Get Adobe Flash player

דני שמחוני :סיפור בתי קברות

בני משפחה יקרים, חברים יקרים,

תמיד סיפורים לקשט בהם את התמונות. הפעם סיפור בלי אלבום, סיפור בשביל סיפור. קצת תמונות בכל זאת. הן בתוך הסיפור לקשט בהן את הסיפור.

הסיפור הוא על נוסטלגיה ישנה. על בית הקברות שאבא גם בו במוסקבה בדרך לארץ-ישראל. זה לא בדיוק סיפור, זה מחקר אינטרנטי. יש בו קישורים לאתרים באינטרנט שמהם שאבתי עדויות והוכחות עבור הסיפור. הסיפור הוא לא במכתב. הסיפור במסמך וורד (Word) שבנספח. כל הקישורים בו צבועים בכחול. בלחיצה משולבת על המקש CTRL בלוח המקשים ועל המקש השמאלי בעכבר הקישור ייפתח. וורד עצמו יתן לכם הוראות. הסיפור עשוי לעניין בני משפחה וכאלו שמכירים את ההיסטוריה שלה. נקווה שלא יהיה עליכם לטורח. מי שנתקל בבעיות טכניות, כגון שהמסמך לא נפתח, וכיו"ב, מוזמן להתקשר.

להתראות בשמחות,

דני

 

יש אומרים שכשיבוא המשיח הוא יבנה מחדש את בית-המקדש, ויש אומרים שבית-המקדש השלישי יֵרֵד אלינו שלם מהשמים. את כל הסיפורים האחרונים יצרתי בכדי להלביש בהם את מערומי התמונות ואילו הסיפור הזה, הנוכחי, ירד אלי מהשמים – לא אני יצרתי אותו. כולם יודעים על המשיח ומצפים לבואו – יש כאלה, אבל הסיפור הזה בא עלי בהפתעה גמורה. לא ידעתי עליו ולא ציפיתי לו. אבל, הוא לא ירד שלם. הוא ירד מנופץ לרסיסים, והרסיסים אבדו במרחקי הזמן ומתחת לאדמה. הייתי צריך לחפש אותם ולהדביק ביחד, הדבק היטב, בכדי שהמתח וההפתעה לא יברחו בין הסדקים.

 

דרך העולם הוא, שכאשר אנשים מתים, קוברים אותם בבתי-קברות, אבל מה עושים כאשר בית-קברות מת? לוקחים חלקים ממנו וקוברים בבתי-קברות אחרים, ועל הנותר בונים עיר. אנשים יוצאים לחפש את מקום קבורת אבותיהם, ואילו אני נמצאתי מחפש מקום קבורתו של בית-קברות, שאין בן-משפחה קבור בו, רק זכרונות קבורים בו, ולא ידעתי שזה מה שאני עתיד לעשות.

 

עוד משהו יוצא דופן יהיה בסיפור הזה. הוא מתחיל בימינו אלה, כלומר בטיול האחרון למוסקבה, ומסתיים בימים עברו. זה לא הגיוני, אבל כך הוא הסיפור הזה. בכדי להכניס מעט שְפִיוּת לסיפור, אספר קודם על מהלך הטיול, ועל מה שראינו, אפילו שהשפיות משעממת ואין בה מתח. רק חכו בסבלנות עד שנגיע לבית-הקברות.

                                            תמונה  

 

 

ביום ראשון, היום הראשון לטיול, בשעת לפני-צהריים מאוחרת, נחתנו בשדה-התעופה של מוסקבה (אחד מהם) ויצאנו מיד לדרך. לא מיד ממש, כי התעכבנו בשדה לאסוף את כל הכבשים הנדחות, אלו שרָצו בדוחקן לשירותים ואח"כ פנו לכיוון הפוך. בסופו של דבר כולם נמצאו ויצאנו לדרך. תחנה ראשונה, בכניסה למוסקבה, מוזיאון הקרב על בורודינו. המוזיאון הוקם ב- 1962 בשנת ה- 150 לקרב.

