Get Adobe Flash player

רותי ריכטר: הצבא צועד על שוקולד

היא הייתה מנומנמת ורעבה מהצום שגזרה על עצמה כששמה לב שמכוניות רבות חוצות את הרחוב השקט, ורעש שאינו אופייני ליום כיפור חודר לדירה הקטנה מבעד לתריסים המוגפים. תמיד ביום הקדוש לא חולפת ברחוב אפילו מכונית אחת, והיום אין קץ למכוניות ולרעש. היא פשוט לא יכולה להירדם ברעש האיום הזה!

היא לא האמינה באלוהים, ואמרה לעצמה שלו היה קיים, אולי לא היה מניח לנאצים להרוג את הוריה, את אחיה הקטן ואת אחותה התאומה, שלא הצליחה לשרוד את עינויי התופת של מנגלה. אם אלוהים אכן קיים, מדוע הניח למנוול הזה לעשות בגופה ובגוף אחותה את הניסויים הנוראים שגרמו לעקרותה ולמות אחותה? לא. היא לא צמה כדי לרצות את אלוהים. היא צמה לזכר יקיריה, שהיא רגילה להרהר בהם כל לילה, לפני השינה. פעמים אחדות ניסתה להיגמל מההרגל הכואב, אבל כשלא העלתה את הדמויות בזיכרונה במשך ימים אחדים, נִגְלוּ לה אחר-כך פניהם המעורפלות קרעים קרעים, והיא התקשתה לאחות אותם בדמיונה לתמונה ברורה אחת.

היא הציצה מהחלון ונדהמה. שיירת טנקים כבדים חרשה את הכביש, מותירה תלמי צלקות באספלט הכהה, וליד הצריחים ניצבו חיילים חמושים, אטומי מבע, ופניהם חתומות ללא חיוך וללא שמחה.

מלחמה?! אני לא רוצה! שבעתי מלחמות! אני לא יכולה יותר!

בחדר המדרגות נשמעו צעדיו המוכרים של יאירי, בנם הבוגר של השכנים, וכשפתחה את דלת דירתה הספיקה לראותו מדלג במדרגות. תיק גדול נישא על גבו, קיטבג עמוס התנדנד קלות בידו האחת, ובידו השנייה חיבק את מותני אופירה, חברתו מימי בית הספר התיכון.

"יאירי, לאן זה? מה קרה?" קראה אחריו.

"דודה רגינה, יש מלחמה. קיבלתי צו שמונה," ענה בדחיפות מאחורי גבו, בלא לעצור, אך לפתע עמד, חזר על עקבותיו, חיבק אותה בזרועותיו החסונות, והטביע נשיקה קלה על לחיה. "אל תדאגי, דודה רגינה, יהיה בסדר. אנחנו ננצח אותם כמו תמיד!" ומיד שחרר אותה מחיבוקו, והמשיך לדלג במדרגות כשאופירה נגררת אחריו בצעד מהסס.

הוא נהג להעמיד פנים של גבר קשוח שאינו מסגיר רגשות, ועכשיו, פתאום, הנשיקה הטובה הזאת בצירוף התואר המוכר והחביב "דודה רגינה"... היא הכירה אותו מיום שנולד, ועל אף מחאות הוריו הרבתה להביא לו בימי ילדותו ממתקים ומתנות קטנות, כי למי עוד יכלה להביאם? מי עוד יחייך אליה חיוך ילדותי של חיבה, תודה ואמון?

היא עקבה בעיניה אחרי בני הזוג הצעיר, ואחר-כך חזרה לדירתה ונכנסה למטבח. יעקב היה רכון על הטרנזיסטור הקטן שקנתה בימי מבצע סיני, כשגויס בעלה ויצא למלחמה הארורה. היא נותרה אז לבדה בדירה הקטנה ששכרו בשכונת עוני בעיר התחתית בחיפה, ורצתה לדעת בכל רגע "מה שלום המלחמה".

"יעקב, היום יום כיפור. אין שידורים היום," הזכירה לו.

