Get Adobe Flash player

פרק כ"ד : נחושתן האמנם מיתוס מדייני

* * *

משה ברק

נחושתן – האומנם מיתוס מִדְייני?

נחש הנחושת נזכר לראשונה בתנ"ך, בסיפורי הנדודים במדבר בסיני, כשסופר, כי ברוב סיבלם, התלוננו בני ישראל: "למה העליתנו ממצרים למות במדבר" (במדבר כ"א 5) כתגובה לכפיות הטובה הזו מצד עמו שולח האל את הנחשים-שרפים, וינשכו את העם וימת עם רב בישראל (במדבר כ"א 6). למראה צרה זו שנפלה עליהם, פנו בני ישראל לעזרת משה, שהתפלל לאלוהים. אלוהים, בתשובה, ציווה על משה לאמור "עשה לך שרף, ושים אותו על נס והיה כל הנשוך וראה אותו וחי" (במדבר כ"א 8). משה עשה כמצוות אדוני ובני ישראל הביטו בנס ואומנם רפא להם.

מסורת זו משובצת בצורה משכנעת כפתרון מאגי, בלתי רפואי, למכת הכשות הנחשים הארסיים. הכשות נחשים הם גורם המוות הנפוץ ביותר במדבר, הרבה יותר מסכנת חיות טרף אחרות, כמו אריות ונמרים, שהתרחקו ממשכנות האדם. כדי "להילחם" בסכנה זו הוצב על נס פסל או צלם בדמות גורם הסכנה. לדמות זו יוחס כוח עליון לריפוי תרעלת ההכשה, שיפעל על כל מי שמאמין בכוחו של הצלם והתבונן בו.

לפנינו עדות בדבר אבזר פולחני עשוי מתכת, שעוצב בדמות אוייב העדה, והוצב בראש עמוד גבוה, כדי שהכול יוכלו לשאת אליו עיניים ולבקש את ישועתו בפני מכות "בני מינו". זו דוגמה טיפוסית של "טוטם" שבטי.

במהלך התנחלות בני ישראל בכנען, כפי שהיא מתוארת בתנ"ך, מצוין בגנותם כי עבודת האלילים בקרבם לא פסקה, אך נחש הנחושת לא נזכר עוד, והקורא התרשם שאליל המדבר הזה, שמשה אילתר בשעת הדחק, נעלם בעת שהעם עבר להתיישבות חקלאית של קבע.

בהר סיני הוריד משה לבני ישראל, את תורת האל האחד. אך הם כנראה לא היו בשלים דיים לוותר על אליליהם. כבר כנוודים במדבר רצו את "עגל הזהב". משהתיישבו בכנען כחקלאים הם מוזהרים (דברים ד' 25) להימנע מלעשות "פסל ותמונת כל..."

שתי מאות מאוחר יותר, במאה העשירית לפנה"ס, מזכיר ספר שופטים: "ויעשו בני ישראל הרע בעיני אדוני... ויעבדו את הבעלים ואת האשרות." לאלילי הנוכרים בנה שלמה המלך במה במאה העשירית כמו שנאמר: "אז יבנה במה לכמוש שיקוץ מואב... ולמולך שיקוץ בני עמון..." (מלכים א', י"א 7). במאה התשיעית לפנה"ס מציב ירבעם שני עגלי זהב (מלכים א', י"ב 28) פולחן אלילים הצליח לשרוד לצד פולחן "האל האחד", לא רק ביהודה וישראל אלא גם בירושלים.

רק בימי המלך חזקיהו (סוף המאה השמינית) כ-500 שנה לאחר הנדודים במדבר סיני, יצאו נאמני תורת משה והמלך בראשם, למלחמת חורמה לביעור שרידי במות האלילים ברחבי הארץ ובבית המקדש, כפי שאפשר ללמוד מן הכתוב: "ויוציאו את כל הטומאה אשר מצאו בהיכל אדוני לחצר בית אדוני ויקבלו הלוויים, להוציא לנחל קדרון החוצה" (דבה"י ב', כ"ט 16).

