Get Adobe Flash player

רותי ריכטר: 2 פרקים מתוך ספרי החדש "מה שעובר לי בראש"

  

הנה שני פרקים מתוך ספרי החדש "מה שעובר לי בראש" המיועד לילדים ולנוער, וגם מבוגרים ימצאו בו עניין. הוא מספר את סיפורו של ילד המנסה למנוע את גירושי הוריו.הספר מביא גם סיפור על אהבה ראשונה, ידידות ועזרה לזולת המביאה להצלת חיי אישה חסרת בית, והוא מחנך בלי דידקטיקה מיותרת לערכים של אנושיות ונתינה.

להשיג ברשתות הספרים במבצע.  

רותי ריכטר 

רות ריכטר :פרק מתוך הספר "מה שעובר לי בראש"

בדיוק כשכבר התייאשתי לגמרי מצאתי אתמול את הספר. הוא היה מונח מתחת למזרן הכבד במיטה.בהתחלה שמחתי, כי תמיד שמחים כשמוצאים משהו שהלך לאיבוד, והספר הזה הזכיר לי את הימים לפני שאבא עזב אותנו, כשעוד חשבתי שהכל בסדר אצלנו.הייתי בטוח שאמצא בו פתרון, וכמו שהכל התחיל כשקראתי אותו, ככה הכל ייגמר עכשיו, אחרי שמצאתי אותו. אבל אחרי שקראתי כמה סיפורים, ראיתי שבאף אחד מהם האיש או האישה שבגדו לא חזרו לבעל או לאישה שלהם, וזה עצבן אותי נורא. ממש התרגזתי על הספר הזה!התחלתי לקרוע את כל הדפים, ואחרי כל דף שקרעתי נעשיתי עוד יותר מרוגז וכועס. בהתחלה קרעתי עמודים שלמים, ופיזרתי אותם בכל החדר, והם כיסו והסתירו את הרצפה. אחר-כך, כשנשארה מהספר רק כריכת הקטיפה האדומה ואותיות הזהב החרותות עליה, חשבתי שילדים אחרים יכולים למצוא את הדפים השלמים ולקרוא אותם, ואז גם להם יקרה דבר נורא כזה כמו שקרה בבית שלנו. לקחתי את המספריים הגדולים, וגזרתי את הדפים לחתיכות קטנטנות בגודל של מילה אחת או שתיים, ואז כבר הדמעות הסכימו לצאת מהלב ולחנוק לי בגרון.הייתי שקוע בגזירת הדפים, ולא הרגשתי שאימא חזרה. היא עמדה בפתח החדר, וראתה שכל הזמן גזרתי ובכיתי, ולא יכולתי להפסיק. היא טלפנה לאבא, וסיפרה לו שהילד - זאת אומרת אני - במצב קשה, והיא מבקשת ממנו שיבוא הביתה.

אבא בא מיד, והפנים שלו היו חיוורים מדאגה. ישבנו, והוא השעין את הראש שלי על החזה שלו, ליטף לי את הלחי ואמר: "ש... ש... שקט, בן, תירגע. הכל יהיה בסדר... הכל יהיה בסדר..." ואני שאלתי: "מה יהיה בסדר? אתה תחזור הביתה?" והוא אמר שלא יחזור, כי הוא ואימא כבר לא מסוגלים לחיות בשלום.אימא הביאה לי כוס מים קרים, והסתכלה על אבא במבט כעוס ומאשים, ואבא המשיך ללטף לי את הפנים כשראשי מונח על ברכיו. אחר כך הוא העביר אותי לחדר שלי, ושמעתי משם שאימא צרחה: "הילד פשוט נהרס! הוא הולך לאיבוד!"משכתי את השמיכה מעל האוזניים כדי לא לשמוע והמשכתי לבכות עד שבסוף נרדמתי.מאז עברו כבר ארבעה ימים,וכמעט כל לילה אני חולם על הספר, תמיד אותו החלום. גם הלילה חלמתי את החלום הזה.אני ממש לא יכול להיפטר ממנו.