 "אני מקשיב לבי.בי.סי. המצרים פלשו בדרום והסורים בצפון."

חסרת אונים והלומת חולשה צנחה על כיסא הפלסטיק הבהיר. שוב מלחמה?! לא. היא לא תעמוד בזה! היא כבר לא צעירה ופשוט אין לה כוח!

היא הביטה בבעלה בתימהון. הרי גם הוא, כמוה, בא "משם", ידע את תלאות המלחמה הנוראה, והספיק להשתתף בשתי מלחמות כאן, בישראל. הם נשואים כמעט שלושים שנה, ומדוע הוא מסתיר מפניה את חרדותיו? היא לא הלכה שולל אחרי האדישות והאטימות הכבדה שעמדו בפניו חמורות הסבר, וידעה שהוא פוחד כמוה, אבל הוא מעמיד פנים למענה, כדי להשקיט את פחדיה. תמיד היה שתקן שאינו מסגיר רגשות, ורק לעתים רחוקות, לאחר שעשו אהבה והוא הרגיע את גופו ואת גופה המשתוקק, מלמל בלחש: "אישה יפה שלי, אני אוהב אותך כל כך..."

לפני שנתיים עוד נקרא יעקב למילואים, אבל עכשיו, בגילו, שוחרר מהצבא, והיא שַמְחָה שלא יהיה עליו להשתתף במלחמה החדשה הזאת, שנחתה עליהם פתאום בלא התראה. לא היו לה קרובי משפחה מלבדו, וכדי לשמור על אהבתו ולהקטין את חרדת הנטישה שאחזה בה לעתים קרובות, נהגה לטפח את פניה ואת שערה. מעולם לא החסירה ביקור שבועי במספרה, ונשות השכונה נהגו לומר שצריך ללמוד מגברת רגינה איך להיות תמיד אלגנטית ולהישאר צעירה ומטופחת. אבל לא רק פחד הנטישה גרם לה להתמיד בטיפוח פניה ושערה. מראה מסודר הקנה לה  תחושה של ביטחון ויציבות והשקיט את פחדיה מן הארעי והאקראי.

היא הייתה אסירת תודה ליעקב על שלא נטש אותה כפי שעשו הבעלים של התאומות מגדה וסטלה, חברותיה מימי המחנה, כשהתחוור להם שנשותיהם לא תוכלנה ללדת, אבל היא גם כעסה עליו בלבה, כי סירב לתחנוניה לאמץ ילד, וסירובו התעצם כשהתחוור להם שבגלל גילם המתקדם לא יוכלו לקבל תינוק אלא ילד כבן שמונה או תשע שנים. תמיד השתדל יעקב להיענות לכל בקשותיה, אך בעניין זה אי אפשר היה להזיזו מדעתו, ולבסוף נאלצה רגינה לוותר ולזנוח את חלומה. היא נצרה בלבה את הכעס שהלך והתעצם במשך השנים, אבל נמנעה מהטחת טענות ותלונות רוויות מרירות, כי מה טעם לעורר בעיות שהיום כבר אי אפשר לפתור אותן? מה הטעם לבכות על חלב שנשפך?  

היא לא ידעה כמה שעות ישבה במטבח המצוחצח באפס מעשה, מקשיבה לרדיו ושקועה בהרהוריה הקודרים. לאן יובילו המאורעות? ויאירי שלה, האם יחזור בשלום? הוא טען שננצח, אבל היא לא הייתה בטוחה שהניצחון מובן מאליו. היא כבר ידעה בעבר ימים כאלה, והם לא תמיד נגמרו בטוב.

בינתיים השחירו השמים, כוכבים קטנים ורחוקים נצנצו מבעד לחלון ברקיע הקטיפה המעורפל, ויעקב הגיש לה כריך ותה כדי שתשבור את הצום. היא הביטה בו בעיניים קרועות, ואף שהייתה רעבה, לא הצליחה להכריח את עצמה לאכול או לשתות.