כאן מפתיע אותנו כותב העתים בעדות מפורשת, על קיומו של נחש הנחושת, כ"טוטם" מקודש בתוך בית המקדש: "וכתת נחש הנחושת אשר עשה משה כי עד הימים ההמה היו בני ישראל מקטרים לו ויקרא לו נחושתן (מלכים ב' י"ח 4). זו עדות על חדירתו העמוקה של נחושתן לתודעת בני-ישראל, ששרד בקרב העם ומילא את תפקידו הפולחני מאות שנים לאחר שבני ישראל נפרדו מן המדבר כשדמות הנחש כבר לא היתה כורח מלחמת הקיום.

אפשר כמובן להסביר את הישרדות נחושתן, מכוח זיכרון הנס שעשה משה במדבר, אלא שזה החפץ היחיד ששרד מבין האבזרים השונים שנכרכו בניסי משה, שקודש במקדש שלמה, בו היה טבעי שישמרו את המטה בו חצה את ים סוף, והיכה בסלע ועוד.

העובדה שנותר רק צלם הנחושתן בדמות הנחש, מעוררת איפוא תמיהות ותהיות:

א. למה זה האבזר היחיד שנותר בפולחן?

ב. מדוע זכה לכבוד החריג, להתקבל ולהיקבע בבית המקדש?

ג. אם זהו רק ציון לזכר משה, אז למה קודש בפולחן משלו שכלל הקטרת קטורת?

ד. אם זה רק ציון זיכרון, למה הקפיד חזקיהו לרסק אותו ולהעלים את השברים שנותרו בנחל קדרון?

כבר בראשית הופעת משה בן עמרם, מנהיג בני ישראל, מוזכרים נחשים כחלק ממאורעות על-טבעיים שהוא מחולל. הוא הראה את כוחו לחרטומי מצרים, שהפכו מטות קסם לנחשים, וחוזר חלילה. משה, שגדל וחונך בחצר פרעה, הכיר גם את סודות להטוטי החרטומים, אך היו אלה רק להטוטי מטות עץ, שהפכו לנחשים (וגם תנינים) חיים, ואילו בפרשה במדבר מתואר "פסל" מתכת דומם, נחש עשוי נחושת.

הנס מתרחש במרחבי הנדודים של בני ישראל, לאחר יציאת מצרים. החומר ממנו עשה משה את הטוטם מפנה אותנו לחיפוש "ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצוב נחושת (דברים ח' 9). הפסוק איננו מציין את מקום המחצבים, אך אפשר לשער מהו. זהו איזור צפון סיני והנגב שהיה מקור עיקרי וכמעט היחיד, בו הופקה נחושת בממלכת פרעה. המחקר המודרני הוכיח שהכרייה וההתכה נעשו בשותפות מרצון עם נוודי המדבר, אשר פרנסתם התבססה על תעסוקה זו. ההנחה היא, שללא מומחיותם ועזרתם לא היה אפשר להתגבר על קשיי הפקת הנחושת בתנאי המדבר הקשים במרחק כה רב מהמרכז במצרים.

מי היו כורי הנחושת ויוצקיה ?

כדי לענות על שאלה זו עלינו להיזכר בספר בראשית (ד' 21-19). שם מסופר כי למך הוליד שלשה בנים: יבל – "אבי יושב אהל ומקנה," אבי הרועים והנודדים; יובל – "אבי כל תופש כינור ועוגב", אבי האמנויות; והשלישי, תובל קין – "לוטש כל חרש נחושת וברזל," אב קדמון לחרשי המתכת מבני קין.

יתכן שבניו היו "קיינים", שם שהפך ברבות הימים לשם נרדף למקצועם. אחד ממוצריהם, חרב מלחמה ארוכה, נקראת מאות שנים לאחר מכן בשם "קין" (שמואל ב' כ"א 16).

תופעה זו, של מוצר הזוכה להיקרא בשם העם והארץ שיצרה אותו, ידועה בקורות התרבות: "ערבסקה" לעיטור בסגנו ערב; "דמשקין", לכלי נחושת עם ריקוע טיפוסי לדמשק, ועוד. ואת אופי הארץ מתאר בלעם באמירתו: "ושים בסלע קנך" (במדבר כ"ד 21) רמז מהימן לתיאור נוף המכרות.

