קריאה איטית ומהוססת, קריאה התחלתית ומגומגמת של ילד קטן. שעות על גבי שעות שקעתי בקריאה, היא בלעה אותי ואני נהניתי לשקוע בעולמות הנפלאים שנפתחו לפתע לפני. הקריאה סייעה לי למלט את נפשי מהניוון של השעמום ומהפחד. אני בניתי לי עולם נפלא בו גיבורי הספרים מילאו את בדידותי והיו מופקדים על בטחוני.

תודה לך ספרנית עלומה וטובת לב.

המשכתי לבוא אל הספרייה הזו בהתמדה, מחליף שוב ושוב ספרים, קורא כל דבר, לא תמיד הבנתי את אשר קראתי. זו הייתה קריאה איטית ומיוגעת אבל מתמידה ועקשנית, קריאה שטוחנת לאט כל הברה והברה, קריאה המנסה לעמוד על המשמעות אבל בעיקר קריאה המעבירה את הזמן וקוטעת בכך מעט את הבדידות החלולה ואת השעמום של היום הארוך שלא נגמר.

ידעתי, חיוני היה להיות עסוק ולא לחשוב על המציאות המפחידה ועל מה שעלול לקרות בכל רגע.

האזור בו גרנו היה באופן מובהק אזור מאוכלס ביהודים רבים. חיו שם אלפי משפחות ומכאן שזה היה גם אזור מועד לפורענות.

השיטה של הגרמנים הייתה די פשוטה. הם חסמו את מבואות הרחוב בשני קצותיו ועברו בשיטתיות מבית לבית, מוציאים את היהודים לרחוב ודוחקים אותם אל המשאיות ומעמיסים אותם למשלוח. הפעילות הזו נקראה "אקציה", היא הייתה מלווה בצעקות נוראיות בדחיפות ובמכות. ההמולה הייתה מחרידה, הצעקות והקללות ונביחות הכלבים מנעו כל התארגנות. הגרמנים פרצו דלתות נעולות, עקרו ילדים מידי אימותיהם, משפחות שלמות מפוחדות נשלפו ישר ממיטותיהם.

התחינות וזעקות האימה של ילדים והנשים לא ריככו את תאוות הצייד של הגרמנים.

כלביהם של הגרמנים נבחו והוסתו ביהודים והוסיפו מימד של היסטריה ופחד על צעקות הזירוז וקללות הגנאי שצווחו החיילים הגרמנים על היהודים. בכל מקום רעמו המגפיים המסומרות של החיילים הגרמניים בריצתם אחרי קורבנותיהם. כעדר חסר ישע, מבועט והלום, רוכזו והועמסו היהודים על המשאיות והובלו אל מר גורלם.

זו הייתה התפאורה ומוזיקת הרקע של מחזה האימים שהועלה על בימת המאה העשרים על ידי העם עתיר התרבות, העם "הנאור" הארי, העם הגרמני.

סבי וסבתי התכוננו לגרוע מכל. גם בי אחז הפחד, גרוני היה יבש עד כדי חנק ממש. סבתי הסתירה אותי מאחורי וילון קטן בתוך שידה נמוכה עליה עמדה קערת רחצה.

בלא מילה, בסימנים בלבד, בשקט מחריד רמזה לי סבתי בתנועת יד מלטפת ורכה לא להשמיע כל רחש והורידה את הוילון הקטן על פנַי מתוך תקווה תמימה שזה יסתיר אותי מהגרמנים. מתוך מעמקי הייאוש בו היינו נתונים באותו רגע היא קיוותה שהמסתור הדל אולי בכל זאת ישמור עלי, ואולי בדרך נס ולא אתגלה על ידי הגרמנים מאחורי הוילון הקטן.

לא נדרשו משפטים ארוכים כדי להסביר לי או לשכנע אותי, הבנתי מיד שנותר רק לקוות ולהאמין שיקרה נס ולא ימצאו אותי, אותנו, ובכך אנצל !

ואם כן, נניח שאנצל, מה יעשה אז ילד קטן לבד, בגפו? למי יפנה ? לאן ילך ? לא שאלתי שאלות מיותרות ולא בכיתי. הפנמתי מיד את המציאות החדשה מתוך חרדה אבל בשקט.

ישבתי ללא ניע מאחורי הווילון שהסתיר אותי, הייתי מבועט ומשותק מרוב פחד. שתקתי וחיכיתי לגרוע מכל.

סבי וסבתי ישבו מולי בשקט ובהשלמה. הם אחזו זה בידי זה, הם הביטו באהבה אחד בשני, הם אולי שאפו מעט עידוד מהמגע האוהב.

הזמן עמד מלכת. התמונה של סבי וסבתי היושבים ומחזיקים זה בידי זו, מחכים בהשלמה למיצוי גורלם, קפאה אל מול עיני גם לאחר שהוילון הקטן כבר הורד על מקום המסתור שלי.

מה עבר במוחם ברגעים אלה ? מה הטריד אותם יותר, פחדם האישי או ייסוריהם על חוסר יכולתם לדאוג לי ולשמור עלי כפי שהבטיחו לאבי ?

גרנו בבית בן חמש קומות שכל דייריו כאמור ברחו לצרפת עם תחילת פלישת הגרמנים לבלגיה. אנחנו נותרנו הדיירים היחידים בבית הגדול והריק, התגוררנו בעלית הגג שבקומה העליונה.

אני לא אשכח אף פעם את החוויה המצמררת להיות ניצוד ונרדף כמו חיה. לא אשכח כיצד התמקדתי באופן כפייתי ברעש שמשמיעות פעימות ליבי המשתולל והשלוח רסן. בדממה המוחלטת שהשתררה בעלית הגג הייתה עיקר דאגתי נתונה לעובדה שישמעו את דפיקות ליבי ויגלו אותי. הייתי משוכנע שכמו שאני שומע את הלימות ליבי כך הן מהדהדות בכל הבית כהלמות תוף. פחדתי כל כך שהן הן תסגרנה את כולנו לגרמנים. לשווא התמקדתי בעצמי בניסיון תמים להירגע ולהשתיק את המולת ליבי.

שמעתי את החיילים הגרמנים מתקדמים בחיפושיהם. שמעתי אותם, מבועט פחד, פורצים דלת אחרי דלת, עולים קומה אחרי קומה ומוצאים שם, לאכזבתם הרבה, רק דירות ריקות מדיירים. בשיטתיות וביסודיות האופיינית כל כך לגרמנים הם התקדמו קומה אחרי קומה והמולת חיפושיהם הלכה וקרבה אלינו.

עתה הם הגיעו לקומה שלנו. שמעתי אותם מבעד לדלת רוטנים על העבודה המפרכת של פריצה של כל כך הרבה דלתות כשכל הדירות שנפרצו היו ריקות מדיירים. אחד החיילים הגרמניים אמר לחברו, די כבר, בוא נלך, הרי כל הבית הזה ריק מדיירים, אין כאן יהודים. הייתה אתנחתא קצרה של שקט, יתכן והתלבטו מעט, ואז כנראה השתכנעו והחלו לרדת במדרגות. הדלת היחידה שלא נפרצה בכל הבניין הייתה זו שמאחוריה הסתתרנו, הדלת של עלית הגג שלנו. קשה היה להאמין שאכן ניצלנו. האם ביד המקרה ניצלנו או הייתה זאת אצבע האלוהים ?

רעש מגפיהם המסומרות של החיילים הגרמנים עוד רעמו באוזניי הרבה זמן אחרי שהם ירדו במדרגות הבית.

אזרח בלגי, לא יהודי, שההמולה הלילית של האקציה הפריעה לו, יצא אל הרחוב והחל לצעוק על הגרמנים ועל מעשיהם המרושעים נגד שכניו היהודים. נשמע צרור יריות קצר והאיש נפל פצוע על המדרכה, הוא שכב שם כל הלילה צורח מכאבים מתבוסס בדמו. ממקום מחבואי הקשבתי כל העת לצעקותיו של הפצוע. צעקות גסיסתו התערבבו עם הבכי וצרחות האימה של הילדים והנשים המובלים אל מותם כשהם נדחקים ונדחפים באימה מנביחות הכלבים קללות הזירוז ומכות כתות הרובים של הגרמנים.

לפנות בוקר השתתק הכול וגם צעקותיו של האיש הפצוע נדמו.

עם בוקר תמה ה"אקציה". האיש על המדרכה מת, היהודים שנתפסו נשלחו גם הם אל מותם. שקט ריק עייף ומפחיד ירד על הרחוב. להפתעתי זרחה השמש על בוקר חדש.

בתום האירוע הטראומתי הזה מיהרנו להפיק את הלקח המתחייב. אני עברתי לגור אצל טֶמִי באזור הרבה יותר דליל ביהודים במרכז העיר, אזור שנחשב בראיית אותם ימים מטורפים לקצת יותר בטוח. סבי וסבתי זכו להתקבל בבית אבות שהיה תחת חסותה של מלכת בלגיה ובזה הוא למעשה זכה להיות מוגן בפני התנכלויות של הגרמנים שלא העזו לאסור ולהגלות את חוסיו. הם כנראה לא רצו להתעמת עם בית המלוכה הבלגי ובכך לעורר את זעמו של העם הבלגי. שאלה של חשבון קר של רווח והפסד. הם ויתרו על כמה יהודים זקנים ובתמורה לא הפריעו להם לרדוף את כל שאר היהודי בלגיה.

המגורים החדשים שלי היו כמובן גם כן בעלית גג, דבר שהיה כמעט מובן מאליו במגבלות היכולת הכלכלית הדלה שלנו.

התנהלות החיים בעלית הגג הם פרק בפני עצמו. גם כאן חִלְקוּ שני אנשים חדר קטנטן שחלק ממנו כלל לא היה נגיש כי לא יכלו לעמוד בו זקופים מפאת שיפועו התלול של גג הבית. בעלית הגג שלנו עמדו סמוכים וצפופים זה ליד זה, מיטה ושולחן קטן ושני כסאות וארונית עליה קערת רחצה וכן בל נשכח גם כיריים ותנור לבשל עליו. כמובן, איש לא חלם על שירותים או על מים זורמים. עששית גז האירה באור מאוד רומנטי ורך, חסרונה היחיד היה שהיא נשפה ושרקה כמו חתול מאוים כאשר בערה. לא היו שם משחקים לא רדיו לא ספרים, בקיצור שום דבר להעסיק בו את עצמך. אז מה אתה עושה כדי להעסיק את עצמך ? מאלתרים צעצועים מכל הבא ליד, מכל חפץ מזדמן.

טמי ואני סיכמנו על סימנים מוסכמים על פיהם אנו נזדהה אחד בפני השני לפי מספר הצלצולים שנצלצל בפעמון הכניסה של הבית. המתג של הפעמון היה מותקן בקומת הקרקע בכניסת הבית. הסימנים מוסכמים נקבעו כך שהם אפשרו זיהוי מידי בין צלצול ידידותי לבין חלילה צלצול עוין של הגסטאפו הגרמני.

מדי יום בבוקר השאירה לי תמי הקצבה של רבע לחם, זו הייתה המנה לאדם לכל היממה. זה היה דבר המאכל הבלעדי כי לא היה שום דבר אחר מלבדו, רבע לחם ותו לו. את מנת הלחם יכולנו לרכוש כנגד בולי מזון שטמי השיגה בדרך לא דרך בעזרת המחתרת הבלגית כי ליהודים כמובן לא חולקו בולי מזון.

כשאומרים לחם צריך לדייק. מכיוון שהיה מחסור של קמח חיטה נאפה הלחם מקמח תירס. הלחם היה למעשה עיסה לחה חומה ודביקה ובעלת מראה דוחה שטעמה היה מתקתק ולא מעוררת תיאבון, בלשון המעטה. תוך כדי לעיסה, הלחם הזה נדבק אל החיך והתעקש מאוד להישאר דבוק שם. מכאן תבינו שהיה קשה לבלוע אותו ,תרתי משמע, הן בגלל מבנהו העיסתי והדביק והן בגלל טעמו התפל והדוחה.

טמי הלכה לעבודתה ואני נותרתי כלוא בעלית הגג מתעמת עם שעות ארוכות וריקות ממעש, מתמודד עם הרעב ועם השעמום. לפי כך העיסוק היחיד שנותר לעסוק בו היה להביט אל מנת הלחם שניצבה לפני ולמקד בה את כל תשומת ליבי.

דו שיח אילם התנהל ביני לבין גוש הלחם הדביק. הוא לעג לי, התגרה בי, שיחק בי בעורמה וברשעות ואני ניסיתי להתעלם ממנו לא בהצלחה יתרה.

ניסיתי לחשוב על דברים אחרים אבל לשווא, תשומת ליבי שוב ושוב חזרה והתמקדה בלחם ככל שגבר הרעב.

זאת הייתה ההתמודדות קשה, היא התחילה די מוקדם, עוד בשעות הבוקר, מיד עם איתותי הרעב הראשונים.

קשה להכריע אם הרעב התגבר בגלל שכל תשומת ליבי הייתה נתונה באותה חתיכת הלחם ובידיעה שלא היה שום דבר אחר לאכול או שפשוט כבר הייתי רעב מדרך הטבע. התשובה בהבחנת סיבת הרעב לא שינתה דבר באשר לעובדה הפשוטה שחשתי רעב קבוע, בין שהוא היה פסיכולוגי לבין שהיה אמיתי. העיסוק הכפייתי ברעב וההתפלפלות התלמודית בסיבותיו מעידה עד כמה הרעב היה מהותי.

כיצד ניתן לעכב עוד קצת את המחשבה על הרעב ? כיצד להסיט את המחשבות לנושאים אחרים ולדחות ככל האפשר את העיסוק הכפייתי במועד הנגיסה הראשונה בעיסה הדביקה והמתקתקה הקרויה לחם.

כיצד יש לחלק את גוש הלחם בתבונה כך שיספיק להשביע אותי לאורך כל היום והליל ? העיסוק בנושא האוכל, כיצד לרמות את הרעב וכיצד לעכב עוד קצת את מועד הנגיסה הראשונה, היה כפייתי. זה היה חלק מהעינוי היום יומי, עינוי שהיה לא פחות קשה מהרעב עצמו.

המשימה לעבור את היום תוך חלוקה חכמה של רבע הלחם על פני כל שעות הרעב הייתה משימה לא פשוטה, כמעט לא ברת ביצוע, בפועל, אני מודה, אף פעם לא עמדתי בה בהצלחה. למעשה תחושת הרעב הייתה קבועה ולא הרפתה אף פעם.

הגרוע ביותר שיכול היה לקרות הוא שדווקא כשניסית להשכיח את הרעב, לחשוב על דברים אחרים, החלו מיצי הקיבה דווקא להציק בתוקפנות בלתי מתחשבת. להכעיס ובאופן בלתי נשלט, פרחו כל מחשבותיי אל מיני מאכלים טובים וריחניים שהיו זכורים לי לטוב מימים יותר טובים. הבטן הרעבה שלי הגיבה מיד והתעוררה במשנה מרץ לסדרה של גרגורים קולניים שרק החמירו את מצבי.

מוחי חמד לי לצון באכזריות, הוא התעלל בי והעלה מנבכי העבר, באופן אובססיבי ומרושע, מראות של מאכלים טובים ועסיסיים. אני, בייאושי הרב, ניסיתי כמיטב יכולתי להתנער מהזיכרונות האלה ולגרש אותם שוב ושוב כזבובים טורדניים ועיקשים מתודעתי. גם התעלול הזה היה חלק מעינויי הרעב.

מהתקופה הזו נשאר לי יחס כמעט מיסטי כלפי לחם. קשה לי לראות שזורקים לחם. לחם, גם לחם יבש ללא כל תוספת, אפילו כזה שנותר אחרי כמה ימים, לחם אמיתי כמובן כפי שאנו רגילים היום ולא העיסה הדביקה ההיא הלא זכורה לטוב, היה ונשאר בעיני ארוחת מלכים.

יחסית, מצבי היה עוד טוב מאוד לעומת אלה שאפילו את מעט הלחם הזה לא השיגו. רק אחרי המלחמה הבנתי את פליטי מחנות המוות שאחרי שחרורם המשיכו לאגור באופן כפייתי לחם ולהסתירו בכל מקום מסתור אפשרי מחשש ששוב יחסר.

אנו נוטים לרוב לבלבל בין שני המושגים שונים, תיאבון ורעב. משום מה אנו מכנים את התיאבון רעב. ולא היא, זה לא נכון וזה אינו אותו דבר. רעב היא תחושה שונה לגמרי, הרבה יותר עמוקה ובעלת נוכחות שאוחזת בך בחוזקה ואינה מרפה ולו לרגע, נוכחות הרעב מציקה וכואבת, היא קבועה, היא אינה מניחה הנחות כל שהן, הרעב נשכני וצורב ופגיעתו עמוקה.

נעבור לנושא אחר הוא הטלאי הצהוב שהיהודים חויבו לענוד על חזה הבגד עליון, משמע אותה חתיכת בד צהובה שעליה הדפיסו מגן דוד אשר במרכזו, בהבלטה ראויה, האות "J", היא האות הראשונה של המילה JUIF (יהודי) בצרפתית. הטלאי הצהוב הונהג ע"י הגרמנים כדי להבליט ולהבדיל את היהודים משאר האוכלוסייה ולאפשר את זיהויים בקלות. מעבר להיבט הפראקטי ששירת כמובן את הצורר הגרמני היה בענידת הטלאי הזה משום עינוי נפשי והשפלה לשמה.

אני זוכר את תחושת הבושה והעלבון הצורב שחשתי כאשר לראשונה ענדתי את הטלאי הצהוב. התביישתי ללכת ברחוב מובדל מאחרים ומסומן באות קלון.

טמי, כמצווה על פי התקנות שפרסמו השלטונות הגרמניים, תפרה לי את הטלאי על מעילי במקום המיועד על פי ההוראות המדויקות שפרסמו הגרמנים. לשם מה הייתה נחוצה התקנה החדשה הזו ? בעצם מדוע היא בכלל פורסמה ? אבל כבר מזמן הבנו שאין יותר טעם לשאול שאלות.

פיתחתי כל מיני תחבולות כדי להסתיר את הטלאי, אחת מהן הייתה לאחוז ספר או עיתון מקופל מתחת לבית השחי באופן שיכסה ויסתיר את הטלאי המביש. התביישתי מאוד להיות מסומן מובדל מאחרים ומוצג ברבים כנחות ושונה.

ככל שגברו הקשיים באותה התקופה וככל שהתרבו המאסרים של היהודים ברחובות העיר, כך גברו המאמצים של הושטת עזרה ההדדית בין היהודים. לא ידעתי מי היו היוזמים הברוכים ומי עמד מאחורי ההתארגנות הזאת אבל עובדה, הייתה דאגה כנה לילדים המורעבים.

כמו רבים אחרים קבלתי "סידור" שבועי על פיו אירחו אותי כמה משפחות יהודיות שלוש פעמים בשבוע לארוחה חמה. במושגי אותם ימים זה היה המון אוכל, כמעט חלום לא מציאותי שלפתע התגשם.

ההליכה ברחובות העיר אל מקום הארוחה היה בה הימור לא קטן וסכנה של ממש להיתפס בדרך על ידי סיור של אנשי הגסטאפו, בכל זאת הלכתי. אני זוכר את מבוכה ואת הבושה להיכנס לבית זר רק כדי לקבל אוכל.

לפעמים הושיבו אותי בפינת שולחן במטבח והגישו לי בחיפזון את האוכל כשאני מסב לבד ליד השולחן. ישבתי מעט מבויש, אוכל מהר כדי להסתלק מיד עם סיום הארוחה, כאילו נצרבתי מהכיסא עליו ישבתי. זה היה מאוד ממוקד, רק אוכל ותו לו, לא שאלה ולא התעניינות בי. תאוכל מהר ותלך ילד, הייתה חרדה באוויר ובכל זאת קיימו את המצווה. לעתים הסבתי לשולחן עם כל המשפחה כולה, בסלון, התייחסו אלי בדאגה ובלבביות, רצו להכיר אותי ואת משפחתי. רוצה לאמור, ילד אתה אורח רצוי ומכובד אצלנו בבית, זה היה נפלא וזה קטע את הבדידות בה הייתי נתון רוב הזמן.

למרות הפחד והסכנה שהייתה כרוכה בביקורים האלה אצל המשפחות המאכילות היה בהם כדי לשבור את שגרת הרעב איתה המשכתי להתמודד בשאר הימים של השבוע.

כל המאכילים הנדיבים שהתגייסו לעזרה היו אנשים פשוטים וטובים, הם היו חדורי אחווה יהודית בסיסית וחלקו את המעט שעוד נותר להם עם מי שהיה לו עוד פחות. במעשיהם הטובים הם הפגינו אנושיות בסיסית ואני נוצר את זכר מעשיהם הטובים בליבי בהוקרה רבה.

שמועות תמיד התפשטו בין היהודים לקראת "אקציה" שעמדה להתרחש.

הפעם, על פי השמועה שהופצה, עמדו הגרמנים להכין "אקציה" גדולה במיוחד לתפיסת יהודים רבים ככל האפשר באזור זה או אחר של העיר.

לנוכח הסכנה הודאית החלטתי לנסות להגיע לבית האבות שם התאכסנו סבי וסבתי, כאמור, בחסותה האדיבה של מלכת בלגיה. ההנחה התמימה שלי הייתה ששם אוכל אולי להסתתר עד יעבור זעם. בית האבות היה מרוחק ומחוץ לעיר. ידעתי את הכיוון הכללי כיצד להגיע לאזור של בית האבות. התחלתי ללכת, הולך ושואל ושוב הולך ושוב שואל, עד שהגעתי כעבור כמה שעות הליכה. הבעיה הייתה מה בעצם מחפש ילד בן עשר בבית אבות. לארח ילד או כל אדם שלא הורשה לכך בבית האבות היה משום הפרה של תנאי החסות שניתנו לחוסים בבית אבות וסיכן את המעמד המוגן של כל החוסים בו.

אחרי שבלשתי מסביב למתחם של בית האבות גיליתי את החדר של סבתי וסבי שלמזלי הרב היה בקומת הקרקע.

הצלחתי להגיע לחדר של סבתי וסבי לאחר שהם הגניבו אותי פנימה דרך חלון חדרם. ביליתי בחדרם כמה ימים כשאני מוסתר מצוות העובדים וישן בלילה על שמיכה מתחת למיטתם. במעשה הזה סכנו סבי וסבתי את זכותם למקלט בטוח בהפרם את כללי המקום. כשאני מהרהר בכך היום, אני תוהה איזו ברירה אחרת עמדה בפניהם אל מול מבטו המבוהל של נכדם המתחנן למקום מסתור עד יעבור זעם.

מיום ליום גברו הסכנות. הסיכויים להיתפס על ידי הגרמנים הלכו ורבו וזה רק היה עניין של זמן עד שילכדו גם אותי. היה ברור לכולם שכך יהיה בלתי אפשרי להמשיך והכרחי למצוא עבורי מסתור יותר בטוח.

טמי בקשה עזרה מידידה שבעלה היה שוטר במשטרת בלגיה, באמצעותו הופנתה בקשה אל הגורמים הנוגעים בדבר שסייעו בהצלת הילדים היהודים מציפורני הגרמנים.

גורמי התנגדות בלגים פעלו באופן נמרץ נגד הגרמנים, הם פרסו באמצעות "ועדה ההגנה של היהודים" ( (C.D.J.רשת ענפה של פעילים שהסתירו ילדים יהודים. בראש הארגון הזה עמדה צעירה בלגית שלימים הוכרה כחסידת אומות העולם על ידי מדינת ישראל. היא דאגה למצוא מקומות מסתור במוסדות ואצל משפחות שהיו מוכנים לסייע בהסתרת הילדים היהודים למרות סכנת החיים שהייתה כרוכה בכך. הפעילות הזאת התרכזה במיוחד בחלק הָוָלוֹנִי של בלגיה שאליו הובאו הילדים ושם הוסתרו מפני הגרמנים.

טמי הכינה אותי בחיפזון. היא הסבירה לי בהיגיון קר שלטובת כולנו מוטב להיפרד ולמצוא לי מקום מסתור בטוח ששם יהיו סיכויי להיוותר בחיים טובים יותר. המבוכה שלי הייתה גדולה, פחדתי מהבלתי ידוע, פחדתי מהמעבר אל סביבה זרה, פחדתי להיוותר לבד רחוק משפחתי.

הלבטים היו קצרים ביותר, אם בכלל היו לי כאלה. לא היה מקום לויכוח או להתלבטות ארוכה, המציאות הקשה הכתיבה הגיון קר ובלתי מתפשר, התחייבה החלטות מידיות. גם ילד בן עשר הבין והטמיע מיד את ההיגיון שבהחלטה.

הכומר אנדריי יוסף

לקראת המועד שנקבע לצאתי אל מקום מסתור ארזה טמי מעט דברי הלבשה במזוודה קטנה שנתנה בידי. כשראיתי את המזוודה ארוזה ומוכנה הבינותי שהפור נפל והנסיעה ודאית. ככל שמועד הנסיעה התקרב גברה רמת החרדה שלי לקראת הנעלם שמחכה לי שם. ביום המיועד הלכנו אל תחנת הרכבת בריסל צפון. נשאתי עדיין בליבי את עוגמת הפרידה הטריה מסבתי ומסבי. כנראה כמו כל ילד המורחק בפעם הראשונה מחיק משפחתו אל עולם שכל כולו זר לו הייתי מתוח וחרד. הייתי דרוך ומתוח לקראת מבחן ההתמודדות עם הבלתי צפוי והסכנות הטמונות בו. הציף אותי תמהיל מוזר של רגשות שכרכו ביחד בכפיפה אחת עצבות וחרדה מהולים בסקרנות ובנחישות להתמודד.

טמי ואני כמעט ולא דברנו לאורך כל הדרך, כל אחד היה שקוע במחשבותיו. ככל שהתקרבנו לתחנת הרכבת חשתי כיצד מתעצם בגרוני גודש של יובש חונק, הרגשתי את החרדה מתעצמת ומשתלטת על כל מחשבותיי. יותר מכל רציתי באותו רגע להסתובב ולברוח על נפשי אבל המשכנו לצעוד. צעד, ועוד צעד, צעדים שמקרבים אותי אל רגע הפרידה הכואבת, צעדים שמקרבים אותי אל החור השחור של הבלתי נודע. אני מודע לרצינות של הרגע ומפנים אותו בהשלמה אך בנחרצות.

תחנות רכבת היו בימי המלחמה מהמקומות המסוכנים ביותר עבור היהודים. חוליות של חיילים גרמניים סיירו בהן הלוך ושוב ובחנו כל אדם בחשדנות, אנשי משטרת הגסטאפו, לבושים במעילי עור שחורים וארוכים, נעצו מבטים מאיימים בעוברים ושבים ובדקו תעודות של חשודים.

לפי כך דאגה טמי להיפרד ממני באופן חטוף בעודה ליד פתח התחנה. נשיקה חטופה, חיבוק קצר ומילת עידוד ולבסוף דחיפה קלה פנימה אל אולם התחנה. צעדתי את הצעד הראשון אל הרפתקת חיי.

במעבר חד מצאתי את עצמי עומד לבדי בתוך המולה אדירה. אני אוחז את מזוודתי הקטנה, יותר מאוחז אותה אני נאחז בה. עמדתי עתה במרכזו של אולם התחנה הענקית מבוהל ואובד עצות וכבר מתגעגע וגרוע מכל על סף בכי.

באותו רגע הייתי מוכן להימלט ולשוב על עקבותיי אך ידעתי שאין דרך חזרה ועל כן נותרתי לעמוד במקומי ולא רצתי הביתה כפי שכל חושי ציוו עלי.

מסביבי הַמְתָה התחנה ממאות האנשים המתרוצצים בה טרודים בענייניהם ונחפזים לדרכם. קריאות בעוצמה צורמנית בקעו ממערכת הגברה שהכריזה על בואן ויציאתן של הרכבות השונות. שמות של ערים ולוחות זמנים הוכרזו כל העת ברעש מחריש אוזניים והתערבבו בראשי אלה באלה. בעיבורו של כל ההמולה הזאת של חיילים גרמנים שמסיירים ואנשים זרים רבים החולפים לידי עמדתי קפוא על מקומי, בודד, נבוך ומפוחד.

חיכיתי, ידעתי אמנם שיפנו אלי, מתוח חיכיתי.

אני כבר בן עשר. לראשונה ברשות עצמי, לבד ודי מבוהל. כאן ועכשיו אני עומד להתחיל את מסע התלאות שלי.

נדמה לי שחיכיתי שם נצח נצחים, כל כך רציתי כבר להיות מחוץ לתחנת הרכבת השורצת חיילים גרמנים ואנשי משטרה חשאית גרמנית. אבל דווקא ככל שרוצים שדבר מה יחלוף מהר ככל האפשר אזי התחושה היא שהזמן זוחל ועומד בכלל מלכת. בלשתי כל העת סביבי, מי מסתכל עלי, מי מתקרב או אולי מנסה למשוך את תשומת ליבי או לסמן לי. כל אדם שעבר לידי או פנה לכיוון שלי, חשבתי שהינה זה יהיה איש הקשר לו אני מחכה.

לבסוף התקרבה אישה צעירה ואמרה לי ללא כל הקדמה שמעכשיו שמי יהיה לוּאִי הָבֶץ ( Louis Habetz ) וכך היא מיד החלה לקרא לי.

לא שאלתי שאלות מיותרות, אלה לא היו נסיבות מתאימות לשאלות. שמי החדש אפילו לא נראה לי מוזר, הכל התקבל על הדעת, הכל היה מיד ברור ומובן מאליו. התחלתי לשנן את זהותי החדשה. האישה הצעירה מסרה לידי כרטיס רכבת ואמרה לי לעלות לקרון, קרון אחר משלה, ולשמור איתה על קשר עין. היא הבטיחה לי שתאותת לי כשיהיה עלי לרדת מהרכבת.

מעניין עד כמה בלתי נדלה הוא כושר ההסתגלות של ילד. כמו חיה קטנה המכווצת מפחד, אבל חיה קטנה נחושה וחפצת חיים. ישבתי לבד ברכבת כשכל החושים מגויסים ומוזעקים למטרה אחת בלבד, ערנות ומוכנות נחושה למצוא מענה פשוט והגיוני להימצאותי כאן בקרון. צריך הייתי להציג מראה תמים ומשכנע של ילד חסר דאגה ורגוע כדי לא לעורר חשד ולהיתפס על ידי הגרמנים עוד בראשית דרכי.

כל שציוו עלי התקבל על דעתי כדבר המובן מאליו, לא היו שאלות מיותרות וכל כוח הרצון שלי היה מגויס בביצוע מדויק של המשימה.

כל תשומת ליבי הייתה נתונה בסלול של הנסיעה. זו הייתה נסיעתי הראשונה ברכבת בבלגיה. סקרנותי לא ידעה שובע, בלעתי את הנופים החדשים שחלפו לנגד עיני.

יתכן וההתרגשות בה הייתי נתון השכיחה מעט את הפחד מהחיילים הגרמנים שסיירו בקרונות ולאורך רציפי התחנות השונות בהן חלפה הרכבת. אחרי כמה שעות נסיעה הגענו לעיר נָמוּר. על פי סימון מרומז של המלווה שלי ירדתי מהרכבת אוחז בקנאות את מזוודתי הקטנה, תחכה לואי, אמרה והלכה. כעבור זמן מה הופיע אדם אחר משום מקום והורה לי להתלוות אליו.

באופן דומה ודי קונספירטיבי עברתי במרוצת שנות המסתור ולעתים קרובות ממקום מסתור אחד למשנהו. בחלק ממקומות המסתור אני שוהה רק ימים ספורים, במקומות אחרים אני שוהה מספר חודשים. לעתים המעבר למקום מסתור חדש היה בהול ובוצע בלילה, לעתים המעבר היה נינוח ונשא אופי של טיול נעים לרוב ברכבת.

לעתים היה מקום המסתור מנזר גדול בו חסו מאות ילדים ולעתים היה זה בית יתומים כפרי קטן בו חסו כמה עשרות ילדים בלבד.

הוסתרתי גם בבתים פרטיים של משפחות חמות ואוהבות, וגם, להבדיל, ממוסדות מנוכרים בהם שלטה משמעת נוקשה וענישה גופנית. הוסתרתי בפנימיות גדולות יחד עם מאות ילדים. זכיתי גם לשהות תקופה מסוימת בביתו הפרטי של הכומר אנדריי יוסף אשר בעיר נמור.

מגבלות ביטחון או חשש מפני הלשנות חייבו לעתים העברה חפוזה של הילדים המוסתרים ממקום מסתור אחד למשנהו. מבחינתי כילד קטן המיטלטל כל פעם למקום מסתור חדש, היה בתחלופה החוזרת והנשנית הזאת משום מסלול ייסורים. חייב הייתי להסתגל כל פעם מחדש לתנאים חדשים, לאנשים חדשים ולמציאות שונה וחדשה. כל החלפת מקום מסתור הייתה בעיקר עדות ותזכורת לסכנה בה הייתי נתון כל הזמן.

חייב הייתי מיד לנחש את אופיו ואת הנהלים של המקום החדש ולהתאים את עצמי אליהם כך שלא ירגישו בי במיוחד.

בכל מקום חדש הייתי צריך לספר את סיפור הכיסוי שלי ולהקפיד שישמע אמין וטבעי. צריך הייתי להסתגל כל פעם מחדש אל אנשים חדשים, להתגבר שוב ושוב על הזרות, על מנהגי שולחן חדשים, על מיטה חדשה בחדר שינה זר ומפחיד.

ההסתגלות אל מיטה חדשה במקום חדש הייתה תמיד משימה קשה. המיטה הייתה בעיניי, בנוסף להיותה מקום לישון בו, המפלט והמקלט בו מצאתי בסופו של יום מתוח אשליה של מעט רוגע, פינה שלי. לעתים המיטה עמדה בעיבורו של אולם שינה ענקי ובו מאות מיטות של ילדים שכולם היו זרים לי. לעתים עמדה מיטתי בודדה בפינה של חדר שינה בבית גדול וזר שעוד לא הספקתי להכיר וללמוד את כל רזיו, טרם הכרתי והתרגלתי אל החריקות החרישיות של המדרגות או לרחשי רצפת העץ בחדרי בלילה. גם עוד לא התרגלתי אל צל צילו הזע ברוח של עץ הברוש שעמד מול חלון חדרי ובו דמיתי לראות שדים ורוחות משתוללים.

כל דבר חדש, כל מציאות משתנה חייבה התמודדות ושיקול דעת. מה מותר לי במצב החדש ומה אסור לי, כיצד להגיב עתה למציאות החדשה שהתהוותה על מנת לא להתבלט ולא למשוך תשומת לב מיותרת. התגובה שלי ויכולת הסתגלותי היו חייבות להיות מידיות ולהראות טבעיות לגמרי.

הדריכות הקבועה בה הייתי נתון כדי להיות תמיד מוכן לכל שינוי יצרה מציאות של מתח וחרדה קבועים.

לשנייה לא שאלתי את עצמי אם אוכל לעמוד במשימה, לא העליתי על הדעת אפשרות אחרת מאשר מיד להסתגל לשינויים.

ילד קטן מדמה לעתים לראות את המציאות השגרתית כהזיה דמיונית שעד מהרה יכולה יכולה להיות מפחידה ביותר. לעינוי עצמי זה כבר הגעתי לדרגת של מומחה אומן.

בלילות החלו הרעשים הקטנים שרחשו בבית הזר את מחול השדים שלהם, הם היו כולם חדשים בלתי מוכרים, זרים ומפחידים. החריקות של רצפת העץ או רחשי המדרגות, נשמעו לי כאנחות של איזו ישות דמיונית. כל רחשי הלילה העידו על חָיוּת רוחשת מתוך האפלה, מאיימת מודגשת ומועצמת על ידי דמיוני המתפרע.

בחשכה של חדר השינה נראו הרהיטים השונים כצלליות של יצורים שונים ומשונים במרבצם, יצורים אפלים ומעוותים המאיימים והמוכנים כל רגע לזנק עלי. ככל שהרביתי להתבונן בהם כך ראיתי בהם יותר ויותר דמויות מאיימות שהלכו והשתנו באפלה, החליפו תנוחה, החליפו ישות. כולם, כמובן, היו פרי יציר דמיוני המתפרע, שהרבו לאכלס את לילותיי באימת שווא.

עכשיו כשאתה שטוף חרדות דמיוניות, לך ותחפש את השירותים או את סיר הלילה בבית הזר והמפחיד הזה !

לפי כך התבצרתי היטב במיטתי, התכרבלתי מתחת לשמיכות מרוב פחד עד ששינה גואלת הכריעה אותי לבסוף.

באותם לילות מפחידים התגעגעתי במיוחד לקרבתה האוהבת של סבתי, רק היא הייתה יכולה מעצם נוכחותה לגרש ולפזר את מפלצות דמיוני שחוללו סביב מיטתי.

לעתים, ללא כל התרעה, ללא הסבר, נאלצתי להחליף את מקום המסתור. באותם פינויים, שהיו לעתים די בהולים, הייתי נתון ברצף של נסיעות תכופות ברכבת ממקום למקום יחד עם הכומר אנדריי, האב אנדריי, או בקיצור "אבי" כפי שקראתי לו.

נוכח תכיפות המעברים ממקום למשנהו איבדתי את הסדר ואת הרצף של המקומות והבתים בהם התארחנו או הוסתרתי.

אני זוכר במעורפל נסיעות רבות ברכבות, נסיעות ליליות, נסיעות ארוכות בהן כבר שיכור מעייפות אני מנמנם וראשי מונח על ברכיו של האב אנדריי. הנסיעות נמשכו לרוב לתוך הלילה בקצב המונוטוני של שקשוק גלגלי הקרון על פסי הרכבת. מִלְמוּלי השיחות שנלחשו בין יושבי הקרון היו שיר הערש שליווה את שנתי הטרופה.

