Get Adobe Flash player

נחל עוז - 21/05/1968 – חמישים שנה לאירוע השרפה והמיקוש

אלבום האירוע-לזכר הנופלים

(הוראו שימוש באלבום -לחיצה על הקישור לפתיחת האלבום>לחיצה על תמונה זעירה מגדילה אותה>לצורך קריאה :לחיצה נוספת על התמונה-להסטת הדף למעלה או למטה  מזיזים את סימן העכבר על הדף בלי לחיצות-לחיצה נוספת מחזירה להגדלה הראשונית שם בצד התמונה יש חיצים להתקדם או לחזור בתמונות)

 

מאת אהוד דורון/אייה:

מאי 1968, קצת פחות משנה לאחר מלחמת ששת הימים -  המדינה באופוריה, כולנו באופוריה.

ביום העצמאות ה-20 למדינה, שנחוג בתאריך 2/05/1968 חגגנו בערב במסיבה רווית אלכוהול ולמחרת נסענו ביני ונירה, זובה ואני למצעד הגדול בירושלים.

תחושת האופוריה, שאפפה את המדינה הייתה גם נחלתנו והרגשנו, שאין מי ומה שיעצרו אותנו.

אני בן 25 , מרכז משק צעיר בקיבוץ צעיר, שעוסק רק בחקלאות מול שערי עזה.

הקיבוץ מאופיין בתפקוד חברתי מעולה, העבודה החקלאית במשק נעשתה במקצועיות רבה, והמחויבות והמסירות צבעו את הרגשתנו בצבעים אופטימיים.

שטחי הקיבוץ משתרעים במרחבים של כ-15,000 דונם, הנושקים לקו הירוק. הגבול עם עזה סומן בתעלה רדודה בעומק 30 ס"מ.

עיבוד השדות התבצע עד דרך הפטרולים המשתרעת לאורך הגבול. דרך הפטרולים טופלה ע"י הצבא במי מלח במטרה למנוע אבק, הדרך הייתה די מהודקת.

התנהלנו בשגרת היומיום בתחושה של בטחון מבלי לחשוב על השכנים מעברו של הגבול, מלבד כמה  ניסיונות לייצר קשרים, בדרך כלל במטרה לרכוש מהם שטחים או לעשות עסקים משותפים. ניסיונות אלו נתקלו בסירוב ברור.

יום שלישי 21/05/1968 בערב, ועדת משק מתכנסת לישיבה בצריף המזכירות.

לפתע שומעים את צלצול הגונג  - צבע אדום בתקופה האמורה. יצאנו מהמזכירות וזיהינו בכיוון דרום מערב אש בשדות החיטה שנשקו לגבול.
התארגנו במהירות, עלינו על 2 ג'יפים. ג'יפ אחד רתום לעגלת כיבוי, מחבטים וטרקטור עם דיסקוס. השעה הייתה בערך 21:30. 

הג'יפ בו נסעתי היה ג'יפ ישן עם גג פח , סדר המושבים בתוכו, מושב הנהג ולידו מושב נוסף ומאחור 2 מושבים קטנים לאורך מעל הגלגלים האחוריים. הצטופפנו בג'יפ 7 גברים צעירים - זובה נהג, במושב על ידו ביני וביניהם מכווץ מרדכי אגוזי. מאחור על הגלגל השמאלי שמאחורי הנהג אני ומוישל'ה בן הרי, שכונה פליישר ובמושב ממול מעל הגלגל הימני אריה וייס ויואל פלדמן - מיקום הנוסעים חשוב כדי להבין את מהות ואופי הפגיעות.

בשער הקיבוץ ניצב גולד, שהיה המא"ז, גולד עצר אותנו וביקש שבכל ג'יפ ייסעו 2 חברים בלבד. כמובן שסירבנו, גם הג'יפ שלנו וגם הג'יפ השני, בו נהג חיים לנג ולמיטב זכרוני ישבו בו מספר חברים, ביניהם יונצ'י ותנתי. 

נסענו במהירות והגענו לשטח הבעירה. השתלטנו על האש במהירות הודות ללחות ששררה והיעדר הרוח. לאחר שכיבינו את האש, התארגנו לנסיעה חזרה הביתה למשק.

ההתלבטות הייתה האם לחזור בדרך בה באנו שהייתה דרך עפר מאובקת, או לחזור על שביל הפטרולים שהיה נקי מאבק ומהודק והשתרע לאורך הגבול לכיוון צפון עד מחסום נחל עוז ומשם על כביש עזה באר שבע עד הבית. לבסוף, בחרנו בדרך הפטרולים, הנוחה והמהירה יותר.