 

מה חיפש שם בכפר הקטן הזה, אלפיים ושבע-מאות ק"מ מפריז, המטורף הזה נפוליאון לא ברור לי. נלאיתי לקרוא את ספרי ההיסטוריה, על גרסותיהם השונות, המבולבלות והמבלבלות, רק בגלל טיול של עשרה ימים. טיול שלי הכוונה. לנפוליאון זה נמשך, כמדומני חצי שנה.

 

נפוליאון פלש לרוסיה ב- 1812 בראש צבא אדיר שהרוסים לא יכלו לעמוד נגדו וניהלו מלחמת מאסף. ראש הצבא הרוסי הודח, כי ניהל מלחמת מאסף. במקומו מונה הנסיך הפלדמרשל קוּטוּזוֹב, שגם הוא, בסופו של דבר, ניהל מלחמת מאסף. הוא עשה מאמץ אדיר לבלום את נפוליאון בבורודינו ולא הצליח. הקזת הדם, משני הצדדים, הייתה נוראית. הרוסים נסוגו לכיוון מוסקבה. הם חשבו לבלום את נפוליאון לפני מוסקבה, במקום שנקרא "הר פוקלוניה", לא רחוק ממקום המוזיאון הנוכחי, אבל גם לזה לא עמד להם הכוח. נפוליאון עשה את הדרך עד למוסקבה, מרחק של עוד כמאה ושלושים ק"מ ללא בעיות, אך מצא עיר נטושה. נפוליאון המתין  במוסקבה בתקווה שהצאר, אלכסנדר הראשון, יכנע אבל הרוסים אפילו לא חשבו על זה. זִכרו שהבירה אז היא סנט-פרטרסבורג, לא מוסקבה. הצאר לא נכנע, והרוסים פתחו במלחמת התשה. הרוסים היו מקומיים והצרפתים זרים. הרוסים יכלו לגייס תגבורת ולהשיג אספקה, הצרפתים לא. מלחמת ההתשה, והחורף לצידה, הצליחו ונפוליאון גורש מרוסיה עם הזנב בין הרגליים.

 

וזה מאזן המלחמה הזאת. נפוליאון נכנס לרוסיה עם 700,000 חיילים ויצא ממנה עם כ- 20,000. כחצי מיליון מתו בקרבות. השאר ערקו. הרוסים איבדו גם כן כחצי מליון אנשים – חיילים ואזרחים. מוסקבה נשרפה. מה קרה לכל המסכנים במוסקבה שאיבדו את בתיהם, את רכושם ואת נפשם לא נאמר. כנראה שלא סופרים אותם. קוּטוּזוֹב, שפיקד על הצבא הרוסי וניהל את המערכה עד לגירוש נפוליאון הפך לגיבור לאומי, וזכה לתהילה. השדרה הרחבה המוליכה מאיזור מוזיאון בורודינו למרכז מוסקבה נקראית, על שמו, שדרות קוּטוּזוֹב.

 

מי ניצח בקרב בורודינו? על כך הדעות חלוקות, ביחוד שלא נקבע מבחן לניצחון. אפשר להגיד בסיכומו של דבר, כמו להרבה קרבות אחרים, שהמנצח הפסיד והמפסיד ניצח.

 

אבל מה לנו ולכל אלה. נחזור לטיול שלנו. אחרי מוזיאון הקרב על בורודינו ביקרנו בהיכל-השם לזכר גיבורי ברית-המועצות במלחמת העולם השנייה, ומשם, בחזרה דרך שדרות קוּטוּזוֹב, עקיפה של מרכז מוסקבה דרך כביש הטבעת השלישי, וסוף-סוף למלון. עוד נחזור לדרך הזאת בסוף הסיפור.

 

ביום השני, יום שני, נסענו לביקור בעיר הקטנה סוזדל - עיר קטנה אבל חשובה בתולדות הכנסיה הרוסית - ולעוד ביקורים, פחות חשובים, בדרך לשם. למחרת בערב, יום שלישי, חזרנו למלון במוסקבה. את המרחק כמו מחיפה לב"ש, שבארץ אורך שעתיים לכל כיוון, בפקקים האופייניים לאזור, לקח חצי יום לכל כיוון.