צפירות הקטר קרעו מדי פעם את הלילה בזעקה פתאומית. כמה פנסי תאורה בודדים שהאירו רציפים ריקים בתחנות הנידחות בהן חלפה הרכבת במסלולה הבליחו אל מול עינינו בהבזקי אור קצרים שקרעו את שחור הלילה לרגע קצוב.

טלטולי הקרון גרפו אותי אל תוך שינה מקוטעת ומרופדת ברעשים שהשתדלו להיות מאופקים ובריח חריף וצורב של עשן סיגריות.

לעתים עמדה הרכבת מנסיעתה, מחכה לאות או מי יודע למה. השתרר מתח של אי ודאות בקרון, הנוסעים הסתכלו החוצה לתוך החשכה בניסיון לברר את סיבת עצירת הרכבת. השתררה פתאום דממה טעונת ציפייה למתרחש הבלתי ידוע. די היה בשינוי קל של הרחשים הרגילים בקרון כדי שמיד אתעורר אצטרף גם אני לצפייה המתוחה של כל היושבים בקרון עד ששוב שבה הרכבת אל מסלול נסיעתה הלילית.

אני זוכר מראות של תחנות רכבת של כפרים נידחים ורדומים דרכן אצה הרכבת הלילית בה ישבנו. הילות האור הצהבהב והמעורפל שהפיצו בקמצנות כמה פנסי תאורה חיוורים הִקְנוּ לתחנות בהן חלפנו ביעף מראה הזוי ומכושף. אני זוכר נסיעות בלילות אפופי לובן חלבי של ערפלים סמיכים ואטומים, אני זוכר גשמי זעף ורוחות קפואות ונשכניות החותכות בבשר ומצמררות. אני זוכר תחנות רכבת רדומות של כפרים נידחים או ערי שדה. תחנות בהן הרכבת שלנו חלפה בזעקת צפירה וקרעה בזעף את כתמי האור הדלוח שהאירו בקמצנות רציפים ריקים ומוכי רוח קפואה עליהם צעדו הלוך ושוב משמרות של חיילים גרמנים.

מראות אלה שבים ועולים עתה ממאגר זיכרונותיי, הם עולים בבהירות ובפרטי הפרטים עד לניחוחי הריחות והרחשים הקטנים והשקטים שמילאו את חלל הקרון בנסיעה הלילית. כל אלה ביחד, וכל אחד מהם בנפרד, מתקיימים בי כאילו רק אתמול הייתה אותה נסיעה לילית. אני זוכר את עצמי, נוסע ונוסע, שיכור מעייפות, נוסע בלי להבין כלל לאן ומדוע ומה התכלית.

אנו מגיעים לעתים באמצע הלילה לבתים בהם אנו מתקבלים בלחשושי ברכה ובחשש מופגן. בחפזון משכיבים אותי לישון ונשארים עם האב אנדריי לשיחה לילית, היו הרבה לחישות מרומזות שלא עמדתי על טיבן. הייתי רק בן עשר באותם ימים אבל כבר מודע לסכנות.

בתום המלחמה נודע לי שהאב אנדריי היה גם איש מחתרת פעיל. בנסיעותיו הרבות אשר בחלקן התלוויתי אליו, יתכן ואני הייתי חלק מהכיסוי של כומר או שאולי נסיעותיו נועדו בעצם למצוא לי מקום מסתור חדש ?

המראה התמים ומעורר האימון של כומר לבוש שמלת כמורה שחורה בלוית ילד קטן היו כיסוי כמעט אידיאלי. הכומר היה איש שקט וטוב לב, הייתה לו תמיד מילה טובה ומנחמת ולעתים הוא החליק לטיפה רכה על ראשי. מבטו היה עצוב ורך, עיניו הטובות הקרינו אהבת אדם וחמלה.

כדי שנקבל מושג על כמות הילדים היהודים שהציל האב אנדריי צריך לספר שאף בביתו הפרטי בעיר נמור הוא הסתיר באותה עת עשרות ילדים יהודים. בלי להזכיר, בנוסף על אלה, את מאות הילדים שהוא דאג לפזר בין בתי יתומים מנזרים ושאר מוסדות נוצריים במרחבי וולנוניה.

בתום המלחמה התארגנו הבוגרים מבין הילדים שהוסתרו בביתו או באמצעותו של האב אנדריי והוציאו לאור כעין דף קשר בין הניצולים. דף קשר שנקרא "ביתו של המלאך" ולא בכדי.

אקדים כאן את המאוחר ואציין שעבור כל מעשיו האצילים שעשה בהצלת מאות ילדים יהודים זכה האב אנדריי בהכרה ובהוקרה של מדינת ישראל. האיש היקר הזה הוכר כחסיד בין אומות העולם ואף זכה לטעת עץ בשדרת חסידי אומות העולם בירושלים.

בכיכר קטנה בעיר נמור, כיכר המלאך, בבית מספר ארבעים, עמד ביתו של הכומר אנדריי. קראו לכיכר על שם פסל קטן של מלאך שעמד בעיבורה של הכיכר. לעתים הגורל מהתל בנו במתן שמות למקומות, אכן לא יכלו לבחור שם יותר מתאים למציאות שהתקיימה בביתו של האב אנדריי בכיכר המלאך! אכן הוא היה המלאך האמיתי שלי ושל רבים אחרים.

ביתו של האב אנדריי שכן לא רחוק מטה הגסטאפו (המשטרה החשאית הגרמנית), לפי כך הייתה הסכנה מוחשית ביותר. בנסיבות אלה נאלצנו להנהיג משמעת של אל דיבור בבית. עשרות הילדים ששהו בביתו בהמתנה במעבר ממקום מסתור אחד למשנהו מצאו שם בינתיים מקלט.

כל הילדים התהלכו בבית כשרק גרביים לרגליהם כדי לא להרעיש ולא למשוך את תשומת הלב של השכנים. כולנו קיימנו מתוך משמעת פנימית משטר של אל דיבור.

קשה לתאר מציאות הזויה יותר בה עשרות ילדים מתנזרים מדיבור. התופעה בפני עצמה הייתה כמעט סוריאליסטית, ילדים רבים, לעתים עד ארבעים ילדים, נעים בבית ללא כל רחש ומתקשרים ביניהם לפי סימנים ותנועות ידיים בלבד. היו שם ילדים מכל הגילים, הגדולים מביניהם הקפידו להזכיר ללא הרף את חובת מצוות האל דיבור. החבורה הזאת התנהלה יום ולילה בלי להשמיע הגה, ללא כל רחש.

הייתי הילד הצעיר ביותר בחבורה הזו, ויתכן וזאת הייתה הסיבה שבגללה זכיתי מידי פעם לתשומת לבו של האב אנדריי, או לפחות כך חשבתי. אני נזכר באושר הרב שהציף אותי כאשר הוא קרא לי כדי לספר לי סיפור קטן או כדי לתת לי תמונה קטנה במתנה. הוא ידע בדרכו העדינה לקרוא בעיני כל ילד את העצבות והמצוקה ואת הגעגועים. טוב ליבו ורחמיו מצאו את דרכם אל ליבותיהם העצובים של כל הילדים. בעדינותו ובנועם הליכותיו הוא מצא נתיבים לנחם ולעודד את כל הילדים שחסו בביתו.

מכיוון שהייתי הקטן בין הילדים המוסתרים בביתו של האב אנדריי זה אולי זיכה אותי בהעדפה מסוימת להיבחר על ידו כדי לסייע לו בעריכת התפילה בכנסייה בה שירת. לקראת שעת התפילה כבר חיכיתי דרוך ומלא ציפיות שהוא יסמן לי להצטרף אליו כדי לסייע לו. הטיול הקצר הזה אל הכנסייה הפך להיות עבורי לחוויה המרגשת ביותר של היום, חיכיתי בכיליון עיניים לרגע מאושר זה.

כל כך שמחתי שניתנה לי הזדמנות לצאת מעט מהמועקה ששררה ביתו של האב אנדריי, לצאת מהדממה הכפויה ומהחרדה המעיקה שהיא הולידה. כן, שמחתי פשוט לשמוע שוב את רעשי הרחוב. שמחתי לראות שבחוץ, ברחובות העיר נמור, החיים מתנהלים בדרך השגרה.

היה כל כך מוזר בעיני לראות את המראה השלו והרגוע של אנשים תמימים הולכים לדרכם שקועים בעולמם הסדור לכאורה, אנשים המשוחחים ביניהם בלי להזדקק למימיקה אילמת המחליפה דיבור קולני. הם היו נתונים במציאות חיים כל כך שונה משלי, הם חיו במציאות שאפשרה להם אפילו לדבר, לא סתם לדבר אלא לדבר ברחוב ועוד בקול רם ! בשביל ילד שבא ממציאות של דממה מרצון זה היה כמעט מקסם שווא .

אהבתי מאוד לצאת מביתו של האב אנדריי כי הדממה בתוך הבית העיקה וגם חוללה חרדה. לפי כך אהבתי לשמוע את רחשי הרחוב, את החשמליות החולפות ברחובות העיר. אנשים רבים ברכו את הכומר לשלום הוא השיב לברכתם במנוד ראש ואני אחריו בקידה מנומסת וחסודה. רעשי הרחוב היו רעשי החיים ועל כן אהבתי אותם כל כך.

המולת הרחוב סמלה בעיניי את קיום החיים, את החיות שבהם, והיא הייתה שקולה כנגד הדממה בביתו של האב שסמלה בעיניי יותר מכל דבר אחר את הפחד שהיה חלק בלתי נפרד מחיי המסתור.

מיציתי עד תום את חווית הטיול היומי הקצר עם הכומר אל הכנסייה. אלה היו רגעים נדירים של אושר וההרפיה שזכיתי בהם מההפקר. הם הזכירו לי שפעם הייתה מציאות חיים שונה לגמרי. רגעים נבחרים אלה עוררו לא מעט געגועים אל מה שהיה פעם מרחב המשחקים שלי ברחובות בריסל. התענגתי על הרגעים המעטים האלה שהיו גנובים מתוך מציאות שכבר לא הייתה מותרת לי. זה היה כמו פרי מתוק הנמצא בהישג יד, שזוכרים עדיין בהתרגשות את טעמו הטוב אבל אתה מודע שלך הוא אסור.

משונה היה להסתכל על האנשים ברחוב מנקודת המבט שלי, זה היה עולם אחר. האנשים נראו נינוחים וממבטיהם לא השתקפה אימה של נרדפים. התקנאתי בהם. אהבתי להתחכך בחירות הרגעית שנקרתה בדרכי ושהזכירה לי ימים מאושרים. כלא מאמין הסתכלתי על האנשים המאושרים שאינם פוחדים ואינם נרדפים.

ראיתי שמתקיימת מציאות חיים אחרת ברחובות העיר, כאילו וכל נוראות המלחמה פסחו מעל ההולכים ושבים, וכלל לא השפיעו על שגרת חייהם .

מתוך שהשוויתי בין מציאות החיים של אותם אנשים שחיו חיים כמעט נורמאלים לבין המציאות בה הייתי נתון, התחוור לי שוב כמה קשה להיות ילד יהודי. לא יכולתי למצוא כל היגיון וצידוק מדוע האל כל כך מתאכזר דווקא כלפי ילדי עמו הנבחר.

הייתי די נבון כדי לא להתפתות לאשליה המפתה של השלווה המדומה כפי שהשתקפה במציאות הרחובות בהם עברנו. ידעתי שלהרפות מהמתח יהיה מסוכן. לא היה מקום לפשרות או לרחמים עצמיים, לחולשה רגעית. היטב ידעתי שלהתגעגע או אפילו רק להיזכר בשגרת חיי המאושרים כפי שהיו פעם, היה מסוכן. גם אם זה יקרה רק בסתר הלב ולרגע גנוב בלבד מתוך איזה הבזק של רחמים עצמיים, זה יהיה מסוכן. חייב הייתי לשנן לעצמי כל העת שעלי להתמקד במשימה אחת ויחידה והיא לדבוק ולהיאחז בציפורניים בזהותי המושאלת.

צעדנו אל הכנסייה, האב אנדריי היה איש גבוה ורזה והליכתו הייתה מהירה ונחפזת, ואני עוזרו הצעיר, נאלצתי כדי לא לפגר אחריו לפתוח בכמה צעדי ריצה כדי להשיגו. אנשים רבים ברכו אותנו בדרך ואף החיילים הגרמניים הרכינו את ראשם ביראת כבוד בפני איש הכנסייה. היה במצב הזה גם היבט מעט מגוחך וגם היתולי כאשר אני נוטה לדמיין לעצמי, מתוך פנטזיה שובבה ונקמנית, שהחיילים הגרמניים מרכינים ראש בהכנעה לפני ילד קטן יהודי !

בכנסייה הלביש אותי הכומר בגדי נער כנסייה, שמלה אדומה ארוכה שירדה עד גובה הנעלים ועליה חולצת תחרה לבנה ורחבת שרוולים. הוא הפקיד בידי את כלי הקטורת שהיה קשור אל שרשרת מנחושת. בכלי עצמו בערה כבר קטורת שהפיצה ריח די נעים.

תפסתי את מקומי בטקס בקדמת הכנסייה למראשותיי המזבח ומאחורי הכומר. לפי סימן מוסכם של האב אנדריי היה עלי לנופף את כלי הקטורת שמאלה וימינה. התנופה החישה את הבעירה של הקטורת והפיצה בכנסייה ענן מבושם של קטורת. באותו רגע חשתי שאני במוקד הטקס, עמדתי אפוף כולי בענן ריחני ולבנבן גאה ביותר במעשה שלי. הייתי חדור הרגשה של חשיבות עצמית כשראיתי כיצד מאות המתפללים כורעים על ברכיהם ושוקעים בתפילה חרישית, כל זה, חשבתי לתומי, הוא פועל יוצא מעשה ידי להתפאר.

אחרי שנים רבות, במסגרת של טיול שורשים שערכתי עם בני יוקי, עלינו לרגל אל הכנסייה שבעיר נמור שבבלגיה. אחרי מעט חיפושים מצאנו את הכנסייה בה שירתי כנער כנסיה. הכנסייה הייתה סגורה לרגל שיפוצים. עמדנו מחוץ לכנסיה והסתכלנו פנימה מבעד לדלת זכוכית גדולה. בהתרגשות זיהיתי מיד את המקום שכלל לא השתנה, זיהיתי את העמודים הגדולים שאז נראו לי כה ענקיים, זיהיתי מיד את המזבח ובדמיוני חזרתי שוב להיות הילד הקטן האוחז בכלי הקטורת. בהיתי מבעד לדלת הזכוכית ודומה כי שוב עמדה לרגלי המזבח דמותו של ילד קטן אפוף ענן של קטורת לבנה...

הסתכלנו לתוך חלל הכנסייה, הצללים היו אותם הצללים, הכל בדיוק כמו אז. הדממה הייתה אותה דממה, השלווה הייתה אותה שלווה. הפנמתי את הרגע המיוחד הזה. היה לי מאוד חשוב שבני יהיה שותף למקום ולמעמד ולרגשות שכנסייה זו עוררו בי. ראיתי שהוא אמנם הפנים את משמעות הרגשית המיוחדת של חזרתי למקום הזה.

זה היה רגע מיוחד של חסד, אולי רגע חד פעמי? רגע בו אירוע מן העבר הרחוק חוזר ומחולל, כאן ועכשיו, את הלקח ההיסטורי האצור בו, את המשמעות המחנכת ומוסר ההשכל הטמונים בו.

נשאר בי רגש עמוק של אהבה והוקרה לאיש הנפלא הזה, הכומר, האב אנדריי יוסף חסיד אמיתי בינות העמים.

לקראת חג הפסחא נוהגים המאמינים הנוצרים להתוודות אצל הכומר שלהם על כל חטאיהם. החטאים נסלחים ונמחלים לרוב כנגד "עונש" של אמירת כמות מסוימת של תפילות לכפרתם. עם סיום אמירת מכסת התפילות הם מטוהרים ומכופרים מכל חטאיהם וזכאים עתה לגשת אל המזבח ולקבל את "הלחם הקודש". "הלחם הקודש" מסמל את התגלמות ישות האל הקדוש בצורה של פתית בצק קטנטנה.

לפי מיטב חושי המחודדים ידעתי שלגבי נושא רגיש זה של "הלחם הקודש", שהוא כעין קודש הקדושים של האמונה הנוצרית, אני כילד יהודי פטור מלקיחתו במרוצת תפילות הפסחא.

במילים אחרות, במסכת החיקויים שלי של הפולחן הנוצרי, פרט זה לא היה אמור להיות כלול, לא אמור היה לחייב ילד יהודי. היה ברור שחיקוי ומראית עין בלבד בטקס קבלת לחם הקודש אתה בעצם מחלל את הקדושה המיוחסת לעניין זה הנוגע לתמצית האמונה הנוצרית.

בתמימותי הרבה חשבתי, חששתי, שכולם בולשים ועוקבים במיוחד אחרי כל מעשיי. הם לבטח ישימו לב שאני לא מתוודה ושאני לא הולך כמו כל המאמינים האחרים לקבל את לחם הקודש בפסחא !

ככל שקרב חג הפסחא הלכה התעצמה תחושת חרדה שלי, הלכו וגברו חששותיי הכפייתיים שאני נתון למעקב צמוד ושירגישו לבסוף שהתנהגותי היא שונה מזו של שאר הילדים הנוצריים ומכאן עוד יקישו מזה שאני יהודי.

התלבטתי הרבה עם עצמי עד שהחלטתי לשאול לעצתו של האב אנדריי בסוגית הלחם הקודש בחג הפסחא.

המחשבה שכולם עוקבים אחרי כל מעשיי, שבולשים אחרי התנהגותי הדתית וערים לכך שאיני קרב אל המזבח כדי לקבל את הלחם הקדוש, מחשבות אלה ביטאו את תחושת הנרדפות והזהירות שכפיתי על עצמי ושהפכו להיות ציר כל מחשבותיי.

אכן דאגתי המרכזית הייתה נתונה למניעת המשגה שחלילה יעורר חשד ובהמשך עלול לחשוף את יהדותי.

כל רגע ובמשך כל היום ולאורך השנים חייתי בעוצמה את המאבק עם עצמי לא לשגות ולא להפליל את עצמי, כל מאמצי התמקדו רק בלשרוד.

ראיתי סכנה בצל צילו של כל דבר, לעתים גם כשלא הייתה כל סכנה, המצאתי אותה. לרגע לא חדלתי מהמתח של הכוננות, לרגע לא הרפיתי מההתמודדות עם הסכנה, בין שהייתה מדומה או אמיתית. עיקר ההתמודדות הייתה עם עצמי.

העייפות השחיקה והמתח הצטברו בי בצורה של חרדה קבועה שכבר לא הרפתה יותר.

חיי היו כשל חיה נרדפת שכל חושיה היו מגויסים כדי לשרוד, חיה שלא יודעת הפוגה ואתנחתא, חיה קטנה המוּנְחֵת רק על פי יצר הקיום הבסיסי.

תגובתו של האב אנדריי לשאלתי, אם עלי לקבל את הלחם הקדוש, הייתה מאוד אנושית ופדגוגית כאחת, וראויה שאני אספר עליה כאן.

האב שמע את לבטיי בתשומת לב ראויה, הוא ליטף בעדינות וברוך את ראשי, קירב כיסא והושיב אותי סמוך אליו, ואמר לי שהוא רוצה לספר לי סיפור. הסיטואציה הזו עוררה בי התרגשות רבה, אני מודה שהלטיפות ובמיוחד הסיפור היו מחוות יוצאי דופן. הם עוררו ערגה אל ביתי, אל סיפוריה היפים שסבתי נהגה לספר לי טרם לכתי לישון.

הכומר לא התייחס לשאלתי המפורשת והנוגעת ללחם הקדוש. הוא החל לספר לי ספור מוזר שלא הבנתי את פשרו והקשרו לעצם השאלה ששאלתיו.

הוא סיפר סיפור על אנשים שהיו עבדים בארץ רחוקה, עם שלם שהטילו עליו מכסות הולכות ורבות של עבודת פרך אצל מלך שלא רצה לשחרר אותם. הוא סיפר על מנהיג מתוך העם הזה שעשה ניסים רבים והוציא אותם מעבדות לחירות והביאם לארצם.

לא הכרתי אז את סיפורי המקרא ולא את תולדות ישראל ולכן לא יכולתי להבין את ההיקש המתבקש שבין הסיפור שסופר לבין שאלתי הממוקדת על הלחם הקדוש.

לעצם שאלתי, אמר לי האב אנדריי בסיומו של הסיפור שהוא סיפר לי בדרכו העדינה והמרמזת, אתה ילדי, לא חייב לקבל את לחם הקודש. סתם ולא פירש.

הוא סיים את הספור ובירך אותי לשלום תוך שהוא קורא לי בשמי האמיתי ולא בשמי המושאל, הייתי המום ונרגש כאחד, הוא הסתכל עלי בעיניו הטובות וחייך ברוך, משל רצה לומר שמעכשיו אני שותף יחד איתך לסוד שלך. הרי מן המפורסמות היא ששותפים לסוד הם ידידי אמת, זו הרי עובדה מוכחת בעולם הילדים ! זו ברית אמת.

שנים רבות אחרי כן, בהיותי בסמינר למורים בירושלים, חוויתי כעין הארה שהחזירה אותי אל זיכרונותיי ואל סיפורו של האב אנדריי. היה זה באחד משיעוריה של המורה האחת והיחידה, נחמה לייבוביץ, כאשר היא לימדה את סיפור יציאת מצרים. או אז, בהבזק של שנייה, נזכרתי בסיפור שספר לי האב אנדריי בימי מלחמת העולם השנייה.

רק אז התחוור לי מה היה המסר המקופל בסיפור ומה רצה לרמוז לי בדרכו האצילית. ילדי, רצה להגיד לי בזמנו, כאשר רק ייאוש וחרדה שלטו בי, ילד, אתה שייך לעם אחר, עם שיש לו היסטוריה מפוארת ואמונה משלו. כשם שאבותיך ניצלו מעבדות במצרים אתה גם תזכה בחירותך ותינצל, האמן ילד!

באצילות נפשו וביושר מצפונו הוא לא ניצל את המבוכה שלי כדי להעביר אותי על דתי, הוא רמז ברוך וברגש שיהיה סוף טוב לסבל שלי בדיוק כמו בסיפור של יציאת מצרים.

גם אם המסר שהיה חבוי בי נקלט במלוא משמעותו רק אחרי עשרות שנים, אני מרגיש כלפי האיש הדגול הזה, שהיה המלאך שלי ושל ילדים רבים אחרים, רגשי כבוד ואהבה עמוקים. איש צנוע ורגיש שגדולתו ועוצמת אישיותו באו לידי ביטוי במעשיו האצילים והאמיצים. הוא הקרין בהתנהגותו ובמעשיו את אמונתו ואת אהבתו הבלתי מתפשרת באדם כי בצלמו נברא.

הוא הבין שיש להעביר בדחיפות מסר של תקווה לילד נבוך ומבולבל שפנה אליו ממעמקי מצוקתו.

ילד קרוע ממשפחתו, ילד מתגעגע ומפוחד, ילד המנסה להיאחז באמונתו על אף פרפורי הספקות, ילד הנסחף בלי דעת אל חיקה של הנצרות.

המפגש שלי עם הכנסייה הנוצרית, עם פולחנה סמליה ותפילותיה, התרחש במעבר חד מיום למחרת. מעבר בלתי אפשרי מבית יהודי מסורתי אל לב ליבו של פולחן הכנסייה הנוצרית. לא הייתה כל הכנה, לא היה מעבר מדורג ומרוכך. מטבע הדברים והאילוצים שהיו קיימים גם לא יכלה להיות כל הכנה מקדימה, בל נשכח, זאת הייתה מציאות של פיקוח נפש.

המפגש היה פתאומי חד מפתיע עד ברוטאלי. מפגש טראומטי.

אני זוכר את התרשמותי העמוקה מהיופי האֶסְטֶטִי העדין שנגלה לעיניי מהשתקפותן האלכסונית של קרני השמש מבעד החלונות הצבעוניים הגבוהים של הכנסייה. משוכנע הייתי שהאלוהים בעצמו הוא זה שמשחק בקרני השמש ומקשט במגוון כתמי צבע את חלל הכנסייה. ציפיתי שהינה עוד מעט קט יתגלו לפניי גם מלאכיו הגולשים בשובבות על קרני האור הצבעוניות.

התפעלתי גם מנגינת העוגב ושירת מקהלת הילדים, שהשרו אווירה של חגיגיות ושל התרוממות הנפש. ריח כבד של קטורת שלט בכל, ציורי ענק ופסלים של האל הצלוב המת קשטו את קירות הכנסייה והיו מצויים בכל הגומחות.

הריח המתקתק והמשתלט של הקטורת בשילוב עם המראות של האל המת גרמו לי בהתחלה לבחילה ולרתיעה עד אשר התרגלתי אל המראות ואל הריחות והם הפכו לחלק משגרת יומי.

המראות מתוך הכנסייה היו זרים ומוזרים בעיני, חדשים לגמרי בשבילי. זה היה גם המפגש הראשון שלי עם נושא המוות. באימה וברתיעה מסוימת, אבל גם מתוך סקרנות טבעית של ילד ערני הנמשך לכל דבר חדש, התבוננתי בביטויים הפלסטיים של המוות כפי שנגלו אלי מהציורים והפסלים שהיו מוצגים בכנסייה. התבוננתי ברתיעה בצבעים הצהבהבים והחיוורים של הגוף הרפוס של האל הצלוב. הסתכלתי, בלא מעט גועל ודחייה, על פצעיו הפתוחים והמדממים. המפגש הראשוני שלי עם החשיפה הבוטה והישירה של המוות בהוויה הנוצרית היה קשה וטראומטי ורדף אחרי אל תוך חלומותיי שגם בלי זה היו די מבועתים.

תיאורי המוות הניבטים אליך מכל עבר עוררו בי דחייה וסלידה שהיו משולבים בסקרנות על גבול הפרוורטיות.

להבדיל, ציורי דמותה של מרים אימו של הצלוב או פסליה הרבים שהיו פזורים בכנסייה כשהיא מעוטרת במלאכים קטנים וורודים ושמנמנים המעופפים סביבה, משכו אותי בחן ובאסטטיות שלהם.

היה ניגוד תהומי בין גווני המוות הצהבהבים של האל הצלוב בתנוחתו הרפוסה לבין החיוניות העדינה והרכה של דמותה של מרים אימו. גווני פניה היו וורדרדים ועדינים. באופן טבעי נמשכתי יותר אל דמותה האימהית והמזמינה, אל זרועותיה הפתוחים באהבה וברחמים.

במיוחד התרפקתי על חיוכה הטוב ועיניה העצובות והמבינות של מרים, האמנתי לתומי שהיא מבינה גם את מצוקתי, שהיא מנחמת אותי ושומרת גם עלי בדרכה על אף יהדותי. הכל היה מאד צבעוני, מאד מסודר ומרשים. העוגב ניגן מנגינות יפות וכל הילדים בכנסיה שרו את השירים.

אכן, התפילה בכנסייה הייתה שונה מאוד ממה שזכרתי מהתפילות שנערכו בבית הכנסת השכונתי הקטן, כאשר עמדתי צמוד לסבי ואוחז בשולי טליתו, טובל בהמולה הרועשת והלא סדורה של התפילה.

כבר ביום הראשון לאחר שעזבתי את ביתי בבריסל הגעתי לבית יתומים גדול מאד בעיירה בשם גַמְבלוּ סמוך לעיר נמור. ראיתי לפני מבנה אפור מוקף חומות גבוהות. עברנו מבעד לשער ברזל רחב מימדים ומיד עמדנו במרכזה של המולה אדירה של מאות ילדים, כולם לבושים בסינרים שחורים, המשחקים ברעש ובפראות בחצר גדולה.

עמדתי כמו שתול במקום עומדי אחוז חרדה גדולה. אלפי מחשבות התרוצצו במוחי.

אני מתקשה לשחזר כעת את כל החששות שהתרוצצו במוחי באותו רגע נתון. ממה מתחילים ? כיצד אכיר ואתיידד עם הילדים כאן, או לפחות עם אחד מהם לישועה ? כיצד אתמודד עם הזרות והדחייה האדירה שחשתי כלפי המקום המאיים הזה ? כיצד אזכור את זהותי החדשה ? כיצד להגיב באופן טבעי ומבלי שזה יעורר כל חשד כאשר יקראו את שמי המושאל ? ועוד דאגות רבות אחרות שמאוד הטרידו אותי ושהיו בעיקר בעלות היבט ביצועי וטכני. שלא להזכיר את הבעיה הבלתי פתירה של ברית המילה שכל ילד יהודי היה מודע לה ושבנסיבות אלה הייתה מטרידה מאוד.

למחרת החל סדר יומי הראשון בבית היתומים כבר מוקדם מאוד בבוקר. עם שחר העירו את כל הילדים למיסה הראשונה של היום. היה קר מאד, אולי היו אלה כבר ימי חורף ? השמיים היו נמוכים ועננים אפורים כיסו את השמיים והאירו את הבוקר באור דלוח ועצוב. שורות שורות התקדמו הילדים, מרביתם עדיין מעט מנומנמים, כדי לתפוס את מקומותיהם על ספסלי התפילה בכנסייה. היה קר, רעדנו מקור. פרח הכמורה שליווה אותנו הורה לנו להצטופף ולמלא כל מקום לאורך ספסלי התפילה. מאות ילדים הצטופפו ומילאו את חלל הכנסייה. ניתן האות, כולם כרעו על ברכיהם והחלו למלמל בעודם חצי ישנים מחרוזת של תפילות.

כל הילדים ידעו את סדר התפילה על בוריה. הם עקבו אחר מהלך התפילה במיומנות ובקצב הנכון ללא כל מאמץ ניכר על אף שרובם היו עדיין מנומנמים למדי. לגבי זה היה ספור שונה לחלוטין, הייתי מתוח, מאוד מתוח. היה עלי לגייס את כל ערנותי ואת מיטב כושר החיקוי שלי כדי לחקות את שלבי התפילה תוך כדי במהלכה ולבצע את החיקוי באופן שיראה חלק בדיוק כמו תפילת שאר הילדים. אצל הילדים, להבדיל, זה היה טקס מוכר היטב אליו הם התמסרו באופן טבעי לחלוטין. אני הייתי צריך לנחש מתי קמים, מתי כורעים ברך, מתי מצטלבים, ומתי אומרים ומה אומרים. כל אלה היו צריכים להראות מבוצעים באופן טבעי וידעני וכאילו מתוך שגרה נינוחה, כמו ילד נוצרי מאמין מלידה.

בתפילות הראשונות הייתי מתוח ביותר. עם הזמן השכלתי ללמד את כל רזי התפילות למיניהן ולהשתלב בהן בטבעיות.

התפילות נערכו מספר פעמים ביום. הראשונה, מוקדם מאד בבוקר, הייתה מיסה של שחר ואחריה הייתה עוד תפילה נוספת לקראת ארוחת הצהריים ובהמשך עוד תפילה לפנות ערב וחתמה את היום התפילה לפני כיבוי אורות שנערכה לרגלי המיטה. התפילות חילקו את שגרת היום לחטיבות זמן שעל פיהן התנהלו חיי.

אולם השינה בו ישנו הילדים היה גדול מאוד, שורות ארוכות של מיטות ילדים מילאו את כל חלל האולם. יותר מחמישים מיטות ? לא, יותר ממאה מיטות היו שם! אולם שינה גדול מימדים מלא מיטות ילדים. מיד אחרי כיבוי האורות השליט כומר תורן שקט באולם השינה. אחרי יום עמוס מתחים וחרדות נשמתי לרווחה עם סיומו.

לפני ההשכבה וכיבוי האורות עוד נערכה התפילה האחרונה הנועלת את היום.

זה היה מראה די מוזר לכל מי שאינו מצוי בהוויה של בית יתומים. כל מרחב אולם השינה היה מכוסה בשורות ארוכות של מיטות קטנות סמוכות זו לזו. עשרות ילדים קטנים בכותנות לילה מתרוצצים בין מיטותיהם בשובבות ומנצלים את הרגעים האחרונים בטרם יושלך הס ויכובו האורות. שמחה תמימה המולה ושובבות. ים של לובן סדינים המקרין את גווניו הבהירים על כל מרחב אולם השינה.

לפי סימן של הכומר התורן כורעים כל הילדים על ברכיהם ומשעינים את ראשם באדיקות אל דופן המיטה ומצמידים את ידיהם ביראת שמיים חסודה. הכומר מנחה את התפילה וכל הילדים עונים אחריו בשקט את מילות התפילה לקראת שינה.

בתום התפילה מברך הכומר את כל הילדים, כולם מצטלבים וקופצים לתוך המיטות. האור כבה באולם ונותרת רק נורה קטנה הדולקת ליד חדרון הכומר המפזרת משם מעט אור עמום באולם השינה.

הושלך הס, האורות כבו, הסתיים היום. במקצת פג המתח, פתאום אני שוב לבד עם עצמי, מאוד בודד וזר במקום החדש הזה. למרות, או אולי היה זה דווקא בגלל העובדה שמסביבי היו כל כך הרבה ילדים, הרגשתי מאוד בודד. לא הכרתי עדיין אף ילד, טרם היה לי מביניהם אף ידיד, אף לא מכר לישועה.

כשאני מסתכל מסביבי אני רואה ים של מיטות קטנות, שוכבים בהן ילדים שכולם זרים לי לחלוטין. פה ושם כמה ילדים עוד מתלחשים ביניהם, עוד מילה פה ושם, עוד כמה רחשים ודי. הכומר המשגיח משליך הס והשקט משתלט על כל האולם כבמטה קסם. הרגשתי מאוד לא שייך, הרגשתי עצוב במקום הזה שהיה זר ומנוכר עבורי. הרגעים של טרם שינה היו תמיד רגעי שיא של געגועים אל משפחתי. לא רק התגעגעתי אליהם אלא גם דאגתי לשלומם, דאגתי במיוחד שלא יִתָפְסוּ על ידי הגרמנים ואוותר חלילה ללא משפחה. מחשבות רבות התרוצצו במוחי, האם שלום לכולם, האם הם חושבים עלי, האם הם גם מתגעגעים אלי ?

היו אלה מחשבות של ילד בן עשר המחפש מעט חיבה וחמימות לפני השינה. ילד בודד באולם שינה ענקי בין מאות ילדים והוא חש לבד ובודד. הייתי לאה מהמתח המצטבר במשך כל היום שנבע מהעמדת הפנים של נשיאת זהות לא לי. למעשה לבשתי מסכה במשך כל היום, שיחקתי תפקיד לאורך כל היום ועתה בסופו של היום כבר הייתי מותש. אם לא די בכך היה עלי גם לקחת חלק בתפילות שטרם הכרתי ושהיו זרות ומוזרות בעיני ושחייבו חיקוי קפדני במשנה תשומת לב .

לבסוף העייפות הכריעה אותי ונרדמתי לתוך שינה לא רגועה לקראת יום התמודדות חדש.

חשתי אי נוחות על ש"בגדתי" כביכול בדת שלי. רגשות אלה התגבשו כאשר הבנתי שכל התפילות שהתפללתי במשך היום יחד עם כל הילדים הן לא תפילותיי. זכרתי בגעגועים עזים את התפילות שסבתי למדה אותי. זכרתי מהן רק רסיסי מילים בודדות, מילה פה מילה שם, קטעי הברות ודי. "מודה אני לפניך..." ודי. הרבה יותר מזה כבר לא זכרתי מתוך מה שסבתי נהגה לדקלם יחד איתי מדי ערב לפני השינה. נזכרתי כיצד חזרתי אחריה על כל הברה, על כל מילה, נפעם ונרגש מהצליל הזר והלא מובן של מילות התפילה העבריות שהקסימו אותי. מלים בשפתו של האלוהים כפי שאמרה לי. ועתה כל זה כל כך רחוק ממני ואני כל כך מתגעגע.

בהתחלה הרגשתי, או לפחות חשבתי, שאני לא עומד בציפיות שתלו בי בני משפחתי בכל הנוגע להתנגשות שבין שתי האמונות. הרגשתי מתח מהול ברגשי אשמה כאשר התחלתי לחפש עידוד ונחמה בפסל או בתמונה של מרים הקדושה המושיטה את ידיה ברחמים ובאהבה ועל פניה נסוך חיוך רחום וטוב לב. הפסל הקרין חמלה והבנה ואני כל כך נזקקתי למעט מזה.

הייתי חצוי בין אמירת שברי התפילה שלי, היהודיות, אלה שעדיין היו זכורות לי, לבין אמירת תפילותיה של הכנסייה שזה עתה למדתי ובהן כבר שלטתי היטב.

מתוך תמימותי הילדותית חשבתי שנכון יהיה לדבוק בתפילתה של סבתי על אף שמרבית מילותיה כבר נשכחו ממני. חשבתי שלכך מצפה משפחתי ממני. רציתי כל כך להיזכר שוב במילים, שוב לבטא את המילים העבריות. אם לא לומר אותן, כי זה היה מסוכן בעיני, אזי לפחות לחשוב אותן מתוך אמירה אילמת שבלב, ללחוש אותן ממעמקי הלב, ללא קול, אבל בכוונה גדולה.

התפללתי בסתר, בלחש, מתחת לשמיכה במיטה. הגיתי רק את ההברות המעטות שעוד זכרתי מהתפילה היהודית, כדי לפצות את עצמי על מיעוטן חזרתי עליהן שוב ושוב. כדי לפצות על עירוב שתי האמונות בו הייתי נתון הגיתי כל הברה עברית במשנה כוונה. הייתה זאת אמירה תמה ומרוכזת של תמצית מהותה של התפילה, ישר מהלב, ללא תיווך של מילים, ישר אל האלוהים.

