Get Adobe Flash player

שורות וחרוזים אישיים

אושרת כהן מוסיפה מידע שנשכח מזיכרונו של משה ברק ז"ל

ב"פרק כ"ג : : כריזות הרוכלים בחיפה וקרית חיים מתוך שורות

 וחרוזים אישיים, של משה ברק  מגבת : הכותב לא זכר מה זה "אמבר"  

   ", ובכן אני גרתי בעכו וכך קראו לתפוח על מקל מהול בסוכר מבושל בצבע אדום

  אני ספרנית במקצועי ובשלבי כתיבה של ספר, המילה "אמבר" מוזכרת בספרי, ,

 וחיפשתי האם עוד מישהו זוכר אותה וכך הגעתי לאתר שלכם. מעבר לזאת, 

חלק גדול מילדותי היה בקרית חיים מערבית שכן יש לנו שם משפחה, וכילדים זה

 היה הבית השני שלנו. צר לי לשמוע על משה ברק אף שאיני מכירה אותו.

בברכה, אושרת כהן

פרק כ"ג : כריזות הרוכלים בחיפה וקרית חיים בימי ילדותי ונעורי המוקדמים

 

מצגת וידאו > "כריזות הרוכלים"

 

 

 

 

 

פרק ל' : רַפֶּקֶת (נוסטלגיה)

         רַפֶּקֶת

לעָבָר "הטוב" שהיה או לא

                                                 

חרף קיטורינוּ, היום יותר מאשר אז, לכולנו טוב

ואפילו מממשים הזיות חלומות קודמינו, לרוב.

כשלפועל לא הייתה מכונית, לנזקקים רק "טקסי"

חלוצות במיני היחיד, מסורתיות עד קרסול במקסי.

מתגעגעים, כי עם בלותנו קוסם יותר העבר,

אך הנדנוד על "העולם היפה" נמאס זה מכבר.

                             היה אז טוב, כי היינו צעירים במלו-א-ון כוח.

                             את הצרות והמחדלים ממהרים היום לשכוח.

                             כצעירים - ללא חולי, לא היו כמעט תשושים

                             מתו החל מגיל ששים, בשבעים היו ישישים.

                             ראינו כחוויה מילות נאומים, הנראים כיום

                             כשטיפת מוח עסקנית, של פועלים קשי יום.

מספרים על חיזור פרחים וים של אהבה,

ושוכחים כי אונַנּו במבוכה שטופי תאווה.

מתבגרים, אפילו לצדיקים תסס היצר

בעיניים תרות צפינו לו ללא הרף וקצר.  

זינקנו בתקווה לשמועה על אחת ש"נותנת",

איתה אפשר בלי חתונה ללקק מהשמנת.

                             איני מאמין ברפקת לסיר הפלא ולפתיליה,

                             כשהגז היום מהיר יעיל, ומיקרוגל זו חוויה.

                             כשתיארנו עגבנייה במלח, בשלה, עסיסית

                             שכחנו שהיה רק זן יחיד כעובדה בסיסית,

                             מול זנים רבים כיום, איש וטעמו כידוע,

                             השומרים על טריותם גם למעלה משבוע.

מתרפקים על אודם אבטיח ושחור גרעיניו,

אז פרי זול יחיד כמעט, בין האביב לסתיו,

המצוי כיום רק כאחד ממבחר פירות מגוון

שניתן להמירו בפרי אחר או בגלידה כמובן.

למרות ההשמצה זו עדיין ארץ עובדת,

אך השתנו העובדים והמקצועות במולדת

                              בכיסופים ויזע כיסינו אדמה בירוק, לקק"ל

                              כיום כסף בכרטיס אשראי, בירוקים זה קל

                              את הקשה מבצעים שחומי העולם השלישי

                              המתיישבים בינינו בקצב עולה אך חרישי

                              כי מה שבישראל מתחת לקו העוני האדום

                              זו בארצם רמת חיים עליה ניתן רק לחלום

חורף קשה שלנו נחשב בצפון קיץ נעים

שלג וקרח יש אצלנו רק כמה ימים נאים

מטיילים רק בקיץ לראות יפי עולם נאור,

בו חדשיים של חום, ועשרה חדשי וכפור. 

לכן לבכיינים האומרים שמצבנו הוא רע,

מוכח בזה, שאנו חיים ב"ארץ הבחירה".

