Get Adobe Flash player

עמוס גלבוע-העברה חוויה מרגשת ומדהימה

  מחובב טלפז

ככה בונים שעור בהיסטוריה

המיצג הראשון אומר: "זה החל בשעור אודות דעות קדומות ומה שקרה אחר כך היה נס מופלא". מי שיטייל בהרי האפלצ'ים מלאי ההוד החל מממערב ורג'יניה, וידרים לצפון קרולינה ומשם לטנסי דרך "הרכסים הכחולים" על מפליהם הנפלאים בואכה צ'אטאנוגה ההררית בעלת היסטוריה משמעותית ממלחמת האזרחים העקובה מדם, אין לו שום רצון או מטרה לסטות 40 ק"מ מטיולו המקסים ולעצור בעיירה כפרית קטנה הנראית זנוחה לחלוטין, על 900 תושביה ו-12 כנסיותיה, ממש שומקום הנקרא Whitwell  אלא אם שמע על הנס המופלא. אם שמע, הרי שלא יהסס מלהעניק לביקור בה קדימות עליונה וזמן בהתאם. למזלנו, שלי ורעייתי, ששמענו על כך ועצרנו שם לפני כחודש וזכינו בביקור עוצר נשימה ב-  Children Holocaust Museum הידוע גם בשם Paper Clips Museum. את מירב הסיפור ניתן למצוא באתרי האינטרנט המובאים למטה ולכן אסתפק בתמצית קצרה ובמספר רשמים.

ביום בהיר ב-1998 ביקשה המורה להיסטוריה בכתה ח' להעביר שעור בנושא "תיפקודן של דעות קדומות בהיסטוריה" – מילת קוד - prejudice. לאחר הגדרה והסבר תמציתי בחרה להדגים עם תוצאות חמורות היסטוריה את מהלך "השואה" בה נרצחו שישה מיליון יהודים. בחירת הדוגמה לא היתה מיקרית. אין אפילו יהודי אחד בעיירה הכפרית וגם לא ברדיוס של 50 ק"מ. כך שהבחירה מביאה נושא שניתן לשפוט אותו בצורה אובייקטיבית, בלתי משוחדת לחלוטין. אף לא תלמיד אחד בכיתה שמע על כך דבר לפני כן. גם לא היה להם מושג כמותי כלשהו למספר 6,000,000 אותו כתבה על הלוח. אחד התלמידים הציע כדוגמה את מספר תושבי העיר "הגדולה" הסמוכה - צ'אטאנוגה. אלא שהמורה  הגיבה - זה אפילו לא מגיע ל-5% מהמספר הנ"ל... . התלמידים שלא שמעו על זעזוע אנושי מימיהם החליטו שעד מועד השעור הבא הם יביאו הצעה לאסוף שישה מיליון פריטים. אחד התלמידים חקר ומצא שהנורבגים ענדו אטבי נייר על צוארונם כסמל מרידה נגד הנאצים הכובשים ואילו ממציא אטבי הנייר הוא נורבגי יהודי בשם יוחן ולר ב-1899. הצעת התלמיד לאסוף שישה מיליון אטבי נייר זכתה ברוב גדול בכיתה והמורה הכריזה על ניסוי איסוף בן שבוע ימים. כל התלידים התגייסו למשימה ולמרות עזרת הוריהם גילו במפח נפש שבידם רק כמה אלפי אטבים בלבד בתום השבוע. אלא שהתלהבותם כבר היתה בלתי-עצירה מה שהביא את המורה לפנות למנהלת ביה"ס האגדית, "מלכת החינוך האולטימטיבית" – בעיניי - Linda Hooper. בטוחני שמי שיחזה בראיון המצויין איתה (קישור למטה) יבקש לזכות בה כמחנכת שלו, בניו, נכדיו, ניניו...

 לינדה מנהלת בית הספר זיהתה ברק בעייני התלמידים, את המוטיבציה לחקור את התופעה המזוויעה ואמרה להם – לכו על זה, אתם תיזמו וכל שאעשה הוא לתמוך בכם ולדאוג שלא תעברו על גבולות המותר. ולדרך הם יצאו !