היה בתפילה המחתרתית הזאת מן הקסם של התחככות בסכנה, משום מעשה שבעיני לפחות חיבר אותי שוב אל הבית שלי ואל סבתי האהובה.

התפילה של סבתי לא הייתה מובנת לי ואני חושב שגם היא לא הבינה את פשר מילותיה. לעומתה היו התפילות הנוצריות בשפה הצרפתית, הן היו מובנות לי והצטיינו בדברי נועם ונחמה שאת כולם הבנתי. הלבטים שלי לא האריכו ימים ועד מהרה חדלתי להיאחז בשרידי הכרתי היהודית.

אל תמהרו לשפוט אותי, נסו לדמיין את התנאים בהם הייתי נתון ולזכור שהייתי ילד בן עשר !

היום אני מבין שטבעי היה להתנהג כפי שהתנהגתי, זה גם התחייב מתנאיי המסתור כאשר רק העלמה מוחלטת של כל הסממנים של יהדותי היו הערובה לביטחוני והסיכוי להישרדות.

ולפי כך עד מהרה התחלתי למצוא בפסלה של מריה הקדושה את הרוך ואת האהבה שכה נזקקתי להם.

יותר משמצאתי נחמה ועידוד בפסליה של מריה רציתי למצוא אותם כי מאוד נזקקתי להם. אכן לבסוף השתכנעתי שמצאתי במבטה האימהי את הנחמה והעידוד שחיפשתי כה נואשות.

עד כמה שזה נראה לי מוזר היום, אז התמכרתי לאמירה כפייתית של מחרוזות ארוכות ונשנות שוב ושוב של התפילות הנוצריות. התפללתי בתמימות של ילד קטן שמנסה להיאחז, שמנסה בכל כוחו להיות באמת חלק מהעולם הנוצרי שהיה בשבילו הערובה לחיים.

עצם התמכרותי לאמירה של מחרוזות התפילות הנוצריות בערב לפני השינה היה משום יצירת מנגנון מרגיע ומאזן נגד המתחים והפחדים שצברתי במשך היום. חשבתי בליבי, בתפילות האלה אני מציב את עצמי בצד הנכון של המתרס !

עד מהרה נכנעתי לפיצול שבין שתי הזהויות שהתרוצצו בי. מצאתי הקלה בהשלמה ובכניעתי המוחלטת ובהתמסרות הגורפת לאמונה הנוצרית. כאמור, לא שופטים ילד בן עשר.

אהבתי את הרגעים בהם מתוך תמימותי הילדותית קיוויתי, האמנתי, רציתי, שתפילתי תענה. לא משנה לאיזה אל היא בעצם מופנית, העיקר שתענה.

עם הזמן למדתי את כל רזי טקס התפילות והתחלתי להרגיש נינוח ובטוח יותר בסביבה החדשה.

הסכנה להתגלות עקב שהייה ארוכה מדי באותו מקום מסתור הייתה מהותית ביותר. לפי כך מטעמי זהירות נהגו להעביר אותי מדי פעם למקום מסתור חדש.

לכל מקום חדש שהגעתי הצטרכתי להסתגל אל אנשים חדשים ואל המנהגים של הבית החדש בו הרגשתי בהתחלה זר ומנוכר.

אני זוכר שבשלב מסוים של נדודיי בין מקומות מסתור שונים היה עלי להחליף שוב זהות לפי הוראה של המטפלים בי. כך התוודעתי אל זהותי החדשה השנייה שמיד התחלתי לשנן, מרסל וונדי ((Marcel Vendy. לא שאלתי שאלות מיותרות, למה ומדוע. תרגלתי את שמי החדש, כך שיאמר על ידי באופן טבעי, כמו אמירה מובנת מאליה. תרגלתי את צליליו של השם החדש כדי לקלוט אותו היטב, להתרגל אליו, וגם כדי להיות מיד מודע לכך שהכוונה היא אלי כאשר יקראו לי בשם הזה.

אגב, משום מה השם המושאל החדש היה יותר חביב עלי מהראשון, הצליל שלו היה פחות זר ומנוכר ועל כן הוא גם נקלט מיד.

במקביל עם הצורך שוב לשנות את זהותי גברה אצלי הדאגה. דאגתי, מדוע צריך היה שוב לשנות ? זאת אומרת שקיימת סכנה והיא מתקרבת או אולי אפילו כבר קרובה אלי ? סכנה לא מוגדרת אבל מהותית, היא באוויר, היא אורבת בכל מקום ומשום כך קשה לזהותה, קשה להישמר ממנה.

הסתירו אותי בעשרות מקומות, בעיקר בחלק הווָאלוֹנִי, דובר הצרפתית, של בלגיה. כבר איבדתי מזמן את הסדר הכרונולוגי איפה ואצל מי שהיתי בנדודיי בין מקומות המחבוא השונים. העמקתי היטב את שליטתי ואת אחיזתי בזהות המושאלת החדשה שלי. הגבתי היטב לשמי החדש כשקראו לי. עם הזמן הסתמנה איזו אופטימיות שאולי בכל זאת אצליח לשרוד.

אחד המקומות, הזכור לטוב, בהם הוסתרתי היה בעיר וֶורְוִיֶה ((Verviers שֶבְאָרְדֶנִים הבלגים. הפעם המסתור היה אצל משפחה מהאצולה הבלגית שנשאה שם משפחה עם יחוס של תואר אצולה, "דֶה".

הגברת דֶה מָאלִי, האם, אישה מבוגרת ואלמנה, נותרה בגפה בבית הענקי שהיה קרוב יותר לארמון מאשר לבית רגיל. היא הקפידה לקיים את כל כללי הטקס והנימוסים שהתחייבו ממעמדה האצילי גם כשרק שנינו בלבד מסיבים לארוחה ליד השולחן הערוך.

היא קבלה אותי מאד יפה, שכנה אותי בחדר של בנה וספרה לי שהוא שבוי מלחמה במחנה של שבויים בלגים בגרמניה. מאחר שתקופה ארוכה התגוררתי בעיקר באולמות שינה המוניים במנזרים או בבתי יתומים, אולמות בהם אין לך טיפת פרטיות, היו המגורים בחדר של בנה מעבר מאד מהנה ומפנק. זו הייתה בעצם הפעם הראשונה בחיי שזכיתי לחדר רק לעצמי.

בחדרו של הבן הייתה ספריה קטנה עם כל הספרים שהוא קרא בילדותו. זכיתי לבלות שם הרבה שעות מענגות בקריאה. הבית הגדול של הגברת דה מאלי ניצב במרכזו של גן גדול מוקף חומה גבוהה, חשתי שם מוגן ובטוח. יכולתי לטפס על העצים בגן, לסייר ולשחק בכל הבית הגדול, לשבת במוסך בתוך המכונית המושבת שעמדה שם ולחלום בה על מסעות הרפתקנים בארצות העולם. יכולתי להתמכר בלב ונפש לחלומות האלה כמו שרק ילד קטן יודע. היו אלה רגעי הנאה ושפיות שמשום טעמם הגנוב מדעת היו דווקא רגעים נפלאים ומאושרים ביותר ועל כן נותרו גם זכורים לטוב.

השולחן בחדר האוכל עליו הוגשו הארוחות היה שולחן ארוך מאד, עד כדי כך ארוך עד שהתקשיתי לעתים לשמוע את הדברים שהגברת אמרה, או שאולי היא פשוט לא דברה בקול רם? הגברת דה מאלי הסבה בקצה אחד של השולחן ואני בקצהו השני. המרחק בינינו היה גדול או שנראה לי גדול במיוחד כי הייתי ילד קטן. משרתת הגישה את המנות לפי סדר קפדני, האוכל היה מצוין והארוחה התנהלה באופן מאד טקסי ומוקפד ועל פי כל כללי הנימוס.

אלא מה, לי לא היו בכלל נימוסי שולחן, טרם למדתי אותם. הייתי נבוך מכמות הסכו"ם והצלחות השונות שהונחו לפני, ומאד התלבטתי באיזה סדר לאכול ומתי להשתמש בכפית זו או במזלג זה. כושר ההסתגלות שלי היה מאד מפותח ולמרות המרחק הגדול ביני לבין הגברת דה מאלי, ניסיתי להתחקות אחרי תנועותיה ומעשיה ליד השולחן. לא אספר לכם איזה עינוי זה לאכול אטריות ארוכות בנסיבות כאלה כאשר הן, להכעיס, תמיד מתחלקות מהמזלג ונופלות בחזרה לתוך הצלחת.

אני חושב שמתוך שהגברת מאלי ריחמה על מבוכתי, היא הסתכלה הצידה ועשתה את עצמה לא רואה כיצד אני נלחם כדי להשתלט ולהתגבר על האטריות המרדניות .

שיא של מבוכה ליד השולחן זכור לי כאשר הוגש כקינוח של לפתן שזיפים. מיד משהוגשה לי קערית הלפתן הציפו אותי לבטים, לא הצלחתי להבחין מה עושה הגברת עם החרצנים הגדולים, איפה היא שמה אותם? עם איזה כלי יש לסלק אותם מהפה? הייתי בפאניקה. כאשר ראיתי שאין מוצא אחר החלטתי פשוט לבלוע את החרצנים אחד לאחד. בליעת כל חרצן הייתה מלווה ברעש הבליעה והסתכלתי בחשש לעבר הקצה המרוחק של השולחן כדי להיווכח אם הגברת אמנם שמעה או שמה לב למתרחש אצלי.

הסיפור הקטן הזה שהוא יותר קומי מטרגי מבליט את המצבים השונים והמשונים איתם צריך הייתי להתמודד כל רגע. היום נסוכה נימה של הומור מרוכך והבנה שבאה מניסיון החיים לגבי המצבים המוזרים בהם התמודדתי, אבל כאשר זה קורה לילד בן עשר שלא יודע להבחין בין שולי ועיקר אזי האירועים הקטנים האלה מקבלים מימד מבהיל ומוסיפים עוד על המתח והפחד שהיו גם כך מנת חלקי.

אני זוכר שמעבר לתחושות החרדה והבדידות, שהיו בני לוויה בעלי נוכחות קבועה אצלי, היו גם גילויים רבים של יחס אנושי חם ולבבי מהרבה מאוד אנשים. גילוים אלה הזכירו לי מה שפעם היה ניחוחו של ביתי החם. כמה כל זה נראה לי רחוק עתה, ממש לא בהישג יד.

היה ברור וידוע לכל שאנשים המסתירים יהודים בביתם צפויים לעונש מוות, זה היה חד וחלק ונהיר לכל. מציאות זו חייבה כוננות מתמדת וניידות מידית ומהירה כדי להבריח את המוסתר בעת סכנה. לעתים היה הכרח בפינוי - בריחה מידי שהתגלגל לעתים מחוסר מוצא אחר לרצף של החלפת מקומות מסתור ארעיים עבור הילד היהודי עד ששוב מצאו עבורו מסתור חדש לתקופה מסוימת. זה מסביר מדוע לעתים נשארתי מוסתר רק זמן מוגבל במקום מסוים. השהות הקצרה לא אפשרה התהוותם של קשרים משמעותיים עם האנשים השונים שטיפלו בי בביתם או במוסדות שהם ניהלו.

לפי כך מעטים בלבד הם המקומות שנחרטו היטב בזיכרוני. רק בכמה מהם שהיתי תקופות ארוכות יותר ועל כן נותרו רישומיהם נצורים בזיכרוני.

אין זה אומר שאני לא מוקיר את כל האנשים שמפאת הסכנה הגבילו את השהות של הילד היהודי בביתם לתקופה קצובה, לעתים יום יומיים, לעתים כמה ימים עד לשבוע. למרות הסכנה הגדולה הם לא איבדו את צלם האדם ונענו לצו מצפונם. הם התעלמו עד כמה שיכלו מהסכנה שהם מביאים על עצמם ועל בני ביתם.

מסיבה כל שהיא התגלה צורך להרחיק אותי מידית מהמקום בו שהיתי. אני מניח שהייתה זו דאגתה של המחתרת הבלגית שידעה כנראה על סכנה מתקרבת.

מכל מקום, תהי הסיבה אשר תהי, צורפתי ללא כל התראה לחוליה של צופים בלגים, צעירים קתולים, למסע של מספר ימים ביערות הָאָרְדֶנִים (במזרח בלגיה על גובל גרמניה).

אני תוהה אם המסע הזה היה אמנם מתוכנן מראש ואני צורפתי אליו רק במקרה, או שמרוב תחכום המחתרת ארגנה את המסע ביערות כדי ליצור מסתור נייד רחוק מכל עין עוינת?

זאת הייתה חוויה בלתי נשכחת וכל כך שונה מכל מה שכבר הכרתי עד עתה. הלבישו אותי במדים של צופה, קבלתי ציוד ונכנסנו ליער. אני מתפלא מיופיו של היער העבות. עמדנו תריסר נערים עטויי מדי צופים בעיבורה של קרחת יער. צעיף ירוק, שקצותיו מושחלים בטבעת עור קלועה, כרוך סביב הצוואר, כובע צופים רחב שוליים אחוז ביד, כולם כורעים ברך וכל הראשים מורכנים. כומר הצעיר המלווה את המסע נושא את תפילת הדרך. הראשים מורכנים ביראה, העיניים מושפלות בענווה, כולם מצטלבים בדבקות ואני יחד עם כולם מצטרף באותה אדיקות למקהלת אומרי אמן.

אני מתבונן אל שפע היופי שמסביבי, עוצמתו מציפה אותי, משכרת את כל חושיי. קרני השמש חודרות מבעד לעלווה הצפופה של צמרות העצים ומפזרות כתמי אור על קרקעית קרחת היער המוצלת. פרפרים וציפורים מעופפים בין השרכים הענפים המכסים את מרחבי היער, שפע ירוק טרי רענן ורווי ממטרי הקיץ קצרים מציף את העין. אני נושם עמוק את הריח החריף של רקבובית אדמת היער הרוויה מהגשמים התכופים.

היופי והשקט השליטו את שליטתם על מרחבי היער, רק ציוצי ציפורים מהדהדים ביער. זו פגישתי הראשונה עם הטבע במרחב הפתוח שמחוץ לכרך, טבע שופע ונשגב ביופיו ובעושרו. התרשמתי והתרגשתי מאוד מגודש היופי המפתיע שהתגלה לפניי, זו הייתה התנסות חדשה לגמרי עבור ילד עירוני, נפעם צעדתי אחרי חבריי החדשים אל מעבה היער.

למדתי את כל הדיברות של הצופים הבלגים, למדתי על הטבע, ראינו כל מיני חיות בר מהלכות גם הן ביער. למדתי לקשור קשרים וכפיתות בחבלים, למדתי על עזרה הדדית בין ילדים, למדתי על הצורך לעשות מדי יום מעשה טוב וראוי כדי לעזור לזולת.

בעולם התחום חשדנות בדידות ורדיפות בו חייתי היה בדברים האלה משום חידוש מרענן כמעט הזוי. היה בהם כדי לפתוח לפני צוהר של תקווה, צוהר אל עולם שונה לחלוטין, עולם עם אחווה אנושית, ממש האנטיתזה לכל מה שהכרתי עד עכשיו.

אני חושב שראש הקבוצה, הכומר המלווה, ידע שאני יהודי, הוא עודד אותי לא פעם כשהיה קשה, כשנדרש מאמץ. לראשונה חשתי שאני רצוי בין הילדים, היחס היה של שווה בין שווים.

כמה רחוק הייתי עכשיו מהרגשת העלבון הצורב בשל ענידת הטלאי הצהוב ועדיין הכל היה עדיין כל כך קרוב.

הקמנו מחנה של אוהלים קטנים ביער, בישלנו לעצמנו את מזוננו וביצענו את כל המטלות המתחייבות. כל מכלול הפעולות האלה הקסים אותי. השקט של היער, המגע עם הטבע השופע, האווירה הידידותית בין כל הצופים הצעירים, כל אלה השפיעו עלי לטובה, זו הייתה אתנחתא ברוכה, חופשה גנובה מדעת.

מעבר לעידוד ששאפתי מהמסע ביערות הָאָרדֶנִים, התחוור לי שאמנם קיימת גם מציאות אחרת, מציאות נטולת שנאת יהודים. על אף כל אלה הבנתי שאסור לי להתפתות לאשליה שניתן להרפות מן המתח. ידעתי שאסור להתפתות ולהתרפק יתר על המידה על הנועם הנדיר בו זכיתי לכמה ימים.

תודה לכם צופים צעירים, אתם באמת עשיתם את מצווה היומית הטובה שלכם כפי שמתחייב על פי חוקתכם. נתתם לי הרבה כוח להמשיך אחרי כן את מסע התלאות הארוך שלי. בעיקר אפשרתם לי שוב להאמין שאמנם עוד קיים עולם אחר בו אני רצוי ולא נחות מכל ילד אחר .

דייסה חמה

במסגרת נדודיי בין מקומות מסתור שונים הגעתי אל מעון ילדים. אני כבר לא יודע מאיזו סיבה הובאתי לשם, אולי מטעמי הבראה ? כי להפתעתי הרבה, והכל יחסי כמובן, היה שם מזון די טוב ויחס חם ואוהב מהמטפלות.

הייתה זו פנימייה לא גדולה במיוחד. למעשה ההרגשה הייתה די אינטימית, חסו בה כמה עשרות ילדים בלבד. המעון נמצא באזור השטוח של דרום מזרח בלגיה. אזור של שדות סלק סוכר ענקיים המשתרעים עד קצה האופק. אזור של שמים נמוכים ושדות בוציים מוכי רוח מייללת ונשכנית. רק שדות סלק, שדות ועוד שדות עד קצה האופק. שדות שתלמיהם הבוציים היו כל כך ארוכים עד שהם התאחדו אי שם בקצי האופק עם השמים האפורים והעצובים של החורף.

לא היה לעין במה להיאחז, לא עץ ולא שיח, רק תלמים ועוד תלמים, תלמים שלא נגמרים ושהולכים עד קצה השמיים וצובעים את כל הנוף בחום בוצי מַשְמִים.

גם המעון עצמו עמד באמצע השום מקום הזה, שתול בישימון אפור ובוצי. כזה היה הרושם שקבלתי כאשר לראשונה הגעתי אל המעון.

בניגוד גמור לסביבה המדכאת בה מוקם המעון, הוא נוהל ברגש ובאהבה על ידי מדריכות צעירות שהשרו אווירה חמה ואוהבת על כל הילדים. המדריכות היו ניגוד מרענן לצוותים של נזירות קפדניות או כמרים צעירים מחמיצי פנים שהכרתי עד עתה שהשליטו על הילדים משמעת נוקשה וענישה גופנית.

האווירה הייתה שמחה ומשוחרת,צחקו הרבה,שיחקו והיו גם מעשי קונדס.

זכורים לי הטיולים הארוכים שערכנו מדי יום מהטעם שטיולים בחיק הטבע הם הרי סגולה לבריאות טובה! בחוץ אמנם שרר חורף קר רטוב ובוצי, הרוח נשבה מרושעת נשכנית וכואבת אבל הוציאו אותנו אל הטיול היומי.

על פי איזה צו עליון מחייב הסתדרנו, אנחנו הילדים, בהשלמה כנועה בשני טורים לעוד יום של טיול. בעינינו, זה רחוק היה מלהיות טיול מהנה, לא השתוקקנו כלל לצאת אל הרוח הקרה ואל הבוץ. אבל לא שאלו לדעתנו !

כאילו וכל זה התרחש רק אתמול, אני רואה לפני שני טורי ילדים הצועדים בשבילים הבוציים של שדות הסלק. זוגות זוגות הילדים אוחזים ידיים. זה שומר על מבנה הטור ומונע אבדן של ילדים חולמניים המפגרים מאחור. הבוץ החל לדבוק אל נעלי העץ שלנו, הוא הלך והצטבר שם עד כדי אובדן שיווי המשקל. אנו מדדים בבוץ, נכשלים ומועדים בכל צעד, הבוץ שדבק אל נעלי העץ מכשיל את הליכתנו. אין ברירה, חייבים מדי פעם לעצור כדי לנקותו מהסוליות ובמיוחד מהעקבים שם פגיעתו מכשילה במיוחד. עכשיו כבר יותר טוב, צריך לרוץ מהר כדי להשיג את הקבוצה שכבר התרחקה בינתיים, לתפוס שוב את מקומך ליד בן הזוג שלך ולהמשיך לצעוד הלאה עם כולם.

שני טורי הילדים פוצחים בשיר, זה משכיח מעט את הקור. שני טורי הילדים נבלעים בערפל הסמיך המכסה את מרחבי שדות הסלק בשמיכה לבנה אטומה. הערפל הכבד בולע אפילו את צלילי שירתנו, הוא חונק בולע משתיק הכל. עתה נותרנו רק אנחנו והדממה הלבנה העוטפת, חדלנו אפילו מהניסיונות לקרוא עוד כמה קריאות עליזות. הכל נבלע בערפל, הכל נאטם, גם החבורה העליזה שלנו נבלעה ונעלמה בערפל. כעבור זמן מה אנו שוב מגיחים מתוך הערפל הסמיך, מביטים סביבנו, מופתעים מהחלון הבהיר שנזדמן בדרכינו ושדרכו נעלם לפתע הערפל.

אנו לא עוצרים, ממשיכים בצעדה. החבורה צועדת וצועדת, העיקר שצועדים ! שני טורי הילדים הצועדים בנוף המשמים נבלעים בתוך האופק האפור הנושק למרחבי התלמים הבוציים עד שלבסוף הם נעלמים כליל מן העין.

נעלנו נעלי עץ כפי שמקובל לנעול בחבל ארץ זה של בלגיה, כמובן נעלנו אותם ללא גרביים כי למי בכלל היו גרביים. ריפדנו את נעלי העץ במעט קש יבש כדי לרכך מעט את נוקשות העץ וליצור אשליה של נוחות מה.

בעיה קשה וכואבת נוצרה מרצועת העור של נעל העץ שחתכה ללא רחם בבשר הרגל. הרגלים שלנו קבלו גוונים של סגול כחול מהקור העז ומהרוח הקפואה שנברה ללא בושה בבשר רגלינו הגלויות וצרבה בהן שפשופים אדומים ובקיעים מדממים.

הטיול הארוך בשדות הסלק הלך והתארך, הלך ונמשך בלי רחם, עד ייאוש של ממש הוא נמשך.

כדי להתעודד שרנו שירים. לא משמחה יתרה שרנו אותם. היינו קפואים ועייפים, רגלנו כאבו והיו פצועות מנעלי העץ ומנשיכות הרוח הקפואה. אבל המשכנו לצעוד ולשיר כי זה מה שציפו מאיתנו.

צריך לדמיין ולראות זאת, חבורת ילדים המגיחה מדי פעם מתוך ערפל סמיך ולבן, ערפל הבולע ואוטם בחיקו את צלילי שירתנו.

דמיתי אז לחשוב שאנו צועדים בגבול הדק המתקיים בין מציאות לבין עולם הדמיון. שאנו צועדים בעולם שהיה כל כך חביב עלי, העולם של ההזיות והדמיונות, העולם הבטוח ונטול הסכנות שיצרתי לי ושאליו אהבתי בכל עת לברוח כדי למצות בו את חלומותיי.

כאשר דמיוני החל לשוטט לו חופשי במחוזות חלומותיי, כבר מנותק ומשוחרר מכבלי המציאות העצובה והכואבת, חדלו הקור והרוח להציק לי. חדלו הכאבים ברגלים והליכתי בשורת הילדים הייתה פתאום קלילה ומרחפת. הלכתי בלי לחשוב בכלל, בלי להרגיש דבר, הליכה מאליה בדילוגים קלילים וללא כל מאמץ. הייתי שקוע במחשבותיי, שקוע במציאות חלופית שבניתי לי מתוך הזיותיי וזה היה מפלט נפלא.

הייתה גם קרן אור של תקווה בטיול הארוך הזה. ידענו בוודאות שבינתיים, תוך שאנו מדדים בבוץ, שם במעון יש מי שמכינים עבורנו על השולחנות בחדר האוכל צלחות עמוקות מלאות דייסה חמה ומתוקה. כאשר שבנו לבסוף אל המעון, הוכנסנו לחדר אוכל שהיה מחומם היטב, הועמדנו בפינתו כדי להמתין שם בלי להפריע שיסיימו את חלוקת הדייסה בצלחות.

מכל השולחנות, כמו בחזיון תעתועים, היתמר הבל לבנבן דקיק ומהביל מכל צלחת וצלחת.

חדר האוכל התמלא בעמודים דקיקים של אדים לבנים ומהבילים שעלו מהצלחות הגדושות דייסה. הם והיתמרו ובִּשְמוּ את חלל חדר האוכל בריח משכר של דייסה חמה. האדים נשאו את בשורת הארוחה המיוחלת הקרבה ובאה ורגשו את קבוצת הילדים עד אין קץ.

תשירו ילדים, תשירו ילדים. זו הייתה ההוראה כדי להשתלט עלינו ולהעסיק אותנו עד אשר יסיימו את כל הסידורים וישלימו את חלוקת הדייסה בכל הצלחות.

אנחנו שהיינו מורעבים וקפואים השתוקקנו אל צלחות הדייסה הרבה יותר מאשר אל השירה שנתבקשנו לשיר. הסתכלנו מהופנטים אל חזיון הצלחות הגדושות דייסה שמכל אחת מהן עלה הבל לבנבן דקיק ומהביל. הארוחה כבר הייתה בהישג יד.

תשירו ילדים, תשירו, ואנחנו אכן שרנו ושרנו וליבנו לא היה כל כך נתון בשירה.

בהינו בחיזיון כחולמים, היינו מהופנטים. זה היה המראה היפה ביותר שיכולתי אז להעלות על הדעת. מתוך שעמדנו בחדר אוכל המחומם החלו אברינו הקפואים להפשיר אט אט. ככל שהקור התפוגג כך חשתי יותר את הצריבות הכואבות שהותירה הרוח ברגליי היחפות שעתה דיממו מכל הגירויים הכואבים. עיקר תשומת הלב שלי הייתה ממוקדת בארוחה הקרבה ובאה וכל השאר היה ממש שולי בעיניי, הרגשתי הלכה והשתפרה.

לבסוף ניתן האות וכולם נגשו אל השולחן, אל צלחות הדייסה. נאמרה תפילת הודיה קצרה, כל הילדים מרכינים ראש בענווה אדוקה, מצטלבים באמונה אך בלי להוריד את המבט מהדייסה. לבסוף הכריזה המדריכה, בתיאבון ילדים. באותו רגע נמחקו כלא היו כל מחושי הגוף הצרוב מהרוח.

הייתה זו עוד תמונה אחת מני רבות של רגע נתון שקפא ונותר שמור עמי מאז. התמונה שמורה בזיכרוני חיה על כל רבדיה ועמידה משחיקת הזמן. אני זוכר את התמונה הזאת על כל מרכיביה, על הריחות ועל תחושת הקור והרעב שהיא אוגרת. אכן, אני זוכר את ההתרחשות ההיא על אלפי פרטיהם הקטנים שעיניי המשתוממות קלטו ואגרו. במיוחד זכור לי לטוב טעמה הנפלא של הדייסה המתוקה והחמה ההיא.

טרם שינה עברו המדריכות בין מיטות הילדים וברכו כל ילד וילד בנשיקת לילה טוב. היה זה רגע נעים בו לחשה המדריכה הרוכנת מעל הילד מלה טובה, מילת עידוד או הערכה הבאה לציין התנהגות טובה או מעשה ראוי שעשה הילד באותו יום. שמתי לב מרוב תמימותי הילדותית שלעתים נשיקת הלילה טוב מתארכת מעבר לזמן הסביר לנשיקה מרחפת ותמימה. לעתים היא נשאה אופי הרבה פחות תמים מנשיקת לילה טוב. לומר את האמת, הייתי מופתע ונרגש מן החידוש המסעיר של אותה נשיקה בעלת אופי חדשני אף שטרם ירדתי אז אל מלוא משמעותה. היה זה מפגש בוסר וראשוני שלי עם נשיקות בהן מצאו כנראה גם המדריכות הצעירות מעט פורקן והתנסות.

ממאגר הזיכרונות החבויים במוחי מתפרצים מדי פעם ועולים להכרתי מבלי שאדע למה ומדוע, פעם זכרה של חוויה ישנה כמעט שכוחה, פעם הבזק מראהו של קלסתרו של אדם שיתכן שהכרתי, ופעם אחרת מראהו של רחוב, של בית, של מקום על כל פרטי פרטיו. פשר שובם הפתאומי להכרתי אינו נהיר לי.

הזיכרונות עולים להכרתי ללא כל סדר הגיוני כמו לקוחים מתוך אוסף לא סדור של צילומים מגובבים ושכוחים לכאורה. צילומים חיוורים ודהויים מזוקן, צילומים שהרבה זמן כבר לא פקדו אותם. עתה הם הנחשפים לְפָנַי כמו מתוך דפדוף אקראי באוסף ישן. לפעמים נחשף זיכרון גשמי וחד של ריח מסוים, לעתים זו תחושה כללית של אי נוחות מסוימת שמזכירה חוויה עצובה שטרם נוחמה דיה. לעתים עולה להכרתי הבזק זכרו של רגע של שובבות רעננה או להבדיל של חרדה מעיקה שהתקיימה פעם, לעתים זו הרגשה כללית לא מוגדרת של רוגע ונינוחות המחזירים אותי אל מקום אהוב בו הייתי מאושר.

הזיכרונות לאו דווקא ערוכים על פי הסדר הכרונולוגי שבו הם התרחשו. הזיכרונות אגורים אצלי כבעין מחסן של חוויות, שם הם ממתינים לגאולתם. הם עולים ושבים להכרתי על פי מנגנון נעלם המופעל באופן מקרי ובלתי נשלט.

מילה, חיוך מסוים, קטע של מנגינה או אף אווירה נוגה או צל צילו של ענן בשמים, כולם וכל אחד בפני עצמו, יכולים ללא כל התראה להיות המניע המפעיל את ההדק היורה את הזיכרונות אל הכרתי. או אז הם נעורים מתרדמתם ומתפרצים אל הכרתי בכל עוצמת החוויה האגורה בהם, מטלטלים אותי ומשאירים אותי מופתע נרגש ונפעם.

זה כמו שוב לפגוש ידיד משכבר הימים, ידיד ותיק מתקופה אחרת, מתקופה שנצרבה בך דרך הסבל והפחד או דרך האושר ושמחת החיים. זה יכול להיות ידיד, או מכר, או דמות או צללית מטושטשת, שעצם הופעתה מתוך נבכי העבר יכולה שוב לעורר קשת רחבה של רגשות הקשורים בה.

מה מפעיל את המנגנון הזה? כיצד נשמרים הזיכרונות בכל החיות והחיוניות שלהם, כיצד ומדוע הם אינם נשחקים או קהים עם חלוף השנים?

רועה חזירים

בעיירת המחוז הֶרְוֶוה (Herve), בחבל ארץ הקרוי וָולוֹנִיָה אשר במזרח בלגיה, שכן בית המחסה על שם אותה העיר. היה זה מהמקומות הראשונים בהם הוסתרתי. בית המחסה נוהל על ידי כמה נזירות רחמניות. חבל ארץ זה הינו בעיקרו אזור של חקלאות מסורתית המאופיינת על ידי חוות פרטיות קטנות. איזור של שדות מרעה, רפתות קטנות, מעט חזירים ועצי פרי מפוזרים ללא סדר בתוך שדות המרעה.פה ושם מזרע של חציר, תפוחי אדמה ומעט חיטה.

כדי להשלים במעט את המחסור הקבוע במצרכי מזון של בית המחסה מפאת מגבלות המלחמה נהגו להוציא את הילדים החוסים בו לטיולי התרמה בין החוות האיכרים. מלווים בשתי נזירות קפדניות יצאנו לדרכנו בשני טורים אוחזים זה את זה ביד חבורה צוהלת של ילדים שמחים לטיול שנזדמן להם. כולם לבשו סינרים שחורים ונשאו סלים קטנים. החבורה הססגונית הזו פקדה בדרכה את החוות שבקרבת בית המחסה וקבלה שם מהאיכרים מתת של פירות לחם או ירקות. כל אחד תרם לפי מיטב יכולתו. איכרי הסביבה היו אנשים אדוקים ומסורים בלב ונפש לכנסייה הקתולית, הם התייחסו בכבוד וברחמים לחוסים הקטנים ולנזירות המלוות אותם. לאורך כל הדרך השתוללנו כמו שילדים יודעים להשתולל כשהם יוצאים למרחבי השדות. אני זוכר היטב, איך מדי פעם צבטה אותי הנזירה צביטה הגונה באוזן בניסיון נואש להשליט מעט משמעת ולהתגבר על פרצי השמחה והמרץ העודף שלי ושל שאר הילדים המשתוללים.

בהגיענו אל ביתו של איכר עצרנו מלכת, הנזירות פנו אל האיכר או אל אשתו ובקשו את תמיכתם. קבלנו בתודה ובהוקרה את תרומתם הצנועה, מעט תפוחי עץ או כמה תפוחי אדמה ולעתים אפילו נתח בשר חזיר. כדי להביע את תודתנו פצחנו בשיר מזמור או באמירה חסודה של מחרוזת תפילות כשכולנו כורעים על הברכיים ומצטלבים בדבקות מודגשת יחד עם התורם הנדיב שהסיר ביראה את כובע המצחייה מראשו בעת התפילה.

פעם בשבוע, ביום קבוע, היה יום הרחיצה היסודית בבית המחסה. משמע, בשאר הימים הייתה הרחיצה שטחית בלבד, רחיצה חפוזה של הפנים והידיים ונגיעה לחה בכפפת הרחצה בצוואר ודי, מה שקרוי רחצה אירופאית. לקראת יום הרחצה הייתי מלא חששות, בעיניי זה היה יותר יום הדין מאשר סתם אירוע של רחצה וסיבותיי עימי. הוכנסנו כל פעם במחזורים של שלושה עד ארבעה ילדים לחדר הרחצה. תנור גדול שעמד בחדר הוסק נמרצות עד שהתלהט והפיץ חום רב. ליד התנור עמדה אמבטיה מלאה במים חמים, אדים סמיכים מלאו את כל חלל החדר. התפשטנו רק לאחר שהנזירות הרוחצות הגישו לכל ילד פיסת בד קטנה כדי לכסות בה את מבושיו. הסידור התמים הזה מאד הקל עלי והפיג את חששותיי. עד לאותו רגע הייתי מוטרד שמא תתגלה יהדותי על פי המילה בעת הרחצה. הנזירות מטעמי צניעות שלהן או אולי, מי יודע ? המציאו סידור תמים זה כדי להגן כך על הילדים היהודים שהיו מוסתרים בבית המחסה ומנעו בכך שיהדותם תתגלה חלילה ברבים.

בזכות מצוות הצניעות הזו שהונהגה בעת הרחצה נמנע ערום מלא ומביך ואף מסוכן מהילדים היהודים שהיו מוסתרים בבית המחסה. אני זוכר שהנזירות הטובות קרצפו אותנו במרץ רב באמבטיה המהבילה אבל את אברינו האינטימיים הקפידו להורות לנו לרחוץ בעצמנו. בתום הרחצה קבלנו בגדים נקיים ללבוש.

תוך שהות בבית המחסה חליתי לרוע מזלי במחלת אנגינה קשה, החום עלה מאד ומצבי הלך והחמיר. אנטיביוטיקה וגם תרופות אחרות כמובן לא היו ברות השגה ועבור חולה יהודי לבטח לא. בודדו אותי בחדר נפרד בו שכבתי לבדי. איני זוכר את כל פרטי מחלתי, זכור לי רק שלילה אחד התעוררתי בוער מחום מצומרר ושטוף זיעה קרה. בחדר דלקו נרות, לרגלי מיטתי כרעו שתי נזירות על ברכיהן והיו שקועות בתפילה חרישית לשלומי. למרות החום הגבוה הבנתי מיד את המשמעות של נוכחות הנזירות המתפללות ליד מיטתי, ידעתי מיד שאני מאד חולה.

התמונה נחרטה היטב בזיכרוני. באפלולית החדר, לאורן המרקד של הנרות כורעות שתי נזירות על ברכיהן בלבושן המסורתי שקועות בתפילה אילמת למרגלות מיטתי. הן היו לבושות בשמלות השחורות והרחבות של המסדר אליו הן השתייכו, הן חבשו לראשן שביס לבן קשיח שהסתיר את מרבית פניהן, על מותניהן הן כרכו חבל גס עליו היה תלוי צלב עץ גדול. הן התפללו בשקט ובריכוז, הן בקשו את רחמי האל הצלוב עבור ילד יהודי חולה.

תמונה זו חקוקה היטב בליבי, תמונה די סוריאליסטית יש להודות. היא נחרטה במודעות שלי על כל היבטיה הסמליים. היא שקפה במהותה את המצבים הבלתי צפויים ביותר שהמלחמה המטורפת הזו זמנה. נוכחותן של הנזירות המתפללות למראשותיי הבהילה אותי, הייתי אחוז חרדה. עד מהרה שקעתי שוב בחצי הזיה או היה זה חצי עלפון ? צמרמרות הרעידו את גופי, בעל כורחי, מותש גלשתי לתוך שינה טרופה.