בחדשות הערב הודיע הקריין שפרצה מלחמה. הוא קרא את סיסמאות היחידות שחייליהן מצווים למהר ולהתייצב בבסיסיהן, וסיפר שהתושבים ממהרים לאגור מזון. "הבהלה למזון מיותרת. יש מצרכים לכולם, ואין צורך להפריז בקניות!" הסביר בקול תקיף, ואחר-כך פנה לראיין את הרמטכ"ל ואת גולדה מאיר, ראש הממשלה.  

"אולי גם אנחנו צריכים לפתוח עכשיו את החנות?" הרהר יעקב בקול רם.

 "אצלנו יש רק ממתקים ודליקטסים, אין לנו מוצרי יסוד. נפתח רק מחר."

 הוא, כהרגלו, לא הרבה להתווכח. "טוב. נפתח מחר. אבל כדאי שנלך לישון מוקדם, כי מחר יהיה יום קשה."

 כן. היא ידעה. היא זכרה שגם במלחמה הקודמת הסתערו קונים רבים על החנות הקטנה, ותור ארוך השתרך עד קצה הרחוב. יעקב היה מגויס, והיא עמדה בלא מנוחה על רגליה הכואבות מעלות השחר ועד שירדה החשיכה והסחורה אזלה מן המדפים.

למחרת, כשפתחו את החנות הקטנה מוקדם מהרגיל, התפתל כבר תור ארוך ליד הדלת המסורגת. האנשים חיכו בסבלנות, לא דחפו ולא צעקו, ורק החרדה, הפחד והדאגה זעקו בלא קול מעיניהם. מה יהיה? ברדיו הודיעו שהמצרים נכנסו לסיני... בטלוויזיה הראו שהסורים פלשו לשטחנו... האם הקריין מספר לנו את כל האמת? ואיך הצליח האויב להפתיע את חיל המודיעין שלנו, הנחשב לטוב בעולם?

 "הילד שלי יצא כמעט בלי אוכל," סיפרה אחת הנשים. "בקושי הספקתי לארוז לו  שאריות עוגה וכמה כריכים."

"הוא יאכל בצבא," ניחמה אותה אישה צעירה שעמדה מאחוריה.

"לא. הוא לא סובל את האוכל של הצבא. אני לא יודעת מה יהיה," נאנקה האם הדואגת וביקשה מרגינה: "תני לי בבקשה חמש חפיסות שוקולד. זה אמנם לא מזון בריא, אבל הוא לפחות משביע."

 "לא," ענתה רגינה בתוקף. "אנחנו מוכרים רק חפיסה אחת לכל קונה."

"רק חפיסה אחת?"

 "כן. את רואה את כל האנשים האלה בחוץ? גם הם רוצים לשלוח לחייל שלהם שוקולד."

"אני מבקשת מאוד. אני מתחננת..." השיבה הקונה.

"לא. אני מצטערת," ענתה רגינה בתוקף, ובמוחה חלפה מחשבה שגם היא תצטרך לשלוח ליאירי, "החייל שלה", רק חפיסה אחת.

 האישה קירבה את ראשה לפניה של רגינה ולחשה: "אני מוכנה לשלם יותר. אני מוכנה לשלם כל סכום. כמה שתגידי."

 "זאת לא שאלה של כסף," ניסתה רגינה להסביר.

"שמעתי שבחנויות אחרות מכרו את כל הסחורה עד הצהריים, ואחר כך בעלי החנות הלכו  לנוח. גם אתם יכולים לעשות ככה."

"לא!" חזרה וענתה רגינה, והשתדלה להצניע את הרוגז שחלחל בקולה. "אנחנו לא נמכור את כל הסחורה עד הצהריים ונלך לנוח. זה לא בא בחשבון!"

"אתם, העולים החדשים, ממש 'צדיקים'!"  עלה קול סרקסטי ורוגז מקצה התור. "בטח תחביאו את רוב הסחורה מתחת לדלפק, ותמכרו אותה בלילה בשוק השחור."