פרק כ"ו :חתונה המונית כהבל מנופח

גם החברה בישראל, פיתחה דגם חתונה המונית. אפילו החברה הקיבוצית והמושבית הערכית, יישרה קו, עם המעמד הבינוני העירוני ויצאה מעבר לגדר הישוב לאתרי חגיגות, לחתונות פאר המוניות. ההמון הפך ליעד אליו יש להגיע, עם מספר גבוה ככל שניתן של "אנשים חשובים" שיכבדו אותו בנוכחותם, בתקווה שיהיה גדול יותר מזה שהיה לחבר ולשכן. כתשובה לביקוש זה קמה תעשיה שלמה של "גני חגיגות", המתפרשת על פני הארץ, עם מגוון ענק של עיצובים, בצמחים, מבנים, ושאר אבזרי ראווה. במקביל קמה רשת הסעדות, המציעות ארוחות בכל הרמה, תזמורות ככל שנרצה לצד, רשת תופרות שמלות כלה, והכל לשימוש של יום אחד בלבד בחיים. הפאר והיוקרה מושגים ביחס ישר לממדי ההון המושקע.הזמן אינו עוצר את ההתפתחות, והתופעה מתרחבת ומתפרשת בקביעות וכמובן שמחירה מאמיר, בחלוף הזמן. זה מתאפשר, כי מגישים כמתנה המחאת כסף שהזוג צובר למימוש משאלותיו. נוצרה מוסכמה שהאורחים "נותנים במתנה" המחאה שערכה הנקוב מכסה את עלות האירוח. כולם נוהגים כך בטבעיות, "כי בחגיגה שלי המארחים ינהגו גם כן כך...". איש תמים שיביא חפץ כלשהו כמתנה יתקבל באכזבה, כאדם המתנהג שלא כשורה, שיש אולי לסלוח לו כי אינו מכיר את נימוסי החברה היסודיים כיום.בדרך זו מכסים האורחים את הוצאות האירוע,  ולמארחים נותר אך לדאוג ביצירתיות לחוש הראיה, חוש הטעם, חוש השמיעה ולהציע להם מנעמים של פאר. הגעתי להכרה ולדעתי הגיע הזמן להבהיר, כי חתונה איננה הצגה. בניגוד ל"סדר פסח" ו"בר מצווה" בהם מתכנסת המשפחה לדורותיה, סביב ראשה, שבנוסף לטקס, יש הגדה ב"סדר פסח", שהיא תכנית עשירה במלל, בטקסים ובשירה. אפילו חגיגת בר מצווה שבעיני כל היא נחותה בהרבה מחתונה, כוללת הפטרה ודרשה אישית של העולה ל"מצוות", שזו יצירה תרבותית של בן הדור הצעיר המצטרף לעם.  לעומתם החתונה היא טקס זעיר, שאין בו הפתעות. "התכנית" תקנית. דקות מספר של חופה, בה הכלה והחתן כבובות מאובנות המשמיעות את ההצהרה התקנית של "הרי את". עם תפילה קצרצרה תקנית, לה מוסיף הרבי דברי מוסר "אישיים", אף שהוא רחוק מלהכיר את הנפשות הפועלות. רק לעתים נדירות יש בחתונות אלה משהו נוסף אמנותי כובש לב. כרגיל, אנו מורגלים להתפעל מגודל המון האורחים, טעם הקישוט, עוצמת הנגינה והריקודים. דברים המוניים שלא משאירים כל חווייה ייחודית אישית. חייבים להגיע למסקנה שזו "רוב מהומה יוקרתית על מאומה". כל אחד ממאות האורחים בחתונות כיום, מכיר רק בודדים מהמוזמנים, אותם דואגים המארגנים להושיב בשולחן לידו... כל האחרים, כמעט כולם, זרים לו. ההורים בעלי השמחה יכול להקדיש רק רגעים בודדים לכל אורח. רגעים בהם יפגין את אושרו לעבר האורח, שבא להזדהות. אך כל זה איננו מפיג את השיעמום הגדול, בחגיגה התקנית הממוסחרת הממוחזרת, בה צופים ללא מעורבות.טוב! "מפצים" אותנו במתאבנים, ארוחה, קינוח ושתייה כדת, אך כזכור "שילמנו" זאת מכיסנו, מבלי לדעת למה לצפות. הקשר בין האוכל לחתונה אינו מספיק. לכן יש בעלי שמחה חרוצים העוברים עם צלם מקצועי, ונעצרים לרגע ליד כל אורח כדי לשבץ במרבד הנצח צילום משותף עם הזוג הצעיר ו/או עם הוריו, אותו ישלחו יחד עם מכתב התודה למזכרת. רק חלק קטן מהאורחים רוקד בעיקר הצעירים.   האם לא עדיפה מסיבת חתונה עם כמה עשרות מבני המשפחה וחברים קרובים בלבד?!הצעירים ובייחוד הצעירות, התרגלו שבחתונה הבת היא מלכה ליום אחד, אך זאת מוסכמה מפוקפקת אופנתית שניתן להיפרד ממנה.האורחים של ימינו הרוצים להזדהות עם הזוג והחתונה, יגיעו ב"שבעת ימי המשתה" או בחודש שלאחר החופה, בדומה לנוהג "השבעה" בעת אבל. אורחים אלה יבואו אל בני הזוג הצעיר בביתם החדש, או אל הוריהם, לביקור אישי, שיקבל משמעות גדולה בהרבה בפגישה פנים אל פנים. שם האורח יציג את עצמו ויביע אישית את השתתפותו בשמחת החתונה עם הזוג הצעיר ו/או ההורים. זה אפשרי. יש לשים קץ לחתונות המוניות אלה, שאין להן כל שחר במציאותנו. אך כנראה, עוד חזון למועד, עד שיגיע ואם יגיע... כי בעלי האולמות, גני הארועים, חברות ההסעדה, תזמורות המנגנים, ומתפרות שמלות הכלה, ימשיכו בינתיים תוך לגלוג להיסחפות שלנו, לחוג חגיגה ללא הפסקה כל הדרך אל הבנק. 