רק כעבור שנים ומתוך שהתבגרתי יכולתי להבין את היקף האהבה מסירות הנפש והדאגה של אותן נזירות קשות יום שהתפללו כל הלילה למען ילד קטן יהודי. לדידן המשמעות להציל נפש אחת, כל נפש באשר היא כי היא יציר האל, הייתה שקולה כנגד עולם ומלואו. המחויבות של הנזירות להצלת ילדים היהודים הייתה מוחלטת ובלתי מתפשרת ותאמה את אמונתן הטהורה. באמונתן זו לא היה כל הבדל בין ילד יהודי לבין ילד נוצרי, הן ראו לפניהן בן אנוש הזקוק לעזרה, בן אנוש שצריך להציל מציפורני הנאצים גם אם המעשה היה כרוך בהסתכנותן האישית.

בליבי הרבה אהבה והערכה לכל אותם אנשים שבאצילות נפשם, באמונתם הטהורה, במסירות אין קץ ובלתי מתחשבת בסכנה, עשו את מלאכת קודש של הצלת חיים. אני מרכין ראש בהתרגשות בהוקרה ובהכרת תודה.

אחד המקומות בהם שהיתי תקופה יחסית ארוכה היה בכפר קטנטן "שָרְנויי" ( (Charneuxבקרבת העיירה הֶרְווְה (HERVE), האזור הקרוי, ארץ הֶרווְה על שם העיירה המרכזית שם. זהו חבל ארץ של גבעות רכות ונמוכות, רובו איזור של שדות מרעה. כפרים קטנים וחוות מבודדות הפזורים סביב עיירת המחוז הֶרוְוה. האיכרים התקיימו בדוחק מרפתות חלב קטנות, פיטום של כמה חזירים קצת גידולי תפוחי אדמה וחיטה ומעט חציר להאביס בו את הפרות בחורף. בשדות המרעה היו פזורים באופן אקראי עצי פרי למיניהם, תפוחים ואגסים ודובדבנים, השדות היו תחומים בגדרות חיות של עצים נמוכי נוף. חקלאות מסורתית שהתקיימה כך במשך מאות בשנים.

גם אל מקום המסתור הזה הגעתי באופן בלתי צפוי. בלי כל הסבר היה עלי לעזוב בבהילות את המקום הקודם בו שהיתי. ברצף הנדודים ממקום מסתור אחד למשנהו היה תמיד הכל בלתי צפוי מראש אפוף סודיות דאגה וחיפזון. לא גילו לי אף פעם מדוע אני עובר ממקום למקום, גם לא שאלתי ומוטב היה גם לא לדעת. במסלול עקלקל זה הגעתי אל למשפחת בְרָנדט דְפוּרְנִי (Brandt Defourny) מלווה על ידי בחורה צעירה בשם מימי כנראה חברה במחתרת הבלגית. המשפחה אליה הגעתי מנתה את האם אָדֶל (Adele), אלמנה ואת שני ילדיה הבוגרים שניהלו איתה את משק החווה הקטנה שהייתה מצויה באזור די נידח הקרוי "מונְטִי". במונטי שכנו מלבד החווה של משפחת ברנדט עוד שתי חוות קטנות שהיו מרוחקות זו מזו מרחק רב. מקום מבודד מאוד וזאת בלשון המעטה וזה היה מצוין עבורי.

אם המשפחה קבלה אותי בחום רב, חיבקה אותי והציגה אותי בפני בני הבית, אַלְבֶרְט בנה ומָרִיָה בתה. הבית היה בית איכרים טיפוסי, היו בו מעט חדרים ולפי כך נקבע שאני אישן יחד עם אלברט הבן. לא היה בכך שום דבר יוצא דופן לישון שניים באותה מיטה, היו אלה מושגים טבעיים ומקובלים אצל האיכרים באותם ימים.

חדר השינה שלנו היה קרוב לרפת, למעשה כמעט מעליה. חדר השינה היה ספוג ריח של חלב זבל פרות וחציר יבש וריחני. ריחות שעד היום חביבים עלי.

אהבתי מאד את המקום ועד מהרה השתלבתי לפי מיטב יכולתי בעבודות החווה, יותר משהועלתי בפועל רציתי מאוד לעזור, להיות לתועלת כל שהיא. יתכן והשתלבותי הטבעית במטלות הבית היא שחיבבה אותי על כל בני המשפחה.

בוקר וערב עזרתי לכנס את עדר הפרות משדות המרעה המרוחקים אל לקרבת הבית, אל פינת החליבה. למדתי עד מהרה גם לחלוב ידנית פרה או שתים. שמחתי כל כך וגאוותי הילדותית לא ידעה גבולות על שנמניתי גם אני על החולבים. להיות חולב נחשב למעמד מכובד ונחשק אליו שאפתי בכל ליבי.

התמכרתי לתחושות הנפלאות ולהנאה הנובעת מהקרבה האינטימית אל בעלי החיים ואל הטבע.

אהבתי להשעין את ראשי על כרסה הענקית של הפרה בעת החליבה, לחוש את חומה ונשימותיה העמוקות. למדתי עד מהרה גם להישמר מצליפות זנבה של הפרה ומפגיעתן הרעה והכואבת של חתיכות הזבל הנוקשות שדבקו בקצה הזנב. אהבתי להרגיש את היענותה של הבהמה הגדולה למשיכות ידי הקטנות על פטמותיה. אהבתי לשמוע את זרם החלב החם המותז נמרצות מהפטמות. אהבתי את המקצב של זרם החלב המכה בדלי שהחזקתי בין רגלי בעודי יושב על שרברב עץ קטן. החלב החם מילא לאט את הדלי וחומו הנעים התפשט לאיטו ברגליי שאחזו בדלי. היו אלה רגעי אושר גנובים מדעת שהתמכרתי אליהם בהנאה מרובה. בזכותם גם הצלחתי מעט להפיג את החרדה שהייתה נסוכה על כל עיתותיי, על כל ישותי.

בזמן החליבה השתרר שקט טעון ומרוכז, דממה רוגעת. כמעט ולא הוחלפה מילה בין החולבים, כל אחד היה נתון בקצב המונוטוני של החליבה הידנית. היה בחליבה משום טובת הנאה לשני הצדדים, הנאה שחוללה סוג של הסכמה עתיקת יומין בין הפרה הגדושה בחלב לבין החולב המשחרר אותה מהגודש הכואב. החליבה התנהלה לצלילי מקצב פרצי החלב המונוטוניים המכים בדפנות הדליים. אחד שתיים, אחד שתיים,... וחוזר חלילה, מקצב ממכר, מנגינת החליבה.

הפרות עמדו שלוות וחיכו בסבלנות לתורן להיחלב. השקט הופרע רק מגעייתה המקרית של איזו פרה חסרת סבלנות. מהפטמות הנלחצות לסירוגין בידי החולבים הותז החלב החם, חלב קצפי וסמיך שֶהִכָה בעוצמה בדופן הדלי. משיכה משולבת לחיצה על הפטמה והחלב שוב ניתז, ושוב לחיצה ומשיכה ושוב ניתז החלב וחוזר חלילה עוד ועוד. החלב זורם קוצף ומצטבר בדלי עד שהתמלא. אל מנגינת החליבה, אל המקצב המונוטוני והמהפנט הזה נסחפים ומתמכרים כל החולבים.

גם היום עדיין מתנגן באוזניי, בערגה מרובה אני מודה, הקצב הממכר של החליבות ההן הזכורה לטוב על כל הרגעים הנפלאים עמוסי חוויות ראשוניות.

אתה חש את היענותה השקטה של הפרה, כיצד אט אט היא משתחררת בהנאה מגודש החלב בעטינה הנפוח והכבד.

היו אלה חוויות חדשות לגמרי עבורי כילד עירוני. השפעתן הייתה ברוכה והן העשירו את עולמי הרגשי המתפתח במגוון חוויות חדשות.

התענגתי על דברי ההערכה והעידוד שהעריפו עלי כאשר סיימתי לחלוב את הפרה "שלי" עד תום והבדיקה שערכו גם אישרה זאת שאכן לא הותרתי ולו טיפת חלב אחת בעטין.

בין שאר המטלות הכשירו אותי לצאת למרעה עם עדר החזירות. בהתחלה אמנם פחדתי מאוד מהחיות הגדולות אבל עד מהרה למדתי להבחין בסימני החיבה שהן הראו לי. החזירות התחככו בי בהנאה בחנופה ובגרגורי תחינה כדי לזכות בחתיכת תפוח אדמה שהחזקתי בתרמיל קטן למטרה זו. באופן זה הן נשארו צמודות אלי כל העת ולא התרחקו ממני בלי שליטה.

זו חוויה אדירה לילד קטן להוביל עדר, להרגיש את האחריות והדאגה לכל החזירות ההולכות אחריו באמונה. אהבתי לראות כיצד הן מתחרות ביניהן בצפייה לזכות בחתיכת תפוח אדמה מתוך התרמיל הקטן. אני נזכר עד כמה הייתי גאה ומסופק כאשר הצלחתי למלא את משימת הובלת העדר והשבתו לקראת ערב אל הדיר ללא תקלות.

זמן רב הייתי מוסתר במקומות סגורים ונעולים מאחורי חומות ושערים גבוהים, פנימיות בתי יתומים או המנזרים, בכולם הרגשת כלוא. לפי כך היה במרחב הפתוח של השדות בחווה של משפחת ברנדט חידוש מהנה מאד. המקום היה מבודד, נדיר היה לראות אדם זר עובר בקרבת החווה, ודי היה בעובדה זו כדי שארגיש פחות מאוים.

החיים התנהלו סביב עבודות המשק החקלאי. סדר יומי היה די קבוע ומונוטוני, הוא כלל את הוצאת הפרות אל המרעה, פיזרתי קצת גרגירי אוכל ללהקת התרנגולות, אספתי את הביצים בלול והבאתי אותן בגאווה רבה למטבח לאם המשפחה, טיפלתי מעט בגינת הבית שם למדו אותי לגדל מיני ירקות ופרחים. בשביל ילד עירוני כמוני זה היה לקוח מעולם האגדות, הרפתקה נפלאה, זרמתי בהנאה מרובה בין כל המטלות שמלאו את חיי בעניין רב.

אם המשפחה, אָדֶל, הבינה בחושיה העדינים שילד צריך גם פינה משלו. פינה אליה הוא יתמסר ואיתה הוא יזדהה ויראה אותה כשייכת לו ובאמצעותה הוא ירגיש שייך למקום. היא החלה להדריך אותי איך לעבד חלקת אדמה קטנה שנמסרה לטיפולי הבלעדי. בה גידלתי מיני ירקות, מעט חסה, צנוניות ומעט פרחי אמנון ותמר. כך גיליתי את הפלא המסעיר של היענותה הברוכה של האדמה לעבודת אדם. עדרתי, זרעתי והשקיתי ובהשתאות ראיתי נביטה וצמיחה. לבסוף בגאווה ובהתרגשות הבאתי למטבח את פרי עמלי על מנת שיואכלו אותו. קשה לתאר במילים את מימדי הסיפוק שחשתי כשכולם ציינו את הטעם הטוב של הירקות שגידלתי. רבה הייתה גאוותי בהגישי צרור צנוע של פרחי אמנון ותמר מגינתי לאם המשפחה וכמה מתוק היה החיבוק והנשיקה שקבלתי עבורן.

הרגשתי טוב מאוד אצל משפחת ברנדט, הרגשתי אהוב ורצוי והחזרתי לכולם אהבה. כל בני המשפחה ידעו שאני ילד יהודי אבל הנושא אף פעם לא עלה מפורשות.

בתחילת שהותי בחווה של משפחת ברנדט עוד ניסו לשלב אותי בלימודים בבית הספר של הכפר. זו הייתה חוויה מיוחדת במינה לבקר בבית ספר הכפרי הזה. להזכירכם מדובר בכפר קטנטן שאליו הגיעו תלמידים מכל החוות בסביבה. בבית הספר הייתה רק כיתת לימוד אחת. בכיתה זו למדו בכל שורה תלמידים מאותה רמה. לפי כך, תלמידי כתה אלף ישבו בשורה השמאלית של הכיתה, תלמידי כיתה בית ישבו בשורה לידם וכך הלאה, בכל שורה ישבו תלמידי אותה רמה. המורה לימד בו זמנית שמונה כיתות לימוד שונות.

מאוחר יותר, כבר בארץ בהיותי בסמינר למורים בירושלים, הזכיר אחד המרצים בפליאה את היכולת והטכניקה המופלאה שהייתה לאותם מורים כפריים שידעו ללמד בהרמוניה, בד בבד שמונה כיתות שונות בו זמנית ובאותו חדר לימוד. יכולתי לתרום מעט מההתנסות האישית שלי כתלמיד שזכה ללמוד בכיתה כזו בעצמו.

מכל מקום, כאשר המורה לימד כתה מסוימת, משמע שורה אחת של תלמידים, התלמידים האחרים פתרו תרגילי חשבון מהלוח או קראו סיפור מתוך ספר. תלמידים מכתה גבוהה סייעו לחבריהם הקטנים וכל זה התנהל בהרמוניה נפלאה.

חושיי הערניים עמדו כל העת על המשמר, הם שמרו עלי, הם הזהירו אותי שוב ושוב לא להתבלט, לא להראות יותר מדי ידענות והבנה כדי שלא ישימו לב אלי. תכונה זו הרי מנוגדת לטבעו של כל ילד שרוצה להבליט את יכולתו ואת הישגיו.

אבל אז היו סדרי עולם שונים והזהירות המופלגת שלי תפקדה היטב גם בבית הספר ובמודע לא השארתי רושם חיובי מיוחד בכיתה.

שעורי הדת או אם תרצו שעורי ה"קָטֶשִיזְם" כפי שקראו להם היו השעורים היחידים שנלמדו ביחד על ידי תלמידי כל הכיתות. שעורי הדת נלמדו בהדרכתו ובהשגחתו של כומר הכפר בשיטה של שינון בעל פה של כל השאלות והתשובות. הכומר קרא את השאלה וכולנו דקלמנו במקהלה את התשובה. אני זוכר כיצד זימרנו הלוך וחזור ובקצב מונוטוני את התשובות הקבועות לשאלות החוזרות של הכומר. לא הרגשתי כל זרות לקחת חלק פעיל בשעורים אלה מאחר וכבר לא הייתי זר לפולחן הדתי הנוצרי. מסיבות נעלמות, הופסקו לפתע לימודיי בבית הספר הכפרי ונותרתי רועה חזירות וחולב מתלמד במשרה מלאה וחופשי מלימודים.

החודשים עברו עלי בנעימים, אהבתי את סדר היום המגוון של החיים הפשוטים בחווה.

אחרי שנים של אכילה במשורה ולעתים על גבול הרעב, היה בחווה של משפחת ברנדט שפע של אוכל, היו ביצים וקוטלי חזיר לרוב, היו תפוחי אדמה מהשדה, היה חלב מהרפת וביצים מהלול, היה לחם טעים שנאפה במקום. זה תמיד היה יתרונם של האיכרים בעת מחסור של מזון.

עם הזמן הפכתי לעוזרו הצמוד של אלברט בכל המלאכות "הגבריות" בחווה. עזרתי בשתילת תפוחי אדמה, עזרתי, בלא מעט זעזוע יש להודות, לשחוט ולבתר חזיר כדי שיהיה בשר ושומן לחורף, עזרתי לאסוף ביצים בלול הקטן וגם טיפלתי בגינת הירקות הקטנה. גם אחרי כל המטלות האלה עוד נותר הרבה מאד זמן כדי לשחק ולהפליג אל הרפתקאות נפלאות.

יום אחד נשלחתי לקטוף דובדבנים מעץ שטיב פירותיו כבר היו לאגדה ושם דבר בכל האזור. העץ המפורסם הזה היה נטוע בחווה של קרובי משפחה שהתגוררו במרחק הליכה של כשעתיים. במקום ללכת ישר דרך הכביש, דבר שהיה מאריך ביותר את הדרך, העדפתי קיצור דרך שחייב אותי לחצות שדות וחורשות. המעבר משדה מרעה אחד למשנהו היה בדרך כלל דרך שער פשוט בגדר. על פי נימוסי המקום המקובלים באזור, אמנם מותר לעבור בין השדות השונים אבל צריך היה להקפיד לסגור שוב את השערים אחרי שעברת. כל זה כדי למנוע את בריחתן של הפרות הרועות שם אל שדהו של איכר אחר.

וכך התקדמתי בדרכי, עובר משדה מרעה אחד למשנהו עד לאותו רגע שבלי משים מצאתי את עצמי בשדה בו רעה פר זועם ובעל מזג רע. הוא כעס על ההתפרצות הבלתי צפויה שלי בתחום המחיה שלו. לפי התנהגותו הכעוסה הבנתי שלא נותר לי הרבה זמן ללבטים. רצתי בכל כוחותיי כרדוף שדים אל השער שבגדר שבקצה השני של השדה אליה כבר הגעתי כשהפר המשתולל נושף בעורפי. חמקתי ממש ברגע האחרון מזעמו בזינוק פראי אל מתחת לשער של הגדר. הפר מאוכזב על שחמקתי ממנו הוציא את זעמו ותסכולו בהניפו ענני אבק ברגליו הקדמיות. פחדתי מאוד ולא בכדי.

מאוחר יותר, סביב שולחן ארוחת הערב, כשספרתי את ספור הפר צחקו ממני והקניטו אותי ברוח טובה ואמרו לי שזה לא היה ממש פר אלא רק עגל מגודל. לא יכולתי אז לעשות את ההבחנה הפילוסופית הדקה שבין פר לעגל מגודל ולהיות שותף לבדיחות הדעת. גם אם זה היה "רק" עגל מגודל שרדף אחרי כשהוא שטוף זעם ונושף בכעס, זה היה מפחיד באותה מידה.

בהגיעי לעץ הדובדבן הביאו לי סולם גבוה ונתנו סל גדול בידיי. עליתי על הסולם והתמקמתי בין ענפי העץ בתוך שפע מרהיב של הדובדבנים שצבעו את כל מרחב העץ בכתמי צבע אדומים. היו שם דובדבנים בשפע שלא יתואר, דובדבנים ורודים ובהירים ודובדבנים סגולים וכהים, הכול בשפע בלתי נדלה. זה היה חיזיון של שפע מציף ומתגבר עד כדי תחושת התפעמות עוצרת נשימה, שפע מסחרר ממש. סימפוניה צבעונית עטפה אותי וסחררה את כל חושיי, את כל ישותי. החיזיון הצבעוני שנפרש לפניי היה עוצר נשימה. תפאורה ירוקה גדושה אור וצל, ארמון ירוק מנומר ברבבות כתמי אור מנצנצים, צל ואור המתחלפים כל העת לכל נענוע של העלווה ברוח. מבולבל משפע הדובדבנים לא ידעת לאיזה מקום לפנות תחילה וממה להתחיל. לבסוף התמקדתי והתחלתי לקטוף. נעים היה להיות צפון בעץ הגבוה כאשר מסביבי שפע של הדובדבנים, אני טועם, אני אוכל, אני קוטף לסל, אני מאושר. ישבתי לי, כל פעם רכוב על ענף אחר בתוך העץ הגדול במשך כמה שעות עד שהתמלא הסל הגדול. תחושה נעימה של סיפוק מילאה את ליבי על ביצוע מוצלח של המשימה.

בדרך בחזרה לחווה, עמוס בסל הדובדבנים, כבר למוד ניסיון, השכלתי לעקוף את השדה בו רעה הפר הזועם.

תוך כדי כתיבת זיכרונותיי אלה, אני לא יכול שלא להתפלא מנפלאות מנגנון הזיכרון שמזכה אותי אחרי כל כך הרבה שנים בזיכרונות טריים שעדיין נושאים בין קיפוליהם את התחושות ואת החוויות הקשורות אל אותם אירועים. נותר נצור עימי אפילו טעמם המתוק של הדובדבנים ההם, נותר עימי המגע הדביק של אצבעותיי, דבר לא אבד. הכל שמור עימי מוחשי כאילו זה עתה ירדתי מהסולם וסל הדובדבנים עוד בידיי.

היה בשקט ובשלווה של הסביבה המבודדת של החווה כדי להשכיח מעט מליבי שמתנהלת עדיין מלחמה סביבנו ושהגרמנים ממשיכים כל העת לרדוף יהודים ללא לאות. היה בבדידות השקטה משום אשליה מסוכנת של שלווה בטוחה.

הנה סיפור קטן שימחיש את מימדי החשדנות והערנות בה הייתי נתון כל הזמן למרות השלווה המדומה סביבי.

הייתי באותו יום עם כמה חזירות בחלקת מרעה כאשר ראיתי מרחוק מכונית עמוסה בחיילים גרמנים נוסעת אל החווה. נתקפתי מיד חרדה, הייתי משוכנע שהם באים לקחת אותי. אני זוכר היטב את הרעד שעבר בכל גופי, רציתי לברוח אבל עדיין היססתי אם להשאיר את החזירות נטושות ללא השגחה. בהתחלה הפחד שתק אותי, עמדתי במקום מתנשף בכבדות, השפתיים היו יבשות והגרון ניחר, עצבנות ובלבול ותחושה של בהילות משלטים עלי. צריך לקבל החלטה ומיד!

אחרי לבטים קצרים החלטתי לברוח על נפשי. ידעתי שלמשפחת ברנדט יש קרובי משפחה בכפר שכן שהיה מעבר ליער עבות ובמרחק של כמה שעות הליכה.

האירוע הזה מתרחש בשעות של אחר הצהריים המאוחרות. התחלתי לרוץ, הפסקתי כבר לחשוב, צריך לרוץ, צריך להתרחק מהגרמנים. הגעתי אל פאת היער כאשר דמדומי ערב ראשונים החלו להשליט את שלטונם על יער. קרני השמש האחרונות עוד ליטפו את צמרות העצים העבוטים ושלחו צלליות ארוכות של האפלה. הצללים נצבעו בגוונים כחולים שהלכו והתעבו מרגע לרגע עד שהאפילו את כל היער. החושך השתלט על השביל, קרני האור האחרונות נעלמו ואפלה מאיימת כיסתה עתה את כל.

אני מודה שפחדתי מאד. בהתחלה הלכתי מהר, הפחד זירז את הליכתי שהפכה עד מהרה לריצה מבועתת מפחד בשבילי היער החשוך. האם פחדתי מתעתועי דמיוני שראה מכשפות ושאר יצורי יער מפחידים אורבים בכל מקום ? או שפחדתי מהגרמנים שלבטח התחילו כבר לרדוף אחרי ביער ?!

כעבור כמה שעות מפחידות ביער החשוך הגעתי לקרוביהם של משפחת ברנדט מבועת ורדוף סיוטים. הם קבלו אותי בחום ובאהבה. לאחר ששמעו בהפתעה את סיפורי הם האכילו אותי וניסו להרגיע ולעודד את הילד המבוהל שזה עתה חצה את היער בלילה. הם ספרו לי שבני משפחת ברנדט מאד מודאגים, שהם כבר טלפנו אליהם כדי לברר אם במקרה הגעתי אליהם, הם אף סרקו את הנחל שגבל בשדה המרעה מחשש שנפלתי למים.

סופו של הסיפור היה טוב, אלברט בא רכוב על אופנועו כדי לאסוף אותי. בדרך הוא ספר לי שהגרמנים שבאו לחווה לא חיפשו אותי, הם בקשו רק לקנות ביצים טריות כדי לגוון את התפריט האוכל שלהם...

די בסיפור הקטן הזה כדי להדגים עד כמה הפחד היה בן לוויה קבוע ועד כמה במצב נתון תגובותיי לא יכלו להיות שקולות והגיוניות. שם המשחק היה לשרוד, פשוט להיוותר בחיים, ולכן הכללים בו היו מטורפים כמו עצם הגדרתו. יאמר לזכותה של משפחת ברנדט שאיש לא הקניט אותי ולא התלוצץ על ריצתי ביער. הם הרגיעו אותי, ספרו לי שהחזירות התקבצו ביוזמתן ליד שער הגדר לפנות ערב וחיכו שיאספו אותן אל הדיר שלהן. הוקל לי מאוד.

למרות השעה המאוחרת בה הוחזרתי ממנוסתי הבהולה, החליטה אדל אם המשפחה לרחוץ אותי על מנת להפיג את הפחד וההתרגשות שהיו ניכרים עלי. הרחצה הייתה כרוכה בטקס שלם ובהכנות מיוחדות. היא הסיקה היטב את התנור שבמטבח, הציבה עליו סיר גדול לחמם בו מים. התנור מוסק להט והפיץ חום רב במטבח. בטבורו של המטבח היא הציבו גיגית כביסה גדולה מלאה במים חמים, המטבח התמלא מיד אדים סמיכים. האם אָדֶל רחצה אותי בחיבה וברוך, בתנועות שהיו מלטפות יותר מאשר מקרצפות. הייתי קצת נבוך, ישבתי בגיגית הרחצה ומסביב ישבו כל בני הבית ושוחחו ביניהם. זו הייתה דרכה של האם אדל להעביר לי ללא מילים מיותרות שהיא מודעת לפחד שעבר עלי. זו הייתה דרכה לנחם ולעודד אותי. בתום האמבט החם פג המתח ונותרה רק העייפות של הפורקן. עד מהרה נרדמתי.

צנחן אמריקאי

הזמן חולף והשנה היא כבר 1944. כוחות הברית, החילות של צבאות אמריקה אנגליה וצרפת החופשית ועוד שרידי צבאות רבים אחרים פלשו לצרפת בחופי נורמנדיה והחלו להדוף את הצבא הגרמני מכל אזורי הכיבוש חזרה לתוך גבולות גרמניה. שחרור אירופה החל. קרבות קשים התנהלו בכל החזיתות כדי לשבור ולסלק את צבא גרמניה מאחיזתו בצרפת. הקשבנו מדי לילה בחרדת קודש לשידורים של רדיו לונדון שפירטו את ניצחונות צבאות הברית ומפלות הגרמנים. תקענו סיכות צבעוניות על גבי מפה מרופטת של אירופה כדי לסמן את התקדמות צבאות הברית המשחררים.

מדי יום עברו בשמי בלגיה מַטָסִים של אלפי מטוסי הפצצה במעופם להפציץ את גרמניה.

המפציצים טסו גבוה מאד בשמיים, מערבולות מנועיהם האדירים חרטו בכחול השמים רבבות שֻבָלִים לבנים. עוצמת המטס שחלף מעלינו הייתה כה אדירה עד כי כל השמשות בבתים רעדו מהדף מנועיהם. הסתכלתי על אלפי המפציצים בהערצה ובהוקרה של מי שטועם לראשונה את טעמה המתוק של הנקמה. עוצמת מטס המפציצים חרגה מכל דמיון, זה היה מפגן אדיר של כוח. שעות על גבי שעות הם חלפו מעלינו ברבבות מטוסיהם. מבנה הכוח המוטס שעבר בשמי בלגיה היה אדיר, אחרי שראיתי את מופע העוצמה הזו כבר לא היה ספק שהניצחון על הגרמנים קרוב וסיוט הכיבוש הגרמני יבוא במהרה לידי סיום.

הגרמנים ירו מסוללות של תותחים כדי להפיל את המטוסים שחלפו במרום בדרכם לגרמניה בניסיון לשבש את משימת ההפצצה. בדאגה רבה ראינו את הכתמים הלבנים שהותירו הפגזים המתפוצצים בסמוך למטוסים. הירי נגד המטוסים כמעט ולא שבש את סדר המטס, הקווים הלבנים שהעידו על מבנה הכוח האדיר נותרו כמעט בלתי מופרעים. הארמיה המוטסת המשיכה בשלווה בדרכה כאילו ודבר לא יעצור אותה. רק לעתים נפגע מטוס וחופות של מצנחים נפתחות בשמיים.

באותו יום הייתי במרעה עם עדר החזירות החביבות שלי. גשם זלעפות החל לרדת, השמים התקדרו וברקים הבליחו מתוך העננים השחורים בחיצי אור מסנוורים. זאת הייתה תפאורה מאיימת למדי למה שעוד עתיד היה לקרות.

בגלל הסערה שפרצה מיהרתי לחזור לחווה עם עדר החזירות, נחפזתי להכניס אותן לדיר, ריפדתי בקש יבש את מקום מרבצן. מילאתי את השוקת במזון והחזירות הגיבו בגרגורי הנאה שליוו אותי עד הבית.

כאשר פתחתי את דלת המטבח קפאתי על מקומי בראותי לתדהמתי יחידה צבאית גרמנית על עשרות חייליה יושבים במטבח ומתכבדת בשתייה חמה ובעוגיות. החיילים ישבו בשקט ובנימוס ונראו קצת נבוכים מעצם נוכחותם במטבח של בית פרטי, למעשה הם הוזמנו להיכנס כדי להסתתר מהסערה הפתאומית. אני כמובן, קלטתי את העובדות באופן שונה לחלוטין, ליבי המה בטירוף, לא יכולתי להוציא הגה מרוב שגרוני היה ניחר. מופתע, נבוך, מבוהל עמדתי כמו שתול ברצפה ללא נוע ובוהה בנוכחים.

אלה היו חיילים גרמניים מהיחידה שחיפשה אחרי אחד מאנשי הצוות של מטוס האמריקאי שהופל עתה על ידי האש האנטי אווירית הגרמנית ושאת מצנחו הם ראו נופל בקרבת החווה.

אדל, אם המשפחה הזמינה אותי להיכנס הביתה וסימנה לי במרומז שאין לי מה לדאוג, שלא אותי מחפשים. קשה להגיד שנרגעתי מאיתותי ההרגעה כשמסביבי עשרות חיילים גרמנים על נשקם וציודם. חשבתי בליבי מה היה קורה לו ניחשו עכשיו החיילים שמי שיושב ביניהם הוא לא אחר מילד יהודי.

בשוך הסערה עזבו החיילים הגרמנים את המקום ואני נרגעתי מעט. שמתי לב שכל בני הבית היו מתוחים מאוד וחמורי סבר. אם המשפחה נגשה אלי והניחה את ידה על כתפי והביטה לתוך עיניי בריכוז רב, הייתי מעט מופתע, הבנתי מיד שקרה דבר חמור.

היא בקשה שאבטיח לה שאני אדע לשמור על סוד הגדול. לשמור דבר בסוד, לא לגלות, זה הרי ממש תחום ההתמחות שלי מזה כמה שנים. היא ספרה לי שהטייס האמריקאי שמטוסו הופל, זה שהגרמנים מחפשים בכל מקום, הטייס הזה מוסתר מאחורי דופן כפולה בקיר של חדר השינה שלנו.

מרוב תדהמה והתרגשות נאלמתי, פשוט אבדו לי כל המילים.

ליבי הלם בטירוף, תחושה חריפה של סכנה אחזה בי.

מסתבר שמשפחת ברנדט השתייכה אף היא לרשת של המחתרת הבלגית, אותו "צבא לבן" מפורסם. הם היו חוליה אחת מיני רבות מתוך שורה ארוכה של אנשים מסורים שלחמו בכל דרך אפשרית בגרמנים וחבלו בתשתיות ששירתו אותם. דאגה מיוחדת הייתה נתונה להצלת טייסים ואנשי צוות אמריקאים שמטוסיהם הופלו בשמי בלגיה.

המחתרת הבלגית דאגה לארגן את הסתרתם ובהמשך את הברחתם דרך בלגיה וצרפת עד לספרד, משם הם כבר יכלו לחזור לארצות הברית או לאנגליה כדי להמשך את הפעילות הקרבית שלהם.

הייתי המום מהידיעה שזה עתה ספרו לי. היה ברור, במיוחד לי, שיש לשמור את הסוד הזה מכל משמר.

המפגש עם הטייס היה מאד מרגש. הוא היה קצת פצוע וחבול מהפגיעה במטוסו. כל כך מרגש היה ללחוץ את ידו של אדם שלפני זמן קצר היה עוד במטוס בדרך לתקוף את הגרמנים. זכיתי לראות במו עיני ואף לנגוע באדם שמעז להתנגד לגרמנים. התחוור לי פתאום שניתן להתנגד לגרמנים, שיש בכלל אפשרות לתקוף את החיילים הגרמנים היהירים, שהם לא בלתי מנוצחים נצחיים, שהם פגיעים ושניתן גם לגבור עליהם.

נשבר המיתוס, זו הייתה תגלית בלתי צפויה, אגב, תגלית מאד מעודדת.

זו היה המפגש הראשון שלי עם מושג ההתנגדות הפעילה נגד הגרמנים. פתאום הגרמנים כבר לא נראו אדירי כוח, הם כבר לא היו המנצחים הנצחיים. התחוור לי שהם גם פגיעים ונפגעים וגם מפחדים. זה היה מפנה חד באופן חשיבתי. הגלוי המפתיע שקיימת התנגדות פעילה נגד הגרמנים, אף יותר מזה, העובדה שההתנגדות הזו אמנם אפשרית עוררה בי גל של התקווה לסיום מהיר וטוב של המלחמה. הייתי גאה ויחד עם זה גם מפוחד, בעיקר נרגש מאד מהקרבה הפיזית אל הטייס האמריקאי המוסתר בחדר השינה. הוא היה בעיני סמל של היכולת להתנגד ולתקוף את הגרמנים היהירים.

ועכשיו, אני הילד היהודי הנרדף, אני נוגע בסמל הזה! אני מדבר איתו! אמנם דיבור בסימני ידיים. הפקתי מכך תחושה נפלאה שגם אני שותף, שגם אני נוגע כמעט בהתנגדות, משיק לה, נכון נוגע בה נגיעה עקיפה בלבד אבל הרגשתי שגם המעט הזה הופך גם אותי, הילד היהודי, ללוחם קטן.

תחושה נפלאה ! סומכים עלי ! משתפים אותי בסוד. למען האמת הם באמת יכלו לסמוך עלי, למעשה הוספתי עוד סוד אל הסודות הרבים שבלאו הכי שכבר גררתי איתי.

החל מהרגע ששיתפו אותי בסוד של הטייס המוסתר הרגשתי כאילו שצרפו אותי לשורות המחתרת, הפכו אותי ללוחם צעיר, לקושר קשר נגד האויב. להודות על האמת, גאוותי הרקיעה שחקים ובד בבד התעצם הפחד. בפעם הראשונה מאז פרוץ המלחמה לרגע קט חדלתי להיות הנרדף והניצוד, המסתתר הנצחי. לראשונה טעמתי את טעם ההתנגדות. זה היה נפלא.

הטייס האמריקאי שצנח אלינו נשאר מוסתר מאחורי הדופן הכפולה שבקיר במשך כמה ימים עד שהתפוגג מעט המתח. בינתיים נואשו הגרמנים עוד למצוא אותו והחלו לפרק את המחסומים שהוצבו על הכבישים ובטלו את המצור שהם הטילו על כל הסביבה.

היה ברור לכולם שמתן מסתור לטייס אמריקאי ואם לא די בכך בנוסף להסתרתו של ילד יהודי, שניהם תחת אותה קורת גג, די היה בהם כדי להעמיד את כולנו אל מול כתת יורים.

למרות שהייתי עדיין ילד, הייתי די בוגר כדי להבין את מימד הסכנה, אבל בשלב זה כבר פחדתי פחות. הייתי גאה להיות חלק ממעשה ההצלה של הטייס האמריקאי, חלק מההתנגדות נגד הגרמנים.

עכשיו חשתי שאני כבר פחות נרדף בעצמי מעצם יכולתי לסייע לנרדף אחר. תחושה מתוקה של נקמה במונחים ילדותיים הציפה אותי וצמצמה במידת מה את החרדות שהיו מנת חלקי עד אז.

האירוע הזה נחקק היטב בזיכרוני, הוא בא במקביל לראשית מפנה המלחמה, תחילתה של תבוסת הגרמנים. בשבילי זאת הייתה כעין טעימה מקדימה על קצה המזלג וגנובה מדעת של טעם של ניצחון קטן. כעין הכנה לקראת טעם שכרון השחרור והניצחון של צבאות הברית נגד גרמניה.

לא הכול היה תמיד כל כך טרגי וחריג בהתנהלות החיים בחווה, היו מן הסתם גם ימים של שגרה. היום יום התנהל סביב דברים פעוטים ופשוטים שבנו את סדר היום בחווה. העבודה הייתה מגוונת ורבה, בין השאר הייתה גם עבודת התחזוקה של שדות המרעה הטבעי שהיה מקור מירב המזון של הפרות.

היום אני עומד בפני משימה חדשה, עבודת תחזוקה של מרחבי המרעה. צריך לשטח את תלוליות הפרש שהפרות השאירו מאחוריהן תוך כדי רעיה. כל תלולית כזו של דומן אם לא תשוטח ותפוזר תוך זמן סביר, היא תחנוק תחתה את הצמחייה ועד מהרה יִוָצֵר שם כתם קרח מכל צמחיה. עשבי המרעה לא יכלו להתחדש ולצמוח כשהם מכוסים וחנוקים מתחת לתלולית של פרש והיקף המרעה היה מצטמצם בהתאם.

לאחר ההסבר המלומד שקבלתי צריך עכשיו לעבור אל המלאכה עצמה. הייתה לי אמביציה לעמוד בהצלחה בכל המשימות שהטילו עלי, רציתי להיות כמו המבוגרים, רציתי לזכות בהערכתם.

אחרי ארוחת הבוקר יצאנו אלברט ואני מצוידים כל אחד באת חפירה אל המרעה. אלברט, שהיה חונך שלי במרבית עבודות החווה, הראה לי כיצד בתנועה מאוד אלגנטית, חצי סיבובית, כאשר רגל אחד משמשת ציר לתנועה והרגל השנייה היא משענת תומכת לאת בתנועתה המשטחת והמפזרת של תלולית הזבל.

מה שראיתי אצל אלברט ביצוע חלק של תנועה אלגנטית ומלאת עוצמה וחן הפכה אצלי, ילד קטן ולא מורגל בעבודה זו, לתנועה מאד מגושמת ומקרטעת ולא אלגנטית בלשון המעטה.