מותר על כן, לקשר את העם הקיני עם "נחש הנחושת". הכיצד ?! הרי אין הקינים נזכרים בפרשת נדודי ישראל במדבר? לעניין זה נתקלנו בספר שופטים (א' 16) בעדות היסטורית: "ובני קיני חותן משה עלו מעיר התמרים את בני יהודה מדבר יהודה אשר בנגב ערד".

 ההגדרה "חותן משה", שלכאורה אינה שייכת לעניין, היא המפתח להכרת כורי הנחושת בסיני. קראנו, כי חותנו של משה היה "יתרו כהן מדין" (שמות ג'1). מכאן מתחייבת המסקנה, שקיימת חפיפה מסוימת בין "מדייני" ל"קיני", ושכל אחד משמות אלה נבע ממקור שונה שהדגיש פן שונה במזיגה.

משה, הפליט הישראלי במדיין, נחשף להוויית שבט נודדים וכורים זה בעת ששהה בבית יתרו. הוא נשא את צפורה בת יתרו לאישה, דבר שמשמעותו היא התמזגות שלמה, שבה אפילו בני המנהיג הם ישראלים ומדיינים במידה שווה. משה רועה את הצאן בארץ מדיין, שבתחומה הוא גם מגיע להר האלוהים ומגלה בה את הסנה. המסורת מדגישה את היווצרות הברית האישית בין שני המנהיגים, מעבר לקשרי החיתון, ובעקבותיה גם ברית בין העמים, ככתוב: "ויבוא אהרן וכל בני ישראל לאכול לחם עם חותן משה לפני האלוהים (שמות י"ח 12).

מסורת זו מתעקשת להוכיח שיתרו העניק למשה את המישנה המדינית שלו כמנהיג, כשאמר לו: "עתה שמע בקולי איעצך..."(שמות י"ח 19). מאז ציון מיזוג זה של בני ישראל והקינים, בשבט יהודה בספר שופטים, אין כמעט כל איזכור למדיינים בקורות ישראל.

צלם שבטי מעוצב כדרך הטבע מחומרים המצויים בתחום המחייה של מאמיניו, עץ, אבן וכו'. מה היה טבעי יותר עבור המדיינים, מאשר לעצב את צלמי השבט מנחושת, תחום מומחיותם. לצלם (טוטם) יש השפעה על טבעית על המאמינים, עליהם הוא מגן בפני הסכנות השכיחות. הסכנה הממשית הגדולה ביותר במדבר, היתה הכשת הנחשים. זו ודאי סיבה טובה לעצב את צלם השבט בדמות נחש. יוצקי הנחושת אף "גילו" את קילוח הנחושת בתעלה הצרה מהכור אל הדפוס, שעם התקררותו הוא מתמצק בדמות נחש. יש להניח כי נחש נחושת זה, כאבזר פולחני היה אמור להגן עליהם בפני נחשים, שיכלו לבוא מכל עבר. לכן סביר שעל רקע העיסוק בנחושת וחרדת הנחשים, צמח פולחן "נחש הנחושת". אגב כך נשים לב שלאויב – נחש, ולתוצר החשוב ביותר – נחושת, יש שורש זהה. האם מקרה הוא.

עד כה הצגתי הוכחות נסיבתיות לדבריי. אבל משחפר פרופ' בנו רוטנברג בתמנע, הוכח הדבר הלכה למעשה. כי שם במקדש מצרי קטן מהמאה הט"ו לפנה"ס, שהוקדש לאלה חתחור, אלת המכרות, שפסלה הוצב בגומחה במרכז קדמת המקדש. זה שירת כנראה משלחת המצרית לכריית הנחושת באזור. על כך יעיד דיוקנו של רעמסס וכתובת החקוקים על הסלע שמעל המקדש.

כאשר נחלש השלטון המצרי, המשיך המקדש לתפקד בשירות תושבי המקום, שהיו מן הסתם מדיינים-קינים. בין החפצים שהתגלו, נמצא גם נחש נחושת קטן, שאורכו כ-20 סנטימטרים, המוצג כיום במוזיאון ארץ-ישראל בתל-אביב. נחש נחושת זה מאשש באופן מוחשי את המסקנה העיונית בדבר קיומו של הנחש כצלם אליל מדייני, שמשה התוודע אליו בעת שהותו בקרב המדיינים.