פרק כ"ח :מגן דוד-משה : יצירת מקפלת לילדי ישראל

 

              מגן דוד-משה   יצירת משה ברק 

                      

אני אוהב לשחק בקיפולי נייר והנה עלה בדעתי הרעיון להעניק לכל ילד ישראלי מעין משחק בקיפול נייר המהווה גם סמל ומושא להזדהות. מכיוון של"מגן-דוד" יש תאימות (סימטריה) מירכוזית, עיצבתי במספר מזערי של קיפולים, לראשונה בהיסטוריה מיקפלת אשר תוך 10 פעולות פשוטות יוצרת מגן דוד מנייר ולצידו חור בדמות מגן דוד בניר המקורי. החלטתי לקרוא לקונץ הזה, לא במקרה על שם שני גיבורי האומה, "מגן דוד-משה".

תאור הפעולה ב-10 שלבים, כאשר בכל שלב יש דוגמה מצורפת   

    1. לוקחים גליון נייר מרובע כלשהו >  דוגמה

    2. מקפלים לחצי >  דוגמה        

    3.  מקפלים שוב לחצי (מתקבל רבע הדף) >  דוגמה

    4 . פותחים בחזרה לחצי הגיליון המרובע, וזוכרים את המרכז

           של שני הקיפולים   כמרכז מעגל דמיוני >  דוגמה

 

    5 . זה השלב הקשה יותר: מנקודה המוצא שבמרכז הדף המקופל,

    מקפלים שליש לעבר הקו המרכזי. > דוגמה

 

    6.מקפלים את השליש שמנגד, כך ששני השלישים מצטלבים על

      קו המרכז, כשביניהם השליש המרכזי  > דוגמה

 

   7.לאורך קו המרכז מקפלים לשנים ומקבלים משולש ארוך וחד

       (עם משולשון על הזקף הקטן) > דוגמה

 

   8. חותכים במספרים או קורעים ביד בזוית כפי שרואים בדוגמה

       לכיוון הקיפול או להיפך > דוגמה

 

   9. פורשים את הקרע ומקבלים "מגן דוד-משה" מנייר > דוגמה

 

   10. פורשים את הדף ומקבלים תשליל של אותו "מגן דוד-משה" > דוגמה

 

    מוצר פשוט ומשעשע, שכל ילד יכול ליצור בדרך אגב ברגע של נחת  רוח.