כיוון שבמריחת פרש אנו עוסקים, תסלחו לי על הביטוי, תוך זמן קצר הייתי מרוח כולי מהתזות הפרש שהעפתי על עצמי תוך כדי ניסיונותיי המגושמים לשטח את תלוליות הזבל באותה תנופה אלגנטיות כפי שלימדני אלברט.

הייתי מאד מתוסכל ואלברט החונך שלי פרץ בצחוק בריא וטוב לב. הוא עודד אותי לא להתייאש ולהמשיך בעבודה. בתום כמה שעות של עבודה, שבשבילי היו מפרכות, חזרנו לחווה כאשר כל גופי כאוב מהמאמץ.

כאשר התאספנו כולנו לארוחת הערב קנטרו בחיבה את היכולת המוגבלת של ה"עירוני" אבל ידעתי שהם מעריכים את השתדלותי.

סיפרתי את האירוע הקטן הזה כי היום יום היה בנוי גם מחוויות רגילות, כאלה שהיו פשוטות ונעדרות כל סממנים של סכנה.

היה לי רצון עז להתערות במארג של המשפחה שחסיתי בביתה. עשיתי כל מאמץ אפשרי כדי להיות ראוי להם, ולכן השתדלתי מאוד לתרום את חלקי הצנוע במעגל העבודות בחווה. היבט זה של החיים היה אבן בוחן בסיסית להערכת אדם אצל האיכרים, בחושיי החדים גיליתי זאת מהר מאד ולמדתי שאין מקום למי שאינו תורם את חלקו בעבודה בחברה שחיה מעמל כפיה.

מאוחר יותר בהיותי בקיבוץ נזכרתי לא פעם בהתייחסות המוסרית של האיכרים הבלגים לערך העבודה. הם לא נזקקו לפילוסופיה מלומדת על ערך העבודה, הם ינקו את מהותה של העבודה בטבעיות ומלידה. העבודה לא הייתה ערך אלא המהות של החיים, עובדה טבעית שכלל לא הקדישו לה תשומת לב. העבודה הייתה אורח חייהם.

האנשים הטובים האלה היו לי למודל, רציתי כל כך להיות כמותם, רציתי בכל ליבי להתמזג בתוך משפחתם. היה לי רצון אדיר לא לאכזב ולעמוד בציפיות שתלו בי ואף הרבה מעבר לכך, זאת הייתה באופן לא מודע תרומתי הצנועה, כפי שאז הבנתי אותה, הדרך שלי להביע את תודתי והערכתי על כל שעשו בשבילי.

עם הזמן החלו להתרופף ולהיטשטש געגועי למשפחתי, הזיכרונות על עברי היהודי הלכו ונחלשו וחדלו להיות מרכזיים בהוויה שלי.

יתכן והתחלתי לבנות מוקד משפחתי חילופי מבלי להיות כלל מודע לתהליך. הרגשתי שייך ורצוי במשפחת ברנדט ומכל המקומות הרבים בהם הייתי מוסתר אוכל להגיד שהיה לי פשוט טוב אצלם.

מילד כחוש ומורעב התפתחתי וגדלתי. אכלתי לשובע אוכל טוב שהיה מצוי בשפע. השפע הזה היה נדיר ביותר באותם זמנים ! נעשיתי שרירי ומפותח בזכות העבודה הפיזית שעשיתי מדי יום, הביטחון העצמי שלי אף הוא התפתח בהתאם.

כך, בלי משים, חלפו כבר שלוש שנים מאז ראשית ימי המסתור. הייתי כבר נער, כמעט בן שלוש עשרה שנים, אמנם עדיין ילד אבל ילד שכבר התנסה בהתנסויות שלעתים אדם בוגר לא חווה במהלך כל ימי חייו.

עקבנו במתח ובתקווה אחרי שידורי רדיו לונדון בשפה הצרפתית, עקבנו בעניין רב אחרי הקרבות של צבאות אמריקה ובריטניה המשחררים את צרפת. ידענו על הקרבות הקשים שהתנהלו בחופי נורמנדיה שם נחתו, ידענו כיצד צבאות הברית הודפים את הצבא הגרמני בחזרה אל תוך גבולותיו תוך שהסבו לו אבדות קשות.

לא ידעתי כיצד מסתכלים על מפה, ראיתי את מפת אירופה בה כל ארץ הייתה צבועה בצבע שונה, התבוננתי בכיליון עיניים במרחק ההולך ומצטמצם בין מיקום הסיכות שציינו את הצבאות המשחררים לבין הנקודה הקטנה שהודגשה בעיפרון ושציינה את מקומנו אנו על אותה מפה.

הצבת הסיכות הקטנות שציינו את התקדמות הכוחות המשחררים על המפה היה טקס שהתקיים מדי ערב לאחר שמיעת שידורי החדשות מרדיו לונדון. אחרי השידור התקיימה פרשנות מלומדת בין המבוגרים שהעריכה מתי יגיעו המשחררים אלינו אם ימשיכו להתקדם באותו קצב.

השחרור כבר חדל להיות הזיה לחלום בה, דברנו עליה במושגים של חודשים, אולי אפילו פחות, זה כבר היה בהישג יד.

אני זוכר היטב את המתח שהתגבש סביב ההכנות להאזנה של שידורי רדיו לונדון שכמובן היו האסורים בתכלית האיסור.

אני זוכר היטב כיצד נדחקנו כל בני המשפחה סביב מכשיר הרדיו העתיק לאורה של מנורת חשמל חלשה שהייתה גם מואפלת. לפני כל דבר אחר וידאנו שכל דלתות החווה היו נעולות, שכל הבריחים משוכים וכל התריסים מוגפים היטב. כל ההכנות האלה נועדו להבטיח שמבקר לא קרוי ולא רצוי לא יפתיע את המשפחה כשהיא מאזינה לשידורי רדיו לונדון החופשית.

כל פרט קטן עדיין שמור עימי, אווירה של מחתרת, של קושרי קשר. כל בני הבית נדחקים זה ליד זה קרוב ככל האפשר ליד מקלט הרדיו הישן. הרדיו השמיע צפצופים חדים והפרעות לרוב מגל ההפרעות ששידרו הגרמנים כדי לשבש את ההאזנה. מנסים בעצבנות רבה שוב להתכוון יותר טוב על המיקום המשוער של התחנה. קצת ימינה, קצת שמאלה, לעתים זה מצליח, ההפרעות פוסקות והשידור מגיע די ברור. מחשש שהשידור ישמע מבחוץ מנמיכים מיד את עוצמת הקול. כולם יושבים בשקט בחצי אפלה במטבח, יש מתח וציפייה רבה, מתאפקים מכל רעש, כמעט ולא נושמים. אנו קשובים באותה מידה הן לשידור של תחנת הרדיו והן ולכל רחש זר וחשוד המגיע מחוץ לבית. הזהירות הזו מחויבת המציאות, חלילה לנו להיתפס על ידי כיתת סיור של חיילים גרמנים בזמן שאנו שומעים את שידורי לונדון החופשית.

אנו מטים אוזן קשובה כדי להציל כל מילה וכל קטע של משפט מהשידור שקליטתו שוב החלה להיות משובשת ומופרעת על ידי הגרמנים.

מתח רב משתרר בין היושבים במטבח לכל רחש שאינו שגרתי סביב החווה, הכל חשוד, כל דבר מעורר מיד דאגה רבה.

מפה דהויה ומרופטת של אירופה תלויה על הקיר בפינה חשוכה של המטבח ומוסתרת תחת ערמת בגדים שהיו תלויים מעליה ומכסים אותה מעיני זר.

על המפה היו נעוצות סיכות שמסמנות את קו ההתקדמות של הצבאות המשחררים.

דממה מתוחה שורה במטבח. המקלט מכוון על התדר של רדיו לונדון החופשית, השידור שוב משובש ומופרע, רק צפצופים שריקות והִמְהוּם עולה ויורד של צלילי רקע לא ברורים. עצבנות מהולה באכזבה משתלטת על כולנו, מה יהיה, לא נשמע את החדשות הטובות הערב ?

ואז, בשעה היעודה, נשמע האות של התחנה, קול מהוסס ורועד החודר מבעד לבליל הפרעות, צליל עמום וקצוב של תוף "בוּם, בוּם, בוּם, בוּוּוּוּוּם ", "בוּם, בוּם, בוּם, בוּוּוּוּוּם " "בוּם, בוּם, בוּם, בוּוּוּוּוּם ", ושוב חוזר על עצמו.

זה הסימון של האות ”V" בשפת המורס (V כמו -Victory , נצחון). אות התחנה הגיח לחלל המטבח ומרעיד את לבותינו מהתרגשות. זה קול החופש, אנשים חופשיים מדברים אלינו, לא שכחו אותנו והם נלחמים כדי לשחרר אותנו.

בהתחלת השידור נשמעו בעיקר הנחיות לקבוצות השונות של המחתרת, היה זה רצף של מילות קוד וסיסמאות שהיו בשביל המאזין הרגיל משפטים סתומים חסרי פשר אבל מי שצריך היה להבין הבין. אהבתי להקשיב להקראה האיטית והמונוטונית של הסיסמאות הסתומות והחסרות המשמעות שהוקראו בקול חד גווני. חשבתי על אלפי אנשי המחתרת הקשובים אף הם באותו רגע לקבלת הפקודה שלהם. לעתים ראיתי כיצד אלברט מגיב בהישמע מילת קוד מסוימת שהייתה כנראה מיועדת לקבוצתו.

אחרי כן נשמעו החדשות שפרטו את התקדמות צבאות הברית, אנחנו במקביל חשפנו את המפה שהייתה מוסתרת מתחת לערמת מעילים והעתקנו את הסיכות על המפה אל הערים ששוחררו ביממה האחרונה מהכיבוש הגרמני.

אות התחנה, אות הבי. בי. סי. בימי המלחמה היה כאמור ה"בוּם, בוּם, בום, בוּוּוּוּוּם" המפורסם הזה שכאשר מזדמן לי לשומע אותו שוב באקראי אני נפעם ונרגש ונזכר בערבים המרגשים שבילינו כולנו רכונים סביב המקלט מאוחדים בצפייה הדרוכה לבשורות טובות מהעולם החופשי.

בדמיוני שוב עולים הקולות שבאו אז מעבר לים, מארץ החופש. שוב חוזר אלי בליל הרעשים ההפרעות והצפצופים שבקעו מהרדיו. שוב חוזרת ונשמעת מחרוזת הסיסמאות המפעילות את פעולות המחתרות השונות, שוב המשפטים המקוטעים מהפרעות, מילה בודדה פה קטע של משפט שם. זו הייתה בשבילי מנגינת החופש והיא הייתה ערבה לאוזנינו, היא הייתה עבורנו, למרות כל ההפרעות והצפצופים, הסימפוניה של התקווה.

ראינו בשמחה ובהתרגשות הולכת וגוברת את התנועה המתגברת של החיילים הגרמנים הנסוגים בבהלה לכיוון גרמניה. החיילים הגרמנים כבר לא נראו כמו כובשים יהירים ובלתי מנוצחים. עתה הם היו מרושלים ומלוכלכים, הם היו מפוחדים ומבולבלים במנוסתם, מדיהם היו מקומטים וגם קרועים. הם נסו על נפשם תוך שהם משתמשים בכל כלי תחבורה אפשרי שיכלו למצוא. באי סדר, בבהילות, הפצועים שביניהם זרוקים על עגלות או משאיות ומעיניהם הכבויות השתקפו הפחד האדישות והעיפות של המנוצחים. הם ברחו מהחזית ללא כל תפארת, אחוזי ייאוש מאימת המלחמה.

יהירות המנצחים נמחקה מעיניהם כלא הייתה, מבטם היה כבוי ומפוחד. נעלמו בלי שוב צעדי האווז הגאוותניים בהם צעדו במצעדיהם היהירים עטויים במיטב מדיהם החגיגיים. נעלמו ההצדעות במועל יד בין הקצינים. נעלמו קריאות השמחה, התפוגגו כלא היו העוצמה והביטחון שהם הקרינו עד עתה.

זה היה צבא מובס הנס על נפשו, צבא מבויש וחפוי ראש שכבר ידעו כי המלחמה הסתיימה עבורם בתבוסה אדירה.

ההתקפות האוויריות על גרמניה הלכו ותכפו ואף התעצמו. מדי יום טסו בשמי בלגיה אלפי מפציצים, ארמיה אווירית אדירה שהרעידה את קירות הבית. לנוכח הפגנת הכוח של מטס עצום זה שמילא את השמיים במשך שעות ברעם מתגלגל ורצוף, העזנו לקוות לניצחון קרוב. בהתרגשות ציפיתי לנקמה, כן זה היה סדר החשיבות, קודם נקמה ואחר כך שחרור.

אם זאת, הפחד מהגרמנים היה עדיין מהותי מאוד. יעיד על כך הספור הקטן הבא. יחידה גרמנית קטנה חנתה בשדה ליד החווה במהלך נסיגתה. בבוקר, טרם צאתם שוב לדרך, פנה אחד הקצינים לאלברט והודיע לו שהוא משאיר שק סוכר בחווה למשמרת כי לא יכלו עוד לסחוב אותו איתם, הוא הזהיר ואיים שהם יבואו לאסוף את השק בקרוב, ואוי לנו אם לא ימצא השק בשלמותו.

הוזהרנו ולקחנו הזהרה זו ברצינות רבה !

לימים הגיעו כבר הכוחות האמריקאים ושחררו את בלגיה כולה מהכיבוש הגרמני, יחידות אמריקאיות גדולות חנו סביב החווה אבל אנחנו המשכנו לשמור על שק הסוכר של הגרמנים מכל משמר.

גם אחרי השחרור עדיין פחדנו שהגרמנים עוד ישובו כדי לאסוף את שק הסוכר שלהם, עד כדי כך היה הפחד מהם מוטבע בנו. ואמנם כך היה, בשק הקפדנו כמובן לא לנגוע, הוא המשיך לעמוד בפינת המחסן עדות מאיימת לפחד שהצליחו הגרמנים לטעת בנו. אני זוכר את עצמי עוקף את שק הסוכר בזהירות רבה, נזהר אף מלגעת בו בעוברי בקרבתו .

החיילים האמריקאיים שחנו סביב החווה היו מאד ידידותיים ואנחנו לא חדלנו מלהביע להם את תודתנו ואהבתנו על השחרור מהכבוש הגרמני.

פתאום, במעבר חד מאוד, הפכה מהות החיים להיות שונה מקצה לקצה. החיים נראו לי פתאום פשוטים וקלים, לכאורה חלפה הסכנה, הכול נראה פתאום אפשרי ומותר. השמיים התרוממו.

המצב החדש היה מפתיע ובמידה מסוימת מבלבל עד כדי התהוותה של הרגשה של אי נוחות חלולה בהעדר המתח והחרדה שהפכו במרוצת השנים לתופעה קבועה שפתאום הייתה חסרה.

החיילים האמריקאים שחנו סביב החווה היו מאוד שונים מחיילי הצבא הגרמני. הם היו ידידותיים ופתוחים, הם ידעו שאוהבים אותם, הם פזרו שפע של ממתקים לילדים, במיוחד אותו גומי לעיסה שהיה אז בגדר של חידוש עבור כולנו.

הבלתי יאומן קורה לי. פתאום מופיע שוקולד בשפע בתפריט שלי אחרי שבמשך כל שנות המלחמה הוא נפקד משם עד כדי שכיחת קיומו שלא לומר את טעמו. בעונג רב חודשה שוב ההיכרות עם הטעם המפנק והממכר של השוקולד שקבלתי מהחיילים אמריקאים. נוכחותו של השוקולד משולבת אצלי באופן מאוד אינטימי עם החוויות הראשונות של סיום המלחמה. מתיקותו המפנקת, הנשגבת במושגים של ילד ששנים לא טעם שוקולד, משתלבת ומתמזגת בסערת הרגשות שפקדה אותי כאשר התחלתי להבין את ההשלכות של סוף המלחמה על חיי. כך, בתוקף של צירוף מקרי אולי, טעם השוקולד וטעם השחרור אחד הם.

המשמעות שהייתה מקופלת במושג שחרור בתום המלחמה לא ניתנת לתיאור סתמי עבור מי שבמשך שנים נרדף על חטא יהדותו. אכן חשת כבד פה ועילג בבואך לתאר את מהפך שחל בחייך עם סיום המלחמה. חסרו המילים הנכונות למשימה זו, ואלה שעמדו לרשותך לא היה בכוחן להתמודד בהצלחה עם עוצמת האירוע. איך תסביר או תפרש את אנחת הרווחה שהשתחררה ממעמקי החרדה כאשר התחוור לך שמעתה תם הסיוט, שמעתה תוכל לחיות ככל האדם. כל כך פשוט וכל כך נשגב.

בהתחלה, בימים הראשונים אחרי סיומה של המלחמה, חייתי במציאות בלתי מובנת ובלתי נתפסת, בעיני גם מאוד לא ריאלית, בהמשך, אחרי שהפכה ודאית יותר, היא החלה לחלחל בי כהוויה חדשה. זה היה כמו להיוולד מחדש.

על אף שלמעשה יכולתי כבר להרפות ולהשתחרר מהמתח השוחק שהיה כרוך בנשיאה של זהות מושאלת ובדויה, משום מה המשיכו כולם לקרוא לי מַרְסֶל. זה היה טבעי בעיני ותאם גם את הרגשתי הסובייקטיבית. הייתי עדיין מבולבל לחלוטין מהמציאות החדשה שהתחלפה זה עתה לנגד עיניי במעבר כה חד, ולא הצלחתי להדביק את השינוי האדיר ולבטח לא להסתגל אליו. עדיין היססתי אם באמת לקבל את המציאות החדשה המשוחררת כפשוטה ולהתמסר לחופש החדש הזה עד תום. היססתי אם אכן ניתן להאמין ולסמוך ולהיות בטוח שהסיוט נגמר, שכבר לא חייבים לחשוד בכל דבר, שאמנם אפשר להרפות מההצגה ומהעמדת הפנים ? האם המציאות החדשה היא בטוחה דיה? האם היא באמת מציינת את תום הסיוט, אולי זו אחיזת עיניים מטעה ?

המתח שנצבר בי במשך כל אותן שנים רוויות תחבולות ושקרים לבנים החל להתפוגג לאיטו.

זה היה נפלא מפתיע וסוחף שפתאום אפשר להתמסר לחוויה המפנקת של השחרור, שאפשר להרפות מהחשדנות והחרדה, שאפשר להפסיק לחיות כמו חיה נרדפת. כולם חגגו את השחרור בשיכרון חושים אני כמו כולם נסחפתי בהתלהבות הכללית. התחלתי להשתכנע שאפשר להרפות מהדאגה הקבועה שהייתה עד עתה מחויבת המציאות אצל ילד יהודי החי בצילה של זהות שאולה.

ההקלה עיקרית הייתה נעוצה בעובדה שכבר לא פחדתי למעוד במבוך השקרים שהפכו בהכרח להיות הזהות שלי.

עד מהרה השתחררתי ממבטיי המפוחדים והמתחמקים להסתכל בעיני מי שפונה אלי, לפגוש את מבטם. חדלתי מהחשש שמא מצביעים עלי, שמא עוררתי תשומת לב. כבר לא צריך היה לשקר ולהמציא סיפורים. הכול נעשה פתאום פשוט ונוח.

זאת הייתה הרגשה נפלאה ומשכרת שמעתה יהיה מותר גם לי, על אף יהדותי, לעשות הכל כמו כל ילד אחר. מותר יהיה להזדקף, לעמוד על דעתי. מותר יהיה לצעוק ולמשוך תשומת לב, מותר יהיה לי בעצם הכול. מותר יהיה לחיות, כן פשוט לחיות על אף היותי יהודי ! אכן חוויה משכרת ומבלבלת, תודו גם אתם.

זה היה כל כך מפתיע ומפנק, כל כך טוב ובלתי צפוי. זה היה טעמו הייחודי של האושר, הטעם הנפלא של ההתרפקות אל החיים ששוב היו מובנים מאליהם. הרבה שנים לא חוויתי תעצומות אושר כמו אלה ששטפו אותי באותם ימים.

כמעט מוזר היה בעיניי שלא נמצאו יותר עוררין על עצם זכותי ליהנות מהחיים ללא הגבלה.

התמכרתי לשמחה העצומה של העדר דאגה ותחושה מפנקת של סיום הסיוט. זה היה כל כך טוב עד כי היססתי עדיין להאמין במצב החדש.

מיד עם תום המלחמה החלו האירועים לזרום במהירות.

הייתה פתאום אווירה של דחיפות. חשתי ממש פיזית כיצד לנגד עיניי סדרי החיים הולכים ומשתנים בחיפזון, הכול נעשה בבהילות ובדחיפות כאילו וכולם רצו להשיב לעצמם את הזמן שאבד. לא יכלו להרשות לעצמם להשתהות עוד בתוך הזחיחות של סיום המלחמה וסוף רדיפת היהודים. החיים תבעו את שלהם, לא חגיגות היו דרושות אלא מעשים.

צריך היה לפעול, צריך היה לעשות הרבה ומהר, לאסוף את השברים והאובדן, לחפש בין האודים העשנים את השורדים.

ראינו בהתרגשות את השיירות הארוכות של החיילים האמריקאים השוטפים את כבישי בלגיה בעוצמתם הצבאית האדירה, ראינו אותם דוהרים ומזנבים אחרי הצבא הגרמני המובס.

עמדנו, כל ילדים שהתאספו מהחוות השכנות, לצידי הדרך הראשית ונפנפנו בידידות לחיילים. היינו נרגשים מעוצמת הארמיה האדירה הזורמת בבטחה לכבוש את גרמניה ולחסל את משטר הרשע שהביא אסון נוראי על כל עמי האזור ועל היהודים הביא שואה נוראית שטרם עמדו אז על מלוא היקפה ומשמעותה.

מתוך ההמולה המתגלגלת הזאת של רבבות משאיות עמוסות בחיילים ובציוד צבאי שחלפו על פנינו, זכינו אנו הילדים לקבל כמויות גדולות של שוקולד וממתקים שהחיילים המטירו עלינו בעוברם

השיבה הביתה

בהפתעה גמורה וללא כל התרעה מוקדמת הגיעה טֶמִי אל החווה של משפחת ברנדט על מנת להשיב אותי אל משפחתי לבריסל.

טמי הקדימה להגיע ככל שהמצב הביטחוני אפשר זאת, ככל שחידשו את תנועת הרכבות אל אותו אזור בתום הקרבות ולאחר שחרורו מכיבוש הגרמנים. טמי הגיעה מתוך תחושה של שליחות דחופה כדי להחזיר את הילד אל חיק משפחתו ככל המוקדם האפשרי. התותחים עוד רעמו בסמוך לחווה, החזית רק התרחקה מעט לכיוונה של גרמניה. הדחיפות והחיפזון שאפיינו את המאמצים שעשתה משמפתי כדי להשיב אותי לחיקה היו אכן ביטוי של דאגתם. יכולתי להסיק מהבהילות להשיב אותי עד כמה גדולים היו געגועיהם אלי.

ללא כל הכנה מוקדמת ובמעבר חד הושבתי אל זהותי המקורית, היהודית. זאת הייתה חוויה מוזרה מאוד שבאותה עת קראו לי בו זמנית בשני שמות שונים. בחווה המשיכו לקראו לי, כמדי יום ביומו בשם היחידי שהם הכירו ואליו הם היו רגילים, הוא שמי המושאל, מַרְסֶל. באותה עת קראה לי טמי, כמובן מאיליו בשמי האמיתי, קוני.

מופתע בחנתי את זהותי המקורית, היהודית, כמי שבוחן מכרה ותיקה שפוגשים שוב אחרי זמן רב, אמנם מכרה ומוכרת וזכורה עדיין, אבל שהפכה בצוק העתים כמעט לזרה עבורי. הרגשתי אי נוחות לשוב אל היהדות, ניסיתי לחמוק ממנה. הייתי מאוד נבוך ומבולבל.

אמנם במשך כל השנים התגעגעתי בסתר ליבי אל זהותי המקורית, התגעגעתי אליה במיוחד כל עוד היא הייתה אסורה עלי, כל עוד היא הייתה הסוד הגדול שלי, כל עוד מהות קיומה הייתה מחתרתית אסורה וכמוסה. אבל עתה כשהיא גלויה ומוצגת לעיני כל לאור היום, כשהיא שוב מותרת, סר חינה ממנה.

חשיפתה הבוטה של זהותי היהודית נראתה לי מתגרה, כמעט שחצנית. הופתעתי מחיותה של זהותי היהודית, מרצון הקיום שלה, מהתאוששותה המידית. כל אלה הקרינו לדידי היחשפות מופגנת, מופרזת, לא צנועה ומנוגדת לכללי הזהירות המתחייבים בגינה.

האם הייתה זאת זהותי שהשתנתה עד כדי כך שהיא הביכה אותי עכשיו ? האם היא לא "התאימה" לי יותר ? זהותי הפורמאלית כלל לא השתנתה אלא אני הוא זה שהשתניתי. בחנתי את זהותי המקורית בעיניים של אדם זר וביקורתי. לא הצלחתי עוד לזהות את עצמי תחת הגדרתה המקורית. לא הצלחתי שוב להתחבר אל עצמי, אל זהותי המקורית.

עכשיו הרגשתי את עצמי כל כך שונה ממה שזכרתי את עצמי מלפני תקופת המסתור. מיאנתי להשלים עם המציאות החדשה ולקבל את עצמי בזהותי היהודית. הרגשתי אי נוחות, הייתי מסויג, לא הזדהיתי עם הזהות הזאת.

שוב החלו לקרוא לי בשמי האמיתי ללא חשש ובקול רם. הצליל היה אמנם מוכר אבל הרגשתי כלפי שמי המקורי רגשות של זרות עד כדי הסתייגות מסוימת, על גבול הדחייה. הייתי מבולבל ונבוך. חשבתי בליבי, מה, שוב משנים לי את הזהות ? אמנם נכון, הפעם השינוי נבע מסיום המלחמה, לכאורה מסיבה חיובית.

הרגשתי ריקנות מהולה ברגשי חרטה, הבנתי שעולמי לא יהיה אף פעם עולמם של האיכרים הטובים שהצילו את חיי. הבנתי שגם אצלם הייתי בעצם הזר, השונה, הילד היהודי שצריך להסתיר כל העת. עתה הרגשתי ריקנות ובדידות, הרגשתי לא שייך, לא לכאן וכבר לא לשם.

זהות כנראה לא ניתנת להחלפה מעת לעת לפי צרכים משתנים. זהות אינה כותונת שמחליפים מדי פעם ואחר כך שבים אליה כאילו ודבר לא קרה.

השפעת השנים שחייתי מחוץ למסגרת משפחתי הייתה מכרעת והיא השפיעה עמוקות על שינויים שהתחוללו בי.

לא הספקתי להסתגל נפשית לשינוי הפתאומי של השיבה אל עצמי, אל משפחתי, אל המקורות היהודים. שינוי מהותי זה נכפה עלי בחיפזון ובדחק. הוא התרחש עוד בטרם הפנמתי אותו רגשית, לפני שהייתה לי שהות להסתגל אליו. המעבר הפתאומי אל השחרור מהגרמנים היה חד, הוא התרחש כל כך מהר עד שלעתים אפילו חשבתי שהוא בעצם כלל לא אירע. לא הצלחתי לסגל את עצמי לקצב האירועים שפקדו אותי.

השחרור מאימי המלחמה שאמור היה לטלטל אותי אל שיאי שמחת החיים, לא מִמֵש צפיות אלה לגביי, השמחה שלי הייתה די מסויגת מהולה בגעגועים אל משפחת האיכרים.

האם היה זה מתוך אינרציה או מכוחו של הרגל שהמשכתי להיאחז בזהותי המושאלת. זהות שהייתה כבר מוכרת לי היטב ושעמדה בהצלחה מוכחת במבחן של שנות המלחמה. נצמדתי אליה רגשית, היא ביטאה את הזדהותי הרגשית עם הסביבה בה חייתי עד כה. בזהותי המושאלת הרגשתי עדיין, למרבה האירוניה, בטוח יותר מאשר בזהותי היהודית.

עד כמה שזה ישמע מוזר אני בעצם דחיתי את עצמי !

תכיפות השינויים וזרימת האירועים שנכפו עלי בתום המלחמה היו מהירים הרבה יותר מכושר ההטמעה שלי. השינויים שהתהוו מסביבי הציפו אותי בתזזית הבלתי מובנת שלהם, הם זרמו בקצב שלא אפשר לי להבינם ולא הותיר לי שהות להסתגל אליהם בקצב שלי. הרגשתי שאני חי בסתירה.

הרגשתי כעס תסכול ובלבול על כך שבמקום לשמוח שאני שב אל ביתי בסיום המלחמה, ששרדתי, שאני חי, אני מוצא את עצמי במאבק ובסתירה עם עצמי. במקום שמחה והתרוממות הרוח הרגשתי תסכול ואכזבה על שאני נאלץ להיפרד מחיי החווה ומהאנשים שכל כך אהבתי שם.

היום אני מבין שלא הכינו אותי לפרדה. לא הבינו או אולי לא חשבו על עומק הקשרים שנטוו ביני לבין האנשים שחסיתי בביתם, לא העריכו נכונה את השפעת החוויות הקשות שעברנו ביחד שחישלו את עוצמת הקשר שלי כלפיהם.

יתכן ופרידה יכלה להיות הרבה יותר קלה בשבילי לו הייתה הכנה מינימאלית לקראתה ולקראת שובי אל משפחתי ואל עולם היהדות. בעצם דבר לא הכין אותי לקראת שובי אל עצמי אל מה שהייתי לפני כמה שנים.

אבל באותם ימים טרופים מי בכלל התפנה לזוטות כאלה ? למי היו הכוחות הנפשיים ותשומות הנפש הדרושות לכך ? מעט הכוחות שכן הצליחו לגייס היו נתונים לעיקר, לקיום הפיזי עצמו ולניסיון נואש לאחד שוב את כל פזורת המשפחה.

מן המפורסמות היא שלא יכול אדם לשחות פעמיים "באותו" נהר. הנהר שאליו היה רוצה לשוב כדי שוב לשחות בו, מימיו זרמו בינתיים ונעלמו במורד הנהר. זה כבר לא אותו נהר, מימיו זרמו וחלפו בלי שוב. לפי כך לא ניתן לשחות שוב ב"אותו" נהר.

כך גם אני, לא יכולתי לשוב ולמצוא את עצמי באותו ילד שהייתי לפני המלחמה. הילד המקורי השתנה ללא הכר בתלאות שעברו עליו במשך שנות המלחמה.

עכשיו זה כבר היה ילד אחר. ילד שונה לגמרי הגיח מהמבחן הקשה של שנות המלחמה.

הרגשתי התנגדות פנימית לשוב אל זהותי היהודית.

לא מרצוני החופשי ולא מבחירה שלי שבתי אל זהותי היהודית אלא בתוקף עובדת סיום המלחמה. זהותי היהודית נראתה לי באותה עת נטל שנכפה עלי בתוקף שינוי הנסיבות, בדיוק כפי שנכפתה עלי זהותי המושאלות בנסיבות המסתור.

היו אלה האותות הראשונים שהצביעו על עומק השינוי שהתחולל בי ועל היקף התבוללות שעברתי עוד בטרם ידעתי את המשמעות של המושג הזה.

ניסיתי למצוא קו של הגיון בהשתלשלות של השינויים התכופים שהתרחשו, ניסיתי להיאחז בדבר מה יציב.

תהיתי, עד עכשיו הסתרתי והכחשתי בקנאות את כל סממני יהדותי. הסתתרתי, הסוויתי כל רמז שיכול היה להזכיר את שורשיי היהודיים ונשמרתי מהם מכל משמר במשך כל שנות המלחמה, כל זה כדי לשרוד. עתה אני מוצא את עצמי מתנהג בניגוד גמור להיגיון ששמר עלי, בניגוד לכל כללי הזהירות שהוכיחו את עצמם במבחן המציאות. אם לא די בכך, אני מתנהג עתה באופן מופגן, מתגרה בגורל, כאשר יהדותי גלויה מתריסה ומתעלמת מהסכנה ! הייתי נבוך מבולבל ומיוסר.

האם ההסתייגות שלי כלפי היהדות נבעה מעודף זהירות? מהחשדנות שעדיין קיננה בי ושהמשיכה לשדר אלי תשדירי זהירות דרך תת המודע ? אני מניח שכן. זה היה מנגנון שכפה את עצמו עלי, מנגנון לא רצוני שהמשיך עדיין לאותת ולהזהיר אותי מסכנה אמורפית, דמיונית, סכנה הקיימת לעד והרוחשת שנאה נצחית לילדים היהודיים למרות כל הסימנים המפייסים והמרגיעים כביכול.

היום זה כבר נהיר לכל, היהודים והיהדות ככלל הוכפשו במשך כל השנים על ידי מכבש התעמולה המרושעת והשקרית והמגמתית של הגרמנים. היהדות הוצגה כהתגלמות הרוע העולמי, דוחה ומכוערת ומרושעת.

התעמולה הגרמנית שטפה בשיטתיות ובתחכום זדוני את התודעה של ההמונים והציגה את היהדות כמקור הרוע בכל העולם. לא פלא שתחת שטף ההכפשות של התעמולה הנאצית התחלתי לבסוף גם אני לחשוד שאולי היהדות היא אכן דֶמונִית זדונית ומזימותיה חובקות עולם.

המסרים האנטישמים היו פשוטים וקליטים, הם התקבלו בקלות וגם ברצון על ידי מרבית האנשים שכלל לא התלבטו ולא התעמקו באמיתותם.

מאידך לא היה מי שיקום ויגן על היהודים. לא היה מי שיטען לזכותם או לפחות יפקפק באמיתות התעמולה הזדונית. זו הייתה מערכה אבודה מראש, זה היה גרוע הרבה ממשפט שדה.

אני עדיין ילד צעיר ולא מעוצב, לא מצוי בכלל בהוויה היהודית. ילד נטול כל ידע מינימאלי לכדי חשיבה או דעה עצמית מגובשת. הייתי חסר כל יכולת להתמודד עם האנטישמיות ולא כל שכן להשיב מלחמה שערה, או לפחות להעמיד בספק את אמיתות מסריה המורעלים והמשפילים.

ועל כן, לא פלא שגם אני הושפעתי לבסוף מרעל התעמולה הגרמנית. תעמולה שטפחה והדגישה תדמית של יהדות מכוערת ובעלת מזימות מרושעות להחריד. התחלתי לבסוף גם אני לראות את היהדות עלובה ומעוותת. במצב זה קל להבין שגם לא נמשכתי במיוחד לשוב אל חיקה של היהדות, במיוחד כפי שהיא נראתה בעיניי. אכן גם אני הושפעתי משטיפת המוח של הגרמנים, הרעל חדר גם אלי.

אל תמהרו לשפוט את הילד הקטן והמבולבל שנעקר זה עתה ממשפחתו. ילד ששומע בתדהמה שבכל אשמים היהודים. הם הם שצלבו את האל המושיע והם גם שמחוללים את כל עוולות העולם. ילד כזה שזהותו האמיתית טרם עוצבה, ילד שבמקביל מסתתר תחת זהויות לא לו הוא בהכרח גם ילד נטול זהות יציבה וערכים משלו, ילד בזה אינו מסוגל להתמודד עם שטף השקרים ולפי כך הוא בוחר לקבל אותם.

אל תמהרו להסיק מסקנה ואל תמהרו לשפוט !

רבים וחכמים ממני נפלו ברשת השקרים של הגרמנים.

המעט מתוך מה שנותר עדיין מכרתי היהודית, המעט הזה הלך והתאדה כליל במרוצת שנות המלחמה. לא נותרו בי רגשות של הזדהות עם עברי היהודי, לא ידעתי דבר על יהדותי פרט לעובדה שבגללה סבלתי סבל רב, ספגתי עלבונות ונרדפתי באכזריות. לא הבנתי מדוע אוהבים כולם לשנוא את היהודים אבל מכיוון שלא הרגשתי הזדהות מיוחדת עם היהדות לא נוצר אצלי קונפליקט. הייתי ילד שזהותו המקורית כבר נדחקה ונשטפה מזמן, ילד שאימץ די באהבה את מנהגי הסביבה הנוצרית בה חי.

למרות כל אלה לא הצלחתי לזהות בי, באותו ילד הקטן, כמי שנושא את אשמת הרשע החובק עולם והרוחש מזימות מרושעות כפי שהדביקו ליהודים! לא, בשום אופן לא, אני לא כזה מפלצתי. כל הספור הזה על היהודים שליטי הממון העולמי וחורשי מזימות רעות נראה לי לא כל כך משכנע בעיקר שכל היהודים שאני הכרתי כולם היו דלפונים חסרי אמצעים שחיו בדוחק רב. זה היה הספק הראשון שהתגנב אל הכרתי. אבל כמי שהורגל מגיל הרך לראות ב"רשויות" את מקור הסמכות והסדר, היה יתרון מובנה מראש לתעמולה האנטישמית המופקת על ידם.

הייתי בסך הכול ילד יהודי קטן, אולי די מבולבל ואובד דרך, אך בשום אופן לא נציגו של הדֶמון עלי אדמות.

לא פעם שאלתי את עצמי, מי ראה פעם את אותם יהודים אדירי עוצמה עליהם דברה התעמולה האנטישמית הגרמנית, אותם יהודים המשליטים את רצונם על כל העולם ? כשהסתכלתי בראי כדי לבדוק אם אני נראה רשע ותאב בצע, אם אני שד זומם רעות, לא מצאתי עדות לכך בהשתקפות העלובה שניבטה אלי מהראי. ראיתי רק ילד קטן חסר ישע, שעיניו המבוהלות אמרו רק עוני נרדפות ופחד.