לא העלינו בדעתנו, שטמנו לנו מלכודת של אש והטמינו מוקשים בשביל הנסיעה.

הג'יפ הראשון הוביל, אני ישבתי בג'יפ השני, התקדמנו כ-20 מטר ואז ביקשתי מזובה לעצור והצעתי שאשב על מכסה המנוע עם הפרוז'קטור שהיה מותקן ברכב להאיר את הדרך, כנראה הייתה לי תחושה פנימית  של אפשרות של מיקוש.

מעט לפני האירוע, חזרתי ממילואים בבקעה, במסגרת המילואים עסקנו במארבים, פתיחת צירים ומרדפים והתנסיתי פעמיים בגילוי מוקשים.

זובה עצר את הג'יפ, ואני עברתי מהמושב מעל הגלגל השמאלי האחורי לישיבה על מכסה המנוע. ביקשתי מביני שיעביר לי את הפרוז'קטור, הג'יפ הראשון התקדם ופתח מרחק וזובה העביר הילוך ראשון והילוך שני, הארתי על הדרך, אחרי 20 מטר הבחנתי על הדרך בכתם בצבע קצת יותר כהה.  ואז התרחש פיצוץ אדיר. עפתי באוויר והנחיתה על הקרקע הזכירה לי נחיתה בצניחת לילה. בפי היה טעם מר של אבק שרפה. לאחר הנחיתה על הקרקע, קמתי והתחלתי לרוץ לכיוון הג'יפ, הפרוז'קטור, שהחזקתי התרסק לי על הפנים, הרגשתי דם באזור האף.

הגעתי לג'יפ המרוסק, שהגלגל האחורי השמאלי שלו הפעיל את המוקש, מצאתי את זובה שוכב על הגב, ניסיתי להנשים אותו (היה לי קצת ניסיון מטיפול בפצועים במסגרת תקופת היותי חובש), אבל הבנתי שאין סיכוי להציל אותו.

הג'יפ הראשון כמובן עצר ויושביו באו לעזור, מצאנו בשדה על יד את גופתו של מוישלה, שישב לידי  מעל הגלגל השמאלי האחורי, לפני שעברתי למכסה המנוע. מרדכי אגוזי היה פצוע קשה מאד ושאר הנוסעים היו ברמות פציעה שונות.

מסתבר שכמה מאות מטרים משם בכיוון צפון בין מקום האירוע והכביש שכב מארב של הצבא, הם הגיעו בריצה עם חומרי חבישה, התחילו לפנות את הפצועים.

בדרך לסורוקה עצרנו במשק, אני הייתי פצוע קל ורציתי להחליף בגדים.

כשהגענו למגרש החניה, נירה אשתו של זובה רצה לקראתי ושאלה אותי היכן זובה.

זובה מת לי בידיים, אבל אמרתי לה שהוא רק נפצע ומפנים אותו לבית החולים.

כשהגענו לבית החולים סורוקה המצב היה כל כך מורכב וקשה. אני זוכר ריצה עם האלונקה של מרדכי אגוזי מהמיון לחדר ניתוח, ישבנו וחכינו, היינו המומים וכואבים, שייקה גביש, אלוף הפיקוד, שהכיר אותנו אישית, הגיע מביתו בבאר שבע. מהפגישה איתו אני זוכר רק משפט אחד "למה עשיתם לי את זה".

במשק אירגן כצל'ה שהיה אז מזכיר המשק את ההתנהלות שאחרי האירוע – מה עושים, מי אחראי על מה, הלוויות וכו'. 

אחרי הטיפול בסורוקה מהחבלות בפנים ומפגיעה באוזן שמאל (ממנה אני סובל עד עצם היום הזה), החזירו אותי לפנות בוקר למשק  - מצאתי קיבוץ אחר, קיבוץ אבל וכואב, שנדרש להמשיך להתמודד עם האובדן ועם הערכות חדשה לעבודה בשדות.

הייתי רוצה להוסיף משהו במימד האישי. במשך חיי נדרשתי לעבור מספר לא מבוטל של אתגרים ואירועים מכוננים במעגל החיים,  אבל 2 רגעים צרבו ויהיו צרובים בי לתמיד - הרגע  הראשון, בו ביקשתי מזובה לעצור את הג'יפ ועברתי מהמושב מעל הגלגל השמאלי האחורי למכסה המנוע, והרגע השני, כמה דקות אחרי, כשניסיתי להחיות את זובה ולא הצלחתי.

 2 הרגעים האלה צרובים בי לעד.

 

אהוד (אייה) דורון