 

ביום הרביעי, יום רביעי, גולת הכותרת הייתה הביקור בקרמלין. שווה כל רגע, אבל לא נעצור כאן את הסיפור. נבקר בו פעם נוספת. כבר שלחתי לכם צילומים יפים משם. בנקודה הזאת בסיפור אנחנו רוצים למהר לבית הקברות. נכון, חומת הקרמל היא עצמה בית קברות – בית הקברות היוקרתי ביותר בתקופה הסובייטית אבל לא ביקרנו שם. בכלל למשטר הסובייטי ותקופתו לא הקדשנו מספיק זמן.

 

                                                                   תמונה

ביום חמישי, היום החמישי לטיול, הגענו לבית-הקברות. זאת לא הייתה הנקודה הכי חשובה בטיול אבל זאת הנקודה הכי חשובה בסיפור הזה, כי כאן הוא בעצם מתחיל. אם כן אנחנו בבית הקברות נובודביצי (ההדגשה היא מקום ההטעמה). 27,000 קברים. לא הולך ברגל. כל מי-ומי ברוסיה, קבור שם: סופרים, אמנים, מדענים, ומעט ראשי השלטון. צמרת המשטר הקומוניסטי בתקופה של מלוא עצמתו, להוציא את כרושצ'וב שסר חינו, וילצין שחיסל את המשטר הזה, קבורה, ברובה, בחומת הקרמלין. כרושצ'וב וילצין קבורים כאן. אשתו של גורבצ'וב קבורה כאן. גורבצ'וב עצמו לא – הוא עדיין חי. תתבוננו היטב במצבה שבתמונה. עוד נשוב אליה.

 

בכל טיול, טיול קבוצתי במיוחד, כידוע לכם, יש אכזבות. או שהחדר במלון פחוּת, או שהמושב באוטובוס לא מכובד, אבל בבית-הקברות חיכתה לי אכזבה מיוחדת, אכזבת בית-קברות; אכזבה היסטורית הייתי קורא לה. ולמה אכזבה? כי המדריך הסביר שבגלל ההגבלות על התיישבות יהודים במוסקבה, בתקופה הצארית, מספר היהודים בה היה מצומצם ולכן לא היו בה בתי-קברות יהודים. לכן יהודים כשרים קבורים כאן לצד גויים גמורים כמו שהוכיחו המצבות בבית-הקברות. ואם לא כך אמר, הרי כך היה נדמה לי שאמר; אני הרי מתרוצץ כל הזמן ומצלם ומאבד בכל צילום חלק מדברי ההסבר. למה כל-כך נחוץ לי דווקא בית-קברות יהודי, ודווקא במוסקבה, תבינו מהסיפור הבא, שהוא סיפור בתוך סיפור, אבל אין מוקדם ומאוחר בסיפור הזה. ביקור קצר, אבל עוד נחזור אליו כמה פעמים – בסיפור אני מתכוון.

 

רוסיה היא בשבילי נוסטלגיה. גדלתי על סיפורי אבי על רוסיה ואני נוצר אותם בליבי. בילדותי, כך היה אבי נוהג: כאשר היה נח לפנות ערב, על כסא-הנוח במרפסת, בקיץ, ובחורף ליד השולחן בסלון, שהיה בעצם חדר השינה של ההורים וגם סלון לקבל בו אורחים, הוא היה קורא לי אליו לספר לי סיפורים על רוסיה. זה התחיל כשהייתי בגיל הגן ונמשך כל עוד אבי חי. ביחוד סיפורים על ילדותו במושבה, על הנהר, על השדות, על הסוסים, על שירותו בצבא האדום כ"יחידת תובלה" – האדומים "גייסו" אותו ביחד עם העגלה והסוסים, ועל נסיונות עלייתו לארץ.

 

כאשר אבי ברח מרוסיה, סחור סחור, מדרום אוקראינה, דרך מוסקבה, דרך ליטא, דרך ברלין, וכך הלאה, הוא שהה פרק זמן במוסקבה וגר בבית-הקברות. זה הסיפור שגדלתי עליו. אבל איפה בית-הקברות. המדריך אמר שאין בתי קברות יהודיים. איך זה יכול להיות? וכי אבי יגור בבית קברות של גויים?! זה לא מתקבל על הדעת. ומה עם סיפורי הילדות? אבל המדריך פסק שאין, ולא היו לי שום טיעונים שכנגד, רק הרגשה לא טובה. המשכנו בטיול. לא מצאתי זמן להטריד את המדריך בשאלה הזאת דווקא אף שהרביתי להטריד אותו בשאלות אחרות, אבל ההרגשה הרעה נשארה.

