Get Adobe Flash player

דבורקה גוטמכר/סלפ עוגה שאסור לדפוק בדלת

"שׂוּרָה'לֶה, תני לי את המרשם של "העוגה שאסור לדפוק בדלת", ביקשתי את שׂוּרָה'לֶה כשבאתי לבקרהּ. שׂוּרָה'לֶה היא שרה יצחקי, האמא המקסימה של חברתי הטובה מִילדוּת, רותי יצחקי, היום רותי יצחקי-ריכטר, סופרת, משוררת, תסריטאית ומלחינה, שבשנת 1965 הוכתרה כמלכת-המטבח של ישראל.

באחד מביקורי בביתה של שׂוּרָה'לֶה בקרית חיים, ברחוב ד' 8 (היום רחוב הנוטר), כששׂוּרָה'לֶה  הייתה מוגבלת משהו בניידות, ישבנו כהרגלנו בחצר, מתחת לעץ הגואיבה הענֵף, שענפיו היוו מעין חופה רחבת ידיים,  פטפטנו על דא ועל הא,  צחקנו צחוק בריא כפי ששׂוּרָה'לֶה ידעה להצחיק, שכן היה לה חוש הומור מפותח במיוחד, עד כדי כך שלפי דבריה כאשר היה הרופא בא לבקרה, היה יוצא בריא יותר משנכנס...  ובתוך אווירת הצחוקים וסיפורי זיכרונות אודות הימים הקשים והיפים של פעם נזכרתי לפתע בתעלומת "העוגה שאסור לדפוק בדלת".

"נו, שׂוּרָה'לֶה, אולי תתני לי את המרשם של העוגה הזו? אני זוכרת את הניחוח שפשט למרחוק והזמין אותנו, הילדים, עמיחי  ׂשְמָעיְקֶה ואני, דבורה'לה, לבוא בריצה לבקר אצל רותי. ואַתְּ, כששמעת את הֵדֵי פסיעותינו המכות בעוצמה בקצה המדרכה שבכניסה הראשית מהרחוב, מיהרת למטבח, ובעומדך מול החלון הפתוח, הגבוה, זה שמעל השיש, היית מהסה אותנו עוד בהיותנו על המדרכה, לפני שפרצנו בסערה אל תוך הבית:   "ש...ש...ש...ש...," אצבעך ניצבה בין הפה לאף, "ש...ש...ש...ש..., אני אופה עוגה שאסור לדפוק בדלת.  אם תהיו ילדים טובים וּשקטים, תקבלו פרוסה מהעוגה לאחר שתצטנן."

לרוב היינו יחפים בימות הקיץ. נכנסנו הביתה על קצות בהונות רגלינו דרך הדלת הקדמית, ויצאנו מהדלת האחורית לחצר כדי לשחק במשחקים האהובים עלינו: חמש אבנים, זריקת אולר, צרכניה - הכנת מזונות מחול רטוב ועלים בגדלים שונים, בניית ארמונות מחול רטוב, איקס-מיקס-דריקס ועוד ועוד. לאחר זמן מה אַתְּ קראת לנו, וכל אחד קיבל פרוסת עוגה ערבה לחֵיך, להנאת כולנו.

"נו? אולי בכל זאת תני לי את המרשם לעוגה הנפלאה הזו?" הקשיתי ולא הנחתי, שמא אפספס שוב הזדמנות לקבל את המרשם הנחשק."אהה..."  פתחה שׂוּרָה'לֶה פיה בצחוק רם ומתגלגל. "זו פשוט עוגת לֵייְקֶח , שפעם קראו לה עוגת ספוג או טורט," וצחוקה המשיך להתגלגל.

"אז למה אסור היה לדפוק בדלת, לדבר בקול רם או לצעוק?"

"כי אַתֶּם, הילדים, הייתם באים בריצה, כרוח סערה הייתם נכנסים מהדלת הראשית שהייתה נטרקת אחריכם בעוצמה עזה, רצים בדהרה דרך החדרים, יוצאים מהדלת האחורית לחצר, מקיפים אותה וחוזרים בריצה דרך הכניסה הראשית וחוזר חלילה.  כל תחינותַי שתחדלו מהמרדף הזה עלו בתוהו, ואז עלה במוחי הקודח הרעיון להשתמש בעוגה כתירוץ,  וכך להביא שלום על העולם."

"נו?  וזה אכן הצליח..."

"כן, גּוּרָה'לֶה," (כך כינתה אותי שׂוּרָה'לֶה) "זו הייתה עוגה שנקראת היום בפיךְ 'עוגת תפוזים'. אלא שהיום הילדים כמעט אינם מכירים את משחקי-החוץ שלכם, ואינם פורצים הביתה בסערה..."

"אם כך, שׂוּרָה'לֶה, אגלה לך גם אני משהו. היום, בגיל שבעים, אני אופה את העוגה הזאת באותו סיר-פלא מאלומיניום אפור שהשתמשה בו אימא, אסתר סְלֶפּ. אמנם אינני אופה על פתילייה אלא על כירת גז קטנה, אך העוגה תופחת לתפארת. זו העוגה הייצוגית שלי, המרשימה בנוכחותה בכל חג ומועד ובכל אירוע מיוחד, וקוצרת שבחים בשל ניקיונה וטעמה המשובח."

הנה, כך נסגר המעגל.  דור לדור יביע אומר... ויוריש גם עוגה לתפארת.                 

מזיכרונות דבורה'לה סְלֶפּ-גּוּטְמָכֶר

Joomla! Debug Console

Session

Profile Information

Memory Usage

Database Queries