Get Adobe Flash player

הים סיפורי יוסי

 \20.10.07     חוויות מהים  הישן והטוב של קרית חיים... הישנה והטובה : מאת יוסי חסין

השנה כשכל הדור שלי מחליף קידומת 6 בקידומת 7 , באים אלינו זיכרונות הילדות בעוצמה גדולה יותר מבעבר. אנחנו ילידי סוף שנות ה 30 חווינו את חוויות ילדותנו בשנות ה40  שעדיין "צרובות" בדיסקט כאילו היה זה אתמול.

 ואל יהיה הדבר קל בעיני אלה שעדיין לא החליפו  קידומת 6 בקידומת 7 כשתגיעו גם אתם להחלפת קידומת תבינו על מה אני מדבר!!  הים שלנו זכור לי מהימים שאני גדלתי בקרית חיים, וזה היה מזמן....65 שנים ויותר, ועד היום הים זכור לי כמשהו עצום, מיסתורי, מפחיד אבל גם מהנה מאד. כמו לכל הילדים של אז הים היה כאבן יסוד בחיי, ולא רק בקיץ, אלא כל עונות השנה, כל עונה והיופי המיוחד של הים.

כל או רוב ילדי המחזורים שלנו שהיו ברי מזל, היו הולכים לים בשנים הראשונות להיותם ברי דעת, מגיל 6 ומעלה עם הורים או דודים או אחים ואחיות גדולים.

לי לדאבוני לא היה הלוקסוס הזה כי אמא שלי עבדה במשמרות בקופת חולים, וללכת איתי לים לא היה אפילו בחלומות הטובים שלה. לכן מיום שעמדתי על דעתי והבנתי את עובדת החיים הזו החלטתי להיות עצמאי וללכת לים לבדי, או עם חברים שהיו במצבי. מאותם ימים ראשונים לרומן שלי עם הים ועד היום, הים ממלא מקום של כבוד ונמצא בעשירון העליון של הדברים שאני אוהב לעשות.

לשחות למדתי בעצמי, כמו רוב ילדי קריית חיים, על בריכה מי שמע בכלל, לא ידעתי בכלל שיש דבר כזה, לכן הים היה בשבילי  -  מים מלוחים בעיניים, גלי חוף נשברים וגלי עומק שמעלים אותי לגבהים ומורידים אותי בעדינות רבה עד שיבוא הגל שאחריו, מערבולות בים סוער שחייבים לדעת להלחם בהם ולשרוד, מדוזות כחולות שהנוזל הצורב שלהם היה "משאיר סימנים", חסקה של המציל בקיץ, חול חם ולוהט ששורף את כפות הרגליים בקיץ, וללכת על שפת הים וחפש צדפים ומציאות בחורף, כל אלה וחוויות  אחרות,  היו ללא ספק הבילוי המועדף ביותר עלינו הילדים של שנות הארבעים.

יש לי הרבה סיפורים על הרומן שלי עם הים, הפעם ברצוני לשתף אתכם באחת מחוויות היותר מפחידות אבל בונות אמון  שקרו לי בים, ולכל אלה שלא היה להם המזל שיהיה להם רומן עם הים  או שהם לא ילדי שנות הארבעים הסכיתו ושמעו:

ומעשה שהיה כך היה, הימים  ימי החורף הבהירים של חודש שבט, השנה 1946 אני בן 9 ומרגיש את עצמי כשחיין ים וותיק. אל לכם להשוות שחיין ים לשחיין ברכה. אלו שני דברים נפרדים ושונים שמי שיודע יודע.

בבוקר שכולם הולכים לבית הספר,  אני לוקח את האופניים ובמקום ללכת לבית הספר, (בית ספר עממי ב',   בסוף רחוב ד' עלי יד החצר של שימעונובסקי, לא רחוק מהקמפ, כתה ד', המורה ה"מחנך"  משה בן יוסף ).  אני מחכה ליורם בפינת רחוב ד' כביש ראשי על יד הקיוסק של קיסילביץ' ומיד שהוא מבחין בי אני עושה לו סימן מוסכם והופ!! אנחנו על האופניים לכוון הים.