                                                                            תמונה 

 

מבית-הקברות המשכנו לגלרייה טרטיאקוב. מוזיאון מרתק. התמונה המרשימה ביותר, או יותר נכון המפחידה ביותר היא התמונה שנקראית "איוואן האיום רוצח את בנו". צייר אותה איליה רפין. אני מצרף אותה כאן להמחיש את הזוועה. התמונה נשארה חרותה בזכרוני ורדפה אותי במשך הסיור ולאחריו. עוד נחזור אליה. גם אל איליה רפין נחזור.

 

בערב טסנו לסנט-פטרבורג, אבל זה כבר לא שייך לסיפור בית-הקברות, ולכן אדלג על החלק המעניין הזה. ביום העשירי חזרנו לארץ, פרקנו את המזוודות, השלמנו שעות שינה והתפניתי לצילומים. כשהגעתי לצילומים מבית הקברות שוב התחיל להציק לי עניין בית-הקברות היהודי החסר – בית הקברות שאבי גר בו כשעבר במוסקבה. חידשתי את המחקר. בית-הקברות הנעלם הזה לא יעזוב אותנו. הוא ימשיך איתנו עד המשפט האחרון.

 

ראשית מחפשים בויקיפדיה. בד"כ, מקבלים מיד ערך יחיד, או לפעמים שניים שלושה, וזהו זה. הפעם, בויקיפדיה לא מצאתי כלום. חזרתי לגוגל הגולמי. הצרה היא שהתקופות ישנות ובזה גוגל חלש. מחפשים דבר אחד ומקבלים אלפי תוצאות. סורקים את העמוד הראשון של התוצאות, ואת השני ואת השלישי ולא מוצאים שום דבר השייך לעניין ומתעייפים. לא שאין חומר, אבל צריך לחפש ולחפש ומוצאים כל מיני פירורים שלא ממש קשורים לעניין. חיפשתי וחיפשתי, בתחילה בתקווה ובסוף בייאוש. כשהייתי קרוב ליאוש גמור התחלתי להעלות חרסים קטנים, ואחריהם גדולים ומפתיעים. אמנם חרס הוא משל לאכזבה - למי שרצה לדלות פנינים והעלה חרס, אבל לי גם חרס קטן היה פנינה.

 

לאחר חיפושים ללא סוף, מצאתי רמז ראשון באתר של "המוזיאון להיסטוריה יהודית ברוסיה"

 (המוזיאון להיסטוריה יהודית) – שלא ידענו שהוא קיים, המוזיאון, ולא ביקרנו בו. בתיאור של  התיישבות/הסתננות יהודים למוסקבה מדובר על גירוש יהודים ממוסקבה שקרה ב- 1892. נאמר שבגירוש הזה גורשה גם משפחתו של האמן יצחק לויטן. רגע, רגע! השם מוכר לי. האם גם לכם? התמונות שאני טורח בהן נחרתות אצלי בזכרון. הרי השם יצחק לויטן מופיע על גבי מצבה בתמונה מבית-הקברות נובודביצ'י. לא ידעתי שהוא אמן, או לא זכרתי. זאת אחת המצבות שהמדריך לקח אותנו אליה, אולי כי מדובר ביהודי, אולי כי לויטן היה חבר קרוב של אנטון צ'כוב והם קבורים בסמיכות. אולי כי היה צייר ידוע.

 

נכנסתי לויקיפדיה והפעם האיר לי המזל פנים. מיד מצאתי אותו – את יצחק לויטן. כמובן היתה דרושה זהירות. היה צריך לאמת שמדובר באותו אדם. בדקתי את תאריכי הלידה והפטירה, שנקובים בויקיפדיה עפ"י לוח השנה האזרחי (הגריגוריאני – ברוסיה זה חשוב). המרתי אותם לתאריכים עבריים והשוויתי עם התאריכים העבריים על המצבה – בול! אחד לאחד! לא יום אחד הבדל! זה אותו אדם! התברר שיצחק לויטן היה אמן ידוע ברוסיה ונחשב לצייר הנופים המעולה ביותר. לכן המוזיאון היהודי, בתולדות הגירוש ממוסקבה, טרח לציין את שמו.