 היא הסתכלה באיש בכעס, והרוגז העצים את פעימות לבה, העלה זיעה בפניה וקיצר את נשימתה. דבריו פגעו בה. עולים חדשים! היא עלתה לישראל לפני יותר מעשרים שנה, ועדיין היא ובעלה מוגדרים כעולים חדשים! ולא סתם עולים חדשים, אלא אנשים ערמומיים, רמאים, המסוגלים לכל חטא...

"אדוני יצא עכשיו מהחנות שלי!" התפרץ יעקב, וזיקי רוגז רשפו מעיניו. "אני לא מוכן למכור לך! צא מכאן!"

האיש פרץ בשטף קללות, ויעקב הניף מולו את אגרופו, אבל רגינה תפסה בידו הקפוצה וניסתה להרגיעו. "עזוב אותו, יעקב, הירגע!" ולאיש המתריס ענתה בקול תקיף. "אמכור לך כמו לכולם כשיבוא תורך!" ומיד חזרה לשרת את  שאר הלקוחות.

כעבור דקות אחדות שמעה מאחוריה מילים ארסיות שנאמרו בלחש, כאילו אינן מכוונות לאוזניה: "היא לא יכולה להבין אותנו, האימהות, כי אין לה ילדים...  לו היו לה ילדים הייתה  מתנהגת אחרת..."

העלבון צרב ופניה בערו. דמעות מילאו בבת אחת את עיניה, והיא הפנתה את גבה לקהל הקונים כדי שלא יחושו בהן. אחר-כך נשרו הדמעות בכבדות על הדלפק, מצרכים שאחזה בידיה התפזרו על הרצפה, והיא מיהרה להיבלע במחסן הקטן שמאחורי הווילון האחורי. רוגז עצום ורצון לנקום ולהרע שטפו את מחשבותיה. מה קורה היום לאנשים?! האם אין סוף להשפלות שהיא חייבת לספוג? אבל היא תראה להם! לכל האגואיסטים האלה! היא תנקום בהם! היא תשלח ליאירי, החייל שלה, שתי חפיסות! כן. מותר לה. היא הרוויחה את הזכות הזאת ביושר כשנשאה בשקט את מטר ההשפלות! זה המחיר היקר ששילמה, ואיש לא ייקח ממנה עכשיו את הזכות הזאת! כל הנשים האלה שעומדות שם בחוץ, בתור, דואגות רק לחייל שלהן, ומדוע היא צריכה לדאוג לכל העולם?! ויאירי הוא כמו... כמו... כן,  הוא כאילו... הוא כמעט כמו ילד שלה, והיא תשלח ליאירי שלה שתי חפיסות! לא. לא שתיים אלא ארבע! אולי אפילו חמש... ושכולם יתפוצצו שם בחוץ!

היא נטלה שקית נייר חומה והכניסה לתוכה חמש חפיסות שוקולד. אחר-כך עטפה אותן היטב, ובעיניה עמדה שמחת נקמה. תמיד חשבה שהרצון לנקמה הוא רעב שאי אפשר להשביעו, והנה, הנקמה המתוקה הזאת מחזקת אותה ביום הקשה הזה, ומזרימה כוחות חדשים לידיה העסוקות, למוחה הקודח ולרגליה הכואבות.

רגינה מחתה את הדמעות וחזרה לחנות. מרחוק נתקלו עיניה במבט צעיר, רענן ואוהד, והיא זיהתה בין קהל הקונים את אופירה, ובירכה אותה לשלום בניד ראש ובחיוך עצוב.

"מה בשבילך, אופירה?" שאלה כשהגיע תורה של האישה הצעירה.

"כמו כולם, אני רוצה שוקולד בשביל  יאירי."

היא הניחה לפני אופירה את שקית הנייר החומה, העבה, ולרגע חשבה להוסיף עליה בסתר חפיסה נוספת, אך רגשות של חרטה ובושה הרעידו את ידיה העסוקות. לא. היא לא יכולה... היא אינה מסוגלת להתנהג ככה... זה לא בסדר! אסור לה!  גם יאירי לא היה רוצה שתעשה ככה... היא צריכה לשלוח לו רק חפיסה אחת. כמו כולם...