לסיכום. תמנע מצויה ליד אילת בדרך נדודי ישראל במדבר, כך יכול היה להתאפשר מפגש עם הקינים. בחינה של השפה העברית, שפת בני ישראל, מגלה כי יש סידרת מונחים מהשורש נח"ש שהשפה שימרה.

המשולש: נחש - זכר; נחושת - נקבה; נחושתן – תוצאה.

האם זה רמז לאמונה ופולחן של שילוש אלוהי משפחתי "אב–אם–ילד"? תחושה זו מתחזקת כאשר התנ"ך מצווה על משה: "עשה לך שרף..." ואז כתוב, שהוא ביצע את ההוראה: "ויעש משה נחש נחושת..." (במדבר כ"א 9-8). כלומר קיימת זהות חלקית בין "נחש" ל"שרף". כי הכינוי לנחש ארסי היה "נחש שרף" (דברים ח' 15).

התרגום האנגלי ST. JAMES והגרמני של מרתין לותר, לא ידעו איך להתיחס ל"נחש שרף" וקראו לו "נחש אש" FIERY SERPENT. כשבאו ל"שרף מעופף" קראו לו FLYING FIERY SNAKE, באנגלית, ולותר תירגם בגרמנית למשהו שמיימי יותר "דרקון אש מעופף" FEUERIGER FLIEGENDER DRACHE.

אך עובדה היא שה"שרף" שפירושו בערה, הפך לשם נרדף למלאך ה'. זאת הבינו גם התרגומים בשפות אירופה וקיבלו שזו ישות אלוהית נפרדת, ללא יכולת לתאר אותה לעצמם, ואימצו את השם שרף לכל השפות שלהם, ונכתב באותיות לטיניות בתרגומיהם: SERAPH-IM

היו חיות במקדש וטקסיו: צאן בקר ועופות. אך אלה שימשו רק כקורבן בעת הפולחן. לא היה אף בעל חיים ביהדות שקודש כבעל תכונות אלוהיות. לא האריה "מלך החיות" ולא אף אחת מחיות הטרף שעמדו על ישראל לכלותו. זהו "כבוד" שרק הנחש זכה לו. ה"נחש" הפולחני מופיע גם במילה "ניחוש", שנחשב לחטא "עבודה זרה" על פי תורת משה: "והעביר את בנו באש ועונן וניחש ועשה אוב וידעונים..." (מלכים ב', כ"א)

אינני יודע אם יש קשר גם ל"נחישות" הכרוכה בתואר "נחוש" (איוב ח' 12)

בתנ"ך מצאנו גם שם פרטי "נחש" (שמואל א' י"א 1, שמואל ב' י"ז 25). זהו דבר טבעי למדי, בשפה בה יש שמות פרטיים כמו: יונה, עכבר, יעל, זאב וכו'. האומנם מסתיר הסיפור ההיסטורי על נחשון בן עמינדב, משהו קדום יותר מעלילות גיבורי המדבר? (שמות ו' 23; רות ד' 22; דברי הימים א' 10).

יהא זה מיתוס מדייני, או רק עבודת צלם הנחש, עובדה היא כי השפעת הצטרפות המדיינים לעם ישראל היתה כה חזקה ומושרשת, כך שרק במהפכה הגדולה של השלטת האמונה באל אחד על-ידי חזקיהו, אזרה תורת משה כוח, לנתץ את צלם "נחושתן", צלם הנחש הפולחני במקדש, וסילקה את פירוריו סופית, לנחל קדרון כדי שיסחפו לים... הסופר התנ"כי מתאר את שבירת הנחש לרסיסים כאירוע גדול, בגאווה של מנצחים, אף שזה היה בסך הכול "מוט" נחושת באורך 50-15 ס"מ. וזו עדות נוספת לכוחו של נחושתן שהחזיק מעמד פולחני במקדש שלמה, מאות בשנים. 

 

המהדורה הקודמת של המחקר פורסמה ב"מורשת דרך", בטאון "אגודת מורי הדרך", בפברואר 1993.

 

 

 

 

Joomla! Debug Console

Session

Profile Information

Memory Usage

Database Queries