Get Adobe Flash player

נילי דיסקין: לאורי גורן ז"ל ביום השלושים. מאי 2017.

לכל אחד יש אורי משלו

אורי של חול ושל חג. של עצב ושמחה.

וגם אם כל אחד , ישמיע את קולו,

אני , אשמיע את עצמי. את קול המשפחה.

כל כך קשה לבכות עליך. הכל נראה תפל וקר.

כל כך קשה לספוד לאיש כל כך יקר.

איך מקיפים חיים שלמים - אם גם צנועים

במסר כה קצר.

איך מציירים פה קשת של צבעים

שכל כולה האיש הזה. הנהדר.

שרשרת הדורות התחילה כבר מזמן

אז חייבים לומר מילה על ההורים

על אמא חמדה שגידלה את אורי. הבן המצויין.

על אבא ישראל , שגידל איתה גם את חנה וצביה. הילדים הנהדרים.

חמדה כתבה יומן חיים. דבר נדיר ומיוחד.

ומתוכו , בלי חרוזים , אקריא לכם קטע אחד.

"ונתתי לנפשי דין וחשבון על חיי בהווה,וחפצתי גם אני לעשות גדולות. להיות בחברת פטריוטים ולהתחזק יחד עם חלוצים.למען אוכל גם אני באחד הימים להיות מוכשרה לבוא אל ארץ אבות.

ותפילה אחת רק לי :כי יזכני אלוהים למות כגיבורה, בעד טובת הארץ והעם ממנו צור מחצבתי. ישראל שמו "

סביו וסבותיו של אורי, כמו דורות שלמים , נספי שואה שנאבדו,

שנרצחו עם שאר היהודים הטהורים  שנלכדו.

היו רק אלו שהבינו כוונת זדים - את כל עמנו להכרית,

חלקם עלו לארץ עם תנועות חלוציות, ושני דודיו של אורי היגרו אז לארצות הברית.

הוריו של אורי גרו בחיפה ,וכאן בנו בידיהם את ישראל.

אמו , שסללה כבישים ,היתה גם בין בוני בי"ח רוטשילד , וגשר "פז" שעוד נקרא אז "גשר של".

 כמו כולם היה זה בית שהושתת על ערכים.

את הדחיפה להשכלה הם תרגמו לעבודה בבית-חרושת ולסלילת דרכים.

האב נלחם בהגנה ובמלחמת השחרור - כמו כולם,

גם במבצע "קדש" עוד השתתף , ורק בשל גילו - נבלם.

בבית-חולים מולדה נולד לו אורי הקטן, תינוק מתוק וגם נעים.

אחרי מספר שנים ועוד שתי אחיות , עברו לבית הקבע בקריית-חיים.

אורי שרת בחיל הים,עבד באלביט , ותרם גדולות ונצורות למדינה הצעירה - היא ישראל.

אבל , עיקר תהילתו היו ארבעים ושתיים שנות העבודה ב"רפאל"

את הצניעות קיבל בבית הוריו ,ואת עבודתו בסודיות כיסה,

ועד היום אין לי הרבה מידע על מה ששם עשה.

רק מאודי, הקולגה,שדיבר על ידענות, מקצועיות,וחברות של מי שדי הצניע את ערכו ,

מאורי אבני שסיפר על בן-אדם ערכי,עוזר בכל דבר ,צנוע בדרכו,

אפשר לדעת קצת על אורי בחיי העבודה, ועל כל כך הרבה בינינו שאינם יודעים עד כמה הם לו חייבים תודה.

 

 

אומרים שמשפחה לא בוחרים,

ולאורי היו עוד הרבה חברים.

אבל,אלו ש"אומצו" כמשפחה , הפנינים שבכתר,

אלה שהיו תמיד "קצת יותר" מכל היתר,

היו משפחת כבירי  לדורותיה. כולל הנכדים הקטנים,

שהיו לנו למשפחה שניה במשך עשרות בשנים.

אז גם לאלישבע ואברהם מותך היה כאב איום,

יחד נסענו לחו"ל. יחד גידלנו ילדים נפלאים.

חלקנו את צער ושמחת היום-יום,

ובמשך 50 שנה - פשוט חלקנו חיים.