    רב סבים, סבים, הורים ומחנכים! עוד אמצעי פשוט ללמד את הדור הבא

    קונץ נעים... עם מסר    

    סבא משה ברק    

 

                                                                                           

עתה לאחר שנים מספר, של גלגולים על פני משרדי משרד החינוך ומוסדות השכלה שונים, ראתה זאת אגודת "עת הדעת" - אגודה שלא למטרת רווח להעלאת איכות החינוך וההשכלה בישראל.

האגודה בקשה ממני את הרשות להשתמש במקפלת מקורית זו שלי, לעבודה החינוכית, בצורות התקשורת השונות. הם התחייבו בהסכם נוטריוני שהתעלול יוגש בשמו "מגן דוד משה" וגם עם ציון הממציא במקום שזה ניתן. מצורף בזה תצלום כתב ההסכם.

 תצלום > כתב  ההסכם 

 

הגירסה הראשונה במקור  ב"יצירה ורשימות" באתר הישן 

פרק כ"ה : היה הייתה התנדבות

         

   VOLONTEERS                                                                                                                              

 

היה הייתה התנדבות מאת משה ברק/  גבת

                                                                                                                                           

כינוס המתנדבים העולמי שנערך לחג "מאה שנות הקיבוץ", נראה כאירוע ציורי ששימח את המשתתפים בטיול בארץ ובמסיבה בצרעה וגם כחלק מטיפוח הקשר לעולם. כל הכבוד למארגנים. "עשינו זאת". אך בראיה שלאחר מעשה, זה נראה שעשועון זניח. גם אם היו אלף איש, הרי זה חלקיק שולי בתנועה שנמשכה כ-40 שנה, והקיפה לפחות 200.000 איש. עשו חשבון...! עלינו להזכיר, כי ה"מתנדבים" באו בתחילה כבעלי הכרה, שרצו מכל הלב לעזור לקיבוץ השיתופי, ולמדינה היהודית שקיומה היה בסכנה.  היו אלה סטודנטים בארצות המערב, שרצו לבלות כך את החופש הגדול. הקיבוצים התלהבו מכך והציבו לקבוצות מטפלות מסורות, ומקשרים רחבי אופקים שהעבירו את המסר הקיבוצי. עד סוף שנות ה-60 רוו המתנדבים נחת, ושבו הביתה נפעמים מהחוויה הנפשית בקיבוץ. כסטודנטים התאמצו, להאריך את משך תענוג השהות בקיבוץ. אך אז עשתה לה השמועה כנפיים, אגדה מציאותית. ככזו החלה לסחוף פריירים למיניהם, שרצו חופש מהמשפחה, הלימודים והעבודה השגרתית. כך עלה בהדרגה מספרם של בני נוער, לאלפים רבים. מסגרת החופש הגדול נפרצה. "מתנדבים" שהו חודשים, חצי שנה ואף שנה ויותר. רכזי המשק הקיבוצי, גילו שהשהות בקיבוץ כ"מתנדב" נעימה לבני הנוער המערבי, אך בה במידה היתה נוחה לקיבוצים. הם דחפו את התנועה להקים מחלקה ארצית עם כמה עובדים לארגון אספקת חומר אנושי  תוך הבטחת המגבלות הרשמיות של ביטוח והגנה בפני תביעות. רכזי המשק, עשו הכול לקבל עוד ועוד חבורות כאלה, כפתרון נפלא וזול לעבודה ההמונית והעונתית בחקלאות. במיוחד במשקים ה"אידיאליסטים", שנמנעו בכל תוקף מלהעסיק עבודה שכירה. זה היה כדאי כי חבורות אלה הסתפקו בדיור זול סגפני שקיבלו ובאוכל בחדר האוכל, כשהטיפול בהם היה מזערי, מפגש רוחני זניח של טיול אחד בחודש. משני הצדדים לא היה כבר ענין בקשר רעיוני-רוחני. השיח והשיג איתם, הפך לחשבונאות של "קח ותן" - שכללה גם "כסף כיס", ביחסי עובד מעביד.כך הפכה "ההתנדבות" לרכיב קבוע ב"לוח העבודה". התארכות השהות אפשרה למתנדבים "הותיקים" להתנסות בהווי הקיבוץ ולנצל את יתרונותיו להנאתם. נוצר הווי של חובת עבודה מזערית ככל האפשר, לקיום בקיבוץ, לצד חיי חברה של אוכל שתיה מסיבות ריקודים ומין. העניין הרעיוני בחזון הקיבוץ והמדינה היהודית הצטמצם.  