מכל האמור, כשאני מנסה היום לשחזר מה היו רגשותיי לקראת שובי אל ביתי בבריסל, אני מודה, לא הרגשתי שמחה מתפרצת, הייתי עצוב מסויג ומאוד מבולבל.

הפרידה מהווי החיים בחווה הייתה קשה עלי. נאלצתי לעזוב מציאות שמאד אהבתי. אהבתי את חיי החווה ואת האנשים שהיו כל כך טובים אלי.

במעבר חד נאלצתי לעזוב עולם של מושגים ואמונות שכבר הסתגלתי אליהם, עולם שמרוב שהשתדלתי להתמזג בו הוא הפך לבסוף להיות מבחירה העולם שלי. עולם מעניין חדש ושונה שקנה את ליבי, עולם בו אהבו אותי ושאהבתי כי מצאתי בו מקלט במשך שנות המלחמה .

הבנתי שיהיה עלי לחזור אל מציאות מאוד שונה מזו שאליה הסתגלתי בחווה. עתה התחוור לי עד כמה השתניתי בכל המובנים האפשריים במשך אותן שנים גורליות. הילד הקטן והתלותי, הילד הנרדף והמפוחד שאולץ לעזוב את ביתו, הפך בינתיים לנער שלמד בנסיבות המלחמה להיות מאד עצמאי ובעל תושייה אבל במקביל גם מופנם מסתגר וחשדן כפייתי.

הרגשתי שהנתק הממושך ממשפחתי הפך אותי, על אף געגועי, למעט זר ושונה ואף מנוכר במובן מסוים כלפיה.

הקשר עם משפחתי, שהיה פעם כל כך טבעי רגשי וחם, הפך אחרי שנות הפרידה להיות, לפחות בהתחלה, מלאכותי, מעט זר ומנותק עד מסויג ובעיקר רווי געגועים לחווה ולבני משפחת ברנדט. ניסיתי בכל ליבי להתחבר שוב אל רגעי אושר מהעבר של ילדותי. ניסיתי להתרפק על איתותי האהבה הרבים שהעריפו עלי בני משפחתי עם שובי אך כל אלה לא יכלו לפזר את צער הפרידה ואת געגועיי.

ערכתי השוואות מוזרות בין סדר התפילות בבית הכנסת השכונתי הקטן לבין הטקסים המפוארים שנערכו בכנסייה הנוצרית. השוויתי בין תנאי המגורים הדלים מאד של משפחתי לבין המרחב הרב שהיה לי בחווה. התגעגעתי אל מרחבי השדות והמרעה ואל עדר הפרות. עברתי משבר של זהות בשובי אל המציאות של ביתי היהודי.

געגועים לכנסייה

הינה עוד ספור קטן שיעיד עד כמה הייתי נתון בסערת רגשות ומבולבל לחלוטין אחרי ששבתי אל משפחתי בתום המלחמה.

אם לא די במשבר הזהות שעבר עלי עקב המעבר החד והפתאומי מהסביבה הנוצרית אל ביתי היהודי המסורתי, התווספו אל המעבר, בעיתוי אומלל במיוחד, האיתותים הראשונים של משבר גיל התבגרות. זה היה שילוב קטלני. זה לא היה רק ניתוק כואב ומלווה געגועים עזים לאלפי דברים קטנים שריפדו את יומי אצל המשפחה הנוצרית האדוקה שבביתה חסיתי אלא שבמקביל עשתה משפחתי, אמנם מתוך כוונה טובה ואמונה תמימה ומבלי שהייתה מודעת למשבר שלי, מאמץ מכוון להשיב אותי שוב אל חיק המסורת היהודית. הייתי קרוע בין שתי המגמות המנוגדות האלה שהתנגשו בי וטרפו את שלוותי. בעטתי, התמרדתי, בעיקר הייתי אומלל.

התגעגעתי נואשות אל שגרת הרגעים הקטנים בחיי החווה, אל המרקם המיוחד של הקשרים שנוצרו ביני לבין שאר בני המשפחה. חסרו לי כל כך ביטוי החיבה הקטנים שֶאָדֶל אם המשפחה הפגינה כלפי ברמיזה עדינה.

מטבח כפרי, שולחן איכרים גדול ומוצק, שולחן מסיבי וכבד ושני ספסל עץ בצדדיו. השולחן כבר ערוך לארוחה, תנור מבוער מפיץ חום נעים וריחות ניחוח של מאכלים מתבשלים. מסביב לשולחן יושבים כל בני המשפחה. שָקֵט, איש אינו זז ולא מדברים, כל הראשים מורכנים ביראה, מחכים לברכת המזון. אם המשפחה מברכת בלחישה את ברכת המזון, הידיים צמודות בתנוחה חסודה של תפילה, העיניים מושפלות. בתום ברכת המזון משיבים כולם "אמן אמן, יהי רצון", כולם מצטלבים באדיקות. בתיאבון. אני זוכר בחיוך קל כיצד לא יכולתי להתאפק בעת ברכת המזון מלהגניב מבט חקרני חטוף מבעד לעיניים המושפלות אל האוכל המשובח שציפה על השולחן. אני גם זוכר את רגשי החרטה שמיד הציקו לי על שחטאתי שוב בגרגרנות יתרה. זיכרונות של רגעים קטנים, זיכרונות של אושר והרגשת השתייכות.

עם שובי אל חיק משפחתי הייתי נתון בקונפליקט חריף של ערכים דתיים שונים שהתנגשו בי ובזהותי בכלל. כל אלה באו לי תוך כדי תהפוכות גיל ההתבגרות, גיל בו פורצים בפראות שינויים גופניים ורגשיים המלווים לרוב במשברים בספקות ובחוסר ודאות ובמצבי רוח קיצוניים המשתנים תדיר.

בקיצור הייתי פקעת של עצבים חשופים.

כל התופעות האלה נראות לי היום קצת יותר מובנות ודי טבעיות ושייכות לגיל הזה. אבל באותה עת כלל לא הייתי מודע לסיבות של ההתפרצויות שגעשה בי. אני זוכר את עצמי מאד סוער, חסר מנוח, מתלבט ומאוד לא נחמד בלשון המעטה.

באחת מימי הראשון, שכאמור הוא שבתון בארץ בלגיה, קמתי בבוקר ואמרתי לסבתי שאני הולך ל"מיסה" שהיא תפילה בכנסייה הנוצרית.

סבי קלט את השיחה שלי עם סבתי והודיע לי בשקט אבל חד משמעית שהוא לא מרשה לי ללכת לכנסייה.

כמובן התקוממתי. צעקתי. התחננתי ודרשתי בתוקף שאני רוצה ללכת ושאני מתגעגע לתפילה בכנסייה.

קיוויתי לעורר את רחמי סבתי. אך כלום, לשווא היו כל מאמציי! בניגוד למצופה היא התכנסה הפעם בשתיקה רועמת. לא התערבה, לא ניסתה לתווך ובכך הביעה את מורת רוחה. הפעם היא לא גוננה עלי כפי שציפיתי שתעשה. הבנתי מיד עד כמה היא מזועזעת ומסויגת מהתנהגותי.

סבי וסבתי קלטו עד כמה עמוק תהליך ההתבוללות שלי. התחוור להם עד כמה השפיעו עלי השנים שהייתי מרוחק מהם. למעשה התבוללתי באופן סביל, איש לא ניסה להשפיע עלי ישירות או לפתות אותי להמיר את אמונתי ולעבור באופן מוצהר אל הנצרות. לא, אבל המצוקה הרגשית, הבדידות, הפחד והריחוק מהמשפחה עשו את שלהם.

מצבו של סבי מאייר מאוד הדרדר במשך תקופת המלחמה. החרדות, הרעב והדאגה לגורל בני ביתו במשך כל שנות המלחמה, ובסיומה ההתוודעות אל מות בנו, הוא אבי, שלא חזר ממחנות הריכוז, כל אלה פגעו בבריאותו ובחדוות החיים שלו. הוא ישב שעות על גבי שעות מסוגר ומכונס בתוך עצמו, עצוב ומנותק בוהה לפניו. קומתו הייתה שחוחה, פניו היו לרוב אדישים וחסרי מבע.

עתה, לפתע הוא הזדקף, נמרץ, חיוור מאוד, ועיניו בורקות מכעס עצור. לפתע נגלה שוב לפני סבי במלאו קומתו ובמלאו עוצמתו כפי שזכרתי אותו עוד כשהייתי ילד קטן בווינה. סבי נעמד מולי כעוס מאוד, מזועזע ונתון בסערת נפש, כעסו בער בעצמותיו, הוא עמד מולי בלתי מתפשר ורועד מרוב זעם וחסם את דרכי אל דלת היציאה. הוא נראה מזועזע ואובד עצות אך נחוש מאוד לא לאפשר לי ללכת למיסה.

גם לו רצה מאוד הוא לא יכול היה להבין את מצוקתי הנפשית.

רצוני ללכת לכנסייה היה כל כך בלתי מתקבל על דעתו עד כי שום דבר אחר לא עניין אותו. הוא לא יכול היה אף לעלות על דעתו, הוא יהודי מאמין שהאמונה הייתה כל ישותו, שנכדו ילך לתפילה של הכנסייה הנוצרית. זה היה מעל לכוחותיו הנפשיים, מעל ומעבר לכל מה שיכול היה להשלים ולהתפשר עם אמונתו היהודית התמימה.

הוא הודיע לי חד משמעית שאין סיכוי בעולם שהוא ישלים עם כך שנכדו, שלגביו הרגיש אחריות אישית כיוון שלמעשה הייתי יתום מאבי, ילך לתפילת הכנסייה, דבר שבתפיסתו היה שקול לשמד.

אודה, הייתי מאוד מופתע מעוצמת התגובה ומהפתאומיות בה התלקח השינוי בסבי.

עתה, על מנת להדגיש את רצינות כוונותיו התיר סבי את חגורת מכנסיו. הבנתי מיד שאם אמשיך עוד להתעקש הוא יצליף בי בחגורה. הנפת החגורה, השקט שמיד השתרר בחדר ואי התערבותה של סבתי להגנתי העידו על אירוע חריג מאד ויותר מכל על הנחישות הבלתי מתפשרת של סבי.

עד לאירוע זה לא איים עלי סבי בעונש גופני. מיד קלטתי, שבלי משים, הפעלתי מנגנון תגובה מאד חריג על דבר שנחשב בעיני סבי וסבתי לבל יעבור, קו אדום ועקרוני הרבה מעבר לכל מה שיכולתי לעלות על הדעת.

אכן נגעתי כאן בנקודה רגישה מאד. נגעתי בתמצית האמונה הפנימית של סבי וסבתי, אותה אמונה ששמרה בכל הדורות על היהודים מפני התבוללות. עכשיו לתדהמתם עומד לפניהם נכדם, בשר מבשרם, ומבקש לנתק את שלשלת הדורות וללכת לכנסייה!

הייתה זו עוד מכה בלתי צפויה שנחתה עליהם מתוך השובל הארוך והבלתי נדלה של צרות וסבל שגררה אחריה המלחמה הארורה.

באשר לי, בחרתי במוצא הפחות מכובד אך הבטוח יותר וזינקתי מתחת למיטה הרחבה של סבי וסבתי, זינקתי כמה שיותר רחוק אל האזור שהיה מרוחק דיו ומוגן מצליפות החגורה. בשלב הזה סבתי כבר התערבה והרגיעה את סבי ובזה למעשה תם האירוע.

יתכן וסבי הרגיש בחושיו הבריאים שלא היה כל טעם לנהל דו שיח מנומק עם נער מתבגר ומורד, לא היה בעצם מה להסביר ובמה לשכנע, גם לא היה מקום מבחינתו לשום פשרה או וויתור.

הוא קבע עובדה, אולי לא בכלים חינוכיים ביותר, אך הוא קִיבֵעַ באמצעות הלם תהליך של הפנמה מידית וחד משמעית שכאן ניצב מחסום, מחסום לא עביר. עד כאן !

יתכן ובמצבים חריגים הפניה אל ההיגיון או אל ההבנה הם כבר חסרי תועלת. כמעט בלתי אפשרי לשכנע ילד שמתחפר בעקשנותו, ילד שסוגר את עצמו בפני דברי הגיון או נועם.

לפי כך, בצער לו ומתוך עומק הכאב והייאוש, הגיב סבי תגובה אינסטינקטיבית, תגובה מהבטן.

זו הייתה דרכו האימפולסיבית להציב לְפָנַי את האמת והבלעדית שלו, אמת שלגביה הוא לא היה מוכן להתפשר או לוותר.

מאז אותו אירוע מכונן לא חזרתי עוד על רצוני לבקר שוב בכנסייה. על פניו השיטה של סבי הייתה כנראה משכנעת ביותר. בדיעבד הבנתי שגעגועיי לכנסייה לא נבעו מפרץ פתאומי של אמונה דתית שורשית או מאיזו הארה דתית פתאומית אלא הם היו ביטוי לקשיי ההסתגלות של נער מבולבל שהתגעגע עדיין נואשות אל הווי החווה. המרידה המופגנת שלי הייתה אולי איתות נואש לקשיי ההסתגלות שלי ולסתירה בה חייתי בין שני עולמות.

לא ידעתי כיצד ולאיזה אפיקים לתעל את סערת רגשותיי ואת געגועיי וכיצד להפיגם.

בצר לי, קראתי תגר על סביבתי הקרובה ועל משפחתי, יתכן וניסיתי לאותת להם כדי למשוך את תשומת לבם אל הסטירות בהן הייתי נתון. עשיתי זאת בדרך של התגרות חצופה והליכה על הסף, אפילו הליכה מעבר לסף. מרדתי נגד הכול ונגד כולם בלי לדעת כלל מדוע ולמה אני מורד, ולמה אני מכאיב דווקא לאנשים שכל כך אהבו אותי ושאהבתי גם אני בכל ליבי ? הייתי מאוד מבולבל וסוער.

העזרה שכל כך נזדקקתי לה אמנם לא קיבלתי. יתכן ולא הבינו את מהות מצוקתי וקשיי ההסתגלות שלי. התקרית הזו הייתה קו פרשת מים. עוצמת הזעזוע שהיא חוללה נחרטו היטב במודעות שלי. בשוך סערת הרגשות הנושא לא הוזכר יותר, המשבר על פניו חלף והתפוגג, על כל פנים אני כבר לא הזכרתי יותר הליכה אל המיסה בכנסייה.

החיים זרמו במסלולם בעוצמות תובעניות, הם היו סוחפים ומלאי עניין ורטט. מדרך הטבע דברים בסופו של דבר כנראה מסתדרים. לזמן הגיון משלו ובדרכו הנבונה גם משבר נעוריי התגמד ונרגע עד כי לבסוף גם הוא חלף כלא היה.

החיים הכתיבו את הקצב, הם משכו איתם את הנער המתבגר שהייתי במלוא עוצמתם וחיוניותם של הנעורים במערבולת של לימודים ועשייה שתבעו את כל ישותי ולא הותירו זמן לתהייה אל מה שהיה בעבר.

התחילה עבורי תקופה חדשה לגמרי, תקופה רוטטת ומלאת עניין בה תוך פרץ תוסס של נעורים מתבגרים וסקרנות שאין לה שובע החלה סוף סוף הָפְקַעַת המרדנית שגעשה בי להתרכך ולהתרצות. המתחים והגעגועים שהיו עדיין עצורים בי הלכו נרגעו, נשחקו עד כי דעכו ולבסוף גם נעלמו או שנשכחו. בלי משים התמקדתי פחות בעבר וחייתי את ההווה כמו כל נער מתבגר שאין לו מחר.

חיי כנער מתבגר התאפיינו בסדר יום עסוק מאוד. נחשפתי אל חוויות ואל מרכזי עניין חדשים לבקרים. מטלות רבות הוטלו עלי. רטט של פעילות ועניין סחפו אותי כל העת הלאה והלאה אל אופקים חדשים.

אולם עלי להודות שכאשר אני נכנס באקראי לכנסייה משהו בי שוב מתעורר. אני שואף עמוק לתוכי את שרידי ריח הקטורת הצפים באפלוליות הכנסייה ומתבשם בה בערגה מהולה הנאה כמעט יצרית. זה ריגוש שמקורו אולי בהליכה על הסף או מהמודעות שמופר עתה טאבו יהודי קדמון אבל שלהפתעתי אינו מעורר אצלי כל נקיפת מצפון. אני שואף לתוכי מתוך חוויה רגשית עמוקה את האווירה המיוחדת ואת הדממה המרופדת המזמינה הרהורים והתכנסות בתוך עצמך. אני מפנים את החוויה שמחזירה אותי למחוזות שהכרתי היטב. אני מביט בהתפעמות בקרני השמש המסתננות ברוך ובעדנה מבעד לחלונות הצבעוניים של הכנסייה. קרניהן קוראות תיגר ומנסות להבקיע אל המסתורין של המרחבים האפלים של כנסייה.

אזי, באופן מפתיע ובלתי נשלט שוב חוזרים ומציפים אותי הזיכרונות ונושאים אותי אל ימים אחרים. יתכן ועוצמת החוויה מקורה בעובדה שכבר הייתי שם, שזה לא ביקור ראשון וסתמי בכנסייה. באופן מוזר הביקור הופך עד מהרה לעלייה לרגל רגשית אל הזיכרונות. זו שיבה מרגשת אל ימי הילדות. ריח הקטורת הצף בכנסייה אינו זר לי, הוא ספוג בנשמתי, הוא כבר חלק מישותי.

הכל שוב מתעורר בי, הריח המיוחד, האפלוליות, ההד הרך המתגלגל של ערבוביית הלחשושים של המתפללים וקולו של הכומר המנהל את התפילה, גם זיכרון תנועת ההצטלבות הנונשלנטית שלי שרצתה להיות נינוחה וכלאחר יד, כשל נוצרי שורשי ומתורגל משכבר הימים. אני נזכר בכריעה הממושכת על הברכיים עד כאב, אני שוב חש בידי את מגעה של מחרוזת התפילה והצלב הקטן שבסופה. אלפי רשמים נוספים שבנו את זיכרונותיי שבים אלי ומתפקדים.

הייתי כבר שם, כל זה לא זר לי, הייתי אז ילד אומלל ומפוחד ולא פעם על סף ייאוש אך באותה מידה החוויה הנוכחית אוצרת בה בעת גם את העובדה המכוננת עבורי שזה הסתיים טוב.

חזרתי ללמוד בבית הספר העממי. בהשוואה לילדים בני גילי שלימודיהם הסדירים לא נקטעו בעת המלחמה, הייתי אני בתום המלחמה בפיגור של כמה שנות לימוד, שנים בהן הייתי מנוע מלימודים. התמסרתי ללימודים בכל הלב. אהבתי מאד ללמוד והייתה בי סקרנות טבעית ללמוד דברים חדשים. רציתי מאוד להשיג את הפיגור.

משטר הלימודים בבתי הספר בבלגיה היה מאד קפדני, כל הישג צוין וכל התרשלות הובלטה במערכת משוכללת של ציונים שהובאו לידיעה ולאישור המשפחה. המשמעת הייתה מאד קפדנית ועדיין הוטלו עונשים גופניים. עבור כל מעשה קונדס או פטפוט קל בכיתה זומנת, אמנם בנימוס רב, תוך כדי בקריאת שמך בתוספת התואר "מר" אל קדמת הכיתה אל המורה. שם, לעיני כל התלמידים, התבקשת להושיט את שתי ידיך לפנים והמורה באבחה חדה הכה בסרגל כבד על קצות אצבעותיך, על הציפורניים. הבזק של כאב חד פילח את כל ישותך. נושכים את השפתיים, לא בוכים ולא צועקים, כי זה כבר לא יאה. אחרי הכל כאשר המורה פונה אליך בתואר של מר, וכאמור "מר" כבר לא בוכה. אתה חוזר לשבת אל מקומך, לכאורה באדישות מתעלמת למרות שכל אצבעותיך עדיין כאובות ורועדות מהמכה החדה.

לא היה מי שילווה וישגיח מקרוב אחרי התקדמותי בלימודיי, סבי וסבתי התקשו להתבטא ולשלוט בשפה הצרפתית והם לא יכלו לסייע. טמי עשתה כמיטב יכולתה אבל הייתה מאוד טרודה בדאגתה לפרנסה ושבויה במצב כלכלי רעוע עימו היא ונאלצה להתמודד לבדה.

אני זוכר שפניתי ביוזמתי, אפילו ללא ליווי של מלווה מבוגר, אל המחנך של כיתתי וביקשתי את אישורו לדלג לכיתה יותר גבוהה בבית הספר היסודי. בקשתי אכן אושרה. באותה שיטה הלכתי, שוב ביוזמתי, אל מנהל בית הספר התיכון שבקרבת ביתי ובקשתי להתקבל כתלמיד למרות שטרם השלמתי את כל שלבי הלימוד הקודמים בבית הספר העממי. ראיתי מהבעת פניו של אותו מנהל שפנייתי די הפתיעה אותו, הוא התקשה לעכל בהתחלה את המעמד המוזר בו ילד מתייצב לפניו לבדו ומבקש בקשה די חריגה. אני מציין בהערכה את הפתיחות האופק הפדגוגי של אותו בית הספר שהסכים לקבל אותי למרות ובניגוד לכללי התנהלותו השמרנית בדרך כלל.

היו אלה זמנים לא רגילים שזכו גם לפתרונות לא רגילים כדי לגשר על הפיגורים שנוצרו בתקופת המלחמה.

באופן זה השגתי, תוך דילוגים מכיתה לכיתה יותר גבוהה, את הפיגורים שנבעו מהפסקת לימודיי במשך שנות המלחמה.

לכאורה חזרו החיים למסלולם הטבעי. בראיה לאחור מדהים להיווכח באיזה טבעיות ילד מסתגל לכל השינויים ועובר איתם מיד לסדר היום. האומנם? האם באמת זה כל כך פשוט וטבעי?

לעניות דעתי זה כנראה לא היה כל כך פשוט, אני מניח כי מכל התהליכים האלה נותרו לא מעט צלקות רגישות, סוג של "סימני דרך" החרותים עמוק בתוככי נפשי.

לעתים אני מנסה למתוח קו של השוואה בין הילדות שלי לבין זו שזכו לה ילדיי, הגם שאני מיד מתחלחל רק מאותה מחשבה. אני יודע שאין מקום לערוך השוואה מסוג זה, וטוב שכך. אני נחרד ומזדעזע רק מהמחשבה בפני אילו מבחנים בלתי אפשריים זה היה מעמיד אותם ומתמלא אושר על שנסיבות החיים זיכו אותם בילדות שגרתית יפה מאושרת ושלווה .

האם זה באמת היה פשוט כל כך שוב להתחבר בתום המלחמה אל מסלול ילדותי במקום בו הוא נקטע ? להתחבר, כך בקלות אחרי שנים גדושות תהפוכות אל אותו המקום בדיוק ממנו נותקתי ? האם אכן אפשר בתום שנים של סיוט לעבור לסדר היום ולמחוק כביכול מה שהיה ולהמשיך משם באותו מסלול חיים כאילו ובאמת דבר לא קרה ? האם יהיה זה טבעי להניח שכל הדברים האלה עברו עלי בלי להותיר עכבות שיעדו על הטלטלה האדירה שזימנה לכולנו המלחמה? ברור שאירועי המלחמה הותירו בנו סימנים מובהקים שיוסיפו להשפיע על המשך מהלך חיינו.

האנשים המעטים שזכו למרות הכל לחזור אל ארץ החיים ממחנות המוות נדרשו לתעצומות נפש אדירות כדי לרצות להמשיך לחיות בלבד, לרצות להתקיים במובן הצר של המילה, לא להיכנע לייאוש. לרצות לנשום, לאכול, לבכות, אולי לפעמים לחייך, לחכות למחר. הם נדרשו להמציא מחדש את האמונה שאבדה שיש ערך לחיים ולאדם, שכדאי לחיות אותם, אפילו אחרי התלאות הנוראיות שהם עברו. היה חשש שמעומק ייאושם הם יפנו עורף אל החיים ויחדלו להאמין שיש טעם לחיות אותם.

כל אדם מושפע מהאירועים שהוא עובר בחייו. הם מותירים בנפשו את השפעתם לטוב או לרע, הם מחוללים כל העת שינויים בְיֵשוּתו שמשמרת אותם ללא לאות, מעשיו והתנהגותו ישקפו בנאמנות את רצף רישומיהם.

האדם, תרשו לי להשוות, כמו סרט צילום רגיש, נחשף במהלך חייו אל אלפי הבזקים של אירועים שהם קורות חייו. הוא נחשף אל רגעי אושר ושמחה, באותה מידה הוא גם נחשף אל אסונות אֶבֶל וגעגועים. הוא חווה אהבות, הוא חווה שמחות או שנאות, עלבונות ועצב, כולם נקלטים ונשמרים. כולם מותירים בו את רישומיהם, שום דבר לא נמחק לא נשכח ולא יחסר ברבות הימים כאשר יפקוד אותם שוב או יהיה זה נכון יותר לומר כאשר הם יפקדו אותו.

מסרט הצילום הווירטואלי הזה האוצר את כל רישומי חייך ושאינו חדל גם עתה עוד לאגור ולצבור רשמים, אתה מקרין את אישיותך. אתה משקף בתמונה אחת ויחידה את הסינתזה של כל מה שנאגר על גבי המצע הרגיש של נשמתך במשך כל שנות חייך.

התמונה המוזרה שמתקבלת היא חפיפה של כל תמונות חייך, זו על גבי זו, פסיפס עשיר ומגוון המציג אותך יפה ומכוער ועצוב וצוחק, הכל לטוב ולרע. הכול מתומצת ומרוכז באותה תמונה יחידה.

זה אתה דרך הפריזמה של כל מה שעברת בחיים. זה ה"אתה" המצרפי. זה אתה האמיתי.

יקיריי, באמצעות הכתיבה רציתי לאפשר לכם היכרות יותר אינטימית איתי, יותר בלתי אמצעית. תוך ששיתפתי אתכם בחוויות מילדותי אשר מאוד השפיעו עלי ועצבו אותי בתור מה שאני. יתכן וזה יעזור לכם להכיר אותי מעט יותר טוב. לו יהי.

ויתכן, במיוחד את מאירה יקרה, ואתם ילדי היקרים וגם אתם נכדיי האהובים, אם וכאשר תרצו לדלות ממאגר כל מה שאתם זוכרים ממני, כל אחד לפי ראות עיניו והאינטואיציה שלו, זיכרון או תגובה או מעשה שעשיתי, או דבר שאמרתי לכם והמאפיין אותי במיוחד בעיניכם, כבעל, כאב או כסב או כידיד. או אז, אם תתבוננו היטב במה שאתם יודעים או זוכרים ממני, תוכלו לגלות כי שזורים בכל אלה כחוט השני העקבות והסימנים של האירועים עליהם ספרתי לכם עד כה.

לטוב או לרע האדם הוא תמונת ראי של עברו. לטוב או לרע הוא אינו יכול לברוח מעברו, מעצמו.

כאשר השכלתי אחרי לבטים רבים לאסוף את הכוחות הנפשיים הדרושים כדי לשוב במודע ומרצון אל עברי, לשוב אליו כדי הפעם לחשוף אותו בפניכם בכתיבתי זו. כאשר השכלתי להתפייס עם עברי תוך השלמה שלווה איתו, כאשר הפסקתי להתכחש אל עברי, או אז הוקל לי, רווח לי והתאפשרה כתיבתו.

הייתה זו השלמה מפויסת ובוגרת עם עצמי ובמיוחד עם קורות עברי בימי המלחמה. קבלה של עצמי מתוך הבנה, מתוך השלמה שינקה את כוחה מהתמיכה והאהבה העוטפת של משפחתי. מהלך שהביא עימו רוגע הגם שהוא התרחש יחסית מאוחר מאוד.

השכלתי בשנים האחרונות לקבל את עברי ולהיות שלם עימו. גם אם זה לקח שנים כה רבות, לבסוף למדתי את הברכה שבהשלמה ובפיוס עם עצמי .

האם זה נובע רק מהסתכלותי הבוגרת המרככת והמפויסת? מתפיסה סלחנית יותר של החיים ? או אולי כי הבשילה כפרי בשל התבונה להבין ולקבל בהשלמה הטמונה בשיבה? בעצם מי יידע כי הרי הכול יתכן?

בתוקף חיי נעורים אינטנסיביים ופעילים מאד, הוסחו מדעתי כל השאלות הגדולות שהעסיקו אותי. השאלות האלה לא נענו, לא מצאתי להן תשובות סבירות עד עצם היום הזה. השאלות גם לא נעלמו, פשוט לא עסקתי בהן יותר, הן נותרו אצלי בגדר של השלמה והכרה בעובדה שהעולם אינו מושלם ולא הכל פתיר.

השכלנו כל בני המשפחה שלי, אלה שנותרו בחיים אחרי המלחמה, כל אחד בדרכו, לעבור לסדר היום ולזרום במסלול החיים אך השאלות המהותיות נותרו בעינן והן בדרכן העקלקלות צצו מדי פעם והציבו שוב ושוב את סימני השאלה הנוקבים שלהן.

לא השלמתי עם התפיסה הדתית יהודית הגורסת שדרכי האלוהים נעלות מבינתנו. לא השלמתי עם ההתחמקות מהתמודדות כנה ואמיצה עם האמת המרה והכואבת שאף האל אִכְזֵב בעת מבחן השואה. הוא נטש את עמו בשברו או שמא הוא כלל לא קיים ?

לא השלמתי עם ההתחסדות וההתבצרות מאחורי נימוקי סרק שמעשיו של האל אינם שפיטים על ידינו, שיש לו מערכת מוסרית נעלה מבינתנו. לא השלמתי עם שתי מערכות מוסר נבדלות, זו של האלוהים וזו של בני האדם. הטוב והרע הם מהויות אוניברסאליות שתקפות על הבריאה כולה ואינם יכולים שלא לחול גם על הבורא עצמו.

לא השלמתי עם אלוהים, שמות עוללים קטנים וטהורים היא דרך העברת מסריו אל בני עמו הנבחר והענשתם.

הענשה על מה ? מי יכול להמציא חטא שיצדיק עונש החורג מכל מימד מוסרי, חטא החורג אף מחוקי הטבע בהם לא מתקיים הרג לשמו אלא כדי לאפשר קיום. איזה חטא מצדיק עונש של הכחדת מיליוני אנשים, מיליוני ילדים טהורים וחפים מכל חטא?

זעקתי אינה אנטי דתית לשמה, ולבטח אינה מכוונת נגד חשיבה גלויה ואמיצה בתחום שבין יחסי האל והאדם.

מחאתי היא נגד דברי המלל המגובבים ועמוסי המבואות אשר יצאו מהממסד הדתי כדי לתרץ בעזרת פסוקים שנכתבו לפני אלפי שנים ובהקשרים שכלל לא נועדו לאותם פסוקים, כדי לנסות ולנמק בהם דברים שקרו בימינו במציאות שפוסקי הפסוקים העתיקים לא יכלו כלל לשער.

לא, הממסד הדתי לא יכול להיות שותף לדיון בסוגיה זו, הממסד הדתי הוא חלק גדול מהבעיה.

זה הרבה מעבר לשאלה של השוני העקרוני שבתפיסה הרעיונית שבין כוהנים לנביאים בהתייחסותם לאמונה הדתית. הראשונים קדשו את הפולחן, את עבודת האל, את הטכניקה הדתית, הם שמרו בקנאות על המסגרת הדתית וראו בה את העיקר כי היא הייתה ערובה לעוצמתם. לבסוף המסגרת הארגונית התרוקנה מתמצית מהותה המוסרית ונותרו רק האותיות היבשות של הפסוקים.

"הנביאים" נדחקו על ידי הממסד הדתי אל השוליים, האש הפנימית שבערה בהם, ערכי המוסר האוניברסאליים שהם דרשו להפיץ עבור כולם, כל אלה לא יכלו לדור בכפיפה אחת עם סדרי פולחן מאובן. במציאות זו לא פלא שאיש לא מעיז להתמודד גם היום עם השאלות האמיתיות.

אני מורד, אני לא מקבל את מסרים הדתיים והקביעות ההלכתיות של מי שטוענים שהם בלבד רשאים לבטא את דרכי האלוהים. הם מינו את עצמם לדובריו ולבעלי חזקה על תורתו. הם למעשה משקפים אך ורק את דעתם של אלה שמינו עצמם למבינים ולמגשימים הבלעדיים של כל כוונותיו של האל. כולם "כלי קודש" הנאחזים בקרנות המזבח בעיקר לתועלתם הם.

כולם אנשים קטנים חסרי חזון ושאר רוח השבויים בידי ממסד שתלטני. הם נטולי כל אומץ אינטלקטואלי ומודעות ציבורית כדי להתמודד עם השאלות המהותיות של העם ברצותם רק דבר אחד, לשמר ולהנציח את מצב הקיבעון הקיים עד עתה. פשוטו כמשמעו ,תורה שהפכה עם הזמן קרדום לחפור בו. תורה מוסרית השבויה בידי ממסד המתפרנס ממנה ואינו משרת אותה.

פועל יוצא ממצב זה הוא שכבר במשך מאות בשנים החשיבה הדתית מוקפאת ומקובעת לחלוטין. אין חשיבה יוצרת מקורית. הדת, שבמהותה צריכה ויכולה להיות תורת חיים ומוסר המנחה את החיים, נותרה להיות רק אוסף מפואר של אותיות מתות.

היחס של היהדות ה"מקורית", בטרם הפכה טרף בידי עסקניה הקטנים, התייחסה בחיבה ובאהבה לאלה שמרדו והעזו לשאול את השאלות הקשות. ראוי להזכיר בהקשר זה את דמותו החביבה והחוצפנית של חוני המעגל שאף לא נרתע מלהעמיד את האלוהים בניסיון ואף השביע אותו לעשות מעשה ולהוריד גשם.

מעט מהחומר הזה כתבתי כדי לפרוע, לו במעט, חוב לכלתי האהובה רינת, אחרי אין ספור שיחות בנושא האמונה שמאד מעסיק ומאתגר אותה. לא שכנעת אותי ואני לא שכנעתי אותך רינת יקרה, אבל אהבתי מאד את הלהט והתמימות היוקדים בך.

הקהילה היהודית בבריסל התארגנה מיד בתום המלחמה והחלה בפעילות של עזרה ליהודים נזקקים. ארגונים שונים פעלו בתחום זה ועיקר המאמץ היה כמובן מכוון לסייע לילדים.

מצב משפחתי בתום המלחמה לא היה מהמשופרים ביותר מהבחינה הכלכלית, אמנם היה מזון בסיסי בכמות סבירה, אך הלבוש ותנאי המגורים שלנו היו דלים ביותר.

באותה שנה היה בבלגיה חורף קר וקשה במיוחד. מוסדות הקהילה היהודית גייסו חייטים מובטלים והושיבו אותם לתפור מעילים עבור הילדים הנזקקים. בדרכים שונות ומשונות, שיתכן והשתיקה עדיין יפה להן, אספו שמיכות מהצבא האמריקאי. השמיכות נצבעו כדי להעלים מהן את זהותן הצבאית, אחר כך גזרו מהן החייטים מעילי חורף לתפארת עבור הילדים שלא היה להם לבוש חם.

וכך זומנתי גם אני למדידת מעיל.

אליה וקוץ בה. אף על פי שהמעיל היה יפה וחם ואפילו בעל גזרה אלגנטית, מבנה הבד השעיר ממנו הוא היה עשוי הסגיר מיד את מקורו משמיכה צבאית. מכאן כבר גלוי היה לכל שזה אחד מאותם מעילים שנתפרו במיוחד עבור ילדים עניים.

העובדה שלובש המעיל מיד יזוהה כנזקק הייתה הסיבה שבגללה התמרדתי וסירבתי לקבל את המעיל, אפילו לא הסכמתי למדוד אותו. ניסיתי להסביר לסבתי שכולם יזהו את מקור המעיל ויצביעו עלי ברחוב, יגידו הינה עוד ילד מסכן שקיבל מעיל ממוסדות הקהילה. הייתה בי רתיעה בלתי נשלטת, לא רציתי שכבודי יהיה למרמס, לא רציתי לחשוף ברבים עד כמה מצבנו הכלכלי קשה, התביישתי.

למרות שהמעיל כבר שכן בביתנו תלוי לאחר כבוד בארון, המשכתי כל אותו חורף ללכת בלעדיו. כאשר אולצתי ללבוש את המעיל, ולו למדידה בלבד או לעוד סבב של שכנוע מני רבים, הרגשתי תחושת פיזית ממש של דחייה עד כדי גירוד וצריבה בכל גופי.

גאווה ? שריטה במוח ? מחושים פסיכוסומאטיים ? לא עלי לשפוט. אבל כזה אני עד עצם היום הזה.

למדתי מהאירוע הזה שאמנם מעשה יכול להיות הגיוני ומבורך וכוונותיו טהורות ורצויות ובכל זאת הוא אינו עולה יפה. הגיונו של ילד קטן הוא לעתים מפותל ובלתי צפוי במיוחד אם הוא רגיש לתדמיתו ומודע למצוקה בה הוא חי.

הייתי משוכנע שהצדק עימי ושאני נוהג בהגיון בריא כאשר התעקשתי באופן עקבי לא ללבוש את אותו מעיל. הרגשתי שללבוש את המעיל הזה היה שקול לנשיאת תג זיהוי של מצוקה לעיני כול. הודאה שאתה נחות ונושא תווית דמיונית של נזקק. זה היה מעל ליכולתי.

ילדים לעתים מגיבים בצורה הנראית נטולת היגיון, על פניו זה נראה כמו עקשנות לשמה, אבל זה לא אומר שאין בתגובה שלהם הגיון פנימי מובנה. רק מה, זה היגיון בעל קוד התנהגותי אחר, בעל דגשים ורגישויות אחרות מאלה של המבוגרים.