 

מה עוד מצאתי בויקיפדיה בערך "יצחק לויטן" (באנגלית Isaac Levitan), מצאתי שהוא נולד בליטא, שסבו היה רב, שאביו היה בוגר ישיבה, ושהמשפחה עברה למוסקבה כשהיה ילד בן עשר. ההפתעה הגדולה ביותר חיכתה לי בפיסקה לפני האחרונה. נאמר שם שהוא נפטר ב- 1900 ונקבר בבית הקברות היהודי בדורוגומילובו (ההטעמה מודגשת). ב- 1941 הועברושרידיו לבית הקברות נובודביצ'י ונקברו ליד קברו של אנטון צ'כוב. הנה יש לי הוכחה על קיומו של בית-קברות יהודי במוסקבה, ויש גם הסבר מדוע המצבה הייתה כתובה בעברית עם תאריכים עבריים. לכבודו של יצחק לויטן, הנה שוב תמונת המצבה שבה האותיות אינן מוסתרות.

 

                                            תמונה

 

ועוד קצת מפירות החיפוש, ועוד קצת קשירת קצוות: מצאתי באתר של מדריך הטיולים ד"ר יוסי לנר (אינני מכיר אותו וגם את שמו לא שמעתי מעולם) קובץ של ציורים של קבוצת ציירים רוסים שנקראו "הציירים הנודדים", ביניהם ציוריו של יצחק לויטן. הנה הקישור לאתר אתר ד"ר יוסי לנר  . חפשו שם במצגות רוסיה את "רוסיה –הציירים הנודדים". ליתר ביטחון אצרף את הקובץ כי באתר עצמו קשה לאתר אותו.

 

אני מציין את הקובץ הזה מסיבה נוספת. בקובץ הזה נמצאים ציורים של הצייר איליה רפין – זה שצייר את "איוואן האיום רוצח את בנו". עוד ציור ידוע שלו הוא "ספני הוולגה". הנה הוא כאן:

 

                                                        תמונה  

 

למה התמונה הזאת חשובה לי? כי יש שיר עם רוסי, שנקרא בעברית "שיר ספני הוולגה", שאני מאוד אוהב, ויש מסורת לצרף להשמעת השיר ב- YouTube את התמונה הזאת. מי שפרסם מאוד את השיר הזה הוא הַבָּס הרוסי פְיוֹדוֹר שָׁלְיָאפִּין שגם הוא קבור בנובודביצ'י. הנה קישור לאחד הביצועים של שליאפין: שיר ספני הוולגה . שיר נוסף ששליאפין פירסם הוא דּוּבִּינוּשקָה. תוכלו לקרוא אודות הגרסה העברית ולשמוע את השיר באתר "זמרשת" זמרשת (וגם דיון עליו באתר של גייזי: אתר של גייזי )

 

מדוע אני מזכיר פתאום את השירים האלה? כי אבי אהב מאוד לשיר אותם. מהשיר דובינושקה הוא שר כנראה רק את הבית החוזר כי השאר קשה לביצוע. אהבנו את השירים האלה ואחותי הצעירה מלכה הייתה תמיד מבקשת מאבא שישיר לה את דובינושקה. איפה אבי קלט את השירים האלה אינני יודע. שיר ספני הוולגה ידוע מאוד ברוסיה ודובינושקה היה מושר בפי חיילי הצבא האדום בתקופת המהפכה. אולי הוא קלט אותו שם כאשר "שֵׂירת" בצבא הרוסי. אין כבר את מי ל שאול. אז הנה עוד מעגל שנסגר, אבל כבר הרחקתי לכת וסטיתי מהנושא.

