Get Adobe Flash player

מהדרה ללישי על ליל הגשרים

 יופי שהעברת את החומר על ליל הגשרים לגייזי.  אלישבע היא חברה טובה שלי, והיא וקלמן ירון ז"ל היו חברים טובים של יוסף ז"ל.  היא כבר שלחה לי חומר על האירוע וצילום אחר.  אם אתה מעוניין אעביר לך אותם.

 יום טוב,            הדרה

 להלן הטקסט ששלחה  אלישבע    במה שנוגע לליל הגשרים. (תואם את מה שתאר  ליישי  עפ"י  הזיכרון)

יום אחד בתחילת יוני 2014, ימי (יחיעם יפה) אמר לי: אני נקרא על שם יחיעם וייץ, שנפל ב"ליל הגשרים" ב-16.6.1946, בפיצוץ גשר אכזיב. אבל איש אינו יודע איך הגיע יחיעם לשם – הוא לא היה שייך לפלוגת הפלמ"ח שיצאה לפיצוץ הגשר".אמרתי לו: אני יודעת, וסיפרתי לו:

במרץ 1946 התגייסתי לפלמ"ח. יום אחד בתחילת יוני של אותה שנה, אורי יפה (גיסי ואביו של יחיעם) הגיע אלינו לירושלים. פתאום אמר לי: אני יוצא לבקר חבר, האם תרצי להצטרף אלי?

שמחתי להצעה, ונסענו בטנדר של אורי (אז מג"ד בפלמ"ח) לבית הכרם, לבית משפחת יוסף וייץ. נכנסנו, והיה שם רק בחור אחד ("בחור יפה", אמרתי לעצמי, "יפה מאוד"). אורי הציג אותו כיחיעם. התחילה שיחה ערנית – היה ברור שהם חברים טובים. לאחר כמה זמן אורי אמר, "בוא רגע, יחיעם, יש לי משהו לספר לך". הם הסתודדו בפינה, ואני לא שמעתי דבר.

לפתע גברו קולותיהם, ואורי אמר: "בשום פנים ואופן לא! אתה כבר לא שייך לפלמ"ח. אתה לומד באוניברסיטה, רק עכשיו התחתנת, וחובתך להמשיך בכך. לא ארשה לך לצאת."

יחיעם הגיב: "אורי, אני יוצא, שום דבר לא יעצור אותי. אהיה שם בזמן שנקבע." אורי שוב הרים את קולו ואמר שהוא אוסר עליו לצאת; ויחיעם ענה בשקט שהוא יהיה שם בזמן שנקבע. אורי עזב את הבית בכעס – ואני אחריו.

לאחר כמה לילות התקיים "ליל הגשרים", שבו הפלמ"ח פוצץ 11 גשרים שחיברו את ארץ-ישראל למדינות השכנות. למחרת נודע שבפיצוץ גשר אכזיב שבגליל המערבי קרתה תאונה, וכל משתתפי הפעולה נִספו בהתפוצץ המטען שעליהם, יחד עם הגשר. יחיעם היה בין ההרוגים. 

 אז התברר לי שגם אני הייתי שותפת לתכנון הפעולה ב"ליל הגשרים":

מחלקתנו הייתה מוצבת בקיבוץ שריד בעמק. יום אחד ניגש אלי אחד המפקדים (איני זוכרת מי) ואמר לי: "שמעתי שאת יודעת אנגלית". השבתי בחיוב, והוא הגיב: "בואי אתנו".

בפלמ"ח לא שאלו שאלות. הלכתי עמו ועם בחור נוסף אל היציאה מן הקיבוץ, שם עמד ג'יפ. עלינו עליו – שני הבחורים מלפנים ואני מאחור. הם דיברו ביניהם, אך לא התייחסו אליי כלל. נסענו דרומה לאורך הירדן, עד לפנייה ימינה, לכיוון שכם. לא פנינו, וקצת הלאה הג'יפ נעצר; הם ירדו, והמפקד שלי אמר לי: "אנחנו הולכים. את תישארי כאן ותשמרי על הג'יפ. אם יבואו חיילים אנגלים – דברי אתם אנגלית". זהו.

עמדתי לצד הדרך והתבוננתי בהם כשירדו במורד תלול בכיוון הירדן, שם היה גשר קטן. הם עצרו קצת מעל לגשר, הבחור השני שלף מכיסו פנקס רישומים, והתחיל לרשום (או לשרטט) משהו.

ואז, כמובן, הגיע ג'יפ ובו שני חיילים אנגלים. הם פנו אלי ושאלו בתקיפות, "מה קורה כאן?"

עניתי באנגלית בשיא החביבות, "שלום לכם, נעים לפגוש אתכם. אנחנו תלמידי בוטניקה באוניברסיטה העברית בירושלים. סיפרו לנו שבאזור זה גדל צמח נדיר, שעדיין לא הוגדר. החלטנו שנצא לחפש אותו, כפרויקט ללימודים".  הם שאלו שוב, בסבר פנים חמור, "ולמה הם עומדים שם וצופים למטה, ונראה כאילו הם משרטטים משהו?" עניתי, "נראה לי שהם מצאו שם כמה פריטים מן הצמח הנדיר, הם מסתכלים לקרקע ורושמים להם את מקום הימצאם במדויק".

החיילים שקלו את תשובתי, ואחד אמר לרעהו, "מה דעתך, כדאי לרדת ולבדוק את העניין?"       "נראה לי שהבחורה דוברת אמת", אמר חברו, "אין טעם לרדת". נפרדנו לשלום.

הבחורים חזרו לג'יפ ושאל מה אמרו החיילים. אמרתי שהכול בסדר, החיילים נסעו לדרכם. איש לא דיבר יותר עד שחזרנו לקיבוץ, שם הורידו אותי.

לאחר כמה ימים הייתה פעולת "ליל הגשרים". הבנתי שהייתי שותפת לשרטוט מבנהו של גשר דאמייה, לפני שפוצץ. השאר היסטוריה.

ב-16 ביוני 2014 – יום השנה ל"ליל הגשרים", ימי ארגן כנס של כל ה"יחיעמים" – הילדים שנקראו באותה שנה יחיעם, לזכרו של יחיעם וייץ. הוא ביקש שאספר שם את שני האירועים שזכרתי. ישבתי על הבמה עם רות דיין (בת 98), שסיפרה על ילדותה בירושלים, ועל יחיעם שהיה בן כיתתה בגימנסיה (אותה כיתה עם אחותי תמר), אחד המשתתפים צילם אותנו, ואני מצרפת כאן את התמונה.

  הצילום עם רות דיין ששלחה לי אלישבע.  לידיעתך:  אני מכירה גם את רות דיין, ועוד יותר הכרתי את אביה - צבי שוורץ, שהיה מבקר תדירות במשרדנו (האגודה להבנה בין-דתית).  גם רות וגם הוא אנשים מצוינים, אך עולה על כולם - אלישבע.  היא משהו משהו!

תמונה > עם רות דיין בכנס היחיעמים   

 

להת...

 

הדרה