בחלום הספר פותח פה גדול ואדום, והכריכה שלו לא דומה כמו תמיד ליין מתוק של קידוש, אלא זורמת בזרם אדיר של דם, שמתפרץ מתוך פצע גדול, ומטפטף על אותיות הזהב.הספר צועק: "למה עשית לי ככה?! אני רציתי לעזור לך, ואתה רצחת אותי!" וכשאני מנסה להכחיש ולהסביר,הספר בורח ונעלם כאילו שהוא מפחד ששוב אהרוג אותו.לבסוף עוזבות אותיות הזהב את כריכת הקטיפה ומתעופפות סביבי. הן מקיפות אותי במעגל גדול, ואני לא יכול לפרוץ אותו ולהשתחרר מהן.התעוררתי בבוקר עצבני ומרוגז.השתדלתי לא לחשוב על החלום, אבל בבית הספר, ממש באמצע שיעור חשבון, חזרתי ונזכרתי בו, והוא התיישב לי בבת אחת על הזיכרון

כמו ערימה של אבנים כבדות. ניסיתי להירגע,וכשחשבתי על הימים הרעים האחרונים, הבנתי שפשוט אין לי למי לספר כמה רע לי.

אם אספר לתומר, הוא בוודאי יגיד: "אמרתי לך! אמרתי לך שאתה לא יכול להילחם בהורים שלך!"אם אספר לטלי, היא תגיד: "אבל הרי אתה יודע שזה רק חלום! למה אתה מתרגש ממנו?!"אם אספר לאימא, היא תתחיל לבכות, ואם אומר לאבא, הוא יגיד שאני חייב להתרגל.טוב לי רק בחלומות שאני חולם בהקיץ. החלומות האלה הם לא ממש חלומות, אלא דמיונות שמסתובבים לי בראש כשאני ער,ואני קורא להם בלב "חלומות של כאילו".בחלומות האלה אבא חוזר הביתה, אימא בהיריון,והיא יולדת לי אח קטן כמו שתמיד רציתי, אני מצליח בחוג, ואני יפה וספורטאי. יש לי אומץ להציע לטלי חברות,ואנחנו נפגשים כל יום. לפעמים אנחנו הולכים לקולנוע, ולפעמים אוכלים גלידה או הולכים ביחד לפגישות של החוג. החלומות בהקיץ מנחמים אותי קצת, ואני שוכח לכמה דקות מה קורה בבית. אני חולם אותם בשיעורים משעממים בבית הספר או בחדר שלי לפני שאני נרדם.


עוד פרק מתוך הספר "מה שעובר לי בראש" מאת רות ריכטר

אתמול טלי הציעה שנלך לחנות הספרים הישנים ונחפש מציאות, כי יש שם ספרים של מבוגרים שהספרנית במתנ"ס לא מסכימה להשאיל לילדים בכיתה ו'.כשהגענו לחנות היו שם כמו תמיד המון אנשים, וכולם דפדפו בספרים ישנים או ישבו על ספסל הבטון האפור מול החנות ושקעו בקריאה. לחלק מהספרים היה ריח של עובש, ולספרים אחרים היה ריח של חפצים ישנים. טלי מצאהספר ישן וקצת קרוע ושקעה בקריאה, ואני המשכתי לחפש.