 

ובכן, נוכחנו שהיה בית-קברות יהודי במוסקבה, אבל אולי היו עוד. עדיין לא פתרתי לאיזה בית קברות מתכוון אבי. לפני יומיים, בערב, מיהרנו לצאת לפגישה עם חברים בחוף הכרמל. "התחייבתי" לשלוח את האלבום על בתי הקברות עוד באותו ערב והמחקר על בתי הקברות טרם הושלם; ואז עלתה לי הברקה. הרי יש לי חומר היסטורי אצלי על המדף: הספר שכתב אבי על קורות משפחתו ועל עלייתו לארץ. מסתבר שהספר כבר לא היה על המדף – השאלתי ולא זוכר למי, אבל היו לי עוד עותקים בעליית-הגג. עליתי והוציא מהקרטון עותק אחד, נגבתי את האבק מהכריכה הירוקה והתחלתי לעלעל.

 

המסע של אבי לארץ היה, מבחינה מסויימת, "טיול מאורגן" שארגן "החלוץ". הם יצאו, בקיץ 1922, ברכבת נוסעים מחרסון, העיר הגדולה הקרובה למקום מגוריהם בדרום אוקראינה. עצרו בחארקוב, העיר שבה נולד, חמישים וחמש שנים אח"כ מדריך הטיול אלכס. בחארקוב עברו לרכבת משא והגיעו למוסקבה אחרי מסע של ארבעה ימים. במוסקבה הגיעו למשרד "החלוץ" ומשם עם מלווה למקום מגוריהם הזמני: בית הקברות היהודי בפרבר מוסקבהדורוגומילובקה, אותו בית קברות שעשרים ושתיים שנים קודם לכן נקבר בו הצייר יצחק לויטן.

 

הם נשלחו לבית-הקברות לא רק מפני שלא היו להם אמצעים לחיות במקום ראוי, אלא שארגון "החלוץ" השתדל להצניע אותם כמה שאפשר. הרי הכל היה בלתי-חוקי.

 

בבית הקברות היו צריכים לעבוד, קצת לפרנסה וקצת ללמוד מקצוע. עבודתם הייתה לשפץ ולבנות מחדש חלקים של גדר בית-הקברות. העבודה הייתה בלבנים ובבטון, מקצוע שהיו צריכים לרכוש כהכשרה לעלייתם לארץ.

 

השבתות היו חופשיות מעבודה, וכמו צעירים בני עשרים, עם הרבה מרץ, הם היו יוצאים להסתובב במוסקבה. אני מצטט מספרו של אבי:

 

"סיירנו הרבה ברחובתיה של העיר ובכיכרותיה. במיוחד התרשמנו  מן הכיכר האדומה המפורסמת."

 

ובכן, תשעים ושלוש שנים לפנינו, בזמן ראשית השלטון הסובייטי, כשלנין עוד היה חי, הם כבר דשדשו שם. אמרתי שעוד נחזור אליה. ובכן חזרנו ועוד לפני שהיינו בה.

 

ועוד ציטוט:

 

"לפעמים ערכנו ביקורים בגלריות לאמנות אשר במוסקבה. ביקרנו ב"רומיינצקביה גלריה", בה ראינו תמונות בסגנון קל להבנה. ...

 

ביקרנו גם ב"טרטייקובסקיה גלריה", שם ראינו אמנות עתיקה יותר והרושם הראשון היה כבד מאד. הוצגה שם תמונה גדולה מאד, סדוקה, שנשאה את השם "איבאן האיום רוצח את בנו", היא נראתה חמורה מאד ואפילו מפחידה. סופר לנו כי אחד המבקרים שנבהל מהתמונה, תלש אותה מהקיר והשליכה על הרצפה ומאז היא סדוקה."

 

הייתם מאמינים שבאותו מקום שעמדתי, עמד גם אבי, לפני תשעים ושלוש שנים, שבע-עשרה שנים לפני שנולדתי, ממש באותו מקום, מול אותה תמונה, והתרגש אז, כמוני עכשו? הייתם מאמינים? לא הייתי מוכן להלם ההפתעה. הספר רעד לי בידים ובעיניים התחילו לבצבץ דמעות – גם כן ירושה מאבי. אני עדיין מתרגש עכשו כאשר אני כותב את זה.