 עוברים את הפסים על יד הקן של התנועה המאוחדת ברחוב א' הצפוני, ואנחנו מדוושים בזוג אני יושב על הרמה ומדווש ברגל שמאל ויורם על המושב ומדווש ברגל ימין, ורוכבים על כביש הבטון שנקרא כביש אי. פי סי. מתקדמים די מהר, חוץ מבמקומות שהדיונה כיסתה את הכביש , שם היינו יורדים ודוחפים את האופניים עד ל"פלטת הבטון"  הבאה. מסביב רק דיונות וחולות, אין נפש חיה, אין מכוניות, ואנחנו מלכי הכביש. בסופו של כביש הבטון  מגיעים עד הגדר החלודה שמקיפה את ברכות הנפט של אי. פי. סי.  משעינים את האופניים על הגדר, מסביב סביב רק אנחנו והים. מתפשטים ערומים,  את הבגדים עורמים בערמה ומכניסים לתוך הסוודר הגדול של יורם, ולמרות שמש החורף קררררררררקרררררר, אבל למי אכפת.  ריצה משוגעת של 20 -30 מטר, מגיעים לים הרדוד ואחרי שנרטבים קצת מהתזת הטיפות המצמררות - הופ לים...... המים קפואים אבל יותר חמים מהאויר שבחוץ, אין אפילו גל אחד קטן ואנחנו מתחילים לשחות "לעומק".   מרגישים שיש זרם נעים לכוון הים וזה עושה את השחייה ליותר נעימה ויותר מהירה, אנחנו שוחים מהר גם להתקדם וגם להתחמם וראו זה פלא זה עובד!!  עוד רבע שעה, עוד רבע שעה רצועת החוף כבר נראית רחוקה, והנה המצופים כבר נראים די קרובים, אין אפילו הרהור נוסף קדימה למצופים!!

 בהצצה  לשמי החורף אני מבחין שהשמים מתחילים להתענן פה ושם  בעננים אפורים אבל עדיין הכחול שולט והגלים עוזרים לנו להתקדם. עוד רבע שעה (אולי,  ואולי יותר)  ואנחנו מגיעים למצופים, נושמים ונושפים אבל מבסוטים!!

ומי שזוכר את המצופים ומי שלא יודע ולא מכיר את המצופים הם היו כדורי מתכת ענקיים קשורים בשרשרות ענק לקרקע הים כדי שאניות שפורקות נפט לברכות  אי. פי. סי. יקשרו אליהם בזמן פריקת הדלק. מרוב ימים במי הים  היו המצופים מכוסים  באצות חלקות, "ירוקת" בשפתנו אז, והמקום שאינו מכוסה בירוקת מכוסה צדפים שדבוקים למתכת וכל הנוגע בהם אוי לו ואבוי לו,  גם שריטה בחוף לא נעימה ועל אחת כמה וכמה שריטה בים שמי המלח שורפים. למזלנו הים שקט ואנחנו מטפסים דרך השרשרת הכבדה שקשורה לצד העליון של המצוף, מחליקים חזרה לים ונשרטים מהצדפים אבל ברור מאיליו ... שאין מה לדבר על ייאוש ועל אחת כמה וכמה על ויתור.

בסופו של דבר עוזרים אחד לשני והופ אנחנו על המצוף. ההרגשה היא "מי ישווה לנו"  אנחנו שוכבים על המצוף מתייבשים בשמש שמתגלה ונסתרת חליפות, הזמן עובר בכייף,  המצוף מתנדנד קלות, ו אז..... לפתע, נעלמת השמש מעל העננים, העננים מתרבים, משנים את צבעם הלבן  מבהירים לאפורים ולשחורים ממש, המצוף מתנדנד ביתר שאת, הגלים מסביבנו גבוהים יותר ומאיימים יותר ואנחנו,  שני ילדים ערומים כביום היוולדם, על מצוף מתנדנד בלב ים, מביטים אחד על השני ומהרגשת "מי ידמה לנו ו מי ישווה לנו" אופפת אותנו בהלה שמרגע לרגע הופכת לפחד אמיתי הגלים כבר די גבוהים ומשנים כוון , קצף לבן מתחיל להראות על שפתי הגלים, שזה סימן שכל אחד שגדל על יד ים יודע מה פירושו.

אנחנו עושים הערכת מצב מהירה ונבהלים ממה שקורה מסביב - מצד אחד להישאר על המצוף ערומים כביום היוולדנו כשהקור מתגבר, הרוח מתחילה לנשוב בחוזקה רבה יותר ויותר, ומי יודע עד מתי כל זה יגמר?? .... ומצד שני לקפוץ חזרה לים ולשחות לחוף זה שיגעון גמור ובמצב עניינים כזה, זה כמעט התאבדות... אני אומר ליורם, בוא נקפוץ ונשחה, יורם מהסס ואני אומר לו אני קופץ אם אתה נשאר, תישאר  עד שאני אגיע לחוף ואזעיק עזרה (איפה אזעיק??. את מי אזעיק??? ) אם אגיע  בכלל, ותדע לך  שבלילה יש כרישים ודולפינים (מי יודע מאיין לקחתי את ההפחדה הזו),   אני לא מספיק לגמור את ההפחדה הנוספת שהייתה לי בראש ויורם מזנק בקפיצת ראש לתוך הגל, ואני בלי היסוס  אחריו !!