לזה נוספה גם תרומת צעירי הקיבוץ. בתחילה, כאשר המתנדבים שהו רק חודש חודשיים, היו מפגשים רעיוניים של קשר בין עמים, שיפור האנגלית, ראשית ריקודים סלוניים. אך כשהשהות התארכה, והעניין הרעיוני נזנח, הפך הקשר החברתי ליעד משמעותי גם לבני הקיבוץ.ריקודים סלוניים היו עדין נדירים בקיבוץ בשנות ה-60. במידה שהיו, עברו ב"התאפקות", שהתחייבה מכך שבנות הזוג הן חברות הילדות. המתנדבות שהיו רחוקות מבית הוריהן, היו חופשיות בהרבה והפכו ליעדם הקסום של רווקי הקיבוץ, לריקוד צמוד ולסטוץ. כך הפכה חבורת המתנדבים לרכיב קבוע של חברת צעירי הקיבוץ. לפתע היו להם בנות זוג לריקודים סלוניים, צמודים מרגשים.לא צפינו אז את עוצמת ההשפעה על ילדינו. כקיבוץ גדול בן שמונה מאות הנפשות, נראתה קבוצה בת 40-20 מתנדבים בגילאי העשרים, כשולית. אך טעינו בכך, כי המתנדבים היוו כמחצית מן הצעירים בקיבוץ. ואם היינו מחשבים רק את בני הקיבוץ הרווקים, הפנויים לבילויים חברתיים, הרי שמספר המתנדבים היה לעתים אף גדול יותר מזה של רווקי המשק. ברוב הקיבוצים המונים עד חמש מאות נפש, היה המצב חמור בהרבה. חבורת עשרות המתנדבים קבעה שם למעשה את ההווי החברתי והתרבותי. "הבילוי" עם המתנדבות היה אגדה שהתממשה. כל בן בצבא ויוצא צבא כגבר, ראה את עצמו מחויב לעבור התנסות זו. התוצאות ידועות. הרפתקאות אהבים קצרות עם או בלי ביקור בחו"ל. בכל קיבוץ נוצרו גם לא מעט קשרי נישואין, של בני קיבוץ עם מתנדבות, שלא הייתה להם שפה משותפת זולת אנגלית עילגת - השפה הזרה של שניהם, והיו ללא מכנה משותף, מעבר ליחסי האישות. חלק גדול מהזוגות התפרקו, מיעוטם אף עברו לארצות הנכר של בן הזוג, שם נמוגה כל זהותו הלאומית ולעתים גם הדתית של בן הזוג הקיבוצי.  "המתנדבים" בשנות ה-70 וה-80 היו כבר סתם חבורות מקריות, חסרות תרבות ועיסוק תרבותי, וללא רוח התנדבות של אמת. לתנועת דמוית התנדבות זו, הייתה השפעה עצומה על אמונת הבנים בדרך הקיבוצית. צעירינו פגשו דגם זוהר של "העולם הגדול" שלא זקוק לתכנים רוחניים, ומלמד שאפשר גם סתם "לעשות חיים" בלעדיהם. קשרים אלה החלישו את הכמיהה לחיי משפחה כדרך מלך כבוגרים. אט אט אימצו את החלופה המערבית של השוטטות הסהרורית בת השנים בכל ארצות תבל, בדרך לקץ עידן המשפחה או לפחות דחיית הקמתה לגיל שלושים ואילך.בכך עזרו גם לניוון חיי התרבות בחברה הקיבוצית. בלא כוונה יצרו המתנדבים את הדפוסים לקליטת עובדי העולם השלישי, לקיבוץ עם עבודה שכירה זולה. המתנדבים באו לעזור אך למעשה, השפיעו בכיוון ההפוך עזרו לדלל את קשר הבנים לארץ ולקיבוץ.  בכך תרמו לא מעט להתהוות "הקיבוץ המופרט", החותר להיות כמו כל ישוב בעולם. תודה לכם המתנדבים. הייתה לנו פגישה יפהפיה.  תרמתם רבות, לחיינו במאה ה-20, וכנראה הייתם גם גורם מאיץ לדמותו החדשה של הקיבוץ במאה ה-21 .