Get Adobe Flash player

נילי דיסקין: "עקרונות היצירה ולא עקרונות האגואיזם"

 (לדעתי לתת עוד פעם ציטטה מדבריה של איין רנד, ע"י ישי כפי שכבר עשה יוסי חסין בעבר, רק בהקשר הפוליטי של שחיתות מנהיגים, פירושו לגמד את גודל היריעה שלה. לכן אני מבקשת   לפרסם בשנית את הקטע הבא-נילי).

 

מאד שמחתי שיוסי חסין תפש נכון את דבריה של איין - ראנד.בארץ ( הרבה באשמת משה קרוי ודן בן-אמוץ) נתפשה איין ראנד כאם תורת ה"אגואיזם", כאילו הטיפה ל"איש הישר בעיניו יעשה" ולא היא. איין - ראנד, הן בשלושת הרומנים שכתבה ( "כמעיין המתגבר", "מרד הנפילים", ו - "אנו החיים"), והן במאמריה, אותם המשיך אחריה נתניאל ברנדן, מדברת על הפער הבלתי נסבל בין יוצרים מקוריים, שהיצירה ( בדרך כלל אמנות אבל, לא רק. היא מדברת על כל יצירה שהיא שבאה ממוח האינדיוידואל) בוערת בעצמותיהם והם נאכלים על ידה כמעט בלי יכולת בחירה. מפני שהיצירה פשוט חזקה מהם, לבין המתווכים למיניהם ש"עושים כסף ותהילה" ממשהו שמישהו אחר יצר. מישהו שהיצירה עצמה היא גמולו. אתה רואה את זה היום אצל בעלי גלריות, שהם בדרך כלל ( לא כולם) עשירים יותר מהציירים שציירו את היצירות שהם מוכרים. אתה רואה את זה אצל אמרגנים שמתעשרים על הגב של הזמרים ויוצרי השירים , שכל רצונם הוא לתת ביטוי ליכולתם , אצל סוכני שחקנים , בעיקר שחקנים בראשית דרכם , שמחתימים אותם על חוזים דרקוניים לשנים ארוכות וכובלים את התפתחותם. אתה רואה את זה למשל, גם אצל יורם הרועה, קרייתי לשעבר (יורם הפנר) שהוא גדול מחברי תשבצי ההגיון בישראל וחי חיים צנועים ללא מכונית, ללא מחשב וכד', בקיצור,  אתה רואה את זה בכל מקום שבו יש יוצר שאושרו - ביצירתו המקורית, ומולו "מאכר" שאין לו שמץ של כשרון יצירה והוא מתעלק כמו טפיל על היוצר - ו"גוזר קופון" מכשרונו. (בעבר, היו "רכילויות" על העניין הזה כמו למשל על סליירי ומוצרט, או שציירים היו חייבים לעשות יצירות שהיללו את המלך או הכנסיה - לפי המממנים). לאחרונה היו כתבות בעיתונים על ממציאים מקוריים בתעשיה שלא קיבלו  אגורה על המצאתם שהביאה מליונים לבעלי המפעלים בהם הם עובדים, ועל שחקנים בתחילת דרכם שנכבלו בחוזים דרקוניים לאמרגניהם-סוכניהם. לטפילים יש אין ספור "דרכים" להצדיק את התופעה הנפסדת הזאת  ובדרך כלל הם מתרצים זאת בהוצאות שנגרמות להם עקב הצורך בשיווק ובפרסום. על כך דיברה איין ראנד.    "מרד הנפילים" היה בעצם מרד של אותם יוצרים שנעלמו לעמק מסתורי כאומרים " או קיי. נראה אתכם, המתווכים, מסתדרים עכשיו בלעדינו". את איין ראנד זה שיגע ( היא בילתה חלק מחייה במחלקות סגורות בבתי חולים לחולי-נפש). את היוצרים האמיתיים זה אפילו לא משגע.(לפעמים זה מביא להתאבדות או למוות בגיל צעיר,. אדם ברוך ז"ל הקדיש לכך עיתון "העיר" שלם, בזמנו) .הם יודעים שבלא תרבות של מצנאטים שתומכים בהם כלכלית,כמו שהיה במאות הקודמות, הם חייבים לעבוד, בכל עבודה שהיא, כדי להתפרנס.   את כישרונם הם משאירים לפנסיה, או עוסקים בו כתחביב, נוסף לעבודתם.    אנחנו מוקפים בהם, ורק מעטים מהם מצליחים להתפרנס מכישרונם.כך היה מאז ומעולם. זו הסיבה שרוב האמנים הגדולים מתו בעוני ובחוסר כל. אמנות אמיתית ועשיית וכסף לא ממש דרים בכפיפה אחת. אבל איזו תחושת סיפוק יש ליוצרים!    וממילא לתכריכים - אין כיסים........ נילי דיסקין