 

ומה עם הסיפור הזה על השחתת התמונה? ונדליזם של אמנות היא תופעה ידועה. שוב חיפושים באינטרנט. זה היה פחות קשה. גיליתי שב- 1913, תשע שנים לפני ביקור אבי בגלריה, הגיע צעיר תמהוני בשם בלשוב, שבא למחות על שפיכות הדמים שבתמונה, ודקר את התמונה בסכין שלוש פעמים. הצעיר נכלא והתמונה שוחזרה. אולי הסדק שאבי ראה בתמונה הוא זכר לאותו אירוע. אמרתי לכם שעוד נחזור לתמונה הזאת. ובכן חזרנו ועוד לפני שראינו אותה. את האלבום עם התמונות על בית-הקברות כבר שלחתי באותו ערב בלי ההסבר הזה. פשוט לא הספקתי.

 

ובכן, כמו שהבטחתי לכם, סיפור שהתחיל עכשו, סופו לפני תשעים ושלוש שנים. אלא שהסיפור לא הסתיים לגמרי. נותרה עוד אחרית דבר. נותרה עוד שאלה אחרונה שנשארה לא פתורה: היכן עמד בית הקברות הזה של דורוגומילובקה? לקחתי עוד כוס תה והתיישבתי אצל לוח המקשים, מול הצג, למצוא את התשובה. שוב בעייה. איתרתי במפות-גוגל את השכונה אבל אין זכר לבית-קברות. שוב חיפוש נואש באינטרנט ושוב הלם של מציאה מרגשת.

 

באתר הראשון שמצאתי שמזכיר את בית הקברות הזה, מופיעה מין פסקה סתומה שאומרת (באנגלית):

 

"מפה של מוסקבה משנת 1914 מראה בית קברות אצל גדת הנהר מוסקבה בכפר דורוגומילובסקיה. המקום אינו קיים יותר. בודאי נהרס כאשר בנו את שדרת קוּטוּזוֹב לאחר מלחמת העולם השנייה".

 

לפני שהחלטתי להציג בפניכם את הציטטה הזאת, ניסיתי לעמוד על טיבו של האתר ממנו לקחתי אותה. ובכן, האתר נקרא Master & Margarita. הנה הקישור אליו:

 

      Master & Margarita

 

בעלת האתר, אני מניח שזאת גברת אף שאין לי הוכחה מפורשת, בלגית – בזה אני בטוח, התרשמה עמוקות מהספר של הסופר הרוסי מיכאיל בּוּלְגַּקּוֹב ששם האתר הוא כשם האנגלי של הספר. היא הקדישה לו אתר באינטרנט – אתר מקסים. היא מנתחת באתר את הסופר ואת הספר ואת הדמויות שבו. בייחוד היא התרשמה מזה שבּוּלְגַּקּוֹב עושה לקורא סיור במוסקבה ולכן הקדישה מקום באתר לכל המקומות במוסקבה, וגם בירושלים – בעניין ישוע - הנזכרים בספר. הציטטה הנ"ל מופיעה בהערה לפרק 22, שנקרא "לאור נרות". ונחשו מה עוד! בּולְגַּקוב קבור בבית-הקברות שבקרנו בו: נובודביצ'י. אם אלכס המדריך הזכיר את שמו כבר אינני זוכר, הרי אינני זוכר כל דבר, מלבד זה שכל שם שמצלצל רוסי נדמה לי שכבר שמעתי אותו.

 

היום שבת, וכשהגעתי לקטע הזה ראלה קראה לנו לארוחת צהריים. הרדיו השמיע פרסומת לספרה החדש של נעמי רייגן "שטן בירושלים". "הרגע קראתי על הספר שטן במוסקבה" אמרתי, וניצן הגיב מיד: "יש לנו בבית את השטן במוסקבה בשני  עותקים. אחד ישן בהוצאת עם עובד שנקרא השטן במוסקבה והשני תרגום חדש שנקרא האמן ומרגריטה". לא קראתי את הספר. פתחתי מיד את הפרק ה-22. פרק הזוי, הגיבורה מובלת במכונית מעופפתלפגישה. המכונית נוחתת "באיזה בית-קברות שומם לחלוטין, באיזור דוֹרוֹגוֹמִילוֹבוֹ" ומשם, מבין המצבות, היא ממריאה על גבי מטאטא לפגישה שלה. אין סוף להפתעות!