לעתים אנחנו המבוגרים מרוב שאנו מופתעים מתגובת הילדים, אנו מתקשים לשמור על איפוק ועל תגובה שקולה.

אנחנו לא תמיד מבינים את היגיון החשיבה של הילדים שלנו.

ההיגיון שלנו הוא חומרי, הוא מודד בשווה כסף, הוא נגזר מתוך ניסיון החיים שלנו, הוא אמפירי. מה שמניע את תגובתו של ילד היא רגישותו הנפשית למדדים חברתיים שאנו המבוגרים לא מודעים להם מספיק או שכבר נעלמו מתודעתנו ככל שהתרחקנו מילדותנו. התגובה של הילדים נראית לעתים בלתי צפויה ולרוב היא גם לא מובנת. השיח בין שתי מערכות ההיגיון האלה הוא לעתים שיח של חרשים, במקרה הטוב הוא מתנהל בשתי שפות שונות ובקודים רגשיים וערכיים זרים זה לזה.

ולראיה, הינה עוד ספור קטן.

בשעה טובה הגעתי לגיל מצוות, סבי וסבתי החלו להזכיר את הנושא בהיסוס ומתוך התלבטויות כבדות משקל.

הכרתי היטב את האירוע מאחר ושהשתתפתי כבר בחגיגות של חברים שלי. הבנתי מהר מאד שזה אירוע הכרוך בהוצאות כספיות כבדות שמשפחתי לא תוכל להתמודד איתן. החלופה שהוצעה לי בהיסוס הייתה עריכה של אירוע צנוע בבית הכנסת ללא מסיבה באולם, טקס שאני זיהיתי כטקס המיועד "לילד עני". מה שהוא על משקל של חליפה ליתום.

הבנתי מיד שחלופה מדולדלת של בר מצווה תביך את סבי ותגרום לו אי נוחות ובושה בחוג מכריו מבית הכנסת וייסר את מצפונו נוכח אי יכולתו לממן מסיבה סבירה לנכדו. באותה מידה הייתי מודע שהבלתי נמנע יקרה וגם חבריי ישוו באכזריות האופיינית לילדים בין רמות הפאר של החגיגות השונות בהן הם השתתפו. אחרי שחשבתי מעט על כל ההיבטים הכרוכים בדבר בקשתי מסבי וסבתי, בנימוס מנומק ומפוקח אבל החלטי, שלא יערכו לי בכלל בר מצווה.

אני זוכר את העצבות שהשתררה בחדר, כבר לא נזקקנו להסברים רבים כדי להשתכנע, גם התירוצים היו שקופים ומיותרים. הצעתי התקבלה בשתיקה משלימה וכואבת, אולי גם במבוכה מסוימת כי היה בזה משום אישור והכרה כי העוני שוב הכריע אותנו והשליט את מרותו על מהלך חיינו.

אני לא יודע מה הכאיב יותר לסבי ולסבתי, האם הייתה זאת העובדה שלא ערכו לי בר מצווה או הבושה והצער להודות בכך שהם לא יכולים להתמודד עם הוצאה כספית כל כך גדולה?

שנים רבות מאוחר יותר כאשר חגגנו את עלייתו לתורה של בננו חזר אלי כמו מכת בומרנג מפתיעה הנושא הכאוב של הבר מצווה שלי שלא נחוגה.

מעבר להתרגשות שחשים מדרך הטבע ההורים המלווים בגאווה את בנם בעלותו לתורה, היה במעמד זה, במיוחד בשבילי, תזכורת מרגשת ובלתי צפויה מעברי.

במהלך התפילה הוצפתי זיכרונות, מופתע ונרגש עד המום נזכרתי בנסיבות שאילצו אותי לוותר על ציון הבר מצווה שלי.

האם היו אלה רגשות מהולים תסכול והחמצה ? בפירוש כן, אני מודה, הרגשתי בעיקר צער עמוק על שלא יכולתי גם אני לגרום לסבי את אותה מידה של נחת שמסב לי עכשיו בני. התרגשתי מאד ודמעות החלו להציף את עיני.

בטקס הצנוע שהתקיים בבית הכנסת הקטן בקיבוץ אפיקים עלו למעשה שניים לתורה. האחד היה בני, בעל השמחה הרשמי שבפועל עלה לתורה. נרגש ומעט נבוך מהמעמד הוא פסע במעלה הבמה שם הפך למוקד של תשומת הלב של כל אוהביו שעקבו אחריו בגאווה. הוא בירך וסלסל בקולו את ההפטרה שלו בידענות ובביטחון כיאה למי שהתכונן היטב. השני הייתי אני, נישא על גבי הזיכרונות ושבוי בידיהם, נכרך בהתרגשות אל סלסולי הברכה של בני התגנבתי אחריו ונצמדתי אל מהות חגו ככפיל סמוי, כמי שלוקח חלק מדבר לא לו. כך, בהיחבא, כמעט בגניבה, מאוד גלמוד ושבוי בזיכרונותיי, התבשמתי מנינוחה של בר המצווה של בני וייחסתי לי ממנה מעט.

הצטרפתי לטקס כמו נוסע סמוי, בהיחבא ועל קצות האצבעות ממש, כמתגנב שלא ברשות. נבוך ומתייסר מההשתלטות הפתאומית והלא צפויה של רגשותיי באירוע בו כל תשומת ליבי צריכה הייתה להיות נתונה רק בבני.

חייתי בעוצמה את האירוע החגיגי של בני. במידה מסוימת ראיתי בחג שלו דרך עקלקלה לציין ולו סמלית את זיכרון החג שלי שהחמצתי.

התבשמתי מהחגיגיות הצנועה והמאופקת של הטקס. חגגתי בסתר ליבי ובעצימות כפולה, פעם אחת את הבר מצווה של בני ופעם את זו שלי שהוחמצה ולא נחגגה אף פעם. משלים בזה מעגל חיים מפותל ובלתי צפוי ומְשָלֵם חוב מוסרי ישן נושן לסבי.

מה שנשאר לוט באי ודאות באותו מעמד היה אם אמנם הצטרפתי במודע ובהכרה מלאה למהות הטקס של בני כדי לסגור חוב מוסרי ישן שהציק לי ? או שמא כל זה קרה על פי איזה מנגנון נעלם ולא רצוני כדי להשלים חסך שאני גורר עימי מילדות ?

אכן מפותלות ובלתי צפויות דרכם של הזיכרונות וכיצד הם מהתלים בנו ומפתיעים אותנו. דווקא, ברגע הכי לא צפוי, הם תופסים עליך פיקוד ומובילים את מחשבותיך אל רבדים שכוחים ומתקנים שם עיוותים ומשלימים חסכים ישנים.

דבר מופלא הוא שצף החיים בגיל ההתבגרות, אתה גועש ושוצף פעילות, מאמין ביכולתך ללא מצרים, הכול נראה לך אפשרי. אתה עדיין לא מודע שקיימות בכלל מגבלות ליכולתך. אתה אופטימי ומאמין בעתיד, מאמין בעצמך, רק צא אל מרחבי החיים וכבוש את העולם.

באותה תקופה הציע לי ידיד יהודי חבר לכיתה, להצטרף לתנועת נוער יהודית, היא גורדוניה.

נקלטתי מהר מאוד בין הילדים בתנועת הנוער, כולם היו פחות או יותר בני גילי וחביבים מאוד ועשו מאמצים ראויים לקלוט את הילדים החדשים. אווירה מאוד נעימה של ידידות ולבביות והבנה שררה בין כל הילדים. הילדים באו מכל גווני קשת המעמדות של החברה היהודית בבלגיה בתום המלחמה. חלקם היו עניים כמוני ואחרים באו מבתים מסודרים וחיו ברווחה. אל כל הילדים התייחסו בשיווין מלא ולא הרגשתי אף פעם מופלה לרעה מכל סיבה.

מוזר לציין זאת אבל זה היה המקום היחידי בבלגיה בו לא היה חשש שאיזה ילד יקלל אותי בגלל היותי יהודי. אחרי הכל, כאן כל הילדים הם הרי יהודים ! זה היה ממש גילוי מפתיע עבורי, חידוש שבהתחלה היה די מוזר בעיני, להימצא בסביבה חברתית בה אין בכלל מתח האנטישמי. זו הייתה אולי גם הסיבה מדוע הרגשתי כל כך נינוח בין אותם ילדים. זה היה המפגש הראשון שלי עם התארגנות יהודית אחרי המלחמה.

כבר מהמפגשים הראשונים הרגשתי מקובל ורצוי בין הילדים. שיחקנו בכדור "מחניים" וזה היה מלהיב ועיקר העניין שלי במפגשים. המדריכים ספרו לנו ספורים מעניינים, כל הילדים היו חביבים ומסבירי פנים כך שבאופן די טבעי התחבבה עלי תנועת הנוער גורדוניה.

בתנועה היה המפגש הראשון שלי עם ילדות כי בבלגיה למדו בנים ובנות בבתי ספר נפרדים ולפי כך גם לא היו מפגשים להתרועע ולהכיר ילדות .

בנות היו בשבילי בגיל הזה מושג זר שלא הכרתי בכלל. להפתעתי הילדות בתנועה היו מאוד חביבות ושחקו בטבעיות עם הבנים ללא כל גינונים או מחיצות מלאכותיות. זה היה מפגש מסקרן שחולל חוויות חדשות לגמרי עבורי, מפגש די מסעיר עלי להודות שעד מהרה הפך להיות מאוד משמעותי ומרכזי בהוויה שלי. הייתי מופתע עד כמה נושא הילדות יכול היה להיות מרגש ועד כמה הוא המשיך להעסיק אותי בתום המפגשים בתנועה. זה היה כל כך חדש וממש לא ידעתי איך להתמודד עם הרגשות החדשים שהציפו אותי. היה במתח שהלך והתפתח בין הבנים והבנות דבר מסעיר ותמים כאחד. המתח הזה לבש בהתחלה צורה מגושמת של מחוות קטנים ועדינים של אדיבות והתחשבות.

בעידודם של המדריכים נוצרה כעין מחויבות מוסכמת בקבוצה שיש ללוות את הילדות עד לביתן בשעות הערב בתום הפעילות התנועתית. זה היה כל כך חדש, כל כך מסעיר ללוות ילדה עד ביתה ועוד בשעות החשיכה. לעתים זה גם נגמר בנשיקת פרידה תמימה של תודה שהוציאה אותי לגמרי משיווי משקל. חזרתי לביתי מבולבל ומרוגש ומרחף.

הפעילות החינוכית בתנועת הנוער גורדוניה לא התייחסה רק לציונות במובן הצר של עידוד העלייה לארץ. על פי תוכנית מובנית וסדורה היטב חינכו אותנו למודעות חברתית וגם לערכים יהודיים, עיצבו בהדרגה את תפיסת עולמנו כחומר בידי היוצר.

התחלתי שם את דרכי במעלה הדרך, חזרה אל יהדות שטרם הכרתי. החל תהליך חינוכי של שיקום רגיש אך יסודי של תדמיתה של היהדות שבעיניי הייתה כאמור מאוד שחוקה ופגומה.

בביתי ראו בעין יפה את התערותי בחברה של ילדים יהודים.

מתוך הפעילות החינוכית שעברנו בתנועת הנוער נגלו לפני ההיבטים שהדגישו את היופי והמוסריות והעוצמה של העם היהודי העתיק. התהליך היה ארוך ויסודי ונמשך במשך כמה שנים עד שלבסוף נבנתה מחדש הכרתי היהודית מהריסותיה ושוקמה. אכן דרך מפותלת בחר לו הגורל כדי להשיב אותי אל חיק היהדות.

בחצר האחורית של בית ישן שמט ליפול עמד מועדון תנועת הנוער גורדוניה. שם, בחדרון הדל של שכבת הגיל שלי, חדרון נטול חימום שכל חלונותיו מנופצים ופרוצים לרוח, שקירותיו ערומים ומתקלפים, דווקא שם בחדרון העלוב הזה ולמרות התנאים הקשים אהבתי לבלות את עיתותיי ולהיפגש עם חבריי, שם ידעתי את האושר התמים שברעות הילדות.

למרות הקור המקפיא ששרר דרך קבע במועדון ועל אף פרצי הרוח המצמררים שחלפו בו זו הייתה הפינה האהובה שלנו, המקום החביב לכל מפגש ואירוע בזכות החברות החמה שלכדה את כולנו. שם למדנו שיר עברי וסיפור גבורה יהודית כשכל הילדים מתכרבלים ונצמדים זה לזה מפאת הקור העז שרק חדוות הנעורים והשמחה התמימה להתרועע יכלו להשכיח מאיתנו. שם החל שיקומה של תפיסתי המעוותת של היהדות.

שם במועדון הדל והעלוב, לרוב רועדים מקור, ישבנו קבוצה של ילדים קשובים ובולעים בחדווה את דברי המדריך. היינו שקועים בסיפור, בשיר החדש, בחלומות על ארץ ישראל. היינו מנותקים פיזית מהמקום, כבר לא ראינו את עליבותו של המקום, כבר לא הרגשנו יותר את הקור ואת הרוח הנשכנית. היינו שקועים בתוך עלילות גבורה מן ההווה הקרוב ומהעבר הרחוק. חלמנו ביחד על הגיבור שזה עתה שמענו את עלילותיו מפי המדריכים.

כן, כבר שם, במועדון העלוב הזה, הייתי בעל נטייה בולטת להפליג בחלומות הזויים, הייתי המאושר בילדים.

שם שוקמה זקיפות הקומה שלי כיהודי, שם למדתי מדוע בעצם אפשר להיות יהודי גאה ביהדותו.

בלי משים, במקביל לחינוך היהודי המשקם שקבלתי בתנועת הנוער השתחררתי מהספיחים האחרונים של ההשפעה המזיקה של התעמולה האנטישמית הנאצית. עתה שנגלתה לפני יהדות אחרת, יהדות גאה וחיובית, יהדות שקל להזדהות עימה, הבנתי את מימדי השקר ואת הרפיסות של התעמולה האנטישמית. היה זה מהפך שקט ויסודי באופן בו ראיתי והפנמתי את היהדות.

במסגרת של ההדרכה הרעיונית בתנועה התוודעתי לרעיון שכבר ניקר במוחי בעת המלחמה כאשר הייתי מוסתר בזהות מושאלת.

הרעיון בו השתעשעתי עוד באותם ימים קשים מעמקי מצוקותיי היה מאד פשטני וגולמי. מחשבה שחייב להיות מקום בטוח ליהודים, מקום עבורם בלבד, מקום ששם לא ישנאו אותם, מקום שם הם יוכלו להתגונן ולחיות בלי מורא וחופשיים.

והנה ממש אותו רעיון, אבל הפעם ערוך מובנה מקיף וסדור, כבר לא פנטזיה ילדותית כפי שהגיתי אותה אלא פתרון בר ביצוע.

הייתי ילד רגיש, התביישתי מהעוני בו חיינו. מתוך בושה ילדותית בלתי נשלטת רציתי מאוד להסתירו, רציתי לא להיות שונה מילדים אחרים. במיוחד היה חשוב בעיני שלא יזהו אותי בתנועה כילד עני וירחמו עלי.

להלן שוב ספור קטן שיעיד כיצד הקפידו להנחיל לנו, כבר מגיל צעיר, ערכים יסודיים של שיווין וכבוד לאדם באשר הוא אדם.

לכל פעילות של התנועה התבקשנו להביא מהבית סנדוויץ' קטן או פרי כל שהוא או אפילו חתיכת עוגה. יש מי שהביא מביתו את הסנדוויץ' שלו ארוז בשקית, אחר כשהוא ארוז בעיתון ישן ומשומן והיו גם מהמקפידים הסדרתיים על ניקיון, שהסנדוויץ' שלהם היה ארוז במפית צחה ומעומלנת.

בבואי בפעם הראשונה לפעילות הופתעתי לראות שכל הילדים שמים את האוכל שלהם במרוכז בערמה ליד המדריכה.

כאשר הוכרזה הפסקה של הפעילות ישבנו כולנו במעגל כדי לאכול. המדריכים חילקו את האוכל בין הילדים באופן אקראי בלי להתחשב במה שהביא כל ילד מביתו. במטה קסם איבד האוכל את השיוך שלו, כבר לא יכלו לזהות איזה אוכל הביא ילד פלוני מביתו. הבנתי מיד את הכוונה שמאחורי שיטה זו של חלוקת האוכל וזה מאד מצא חן בעיני.

היה ברור שהכוונה הייתה לחסוך מבוכה מילד שהביא מביתו רק פרוסת לחם שחור ומלפפון קלוף, כי זה מה שהיה בביתו, כשלידו ישב ילד אחר עם סנדוויץ' מושקע מלחם לבן מרוח בנדיבות בחמאה וגדוש בנקניקים יקרים.

כדי למנוע התגרויות שסופן מבוכה ובושה בין הילדים חולק האוכל באופן שביטל את אפשרות הזאת.

היה מתח בחלוקת האוכל, סוג של סקרנות משועשעת. השאלה שריחפה באוויר הייתה איזה סנדוויץ' אקבל היום ? האם זה יהיה סנדוויץ' עשיר ומגוון עליו אספר בהתפעלות בבית או חלילה לחם שחור מרוח במעט ריבה ? ניסיתי להתחקות אחרי החלוקה ולנחש מי זכה בסנדוויץ' שהבאתי מהבית ומה הייתה תגובתו של אותו ילד, האם הוא נראה מאוכזב או משלים עם מה שקיבל ברוח טובה ?

הכללים הלא כתובים היו שאין להתקומם או להתלונן או אפילו להביע אכזבה מהחלוקה העיוורת. אלה היו כללי המשחק וכולם הקפידו לקיים אותם.

כך התוודעתי בפעם הראשונה בערך השוויון שבין בני האדם. בהמשך למדתי עד כמה חשוב לא לפגוע בכבודם של ילדים עניים ולא להלבין את פניהם ברבים. נתוני פתיחה אלה תאמו לכל הדעות את הבעיות שעימן התמודדתי.

באופן דומה, באותה רוח של התחשבות בילדים חסרי האמצעים, קבענו נוהל יציאה לבילויים כך שהוא יאפשר גם לילדים חסרי אמצעים להצטרף לבילוי של הקבוצה.

וכך זה התנהל. בימי ראשון בערב, בתום הפעילות התנועתית הלכנו לקולנוע. גזבר הקבוצה הניח כובע במקום מרכזי וכל ילד הניח בצנעה בכובע את דמי הכיס שהיו ברשותו. לא בדקו כמה כל ילד שם בכובע ולא העירו הערות.

דמי הכיס שלי היו מזעריים, הם הספיקו בקושי לכסות את עלות כרטיסי החשמלית כדי לשוב לביתי בתום פעילות התנועה, לא חלמתי אי פעם שאוכל מהם גם לרכוש כרטיס לקולנוע.

גזבר השכבה מנה את המטבעות שנאספו, חישב חישובים ולפי הבעת פניו כבר ידעו איזו תוצאה תוכרז. אם נאסף מספיק כסף עבור כולם הלכנו לקולנוע. והיה אם לא הספיק הכסף היו דוחים את הבילוי לשבוע הבא עד שנצבר די כסף בידי הגזבר שיספיק לכולם.

פועל יוצא מסידור נחמד זה הוא שנאלצתי תמיד לחזור ברגל אל ביתי, כי דמי הכיס שלי כבר שכנו בכובעו של הגזבר. התמורה הייתה מאוד ערכית בעיני וכלל לא הצטערתי שעלי לכתת את רגלי במקום לנסוע בחשמלית. בזכות סידור זה לא נותר אף פעם ילד מבויש מחוץ לבית הקולנוע כי לא היה לו די כסף. מאידך, לעתים קרובות נותרנו כולנו מחוץ לבית הקולנוע משלימים ברוח טובה עם עובדות החיים.

מי עוד כמוני היה רגיש להיבט זה של התמודדות מכובדת עם ערך השוויון בין כל הילדים.

היתרון העיקרי שהיה בהעברת דמי הכיס שלי לידי גזבר קבוצת הילדים הסתכם בכך שבהעדר דמי כיס למדתי לגמוע מרחקים גדולים בהליכה, ממש חציתי את העיר הגדולה לרוחבה ולאורכה רגלית.

רעיון העלייה לארץ ישראל היה בהתחלה רעיון די ערטילאי, לפחות עבורי. האמת, בהתחלה כלל לא הבנתי שזה בכלל נוגע לי. בהמשך חשבתי שזה יותר נושא לשיחה מאשר דבר שמבצעים בפועל או השייך בכלל למציאות.

זה היה בהתחלה כמו איזו הזיה שיפה להזות בה, מתחם של חלומות. מהאגדות שמספרים לילדים על מקומות קסומים בארץ אקזוטית רחוקה, ארץ חמה בה הדקלים מרשרשים ברוח, ארץ האבות, ארץ מכשפת, ארץ סיפורי ספר הספרים. בהתחלה כלל לא הבנתי שאמנם כל המקומות המוזכרים הם אכן מקומות הקיימים גם במציאות!

מה שתרם לבלבול התפיסה הילדותית שלי היה שבאותם ספורים על ארץ ישראל נכרכו ביחד מציאות ודמיון. בתור כאלה הם נקלטו בהזיות של עולמי הילדותי.

האם המקומות הקדושים הם חלק מהאגדה המסופרת או הם באמת קיימים פיזית במציאות בזכות עצמם? קבר רחל? מערת המכפלה? ירושלים? אליהו הנביא ?

האם זו ירושלים של מעלה? או האם יש בכלל ירושלים של מטה? לך תדע.

אכן הייתי ילד בעל נטייה ברורה להמציא מציאות הזויה כהמשך ישיר לספורים ששמעתי או לאירועים שהרשימו אותי. ילד שהיה מוכן להמריא בכל הזדמנות בעקבות הספורים והאגדות אלי מחוזות קסומים שהוא קדח מדמיונו.

אהבתי את הספורים על ארץ ישראל, קטלגתי אותם כאגדות. לא הבינותי שהסיפורים מתייחסים למציאות חייה וקיימת, מציאות בת ימינו. אהבתי לארץ ישראל הייתה בהתחלה אהבה של מציאות וירטואלית בעיקרה שמתקיימת רק בספורים השונים שספרו עליה !

תיארתי לעצמי את ישראל צפה בשמים מעוטרת בעננים לבנים כשכל הגיבורים ההיסטוריים והמודרניים שוכנים בה ומתראים ביניהם. לא העליתי על הדעת שזה אמנם מקום גיאוגרפי פיזי הקיים במציאות, מקום שאנו עוד נרצה בבוא היום לנסוע אליו ולבנות שם את חיינו.

מכאן תדהמתי כאשר באחד מפעילויות התנועה זומנו למסדר פרידה מחברים של השכבה הבוגרת העולים לישראל. הייתי בהלם מוחלט ! מופתע ונסער ביותר, זה היה רגע נדיר בו לנגד עיני ממש החלום והמציאות ונפגשו.

הייתכן שכל אותם צעירים שהכרנו כל כך טוב ושאיתם שיחקנו עוד עד תמול שלשום, ייסעו באמת לישראל ? וכי ניתן בכלל לנסוע אל מחוז של חלומות ?

מאד התרגשנו ואף בכינו, בכינו מצער הפרידה מחברינו, בכינו מתדהמה, היינו הלומים מהגילוי שהינה ניתן לנסוע לישראל בעקבות החלום. כל כך פשוט וכל כך מסעיר.

יתכן שזה היה הרגע בו התחלתי להבין שאמנם יום אחד אף אני אקרא למסדר עליה. האירוע הזה פתח לפני דרך חשיבה מעשית יותר על העלייה לישראל.

באותן שנים עוד התרכזו חיינו סביב התקווה שאמנם אבי יחזור ממחנות ההשמדה. הלכנו מדי פעם אל משרדי הצלב האדום או אל משרדי הקהילה היהודית לחפש ברשימות הארוכות שפרסמו מידע על אנשים שהיו עדיין פזורים בכל מרחבי אירופה ושעתה החלו לתת סימן חיים ראשון. רשימות של אנשים שחיפשו קשר אל יקיריהם באשר הם.

חלמתי תדיר שיבוא יום ופתאום תפתח הדלת בביתנו ואבי יכנס. נרדמתי לעתים קרובות עם החלום הזה ומוצא בו נחמה מתוקה. ההכרה שאני יתום משני הוריי לא נקלטה עדיין אצלי. נאחזתי בעקשנות בתקווה שנמשכה עוד מספר שנים שיתכן ועוד יקרה נס ואבי ישלח גם הוא סימן חיים וירצה ליצור קשר איתנו.

לא היה לנו קבר להיאחז בו, לא של אבי ולא של אימי. לא היה מידע מוצק המאשר את מותם, הספק והתקווה הִתְלוּ בנו והציתו מעברים חדים מתקווה לייאוש. לפעמים פגשנו באנשים שזכו לחזור ממחנות המוות, אנשים שספרו שראו את אבי פה ושם בשנים אלה ואחרות. אם הם שרדו, אם הם הצליחו לשוב אל ארץ החיים, אולי גם אבי יוכל ?

לבסוף פסק לחלוטין טפטוף המידע על אבי או על אימי ובכך פסקה גם התקווה האחרונה שלנו. זה היה תהליך איטי של הסקת מסקנה הגיונית. לא עבר עלי שבר רגשי חד של כאב האבל.

העצבות השתלבה עם היגיון שהביא לידי ההבנה, אם ההכרה הברורה שאין יותר למה לחכות או לקוות, הכל קרה לאט. העצבות הייתה מפוזרת וחדירתה מדודה והיא נמשכה על גבי שנים, היא הייתה מאוחרת ומכאן מפוקחת ונבונה, היא כבא הפכה למרכיב מהיום יום השגרתי שלנו. זאת הייתה עצבות זוחלת, עצבות מסויגת ועל תנאי, לא מובהקת ומשוכנעת. עצבות מהוססת ומפוזרת על שנים ארוכות של המתנה וחיים בצל תקווה וייאוש משולבים. התקווה התמימה בה נאחזתי הלכה ואזלה ככל שחלף הזמן עד שלבסוף נותרה רק הכרה רציונאלית ומנוכרת מעט ביתמות.

ההיגיון היבש והאכזר של העובדות היה חד משמעי, לא התקבל כל סימן חיים מאבי. ההשלמה האיטית עם ההיגיון פעלה לבסוף את פעולתה שהכתיבה השלמה והכרה מפוקחת עם העובדות.

בכל זאת, בניגוד לכל היגיון ניסינו כמעט בכוח להיאחז בתקווה. יצרנו מצב ביניים, מוסכמה שבשתיקה, קוד משפחתי לא מוכרז על פיו לא הכרזנו בקול ובאופן מפורש שאבי מת ושאני יתום ושטֶמִי היא אלמנה.

לא רצינו לשמוע או להשמיע זאת מפורשות. נאחזנו באמונה התמימה שאם לא נבטא זאת במילים, אם זה לא ייצא לאוויר העולם, אם נמשיך לקיים את התקווה ? אולי בכל זאת יקרה לנו נס. היה נוח לכולנו להתכחש לאמת המרה.

כך המשכנו לקיים בליבנו את תקווה סמויה וחסרת התוחלת שאולי, אולי, אולי, למרות הכול עוד יתקיים בנו הנס. מכיוון שלא הייתה ידיעה ברורה וחד משמעית על מות אבי, לא הייתה ידיעה על מועד ומקום מותו והכול היה בספק, נותר מצב הביניים הזה להתקיים והשאלה למעשה לא הוכרעה חד משמעית במשך מספר שנים.

רעיון עלייתי לישראל לא נקלט באופן טבעי ובהתלהבות גדולה במשפחתי. ניסו לדבר אל ליבי, הזכירו את הסכנות בחבל ארץ "פראי" זה, דברו על כך שאהיה שם לבד וללא משפחה תומכת, ועוד הרבה נימוקים מנימוקים שונים.

באחד מביקוריי בווינה ניסו גם הדודים שלי להניא אותי מעליה. הם דברו אל ליבי לא לנסוע לפלסטינה. ניסו לשכנע אותי לא להשתעבד "לאימפריאליזם הקפיטליסטי". (להזכירכם, הם היו קומוניסטים פעילים נלהבים ).

הם אף הבטיחו לדאוג לעתידי ולסדר לי לימודים אקדמאים במוסקבה, בזכות קשריהם הענפים במפלגה הקומוניסטית. די מפתה !

כבר אמרתי לכם שאני עקשן? אם טרם אמרתי זאת עד עכשיו אזי זה הרגע להודות בכך. התחפרתי ברצוני לעלות לישראל. לא רציתי שוב לקשור את גורלי בכל גורם שיחסו אל היהודים הוא לא ודאי. חושיי כנראה חזו את העתיד לקרות ליהודים ברוסיה עוד בטרם נודעו הטיהורים והחיסולים וההגליות לסיביר אשר נודעו בהמשך. אבל בפועל הדברים היו הרבה יותר פשוטים, רציתי פשוט להשלים את מסלול עליתי כי אהבתי את המסגרת החברתית ואת הקשר עם החבורה המיועדת לעלות לישראל.

חשוב להדגיש, התקופה בה אנו דנים היא תקופה שעדיין סמוכה מאד לתום מלחמת העולם השנייה ומושפעת ממנה. התוצאות המחרידות של אותה מלחמה הניעו אנשים רבים לקבל החלטות גורליות. משפחות שלמות קמו ונדדו לארצות אחרות בתקווה לבנות שם את עתידם יותר טוב, יותר בטוח. הייתה אווירה של חוסר יציבות שאחזה במיוחד ביהודים לאחר שהתוודעו אל התוצאות הנוראיות של המלחמה. באופן בסיסי התערער הביטחון הקיומי בארצות אירופה שכולן אכזבו ולא יכלו או לא רצו להגן על היהודים שלהם במשך המלחמה ולא ראו בהם אזרחים שווים לפני החוק.

על רקע זה יקל להבין שבקשתי לאשר את עליתי לישראל לא הייתה כל כך יוצאת דופן על אף שיוזם הבקשה היה עדיין נער צעיר. רבים היו האנשים שדברו על עליה לישראל. תנועות הנוער החלוציות בבלגיה שבמשך שנים קלטו וחינכו את מרבית הצעירים היהודים העלו לישראל גרעיני עליה רבים ממיטב הנוער היהודי.

אירועי עליה של הצעירים היהודים לישראל היו מאד מתוקשרים והם התפרסמו בעיתונות היהודית והבלגית ושמעם הגיע לרבים. הדי עליתם של הצעירים לישראל הלהיבו והשפיעו על הקהילה היהודית כולה.

צריך לזכור שאחרי הכרזת מדינת ישראל ובתום מלחמת השחרור נפתחו שערי מדינת ישראל לעליה חופשית ובלתי מוגבלת לכל היהודים. רבבות יהודים עקורים או פליטי מחנות הריכוז, כולם תאבי תקווה לחיים חדשים, עלו בהתלהבות ובאמונה לישראל כמוצא אחרון לממש את שיקום חייהם.

אני זוכר היטב ובלא מעט גאווה, כיצד המורה לגיאוגרפיה בבית הספר התיכון בו למדתי, הזמין אותי סמוך לעלייתי לישראל להרצות לפני תלמידי כיתתי על "פלסטינה" ועל החלום של היהודים לבנות שם את ביתם הלאומי.

הייתי מאד גאה ממעמד הפרידה מכיתתי במיוחד שדברי ההשלמה של המורה להרצאתי היו חמים ומלאי הערכה למפעל הציוני.

בשביל ילד יהודי שנאלץ עשרות פעמים להתקוטט עקב עלבונות אנטישמים שספג, ילד שזומן לעתים קרובות אל משרדו של המנהל בית הספר בגלל אותן הקטטות, היה זה יום של ערגה וסיפוק להציג את הצד החיובי של היהדות. זכיתי באותו יום להתפעלות והערכה של כל בני כיתתי על שחברם לכיתה מהגר בקרוב לארץ כל כך אקזוטית ורומנטית בעיניהם.

כן, הכול היה עדיין בגדר של חלום אקזוטי ורומנטי, טרם הכרתי את המציאות הקשה של הארץ. מאותו יום אכן הפסיקו בכיתתי לקלל את היהודים באמירה של "לכו כבר לפלסטינה". גם זה היה הישג קטן ! אך אל דאגה נמצאו עדיין די והותר קללות אחרות לְזָכוֹת בהן את היהודים.

סמוך למועד עליתי נענו סבי וסבתי, אחרי לבטים רבים, לפניות של הבנות שלהם, הדודות שלי אירמה ורוזי, והם שבו לווינה לחיות בקרבתן בערוב ימיהם. הם הרגישו שלמעשה הם השלימו את משימתם הקדושה לשמור ולגדל את נכדם, פיקדון שהשאיר בידיהם בנם, דרך כל תלאות המלחמה. בווינה גם הובטחה להם רנטה צנועה למחיה בתוקף היותם אזרחים אוסטרים שנרדפו על ידי הנאצים ושכל רכושם אבד במלחמה. שתי הדודות ודודי אָלֶקְסְ היו פעילים קומוניסטים מרכזיים ונציגי כוחות הכיבוש הסובייטי ששלטו באוסטריה אחרי המלחמה. שובם של סבי וסבתי לווינה אל בנותיהם היה מוצא טבעי ומתבקש עבורם בתום עשר שנים של סבל שהחלו עם הבריחה מווינה עד סיום המלחמה והותירו אותם מותשים ומרוסקים נפשית וגופנית.

הפרידה מסבי וסבתי הייתה קשה. טמי ואני ליווינו אותם לתחנת הרכבת בריסל צפון כדי להיפרד מהם שם.

למרות כל מאמצינו לא הצלחנו להשתלט על רגשותינו. התקשיתי לדבר, גוש של התרגשות חסם את גרוני, לא הצלחתי להתרכז ולומר ולו כמה מילות פרידה מסודרות כפי שהתכוונתי להגיד להם. היגון הכריע אותי, כל שהיה על ליבי לומר התערבב בסערת הרגשות שהשתלטה עלי עד שלבסוף לא נאמר דבר. רק שתיקה מביכה ודמעות מרדניות שלא הצלחתי לכלוא זלגו על הלחיים. דמעותיי השקטות אמרו הכל, מבטי האומלל דיבר מפורשות בשמי, הוא הביע יותר טוב מאלף מלים את רגשותיי ואת אומללותי.

כאשר אתה כואב פרידה עד כדי כך שהמילים נעתקות מפיך ואינך מסוגל לומר דבר אזי מוטב להשלים עם השתיקה. המילים פשוט מודות בכישלון שליחותן. בצניעות הן מפנות את הזירה לדמעות מלוחות רוויות זיכרונות של אושר וסבל שקושרים אותך לדמויות מהן אתה נפרד עכשיו. באותו רגע נדיר רציתי לרכז, לתמצת במילה אחת שתביע את הכרת תודתי על כל שהעניקו לי סבי וסבתי, את אהבתם הרבה, את הניחומים, את הדאגה וההבנה להם זכיתי מהם.

כיצד מודים על עולם ומלאו שהיה בית ילדותי, כיצד מסכמים אלפי רגעי חסד ייחודיים עם אנשים שהיו הרבה יותר הורים מאשר סב וסבתה, אנשים שעיצבו אותי בתור מי שאני היום.

לבסוף לא נאמרה מילת התודה המפורשת, היא מצאה את ביטויה האילם בדמעות ובנשיקות ובנפנופי הידיים ובעצבות העמוקה שליוותה את הרכבת המתרחקת.

כולם בכו, כולם חשו שפרידה זו סוגרת פרק חיים קשה וטרגי מאד עבור כולנו. סבי וסבתי ידעו על רצוני לעלות לישראל והבינו שלמעשה תמה בזה יכולתם להמשיך ולדאוג לי. הם גם הבינו שמכל הבחינות הם צריכים לחיות בקרבת בנותיהם שיוכלו לסייע ולסעוד אותם בעת הצורך.

שוב זימן אותי הגורל אל אותה תחנת רכבת בה עמדתי רק לפני כמה שנים. אז עמדתי שם לבד מפוחד ומכורבל בתוך עצמי בעת הכיבוש הגרמני. מסביבי התרוצצו אז אנשים זרים, חיילים גרמנים פטרלו הלוך ושוב, הכול היה עוין ורחש סכנה, ואני חיכיתי שם מאוד מבוהל אך נחוש לאיש קשר מהמחתרת שייקח אותי אל המנזר. היה במעמד הזה עכשיו באותו מקום אך הפעם בנסיבות שונות לגמרי משום סגירת מעגל. אז התחיל הסיפור ועתה הוא עמד להסתיים.

השתלטה עלי עצבות, עצבות תמימה בלתי מתפשרת, כזו שרק ילד יודע להכיל ובה בעת להיטמע בה, עצבות מוחשית שדרכה אתה מרגיש וכואב את מיצוי הפרידה עד תום.

הקטר צפר צפירה ממושכת שהשליטה דחיפות ותזוזה עצבנית בין באי הרציף וקטעה בגסות את לחישות דברי הפרידה ולטיפות הנפרדים. הרכבת החלה לזוז. הקטר שחרר אנחה כבדה עמוסה קיטור לבן ויצא לדרכו. מבט אחרון טעון ערגה נשלח אל סבי וסבתי שעמדו בחלון הקרון ונפנפו בעצב לשלום, עוד מבט מרוכז שרצה לאגור את כל הפרטים הקטנים כי מעתה רק זה יישאר לי מהם. מבעד לדמעות שהציפו את עיניי ראיתי בטשטוש את דמויותיהם המתרחקות, הולכות וקטנות, מתרחקות עוד ועוד עד שהן נעלמו כליל מהעין בעיקול הפסים. הקהל הקטן שבא להיפרד מהנוסעים כבר התפזר והלך לדרכו, רק אנחנו נותרנו על הרציף והמשכנו לנפנף בידיים הגם שהרכבת כבר מזמן נעלמה. נפנפנו ובכינו אל מול הדממה הריקה שנותרה על הרציף ובתוך ליבי.