ואז ראיתי אותו.עוד לפני שהספקתי לקרוא את הכתוב על הכריכה האדומה הכרתי את הספר. אי אפשר היה לטעות בכריכת הקטיפה הנוצצת מול האור ובברק אותיות הזהב המהודרות. "סיפורים מן האופרה" אמרו האותיות, וקרצו לי כמו למכר ותיק.הספר היה ישן ופינותיו קרועות. הוא נראה עלוב, ריח משונה של ספרים ישנים עלה ממנו, והכריכה הייתה מוכתמת בכתמים חומים, דומים לכתמים של דמעות.מי בכה כשקרא את הספר הזה? האם גם הוריו התגרשו?הספר הביט בי כאילו הוא מבקש: "קנה אותי, בבקשה! אל תקרא בי, אבל קח אותי הביתה והסתר אותי ליד היומן שלך! קנה אותי למזכרת! בבקשה!בבקשה!"בתחילה נרתעתי, אבל אחר כך חשבתי שעכשיו אני כבר גדול, והספר הזה לא יכול להכאיב לי. קניתי את הספר לפני שאתחרט, והסתרתי אותו בשקית הפלסטיק שהושיט לי המוכר.טלי חזרה והתיישבנו על הספסל מול החנות. "מה קנית?"שאלה בהתלהבות, והראתה לי שני ספרים ישנים שקנתה.שלפתי את הספר מהשקית.הכריכה הייתה מחוספסת, והקטיפה נראתה שחוקה וקרועה. "אבל כבר קראת אותו! הרי נתתי לך אותו במתנה!" קראה טלי.סיפרתי לה שהתרגזתי וקרעתי את הדפים, ואחר כך גזרתי אותם לחתיכות קטנות ובכיתי, והיא לא לעגה אלא הסתכלה בי במבט עצוב ומבין."אז למה בכל זאת קנית אותו?" שאלה."כי אני מרגיששאני עכשיו מספיק חזק," עניתי היא הביטה בפני הנרגשים וחייכה, ופתאום התמלאתי אומץ, והחלטתי להציע לה מיד חֲבֵרוּת. ממש עכשיו! בלי לדחות! אבל לא אעשה את זה כאן, בקניוןהרועש הזה, מול כל האנשים שממהרים ומדברים בקול רם. אביא אותה לסוכת המחבוא, כמו שהבטחתי פעם לעצמי ולתומר, ושם אבקש... "בואי! אני מוכרח להראות לך משהו חשוב!" אמרתי וחייכתי.

"מה?" שאלה בסקרנות. "זה סוד! הפתעה!" עניתי. משכתי אותה ביד והתחלנו לרוץ. פתאום היה לי כוח לרוץ מרחקים גדולים בלי הפסקה, כאילו צמחו לי כנפיים והגוף נעשה יותר קל. טלי התנשפה וביקשה: "חכה! חכה לי! אני לא יכולה לרוץ כל כך מהר!" האטתי והמשכנו בהליכה מהירה בשביל הלבן המוביל אל הוואדי. הגענו לסוכה, טיפסנו בסולם החבלים, וישבנו מול ריבועי השדות החומיםוהירוקים שבעמק. אחדים מהם נחרשו כבר בתלמים ארוכים, ושדות אחרים הלבינו בשלג הכותנה כמו כל שנה. המראה היה בהיר וברור, ואפילו האדים העולים מארובות בתי הזיקוק לא הצליחו לערפל או לטשטש אותו. במערב ראינו את קו החוף מתעגל במפרץ בקשת גדולה מהקריות עד עכו,והים היה הפעם כחול מאוד, בלי כתמים אפורים או פסים ירקרקים. "איזה יופי!" קראה טלי. "של מי הסוכה הנהדרת הזאת?" "זה המחבוא הסודי שלי ושל תומר.". "ולמה לא סיפרתם לי?! למה לא הראיתם לי אותו?!" "כי דחיתי את זה להזדמנות מיוחדת." "הזדמנות מיוחדת?ודווקא היום?" "כן, טלי, היום יום מיוחד..," ואז שאלתי אותה בקול רועד: "טלי, את מסכימה להיות החברה שלי?" "בוודאי!" היא ענתה וצחקה. "הרי אנחנו חברים כבר הרבה זמן." "לא, אני מתכוון... לא סתם ידידה אלא ממש חברה... אני מציע לך חֲבֵרוּת." "טוב. אני מסכימה," אמרה טלי והסמיקה. היא הושיטה את ידה, נגעה ביד שלי, ושילבה את אצבעותיה באצבעותי.

רותי ריכטר

ינואר 2012

Joomla! Debug Console

Session

Profile Information

Memory Usage

Database Queries