 

האתר השני שמצאתי היה הרבה יותר מפורש. האתר הוא האתר של הטיימס המוסקבאי. במאמר מתאריך 17.07.1997, כלומר מלפני שמונה עשרה שנים, המוקדש למורשת הארכיטקטונית של היהודים במוסקבה, תואר גורלו של בית הקברות. נאמר שם ש-

 

"בית הקברות נהרס בסוף שנות השלושים כאשר נבנתה שם שדרת קוּטוּזוּב. בית הקברות היה בקטע שבין הבתים מס' 24 ו- 26 של השדרה. השלטונות הרוסיים איפשרו למשפחות להעביר את הקברים לבתי קברות אחרים. המצבות שלא היה להם דורש נמצאות עד היום ביסודותיהם של בתי השכון שנבנה לאורך הדרך לשכן בו את צמרת המפלגה הקומוניסטית".

 

מסתבר, אם כך, שסטלין הרס, בין השאר, גם את הגדר שבנה אבי בבית-הקברות. הייתם מאמינים! בשדרות קוּטוּזוֹב  26  גרו מזכירי המפלגה הקומוניסטית ליאוניד ברז'נייב ויורי אנדרופוב. הייתם מאמינים! שמזכירי המפלגה הקומוניסטית יגורו במקום שגר אבי!

 

פה חשבתי לסיים את הסיפור, אבל עלה בדעתי עוד רעיון אחד. חיפשתי בגוגל "מפות ישנות של מוסקבה"  ומצאתי את המפה הבאה, מ- 1907, שאני מביא כאן קטע קטן ממנה.

 

                                                                     תמונה  

בית הקברות בדורוגומילובקה

 

קשה כאן לקרוא את הכיתוב אבל את הצילום המקורי ניתן להגדיל ולקרוא. במרכז התמונה, צמוד לנהר מוסקבה, יש מלבן ברקע ירקרק זרוע צלבים. זהו בית הקברות של דורוגומילובסקה. בפינה השמאלית שלו ישנה משבצת אחת נפרדת, כשמינית משטח בית-הקברות כולו, שכתוב בו (ברוסית) בית-הקברות היהודי. אי-אפשר להבחין בזה כאן אבל אפשר בתמונה המקורית. זה המקום שאבי גר בו כשעבר במוסקבה. מלבד הנהר מוסקבה, ומסילת הרכבת, שום דבר מכל זה כבר לא קיים היום. כל השטח כולו הוא בתי מגורים. הדרך הרחבה שנקראית במפה "רחוב מוֹזַ'ייסְקוֹיֶה" הפכה, פחות או יותר באותו תוואי, לשדרות קוּטוּזוֹב. צמוד למסילה שעולה צפונה עובר כיום כביש הטבעת השלישי של מוסקבה. בפינה, במקום שהדרך מצטלבת עם הפסים, מופיעה תחנת רכבת קוּטוּזוֹב שגם היא כבר לא קיימת. בפינה התחתונה משמאל מופיע "הר פוקולוניה" שהוא ממש צמוד למוזיאון בורודין שכמובן אינו במפה הישנה הזאת.

 

ביום הראשון לטיול עברנו בשדרה הזאת בדרכנו ממצבת בורודינו למלון. יצאנו מהאיזור של "הר פוקולוניה" למטה משמאל. נסענו לכיוון ימין, עד המקום שנמצאים בו פסי הרכבת, ושם פנינו שמאלה לכביש הטבעת (איננו בציור). מיד כשעלינו על כביש הטבעת, צמוד לו, מימין, נמצא המקום שהיה פעם בית-הקברות היהודי, ששם גר אבי כשעבר במוסקבה. עברתי לידו ולא ידעתי! הבטחתי לכם שנעבור בכביש הזה פעם נוספת. הנה עברנו.

 

בזה הסתיים הסיפור. דברים מופלאים קרו לי בשבוע האחרון. אולי גם יגיע טלפון מאריאלה; מי יודע.

 

להתראות,

דני