יצאנו טמי ואני שפופים לגמרי מתחנת הרכבת. הרגשתי אָפָאתִי גלמוד ומרוקן מכל חדווה. כבר התחלתי להתגעגע אל אהבתה ואל סלחנותה, אל מגעה החם והמנחם ואל כל שאר פינוקיה של סבתי. היא כבר הייתה חסרה לי. כמדומני שכל חייה היו קודש למשימה הקשה שהיא לקחה על עצמה, לגדל את בן בנה, לשמור עליו מכל משמר.

טמי הבינה מיד שיש לעשות מעשה, שצריך לנער את שנינו מהתוגה שאחזה בנו. היא החליטה במקום החלטה שלימים תיזכר כהחלטה נבונה ויעילה ביותר. בניגוד למצופה מיכולתנו הכספית המוגבלת היא הזמינה אותי לאכול גלידה גדולה בבית גלידה מפואר. תוך ששנינו מתענגים על הגלידה המעולה הצלחנו בעזרתה לפזר מעט את התוגה בה היינו נתונים ולהעלות שוב ראשיתו של חיוך קל על שפתיי. הִטְבָעתי את עצבותי במפלי גלידה משובחת, ואכן מצב רוחי השתפר פלאים, התעודדתי.

באותו בית גלידה, כעבור הרבה מאוד שנים בהיותנו בשליחות חינוכית בבלגיה, נהגנו מאירה ואני להתפנק על הגלידה המפורסמת שנותרה במשך כל השנים זכורה לטוב בליבי.

לקראת מועד העלייה לישראל התעורר הצורך לקבל את אישור ההורים. כמאור, מכיוון שהייתי עדיין קטין לא יכולתי לצאת לדרך ללא קבלת האישור הפורמאלי מטמי. היא התלבטה קשות עם אותה השאלה וזאת בנוסף ללבטיה היא כאלמנה חסרת אמצעים והמתקיימת בדוחק מעבודות מזדמנות.

היא לבטח התלבטה עם עצמה אם יהיה ביכולתה להמשיך ולכלכל נער מתבגר שצרכיו ילכו ויגדלו? לממן לי לימודי המשך ובכך להבטיח את עתידי? התשובות לכל השאלות האלה היו ברורות עוד בטרם נשאלו. היום כאדם מבוגר אני יכול לשער את ייסורי מצפונה. אני מניח שהיא חשבה על המחויבות המוסרית שיש לה כלפי אותו נער בן מנשואים קודמים של בעלה. במעשיה היא הוכיחה במשך כל השנים הקשות את מחויבותה ואת במסירותה הרבה, בפועל היא תפקדה כאם לכל דבר.

יהיו הנימוקים אשר יהיו, הלחצים והתחינות שלי שהיו משולבים בהלך רוח כללי אוהד כלפי העלייה לישראל כפי ששרר באותם ימים, כל אלה עשו את שלהם והשפיעו לאישור עליתי. תוסיפו לכך את החכמה ואת ניסיון החיים של טמי שהיו מגובים בחושים מחודדים שאמרו לה כנראה שמוטב שאמצא את עתידי בישראל. בלב כבד כשדמעות בעיניה היא חתמה על הטופס המאשר את נסיעתי לישראל תוך לבטים ושחרור אנחה כבדה של ספק והשלמה.

כאשר אני בא לסכם לעצמי מה הניע אותי לעלות לישראל אני מונה כסיבה עיקרית את רצוני הכפייתי לבנות את חיי במקום בטוח וחסין משנאה ליהודים, מקום בו איש לא יציין שוב לגנאי את יהדותי. מקום בו במידה ויהיה צורך יוכלו היהודים לאחוז בנשק ולהתגונן ולהרתיע כל שונא מזדמן. יתכן ואלה היו התוצאות של מה שהותירו בי רדיפות הגרמנים ושנאת החינם של האנטישמיות הרכה שהייתה מצויה בכל שעל בבלגיה, גם אחרי המלחמה כאילו שלא למדו דבר.

תופעה זו של שנאת יהודים הייתה כל כך מושרשת ונפוצה עד שהיא גם לא נזקקה לשום הוכחה או הנמקה כדי להמשיך להתקיים ולהתפשט. האנטישמיות מאד השפיעה עלי וגיבשה את תפיסת עולמי. זה היה לקח חד משמעי ומצטבר של התנסותי הן בשנות המלחמה והן אחריה.

היו כמובן סיבות נוספות כמו למשל, הרגשת אי השייכות ותחושת הזרות שלי בבלגיה על רקע של אנטישמיות ושנאת הזר. כאמור אני לא הייתי בלגי מלידה אלא בעל נתינות אוסטרית שהגדרתה הפורמאלית רוככה מעט על ידי התוספת המחמיאה, נתין אוסטרי "לא עוין". לא פעם שמעתי מעמיתיי ללימודים הערות בוז וקריאות גנאי ליהודים. לפי כך היה זה עבורי מוצא הגיוני לנסוע לישראל.

האנטישמיות שלטה בכל. מהר מאוד הבנתי שאין לה פתרון, לא כוחני ולא הגיוני. פעמים רבות נאלצתי להתקוטט בבית הספר מבלי שזה שנה דבר. על כן במוקדם או במאוחר מוטב היה להסיק את המסקנה המתבקשת.

היו כמובן גם מניעים חיוביים שנבעו מהחינוך הציוני שקבלתי. רציתי להיות חלק ממקימי דבר חדש, להיות בין בוניה של המדינה החדשה ומעצבי חברה חדשה שוויונית וצודקת. הדברים לא נאמרו בתור סיסמה, האמנתי אמונה תמה בדברים אלה.

גם לא חסרו מחשבות רומנטיות על ארץ חמה, על שמי תכלת נצחיים ונופים קדומים נטועי עצי דקל ותמרים. חלמתי על החיים בקיבוץ עם חבורת החברים שלי, על חיים בטבע, על עבודה בחקלאות. הכול היה אנטיתזה עד כדי התרסה למה שהיו חיי בבלגיה ולכן כל כך נמשכתי אחרי החלום הזה.

כל כך רצינו שיהיה אחרת, שונה, חיובי ויפה, לכן היה לנו נוח לצבוע הכול בצבע ורוד אופטימי. איזה נער מתבגר אינו מפנטז מעט וצובע את המציאות כפי שהוא היה רוצה לראותה? איזה נער מתבגר אינו משוכנע שחלומו יכול גם להתגשם? האם זה לא חלק בלתי נפרד מקסם הנעורים ?

ההתייחסות אל עובדות החיים הייתה שונה מאוד מזו של ימינו. היום לא הייתי מעלה על הדעת אפשרות לשלוח את ילדיי לבדם לארץ נכר רווית סכנות .

צריך לזכור שכל הילדים שעברו את תקופת המלחמה כשהם מוסתרים במנזרים בזהויות בדויות או באומנה, אצל אנשים זרים, היו אמנם ילדים צעירים בגיל, אבל מבוגרים בהתנסויות וחסרי תמימות ואשליות. ילדים שכורח המציאות חייב אותם לקטוע את פינוקי ילדותם כדי לשרוד. ילדים שלמרות גילם הצעיר ידעו לעמוד על דעתם ולשכנע בויכוח עם הוריהם. ילדים שידעו לראות ולנתח ולהבין את המציאות לא פחות טוב מהוריהם, ולעתים גם טוב מהם.

ילדים שבגרו בטרם עת והיו לבוגרים,רק צעירים בגילם.

הם השפיעו על הוריהם, שכנעו אותם להשלים עם רצונם ולאשר את עליתם לישראל. הספקות ואי הודאות היו גדולים. מה טוב באמת ? איפה טוב יותר עבור הילדים? איזה החלטה לקבל ?

ואולי יותר מכל, וזאת על רקע של זוועות המלחמה, זכרו כולם את המעטים שפנו לעלות לפלסטינה לפני המלחמה והצילו בכך את חייהם. כולם זכרו איך לפני המלחמה לעגו לנוסעים לפלסטינה, כל אלה שהעדיפו להישאר באירופה או לפנות להגירה לאמריקה הודו בסתר ליבם על מקח טעותם המרה. טעות אומללה שעלתה בחייהם של מיליוני אנשים.

כל ההורים התלבטו בשאלה אם לאשר את עליתם של הילדים לישראל.

במיוחד במישור הרגשי היה קשה ביותר לאשר את הנסיעה. ילד ששרד בנס את המלחמה היה עתה יקר אלפי מונים להוריו. כולם היססו והתלבטו אבל ניסו גם לבחון את האופציה של העלייה לישראל בפרספקטיבה של שיקול דעת הגיוני ורציונאלי. הם בחנו את אפשרות העלייה לארץ כנגד האפשרויות האחרות הפתוחות בפני ילדיהם במציאות האירופית במיוחד לאור התנסותם המרה זה לא מכבר,בעת המלחמה.

אי הודאות והחרדה לעתידם של הילדים בבלגיה שלאחר המלחמה היה רב. זה היה ללא ספק גורם שהשפיע לבחור בעלייה לישראל כפי שהציעו ובקשו הילדים.

רציתי מאוד לעלות לארץ. היינו חבורה מלוכדת של צעירים וצעירות מתנועת הנוער גורדוניה. חונכנו במשך שנים על ברכי רעיון העלייה, אהבנו את הארץ עוד טרם הכרנו אותה. היינו מאוד אידיאליסטים והאמנו ביכולתנו לבנות עולם יותר טוב. כמו כל הצעירים גם אנחנו היינו מאוד תמימים.

מצאתי בחבורת החברים בתנועת הנוער את כל עולמי, לא יכולתי להעלות על הדעת להיפרד מהם, לחיות בלעדיהם.

ההסתכלות שלנו על החיים הייתה מאוד רומנטית ותמימה, האמנו בקשרי החברות בינינו, האמנו שקשרים אלה יעמדו בכל המשברים ויתקיימו לעד טהורים ויפים כמו הנעורים עצמם.

למעשה לא היה לנו כל ניסיון חיים ודבר לא הכין אותנו לקראת המשברים הצפויים לנו בארץ.

נער שמוצא את עצמו במשך כל שנות התבגרותו ללא דמות של אב לצידו בתקופה בה הוא כל כך נזקק לה ולעצתה, נער זה, באין ברירה, ילמד לנווט את חייו בעצמו. אמנם התייעצתי עם טמי, אך גם היא הייתה מאד מוחלשת בתום המלחמה לאחר שנותרה בגפה, אלמנה הנאבקת על קיומה .

לפי כך, היה זה כמעט טבעי ומתבקש מאליו, שאפנה לעלייה לארץ.

השפעות הלוואי של תקופת המלחמה היו עדיין ניכרות בכל תחומי החיים, הסדר הישן הזכור אולי לטוב ושעל פיו התנהלו החיים לפני המלחמה השתנה ללא היכר, אפשר להגיד שהוא פשוט נמחק ונעלם וכבר לא היה רלוונטי יותר. כל האמיתות שפעם היו הבסיס לתכנון החיים השתבשו והתרוקנו מכל משמעויותיהן, הן כבר לא היו אבני יסוד יציבות ואמינות לתכנון מהלכי חיים. כולם היו אובדי עצה, לא היו בטוחים יותר מה נכון ובטוח וטוב עבור ילדיהם. על רקע של חוסר הוודאות והספק היה בבקשה של הילדים לעלות לישראל לא מעט הגיון סבירות להצלחה.

העלייה שלנו אורגנה על ידי המוסד לעלית הנוער שטיפל בעלייתם של ילדים קטינים שעלו לישראל ללא הוריהם.

פרידה מאנשים אהובים היא תמיד אירוע קשה. גם הפרידה מטמי הייתה קורעת לב לשנינו. ניסינו, כל אחד בדרכו, להציג חזות מאופקת לכאורה להיות בשליטה מלאה אבל זה לא כל כך הצליח לי, התרגשתי, ושוב הייתי על סף דמעות.

טמי ליוותה אותי אל תחנת הרכבת. כל חפצי היו ארוזים בתרמיל גב שנשאתי עימי. הלכנו בשקט שקועים כל אחד מאיתנו במחשבותיו, מכונסים בעצמנו. שנינו התרגשנו. כל פסיעה קרבה אותנו לאותו רגע בו נפרד ושנינו די חששנו מזה.

כמעט ולא דברנו בינינו. מתוך בחירה העדפנו את השתיקה על שיחת חולין מטעה. חששנו שכל מלה עלולה לסדוק את המעטה השברירי של השליטה העצמית שכפינו על עצמנו. כל מילה יכלה להיות זו שתחולל פרץ של דמעות.

מאידך גם הבנו שאין מקום לנהל עכשיו שיחת חולין קלילה בינינו כי זה יהיה מלאכותי לגמרי, על כן בחרנו בשתיקה.

טמי לבטח חשבה בליבה על הגורל האכזר שהפריד אותה מאבי, בעלה, ועתה היא עומדת להיפרד גם מבנו היוצא לארץ לא נודעת ובעיניה די מסוכנת ולא וודאית. יתכן והיא התלבטה עם עצמה אם זו אכן הדרך הטובה ביותר שעמדה לרשותה כדי למצות את אחריותה לגביי ולמלא את הבטחתה לאבי באשר לפיקדון שהשאיר בידיה?

אבל מחשבות אלה לא באו לידי ביטוי קולי, הן נותרו עד היום בגדר של השערה בלבד, כאמור שמרנו על דממה מאופקת עמוסת הרהורים נוגים.

החינוך האירופאי מטיף לשליטה עצמית רהוטה כחלק מתרבות האיפוק וקור הרוח. מחירה של אותה שליטה עצמית מאופקת הוא באובדן הספונטאניות הבלתי אמצעית וחסימת פרצי הרגשות הגודשים את הלב העולה על גדותיו.

וחבל שכך, כי עד היום זיכרון מעמד הפרידה נותר מעט מנוכר, סטרילי ומאופק מדי, לפחות כלפי חוץ, למרות ההתרגשות הגדולה שטלטלה את שנינו.

בהגיענו לתחנת הרכבת נבלענו מיד בהמולה הכללית, אבדה הקרבה האינטימית ואבד השקט והריכוז שאפיין את הליכתנו הטעונה עד כאן. אבדו רגעי החסד בהם ללא אומר ודברים נאמר הכול בינינו.

המולה נרגשת ורועשת אחזה בקהל המכונס לכבוד אירוע ציון העלייה של עוד קבוצת צעירים לישראל. כל הקהל הרב, המלווים למיניהם, ההורים הנרגשים ואנו העולים הצעירים שהיינו בעצם סיבת המסיבה, כולם התרוצצו על הרציף בחוסר מנוחה ובריגוש רב. התלהבות הכללית אחזה בכולם וסחררה את הקהל הרב. היינו נרגשים אחוזי תזזית וחסרי מנוח.

אנשים רשמיים מתנועת הנוער ומהמפלגות הציוניות באו אף הם להתבשם ולהתחכך באווירה הנרגשת של העלייה של הילדים לישראל.

נישאו דברי ברכה מליציים, כל העסקנים למיניהם באו להסתפח אל ההישג של עוד גרעין של צעירים הנשלח מבלגיה לישראל. כולם הסתובבו רוויי נחת ועונג והרגישו שהם חתני השמחה.

רק אנו, הצעירים העולים, עמדנו שם קצת מבולבלים ונבוכים בתוך ההמולה הרועשת, כבר במעמד זה נזרעו בנו זרעי העצב והגעגועים הראשונים.

היינו צעירים מדי כדי להבין. חשבנו שלא נאה לתת דרור לעצב שהלך וגבר וצבר עוצמה לקראת הפרידה. כולם השתדלו לשחק היטב את תפקידם ולהפגין כלפי חוץ פרידה שמחה ונקייה מכל התרגשות. מה, חלוצים בוכים ?

כל אחד עשה כמיטב יכולתו כדי לעודד את חברו ולהתעודד בעצמו אגב כך. כולם חנקו את דמעותיהם בגבורה ובחריקת שיניים. כך יצא, שלפחות כלפי חוץ, הפרידה נראתה מאופקת לפי מיטב המסורת על אף שכל הלבבות בכו בכי תמרורים.

השריקות העצבניות של עובדי הרציף בישרו תזוזה מידית של הרכבת, עוד מעט קט וגם ההתרוצצות של אחרוני הנוסעים המאחרים תחדלנה, דלתות הקרונות נטרקות אחת אחרי השנייה. פרץ קיטור משתחרר מהקטר ועל הרציף פורצת שירה נלהבת של ה"תקווה" מפי כל הנוכחים. שירת ההמנון משחררת במעט את המועקה. הפורקן הגיע בעיתו, עוד ההמנון בפי כולם והרכבת מתנתקת לאיטה מהרציף. יצאנו לדרך. אני חש שבזה אני מסיים פרק חיים.

הרכבת התרחקה לאיטה מהתחנה והתחילה להאיץ את מהלך נסיעתה, קדימה, קדימה, קדימה, אצה לה הדרך להגיע לישראל. פתאום אני ברשות עצמי אבל לבד, כל כך לבד והספקות מכרסמים בי והלב נקרע. בקרון השתרר שקט טעון. כל אחד שקע בהרהוריו, צלילי התקווה עוד מתנגנים בלב וכבר נצברו בנו הניצנים הראשים של הגעגועים.

במשך שנים הצטערתי שבמעמד הפרידה לא אמרתי דברי תודה והוקרה מפורשים לטמי. הצטערתי שלא אמרתי בקולי ובאופן מפורש שלא שכחתי דבר, שאני מעריך ומוקיר את כל שהיא עשתה בשבילי. שאני זוכר כל פרט קטן, את כל החרדות שעברנו ביחד במשך המלחמה. שאני זוכר את הרעב והפחד ומעל לכל את מסירותה ואהבתה לאורך כל השנים הקשות. אבל שתקתי.

מה יכול לקשור יותר בין בני אדם מאשר הסבל שהם חָווּ ביחד? אבל כאמור הייתי לצערי שבוי בקונספציה התנהגותית שהטיפה לאיפוק ולשליטה עצמית. אי לכך בלעתי והחנקתי את פרץ רגשותיי ועל כך אני מֵצֵר עד עכשיו.

מאז חלפו השנים וברבות הימים כבר לא הזדמנה לנו שוב סיטואציה כזאת קרובה ואינטימית לפתיחת שערי לב.

כואב לי שלא השכלתי לומר לטֶמִי את כל שהרגשתי כלפיה ולתת בכך, לו במעט, ביטוי להכרת התודה שלי על מסירותה כאם וכאדם על כל שעשתה עבורי.

למדתי את הלקח. למדתי אותו אמנם מאוחר מדי, אך היום אני מקפיד לבטא את רגשותיי באופן ספונטאני, מיד עם התהוותם, פן אאחר ושוב אצטער .

אולי תגידו או המנומסים שביניכם יהרהרו בדבר ביניכם לבין עצמכם, איזה סבא קשקשן הנוטה לרגשנות יתר !

לא, בכוונה אני כותב את דבריי אלה למען תפיקו אולי לקח מה מניסיון החיים שלי ותחסכו מעצמכם צער וחרטה מאוחרים על שרגעי חסד והתעלות רגשית נדירה שחוויתם, שחצו את מסלול חייכם, נותרו מיותמים מבוזבזים וחנוקים מאחורי מחיצות פורמאליות.

אם השכלתם אמנם לנצור בליבכם גודש של רגשות נעלים, פרצי אהבה והכרת תודה. אם אתם שומרים על כל אלה כמו אבנים יקרות חבויות מעין ? אם לא התגברתם על המעצורים לחשוף ולבטא אוצרות יקרים אלה, אם לא מצאתם שערי פתיחות כדי לשחרר את מטעני האהבה וההערכה והתודה שהם נושאים בחובם, אזי כאילו ולא היו כלל, כאילו לא נבראו בכלל.

רגשות ייחודיים אלה שחנקתם והסתרתם והעלמתם מאחורי

חומות של מוסכמות חברתיות. רגשות ייחודיים אלה בוזבזו לשווא מבלי שזכו להיאמר בקולכם, מבלי שזכו לשאת ולממש את החסד והברכה הצפונים בהם.

כל כך חבל יהיה לא לגאול אותם מהשתיקה שגזרתם עליהם בגלל היסוס של רגע, בגלל חשש להיראות מעט רגשנים מדי.

בכך מנעתם אותם ממי שלהם הם היו מיועדים, ואלה האחרונים, נותרו כואבים ומצרים בטעות על כפיות הטובה שלכם.

העלייה לישראל

נסענו ברכבת מבריסל עד לעיר הנמל מרסייל אשר בדרום צרפת לחופי הים התיכון. זאת הייתה נסיעה ארוכה, נסיעה לילית מתישה, נסיעה משובצת קטעי שינה משובשת לא נוחה ורצופה הפרעות. רעשים של קרון, דלתות נטרקות ברעש, דלתות תאי הנסיעה נפתחות, מציצים פנימה בסקרנות ושוב סוגרים את הדלת בטריקה בלתי מתחשבת. הזמן חולף לאיטו, בקמצנות, לילה ארוך וסהרורי. אתה שקוע בהרהורים נוגים והספקות מתחילים לכרסם בך. שתיקות ארוכות וחלולות בהן מתחלפות המחשבות במוחך בתזזית בלתי נשלטת.

הרכבת בדרכה חולפת בין ערים וכפרים, הנופים ומשתנים והופכים דרומיים יותר. ראשי שָעוּן על זגוגית החלון, אני בוהה מבעד לחלון אל הנוף השועט אלי, אני לא רואה דבר, אני שבוי בהרהוריי.

אני מתחיל להבין, בהדרגה מתייצבת ומתגבשת התובנה הברורה שמעתה זה רק אני. רק אני אהיה הכתובת הבלעדית לעצמי, לא סבי ולא סבתי, לא טמי, רק אני. לראשונה הפנמתי שאני לבד, מעכשיו זה ברור אני לגמרי לבד בכל מצב ולכל עניין. רק אני, לטוב ולרע, עלי בלבד מונחת האחריות לתת את התשובות.

בבוקר, אל מול שמיים כחולים, ים חלק ומפתיע בכחול מימיו השלווים ובאלפי השמשות המשתקפות בו קידם את פנינו. בריזה חמימה נשבה וזיכתה אותנו בלטיפה חסודה, נגיעת חסד של אותה חמימות ממכרת האופיינית לחופי הים התיכון.

הופתענו, הכל היה כל כך שונה וחדש. פתאום מזג אוויר חמים ונעים, מזג אוויר שלא הכרנו ושלא דמה לאפרוריות הגשומה והלחה השורה בבלגיה במרבית ימות השנה.

היינו באופוריה. פתאום אנו עומדים ברשות עצמנו וקרובים כל כך להגשים את החלום. פתאום זה כבר הרבה יותר קרוב, כאן בקצה השני של הים הזה, כמעט במרחק נגיעה, זו ארץ ישראל.

שהינו מספר שבועות בקרבת העיר מרסייל, בוילה "גבי" המפורסמת ששמשה אכסניה לעולים רבים עד שהסתיימו כל הסידורים הפורמאליים ואושרה עלייתנו לאונית העולים.

על האוניה עלו מאות עולים. פתאום קבלנו מושג על היקף הגדול של העלייה לישראל.

כבר לא היינו רק ילדי הקבוצה הקטנה והאינטימית הבאה מבלגיה אלא חלק מזרם של עלייה הגדולה שבאה לישראל מארצות רבות ומגוונות. העלייה לישראל הייתה עתה חופשית וגלויה כי מהמגבלות שהטילו בזמנו הבריטים כאשר הם עדיין שלטו כאן כבר לא נותר אלא זיכרון היסטורי מתפוגג, פסיק במהלכה הנצחי. עתה עמדנו להפליג אל המדינה הצעירה שהשיגה זה עתה את ריבונותה בתום מלחמת שחרור קשה.

גילינו בלא מעט הפתעה את המגוון העצום של פזורות ישראל. אמנם כולנו יהודים, יוצאי אותו עם, אבל לא יכולנו אפילו לתקשר בייננו כי העולים דברו בכל מיני שפות וניבים שונים ומשונים שלא הבנו. חלק מהיהודים באו מארצות מפותחות, אחרים כאילו הגיחו זה עתה מתקופת האבות. היו שם אנשים רבים וכולם כמהים ביותר להגיע כבר לארץ ישראל. בלי להפריז אפשר היה להגיד לגבי כולנו, ובלי מירכאות, עין לציון צופיה.

מי מביניהם המגשימים בעלייתם לישראל חלום של דורות שחלמו על ציון במשך אלפי שנות געגוע. חלום שהגיח ישר מספרי תפילותיהם ושעמד בקרוב להגשים את עצמו. מי מהם יהודים שבורים ומרוסקים נפשית וגופנית, יוצאי מחנות המוות, הנאחזים בתקוותם אולי האחרונה למרות הכל שוב להתחיל לחיות כאן בישראל. הם כמהים לנסות עוד פעם, לנסות למרות הספק הניבט מעיניהם הכבויות, לנסות לטעום שוב את טעם החיים.

ההפלגה לא הייתה קלה, זה לא היה שייט תענוגות, רחוק מאוד מזה. כמעט כל הנוסעים סבלו מתופעות לוואי של מחלת ים. הקושי והסבל היה בעיקר מנת חלקם של האנשים המבוגרים אשר בנוסף לסבלם ממחלת הים, מהצפיפות ומהריח הרע ששלט באולמות השינה, היו צריכים לגייס את כוחותיהם האחרונים כדי לסעוד ולשמור על ילדיהם הקטנים הרבים. לעתים אם המשפחה, בהריון מתקדם, מותשת ממחלת הים כבר הייתה באפיסת כוחות ולא יכלה עוד לדאוג ולסייע לבני ביתה.

תנאי המגורים היו מאד פשטניים, לנו, לצעירים שבין העולים, הקצו מקום באולמות שכנראה שמשו במקור לממגורות או להובלת סחורות. באולם גדול זה פיזרו מזרנים על הרצפה ושם הצטופפנו כולנו. לא שמנו לב לתנאים, זה ממש לא הפריע לנו. בילינו את מרבית שעות היום והלילה בשירה על הסיפון. היינו כחולמים, היינו נרגשים לקראת ההגעה לישראל.

בתום מספר ימי הפלגה עברה השמועה בין העולים, רחש מחשמל עבר מפה לאוזן, זה יקרה הלילה לחשו, לקראת בוקר נראה את הארץ, מחר נגיע לארץ ישראל! ההתרגשות לקראת ההגעה הלכה והתעצמה, פה ושם כבר החלו לנגב דמעות ראשונות של התרגשות. שמועות משמועות שונות התרוצצו בין המפליגים. התמקמנו על הסיפון עטופים בשמיכות וחיכינו, שרנו, התלחשנו, חלמנו הרבה, דברנו על הלבטים ועל החרדות שלנו, בעיקר קיווינו לטוב. רצינו להיות ערים לפנות בוקר, רצינו למצות עד תום, אפילו לקבע, את החוויה של המבט הראשון אל חופי ישראל.

אם כן, מחר לפנות בוקר יהיה הרגע המיוחל הזה בו החלום שלי יהפוך למציאות.

עוד לא ידעתי אז שבשלב ההגשמה רוב החלומות מאבדים מזוהרם כאשר הם לפתע חדלים להיות החלום האישי והופכים למציאות שהיא נחלתם של הרבים ושיכולה לעתים גם להיות מאד מתסכלת. קשה מאד לְשָמֵר את זוהרו וקסמו של החלום המקורי כאשר המציאות היא קשה ועגומה, כאשר חם ואתה מזיע ועייף.

מאות אנשים עמדו על סיפון האוניה. עמדנו צפופים ונרגשים בדממה מוחלטת. כולם צפו בתוך הלילה השחור. גוש של מאות אנשים מלוכדים כולם בכמיהה מכושפת של דורות. האנשים עמדו מכונסים בתוך עצמם, שקטים מאוד, נוברים לתוך העלטה. עמידתם לא הייתה יציבה וחיקתה את תנועת הגלים, נוטים פעם לכאן ופעם לשם. חלק מהמכונסים על הספון בכו בשקט מההתרגשות המתעצמת, מֵהָצִפְייָה, אחרים התפללו בלחש.

השחר הפציע לאיטו. אל מול השמש העולה בפאתי מזרח, ספק נראה וספק פרי דמיון וכמיהה, הופיע פס דק כהה. זה היה קו המתאר של חופי ישראל. כולם הצביעו בהתרגשות לאותו כיוון, הרימו את הילדים הקטנים על הידיים כדי שגם אלה שביניהם שהתקשו להבחין בקו החוף יאשרו ויצעקו בהתרגשות כי אכן הם ראו את ארץ ישראל. לאט, עדיין בהיסוס מה החל מישהו להמהם בשקט את התקווה. בהתחלה זה נשמע יותר כמו מנגינה חרישית שבלב מאשר שירה, קולות נוספים מהוססים הצטרפו, השירה הלכה והתעצמה, כל רגע הצטרפו עוד ועוד ושרו. יותר מששרו נשאו תפילת הודיה "...מפאתי מזרח...עין לציון צופיה...".

כשגוועו המילים האחרונות של המנון התקווה והמתח הרב של החוויה התפוגג, היו רבים מבין האנשים, שעל אף שכלל לא הכירו, בכו והתחבקו והחזיקו ידיים ובירכו אלה את אלה.

איני זוכר עוד מעמד כל כך מרגש כאותו לילה על סיפון האוניה בציפייה לראות את ישראל.

עבור רבים מנוסעי האוניה הייתה לפיסת הארץ שנראתה מרחוק משמעות של חוף מבטחים אחרי תלאות ונדודים, זאת הייתה המולדת, הבלעדית והיחידה, זאת שהם הכירו מהתפילות אבל שהייתה בשלב זה יותר הזיה ממציאות.

האווירה הייתה מאד טעונה ונרגשת. על אף שמרבית האנשים על האוניה היו חסרי רכוש הם היו עשירים מופלגים בתקוות ובחלומות.

כולם הביטו מהופנטים אל החוף שהלך וקרב, הם שאלו את עצמם איזה עתיד צפוי להם במולדתם החדשה.

לא מעט מחשבות התרוצצו בראשי לקראת הפרק החדש בחיי שעמד עוד מעט להתחיל. כיצד אקלט וכיצד אבנה את חיי כאן?

צללית החוף הלכה והתבהרה ככל שהתקרבנו. הכרמל על בתיו הקטנים כבר נראה בבהירות. קולות מהנמל אף נשמעו, צופרים, קריאות. ניתן היה כבר להבחין באנשים ובמכוניות על החוף.

אנחנו שהיינו כל כך נרגשים, לא יכולנו להבין כיצד שם על החוף מתנהלים החיים בשלווה כאילו עוד לא הבחינו בנו, טרם שמו לב אלינו. כיצד קורה שהם לא שותפים לשמחה ולהתרגשות של הרגע החגיגי הזה של עלייתנו? כיצד לא עומדת כל הארץ וחוגגת את בואנו למולדת ?

היו אמנם פה ושם נפנופי ידיים ידידותיות, צעקו "שלום ,שלום", הכול נראה כל כך לא חגיגי, כל כך יומיומי ורגיל, מאכזב.

זה היה הרגע המדויק בו התפקחתי מחלומי והמרתי את ישראל שלי, זו הערטילאית והנשגבת, את ישראל של מעלה, המופשטת והרוחנית והאפופה אגדות אבות ונוסטלגיה, לאחרת, לישראל של מטה, לישראל האמיתית קשת היום והמתאכזרת. אחרי שהתפקחתי מעט מהחלום הפכה ארץ ישראל להיות הרבה יותר מציאותית ונגישה. המדינה הצעירה כבר החלה להתמודד בגבורה, יש לומר, עם המשימה האדירה של בנית הכל מן היסוד תוך כדי קליטת עליה ובמצב של כמעט פשיטת רגל כלכלית.

הייתי צעיר ונרגש, הייתי מאוהב בארץ ומביט על כל שהתרחש בה במבט של אוהב שבוי באהבתו, הכל נראה טוב ומבטיח, צעדתי בבטחה לקראת העתיד.

תחושה חמימה ומפנקת של שביעות רצון ושל אושר שלו ונינוח התפשטה בי ומילאה אותי. דומה הדבר כמו לקחת במודע נשימה עמוקה, לאגור אוויר כמה שיותר לקראת צלילה למים עמוקים. פקחתי את עיניי והתנערתי מתוך החלום.

הרגע המיוחד הזה על האושר ועל הספקות הטמונים בו, התגבש אצלי לחוויה של מיצוי והגשמה של החלום הישן ההוא מהילדות. היה בו משום מיצוי של אותה תקווה ילדותית ומגושמת ולא מוגדרת שנשתמרה בי מהימים האפלים ביותר של תקופת המלחמה, למצוא מקום מבטחים, למצוא בית לחיות בו ללא מורא.

נשמתי עמוקות והתמסרתי בכל מאודי לתמצית החוויה של אותו רגע.

אני לא דתי, בכל זאת באותו רגע מכונן הפניתי, ליתר בטחון חשבתי, מבט טעון שובבות אל על כמחפש שם תימוכין להשגחה אוהדת.

החוויה הזו נצורה בליבי בכל עוצמתה המקורית עד עצם היום הזה.

ברגעי משבר נוכח קשיי החיים בארץ, רגעים המזומנים לכל אחד מאיתנו, השכלתי תמיד לשוב אל חווית הרגע הנשגב של הגיעי לארץ. חזרתי תמיד אל החוויה הזו כדי להיזכר ולהתבשם ממנה ולמצוא בה את העידוד והכוח והנחמה להמשיך ולהאמין. חוויה זו תקפה לגבי עד עצם היום הזה.

הרגשות המתוארים כאן אינם פרי של חשיבה רומנטית מאוחרת או ניסיון לקשט וליפות את כתיבתי, ממש לא, אני זוכר את הרהוריי אלה וכך הם נותרו נצורים בליבי.

האוניה נקשרה לרציף, הגענו, אני בישראל .

אני בן 16, השנה היא 1949. חייכתי בליבי מוכן ומזומן להתחיל בה את חיי.

סוף דבר:

משפחה יקרה, יקירים ואהובים שלי,וגם אתם קוראים יקרים.

עברנו ביחד מסלול ארוך ומפותל. אתם עברתם אותו תוך קריאה של שורות אלה ואני עברתי אותו בחיים ואחרי שנים רבות עברתי אותו פעם נוספת בשחזור זיכרונותיי וכתיבתם.

היה בכתיבה משום ניסיון להשליט מעט סדר בפרץ הזיכרונות שפרצו ממני החל מאותו רגע שהסרתי, או נכון יותר יהיה לומר שעזרתם לי באהבתכם וברגישותכם, להסיר את החסימות שמנעו זאת ממני.

הובלתי אתכם דרך משעולי זיכרונותיי לחשיפה של פנים חדשות באישיותי שאולי טרם הכרתם.

עברנו ביחד תוך כדי דילוגים מסִפּוּר לספור באופן אינטואיטיבי כפי שדבר גורר דבר אחר. עברנו ביחד ממלה אחת שמשכה אחריה משפט שמשך אחריו ספור. עברנו ביחד מזיכרון של חוויה שמשך אחריו זיכרון של כאב, של פחד עלבון ורעב. הכתיבה שחררה אותי ומאוד הקלה עלי, בזכותה רווח לי, בזכותה השלמתי והתפייסתי עם עברי.

אני פורע כעת, בתחושה של הקלה ותודה, חוב ישן נושן שאני חב לכם על כי במשך כל שנות ילדותכם לא מצאתי בי את הכוחות הדרושים כדי לשתף אתכם ולספר לכם את סיפורי.

הכתיבה הזאת עשתה לי טוב, הגם שבמהלכה נאלצתי לחזור אל זיכרונות כואבים עדיין. הכתיבה הזאת שחררה בי עכבות שהכבידו ומנעו התייחסות מפויסת ומרוככת עם העבר.

עכשיו עם סיום הקריאה אתם אמורים להכיר אותי קצת יותר טוב, אם לא יותר טוב לפחות קצת אחרת ומתוך זווית ראייה חדשה.

ילדים לא מכירים בדרך כלל את ילדות הוריהם.

רצה הגורל והמאורעות שהתרחשו בילדותי היו גורליים ורבי משקל להמשך התפתחותי, שלא מרצון מצאתי את עצמי מטולטל בסערה של אותם ימים טרופים.

יהיו אם כן דברי השתקפות תמימה ולא מלומדת של רחשי לב, ביטוי להשתוממות של ילד קטן אשר נקלע מפוחד ואובד עצה בעיבורו של מחזהו של הטירוף האנושי.

מבעד לסיפור של ילדותי ניסיתי להעביר לכם את מחשבותיי והרהוריי, גם אם לעתים מתערבב בהם המאוחר עם המוקדם.

יתכן ולעתים אני כותב את אשר אני למעשה חושב וחש היום בהיזכרי במה שהיה אז.

אכן יש משום ערבוב ואני לא יכול להעיד על עצמי שאמנם כפי שכתבתי, כך חשבתי בדיוק, בהיותי ילד קטן. עשיתי כמיטב יכולתי כדי למצות את התחושות והמחשבות שהתרוצצו בי בעת קרות האירוע. עד כמה הצלחתי אתם תשפטו.

לא רציתי להפריד ולמיין בין המוקדם והמאוחר. לא רציתי לרסק את החוויה המקורית. נתתי למשפטים לזרום מאליהם ולבטא את רחשי ליבי. אני משוכנע שתשכילו ליחס דבר לדבר ולהפריד את המוץ מן התבן.

שמי המושאל תחת מס. 196 - LOUIS HABETS ראו תמונה באלבום

.