כשאני חושבת עליהם , אני נזכרת ,

איך היו השותפים שלנו בצער ובשמחה,

איך היו החוליה המחברת

בין כל היתר - לבין המשפחה.

כי אין ספק ,אורי ,שעם כל המסירות לעבודה ,

היו לך מספיק לב , מספיק סבלנות מספיק מהכל למשפחה. זו עובדה.

לאסף , רענן , ועומר - ילדינו, היית לא רק אב אלא חבר.

במשחקי שחמט ודמקה ,בחיזוקים לשאוף גבוה -תמיד ליותר.

בצפייה ב"מכבי תל-אביב", בקניות , בטיולים,ובדחיפה להשכלה כללית.

בדאגה להתפתחות הרוחנולא פחות מכך - לרווחה הכלכלית.

 

אפילו הכלות רוחה ומושית נושאות היום על נס את מי שהיית.

זה לא מובן מאליו לקבל אהבה כזאת מכלות , אז גם בזה -זכית !

רוחה מודה על קבלה ללא תנאי למשפחה אוהבת ,

ועל עזרה בכל צרה  גם למשפחתה הקרובה והמורחבת.

מושית שהצטרפה אחרונה למשפחה,

זכתה אף היא ככל השאר בנתח נכבד מליבך.

גם ילדיהם - נכדינו  כואבים את לכתך ,

השנים הגדולים שכבר כותבים -מסרו כמה דברים לזכרך.

עמית , הבכור זוכר לך התמסרות מלאה תוך כדי שיכחת עצמך וויתורים.

על סבלנות אין קץ., ועל איכפתיות והתחשבות שהי כל כך נדירים.

 ליהי, מדברת על סבא אורי הביישן והמצחיק, שגר ליד חיפה,

זב שאותו לימדה על אייפון , ושקרא לה "היפה".

כך גם הנכדים האחרים שעוד לא ממש מבינים,

כואבים את לכתך ומרגישים את חסרונך בלבבות הקטנטנים.

 ואני - מה אומר ועודני מבולבלת . עדיין בסיוט כמו בחלום.

כבר חשה את כאבי ה"פאנטום" כמו מאבר שנכרת פתאום.

אני יודעת שנהוג לומר את זה על כל אחד,

אבל היית באמת אדם נדיר ומיוחד.היית מיוחד. היית "קצת אחר".

הצבת יעדים , והתעקשת לא לוותר.

 

כך היית עבורי, עבור הילדים והנכדים וגם עבור עצמך - ברגעים הקשים ,בשעות השותקות.

רגעי המחלות , הניתוחים ,הכאבים והבדיקות.

איך אין לי מילים אחרי יובל ויותר שנים במחיצתך,

גם על דברים שחלקנו , וגם על "הסודיים" , שהיו רק שלך.

לא רק העבודה. גם על "סוד" המחלה שמרת בדבורה ,

כדי שנמשיך כולנו ליהנות מחיים של שיגרה.

מדברים על  הקרבה של חיילים ,שיש להם טקסים ולזכרם - גואל.

מרימים על נס , בצדק ,את גיבורי מערכות ישראל.

אבל , כולנו יודעים שיש עוד סוג של גבורה. אישית. לא לאומית.

גבורה שעליה לא מדברים. הגבורה היום-יומית.

על היותך אדם ערכי ומוסרי ,אדם הגון , אמין , לוחם על עקרונות,

ידען ודעתן בודק חוקר לעומק את כל הבעיות , הרעיונות.

 לחבר , בעל , אבא וסבא כזה -לא כולם זוכים.

את זה אנחנו לוקחים כצידה לדרך גם כשאנחנו בוכים.

לו היית יודע כמה מעגלים קרובים ורחוקים מבכים את מותך,

היית בודאי נסער אבל נבוך. צנוע שכמותך.

אני מקווה שטוב לך במקום אליו הלכת. מקום ממנו לא חוזרים.

כל זמן שיכולת - נאבקת עד כלות למען המשפחה והחברים.

יש דברים שאין להם מילים.

יש זכרונות שרק הלבבות מכילים.

אין לי מספיק מילים שיסבירו ויתארו אותך,

נוח בשלום , אישי האהוב , על משכבך.