החלטנו שאנחנו שוחים אחד על יד השני כמה שאפשר  ומתקדמים באותו הקצב. החלטה זה דבר יפה וראוי אבל הביצוע כמעט בלתי אפשרי, הגלים והזרמים מפרידים ומרחיקים אותנו ואחרי זמן ובגלל הגלים אנחנו כמעט ולא רואים אחד את השני, לפעמים גם  מקרבים אותנו ואנחנו שוחים כמעט ביחד, יורם מתקדם מהר יותר  אבל הפחד להישאר לבד ועוד מאחור ולראות את יורם כ 20 – 30 מטר לפני זה דבר שממריץ אותי למאמץ נוסף לשחות מהר יותר עם הראש במים מנסה "לתפוס גלים"  ולהגיע עד לקו שיורם שחה בו. המצב "לא נעים" השמיים מעוננים כהוגן, היום מתחיל להעלם, מפעם לפעם ברק בוהק ומיד אחריו רעם נוראי, וגשם מתחיל לרדת, כל טיפה "דלי".  

אני מסתכל על יורם והוא עלי... המחשבות האובדניות באות אחת אחרי השנייה, לפתע אני רואה את יורם משתעל ויורק מים אני מכיר את זה,  הוא בלע כמות רצינית של מי ים והשיעול לא מרפה ממנו, הוא כמעט הפסיק לשחות וצף במקום עד שהשיעול נרגע  מעט, אני מגיע אליו, בקושי שומע מה הוא אומר לי כי גם הגלים וגם הגשם ברקע מפריעים לשמוע.

בכל רע יש מעט טוב, למזלנו הגלים שינו כיוון  ונעים מהים לחוף, אני מרגיש כאילו כל גל דוחף אותנו במהירות קדימה אבל אחרי כל גל יש זרימה אחורה לכוון ההפוך וזה מייאש.ולמרות שהשחיה נעשית קשה יותר ומעייפת יותר, בכל זאת מתקדמים, אני רואה בברור את רצועת החוף שבה נשברים הגלים, הנה הנה אוטוטו נוגעים בחול. כל ניסיון כזה לחפש את החול בקצות האצבעות מלווה בעוד לגימת מים מלוחים וקרים.

יורם נשאר כמה עשרות מטרים מאחורי, כנראה שהלגימה הגדולה שלגם והשיעול שלא עוזב אותו מקשים עליו להתקדם. בגלל השחייה  המאומצת אני בקושי  מרגיש את קור המים, אבל מרגיש היטב את כאב שרירי הידיים במיוחד. החוף נראה קרוב יותר וסחיבת הגלים לכוון עומק הים נעשית חלשה יותר.

נגעתי בחול..... אני עושה סימנים ליורם וצועק כמו משוגע  - נגעתי, נגעתי, בחולת אני רואה אותו מתעודד קמעה ושוחה בקצב טוב יותר.  עוד תנועה ועוד תנועה ואני ממש עומד על החול הקשה. אני מחכה ליורם שהנה הנה גם הוא נוגע בחול ועומד עליו. אנחנו זוחלים על ארבע ונשכבים במים הרדודים שכאילו חמימים יותר, שנינו חצי מתים. לא ברור כמה זמן שכבנו ככה, פתאום "חוזרים למציאות" התחלנו לדאוג איפה האופניים?? , איפה הבגדים?? מתברר שבגלל הגלים והזרימה יצאנו בערך 300 – 400 מטר צפונית מהמקום שנכנסנו לים, אנחנו עוד לא מחליפים מילים, כל אחד והמחשבות שלו, הגשם עדיין לא  פסק והשמיים עדיין מאיימים אפורים, כמעט שחורים. וכמו שאמרתי שבכל רע יש גם קצת טוב, הגשם שוטף אותנו ממי הים המלוחים, זה מרגיע גם את "השרפה הגדולה" בשריטות בידיים ובגוף.

בחוף אין נפש חיה כמו קודם אנחנו והים! הגענו לאופניים פתחנו את הסוודר של יורם, הבגדים כמובן  רטובים מהגשם, אנחנו רטובים מהים והגשם אבל למי אכפת? התלבשנו וישבנו על רצועת הבטון שהיא הבסיס לגדר החלודה, והצחוק פורץ מגרוננו, בהתחלה היה כאילו צחוק מאולץ שנעשה יותר ויותר צחוק בריא ואמיתי. נפרץ הסכר...  והתחלנו לספר  אחד לרעהו מה עבר לנו בראש, יורם היה הרבה יותר יצירתי וטוב ממני בסיפורים ובתיאורים. אני לא מפסיק לחשוב על מה יהיה... איזה סיפורים נספר גם להורים וגם למורים. לילדים ברור לי מאד מה נספר... את מה שהיה ומה שלא היה... אבל זה אולי בפעם אחרת.

  חשבתי שאחרי ההרפתקאה הזו אולי אפחד מהים, אולי בכל זאת בית הספר זה מקום בילוי יותר טוב מהים... איפה??? הים הישן והטוב של הילדות, של קרית חיים הטובה והאהובה ההיא , היה ונשאר אהבת ילדותי ואהבת נעורי עד היום הזה.