Get Adobe Flash player

נילי דיסקין: "החוטים הסמויים של הקרייתים" (צבי מצקביץ ז''ל)

 

לא הכרתי את צבי. לא הכרתי גם את דוד ויוסף הי"ד. אבל האבא. מיצקביץ' היה החלבן שלנו בתקופה שעוד חילקו חלב מכדים גדולים בסיר צר וארוך שעליו היו מסומנים בקווים רבע , חצי , ושלושת רבעי - הליטר.  כל אשה היתה יוצאת עם סיר, ומיצקביץ' היה דוחף את העגלה שלו ( לא עגלה עם סוס כמו של אלישע מוכר הנפט, ואפילו לא כמו ה"אוטו קרח" של ברוך  שהיה חותך כל בלוק לחמישה רבעים........).  . מיצקביץ' החלבן היה סוחב בעצמו את העגלה הנמוכה עם כדי החלב.

תרבות האבל בקריה הייתה מאד משפחתית, הלכנו מאז הגן ובוודאי שעם כיתות בית- הספר למצבה על הדשא ,שסבב את בית העם , עם כל המשפחות השכולות ביום הזיכרון.  אבל נגע באבל וכמעט כולם התאבלו גם על המשפחות שניספו בשואה .(לכולם היו במשפחותיהם  כאלה . כמעט לאף ילד בכיתתי לא היו סבים וסבתות.) חיינו כמעט כולנו , מי יותר ומי פחות באבל משפחתי מתמשך.

 נופלי מלחמת השחרור היו , כבר בילדותנו , מיתוס שעליו גדלנו כולנו. בכל בית כמעט היה הספר  גדל המימדים "גווילי אש".

נופלי שיירת יחיעם היו בקרייה  משהו בולט גם על רקע כל הנ"ל , ושני בניו של מיצקביץ' החלבן שניספו יחד בשיירה הזאת, נכנסו לי כל כך עמוק לנשמה. נחרטו לי כל כך חזק במוח הילדותי  שלי (הייתי אז כבת 6 או קצת יותר ) , שגם עשרות שנים לאחר מכן , בפגישת המחזור בה חגגנו ( באולם ההתעמלות של בי"ס ארלוזורוב ) את יום ההולדת ה-50 של כולנו , כשכתבתי מקאמה לאירוע הזה, ציינתי את שני בניו של "מיצקביץ' החלבן". אפילו לא ידעתי , בעוונותי  , שהיה עוד אח. ויחד עם כל הקריה התאבלתי על כל נופלי המלחמה האיומה הזאת , כשמול עיני  תמיד פניו המיוסרים של האב. בשבילי - בפנים אלה התמצה כל כאב המלחמה, והמחיר הנורא ששילמנו כדי שתהיה לנו מדינה ליהודים.כיום יש התייחסות לאחי הנופלים , וטוב שכך , אבל אז - מחמת הצורך ההשרדותי לא כל כך התייחסו לאחים.

 אני , באיחור רב, כואבת רטרואקטיבית את כאבו של צבי שהיה ודאי כבד מנשוא. יש סיפור חסידי נפלא לטעמי, על יהודי  שבא לרבי וביקש ברכה. הרבי אמר לו "אני מברך אותך שהמוות יבוא אל ביתך כסידרו". כשיצא , התלונן בפני חברו על מה שהוא ראה כקללה ולא כברכה , כי מה פתאום הרבי דיבר על מוות ? החבר עודד אותו לחזור לרבי ולשאול. כשחזר , אמר לו הרבי. זו אכן ברכה. כשהמוות בא לבית שלא כסדרו , ובנים מתים לפני הוריהם - זו הקללה האמיתית.

אני לא יודעת כלום על משפחתו של צבי ז"ל. או עליו עצמו. אבל יכולה לומר רק שאת הסבא מיצקביץ' אהבתי מאד. וכאבתי את כאבו שנים רבות מאד.בשולי הדברים רציתי רק לאמר שבני ליאור נקרא על שם ליאור יונתן  , בן קיבוץ שריד ,שנהרג במלחמת יום כיפור. גם נתן וגם צפירה  שחיה עד היום בקיבוץ שריד- יודעים את זה . נתן ז"ל שלח לי בזמנו ספר שהוציא לזכר בנו עבור בני שהיה אז בן 11. כך שלא רק הקרייה היתה "משפחה": אלא שבתקופה ההיא חיברו חוטים סמויים כמעט את כל אזרחיה היהודים של המדינה למשהו דמוי משפחה. אני מקווה שתמצאו ניחומים בכך שצבי זכה לחיות עד זקנה ושיבה ,ואולי אף הקים משפחה שכרגע מתאבלת. אני מקווה שאנשים שהכירו אותו - יכתבו דברים יותר מדוייקים עליו עצמו.  

 נילי דיסקין.<

מקאמה>אז בשבילי קרית חיים היא גם מיצקביץ החלבן