Get Adobe Flash player

שי גדיש :סיפור אהבה נדיר

סיפור אהבתם של זוג צעירים שעלו ארצה מפולין, במסגרת תנועת גורדוניה , והתיישבו כחלוצים בקיבוץ נווה -ים. בעיר לודג' שבפולין,בשנת 1935,התארגנה חבורה של צעירים ציוניים לעלייה לארץ ישראל במסגרת תנועת "גורדוניה". היו אלה צעירים חדורי אהבה לארץ ישראל. כולם ממשפחות מבוססות שביקרו במהלך השנים מספר פעמים בארץ ישראל עם כל המשפחה בביקורים פרטיים. התארגנות הקבוצה, שכללה כ- 25 צעירים בני 24 שנה,לעלייה ערכה כשנה, וביניהם היו גם חנה וישעיהו,שהחליטו להקים בית ומשפחה בארץ ישראל. בקיץ שנת 1936 עדיין לא הסתיימו ההכנות של הקבוצה. חנה הייתה צעירה יפהפייה ,מלאת מרץ וחסרתסבלנות. אחותה הגדולה עלתה מספר שנים קודם לכן לארץ ישראל והתגוררה בתל-אביב. היא סיכמה עם ישעיהו , שהיא תסע לפני הקבוצה, כיוון שהיה לה היכן להתגורר, ועד שיסתימו כל ההכנות של הקבוצה וקבלת אישורי העלייה, הדבר עלול להתמשך עוד חודשים רבים. חנה עלתה בקיץ 1936 על אנייה בדרכה לארץ ישראל. כ- 5 ק"מ לפני חופי תל-אביב, עצרו את האנייה  והתכוונו לגרור/להשיט אותה לקפריסין. חנה לא איבדה את העשתונות. יחפה ושמלתה לגופה קפצה מהסיפון העליון למים והחלה לשחות לחוף. היא הגיעה רטובה ויחפה לביתה של אחותה, והודיעה לה - הגעתי לארץ ישראל.

שלושה חודשים מאוחר יותר, הגיעה כל קבוצת צעירי גורדוניה, והם קבעו את מושבם בקיבוץ נווה-ים, וחנה, כמובן, הצטרפה אליהם. רובם של הבנים השתלבו בענף הדייג, ואילו הבנות עברו לקיבוץ גניגר,כדי לקבל הכשרה בענפי המשק השונים בהם עבדו בעיקר בנות. ההכשרה נקבעה לפרק זמן של כ 3 - 4 חודשים.

ישעיהו שקיבל את הכינוי שייק, עבד בענף הדיג , והיה אכול געגועים לאהובתו חנה שהייתה בקיבוץ גניגר. כל בוקר בשעה 03:00 היה שייק קם עם שאר הדייגים כדי להכין את הספינה והרשתות. הם היו יוצאים עם הספינה בסביבות השעה 04:00 , פורשים את הרשתות, ובשה 10:00 היו חוזרים עם השלל אותו היו מוכרים בחיפה. כך במשך 6 ימים בשבוע, וביום השביעי שבת מנוחה. געגועיו של שייק לאהובתו חנה, היו ללא נשוא, ולכן  מידי יום ששי לאחר שחזר עם הדגה, מיין את הדגים לסוגיהם השונים, דאג למשלוח לשוק בחיפה, ניקה ושטף את הספינה להכינה לעבודה ביום ראשון, היה רץ להתקלח, החליף בגדיו, שם תרמיל על כתפו, והחל לצעוד מקיבוץ נווה-ים לקיבוץ גניגר, כדי להיות מספר שעות עם אהובתו. כלי תחבורה היו מצרך נדיר באותן שנים, ורק לעיתים רחוקות ניתן היה לתפוס טרמפ על-גבי עגלה הרתומה לסוס או חמור, כך שאת מרבית הדרך ,ולפעמים את כולה, היה צועד בשתי רגליו. היה מגיע בערב לגניגר, נשאר עד שבת אחר-הצהרים, וחוזר ברגל לנווה-ים להספיק לצאת בשעה 04:00 עם הספינה ליום עבודה ושבוע עבודה חדש בים. וכך מידי יום ששי במשך 4 חודשים היה שייק הולך את המסלול בין שני הקיבוצים בשתי רגליו כדי להיות עם אהובתו, שכמובן הפכה גם להיות אשתו. שבשנת 1944 כאשר חנה הייתה בהריון וכבר ידעה שתאומים בבטנה, היא ביקשה באסיפת החברים בקיבוץ, לאפשר לה להלין את ילדיה בביתה, כאשר יוולדו, ולא להשאירם ב"שישייה" בלילה. כמובן שהייתה התנגדות לבקשתה, כיוון שהדבר נגד את דרך החינוך של התנועה הקיבוצית. אספו חנה וישעיהו את מעט הבגדים שלהם בתרמיל גב , אמרו שלום לחברים, עזבו את הקיבוץ, ועברו להתגורר ברחוב ד' מס' 59 בקרית-חיים יחד עם עוד שתי משפחות בבית אחד. מספר שנים לאחר-מכן, התאפשר להם לקנות את בית מס' 69 בקרית-חיים.

סיפור אהבה שכזאת נדיר למצוא כיום אם בכלל.

ד"ר שי גדיש

0544580920

פקס' 03-7390725

 

Joomla! Debug Console

Session

Profile Information

Memory Usage

Database Queries