בהיסוס איטי פתחה את השקית, הוציאה מתוכה את ארבע החפיסות העודפות, והותירה בה רק חפיסה אחת. אחר כך הושיטה את השקית לאופירה, והאישה הצעירה חייכה אליה חיוך נבוך, אוהד ומבין, לחצה את ידה בחום, ומיהרה לשלם ולצאת מהחנות.  

 השעות חלפו לאט. זרם הקונים לא פסק, ושוב חזרו הצעות השוחד וטרוניות הקהל. רוב הקונים קיבלו את הגזירה בשתיקה של הסכמה, אבל אחרים לא  הבינו מדוע רגינה ויעקב מתעקשים להמשיך ב"משטר הצנע", כפי שקרא לנוהג זה אחד הקונים.

 רגינה חשה בזיעה המציפה את פניה ובכאבים קשים שפשטו בגבה וברגליה הנפוחות. רעד חלף בברכיה, ולפנות ערב, כשנתקפה בסחרחורת ונאלצה להישען על הדלפק כדי שלא תיפול, נזכרה שהיא ויעקב שכחו לאכול במשך כל היום. הוא שלח אותה לחדר הקטן שמאחורי הפרגוד כדי שתנוח ותאכל, ואחרי דקות ספורות חזרה לחנות ושלחה אותו לאגור כוח לפני שיתמוטט.

 רק בשעת ערב מאוחרת התרוקנה סוף-סוף החנות מסחורה ומקונים, והם הורידו את הסורגים ונעלו את הדלת.

לאטה, נשענת על זרועו התומכת של בעלה, דידתה רגינה ברגליים צבות לביתה. הם צעדו לאט, בלא דיבורים, שקועים כל אחד בהרהוריו, והיא הרגישה חולשה נוראה ולא הייתה מסוגלת לדבר. עוד מעט, עוד כמה צעדים, אמרה לעצמה. הרי אני לא יכולה לקרוס כאן ברחוב, על המדרכה הזאת. אני חייבת ללכת הלאה... הלאה...

מרחוק ראו איש ואישה צעירים נשענים על אופניהם ומשוחחים. ידו של הגבר נשלחה אל פני האישה, ליטפה ברוך את מצחה ודבללה את תלתליה, והאישה התקרבה אל בן זוגה, חיבקה את מותניו, והשעינה את ראשה על חזהו. הדמויות היו חשוכות, כבובות צללים בתיאטרון השחור, אך שפת הגוף נראתה מוכרת, וכשהתקרבו רגינה ויעקב אל הזוג הצעיר, שמחו לזהות באור פנס הרחוב החיוור את יאירי ואת אופירה.

"יאירי!" קראה רגינה בשמחה. "שיחררו אותך?"

"לא. קיבלתי חופשה לשעות אחדות. מחר אחזור לבסיס." 

"כל הכבוד לכם! כל הכבוד!" אמרה אופירה, ולחצה את ידיהם של יעקב ורגינה בחום. "אתה יודע, יאירי, האנשים האלה ממש גיבורים."

"למה? מה הם עשו?" שאל יאירי.

 "אספר לך אחר כך," ענתה אופירה וחייכה. 

 בלילה צנחה רגינה באפיסת כוחות על המיטה, וכשכיבתה את האור וידו של יעקב הייתה ספק מונחת ספק חובקת את מותניה, נזכרה בצער ובנקיפת מצפון שהיום לא הספיקה לשוחח בלבה עם המתים שלה. אחר כך הרהרה שאם יביא הַסַּפָּק מחר סחורה חדשה, יהיה עליהם למכור גם אותה בשיטת "משטר הצנע". ושוב נזכרה בנשיקה וב"דודה רגינה" של יאירי, וחייכה לעצמה חיוך קטן לפני ששקעה בשינה כבדה, חסרת חלומות.

 

 

Joomla! Debug Console

Session

Profile Information

Memory Usage

Database Queries