למדו את היסטוריית השואה על כל מהלכיה, בתחילה בכדי לגלות למי ניתן לפנות לקבל תרומה לרכישת אטבי נייר, מכאן נפתחה הדרך לניצולי שואה ואחרים שכתבו להם את סיפורם האישי ושלחו בצידו תרומה כספית או חבילת אטבים. מכאן נוצר צורך לשמור על קשר, לאסוף ולקטלג המימצאים , להרחיב את הקשר מעבר לסטייט טנסי, מעבר לארה"ב, והלאה לכל היבשות, ובמיוחד לישראל. "יד ושם" פתחו להם ערוץ קשר מיוחד וזרם המכתבים והחבילות התעצם וגדל. כל מכתב נקרא ותוייק, ניצולים הגיבו בהתלהבות וביקשו לבוא ולספר לנערים הנפלאים את סיפורם האישי ואלה שתו זאת בצמא מתגבר. לינדה מצאה פתרון פיזי ורוחני לערימות החבילות ולהררי המכתבים - הקמת מוזיאון בתוך כותלי הבי"ס. את המהמורות הבירוקרטיות היא חצתה בקלות: איזה פקיד בנשוויל (בירת טנסי) מסוגל בכלל להגיד לאישה נשואת פנים כזו ועם חיוך ממוסס פלדה את המילה: לא. ומכאן הוקם ה- Children Memorial Museum או בשמו האחר Paperclips Museum, אבל היכן ? במקום הפחות צפוי מכל. זה לקח כמעט שנתיים לאסוף את ה- 6 מיליון אטבי הנייר אבל זרם החבילות והתרומות כבר היה בעיצומו וכמוהו התלהבות התלמידים בכל כיתות הלימוד. התקופה הזו היתה גם תקופת הזוהר של מכחישי השואה בעולם. כאן התלמידים בביה"ס מצאו עצמם נלחמים ממשית בנגע ההכחשה העולמי – הרבה מעבר למטרת החינוך המקורית. בשלב מסויים הם חיפשו דרך להמחיש את גורלם חסר כל-תקוה של הילדים שהובלו בקרונות רכבת להובלת בקר אל מחנות ההשמדה. אז צץ הרעיון לנסות להביא קרון אמיתי ששימש למטרות הזוועה. בחיפוש נמרץ נמצא קרון ישן בגרמניה במצב יחסי לא רע. בעזרת התרומות שזרמו אליהם שופץ הקרון למצב הניתן להעברתו, דפנות העץ טופלו נגד תולעים ע"פ דרישת המכס האמריקני והקרון הובל לנמל המבורג, משם לארה"ב ובאדיבות חברת הרכבות הובל ללא תשלום אל חצר ביה"ס שם הוא שוכן מתחת לגג מיוחד שניבנה עבורו. חלק נכבד מאטבי הנייר שנאספו שוכן בקרון.

      

               הקרון שהובא מגרמניה                                                                                  חבילת אטבי נייר שנשלחה מפורטו ריקו

 

המוזיאון חי וקיים, החבילות ממשיכות לזרום אפילו ברגע זה. נאספו כבר למעלה מ-60 מיליון ולא ניראה שיידום הזרם בקרוב למרות ששנים רבות חלפו מאז נישלחה הבקשה האחרונה. אלפי ספרים שנתרמו, נמצאים על מדפי המוזיאון בעשרות שפות (בעברית – כמובן). אלפי מכתבים, חלקם מקוריים, מצגות ממוחשבות, ומאות רבות של עבודות סמינריוניות של תלמידי הבי"ס במיוחד הזה, של תלמידי חטיבת הביניים, וגם של בוגריה בתיכון הסמוך נמצאות על המדפים. הפרוייקט הזה הפך למשימת הבי"ס רבת השנים בהתלהבות התלמידים ושל לינדה הופר מנהלת הבי"ס המופלאה.

לא ארחיב בפרטים הנמצאים בקישורים למטה. ניצלנו את הזדמנות הפז לבקר במקום המיוחד הזה. שלוש שעות של ריגוש עליון וחוויה מתמשכת בלב פועם. הפגישה עם מורי ביה"ס מתנהלת בעיניהם הנוצצות ובמבטם המלטף, במיוחד כנראה, כאשר נודע להם שהמבקר ישראלי. הרגשה זו משותפת לכל תושבי המקום. כשהיגענו בטעות לבניין חדיש של מכבי האש המקומיים ושאלתי על מקום המוזיאון שאל אותי הכבאי מהיכן אנחנו, מישראל עניתי... הוא עזב הכל, ואמר לי אנא סע בבקשה אחרי !

קישורים (קיימים עשרות רבות,  להלן שלושה):

https://www.youtube.com/watch?v=5IV9yXDkcds

http://www.mensetmanus.net/paperclip-children-holocaust-memorial/

http://www.oneclipatatime.org/paper-clips-project/paper-clips-film/

אגב, סיפרתי טלפונית על ביקורי ל- 3 חברים אמריקנים תוך המלצה על הקישורים הנ"ל. התוצאה - בעוד שלושה חודשים (בהקשר לנסיעת עבודתי הבאה) ניפגש במוזיאון עם כל השלושה על בני משפחותיהם – מקולורדו, ניו-יורק, ואלבמה בהתאמה.

שנה טובה !

חובב טלפז

ערב ראש השנה תשע"ט

 

  

חובב טלפז

ככה בונים שעור בהיסטוריה

המיצג הראשון אומר: "זה החל בשעור אודות דעות קדומות ומה שקרה אחר כך היה נס מופלא". מי שיטייל בהרי האפלצ'ים מלאי ההוד החל מממערב ורג'יניה, וידרים לצפון קרולינה ומשם לטנסי דרך "הרכסים הכחולים" על מפליהם הנפלאים בואכה צ'אטאנוגה ההררית בעלת היסטוריה משמעותית ממלחמת האזרחים העקובה מדם, אין לו שום רצון או מטרה לסטות 40 ק"מ מטיולו המקסים ולעצור בעיירה כפרית קטנה הנראית זנוחה לחלוטין, על 900 תושביה ו-12 כנסיותיה, ממש שומקום הנקרא Whitwell  אלא אם שמע על הנס המופלא. אם שמע, הרי שלא יהסס מלהעניק לביקור בה קדימות עליונה וזמן בהתאם. למזלנו, שלי ורעייתי, ששמענו על כך ועצרנו שם לפני כחודש וזכינו בביקור עוצר נשימה ב-  Children Holocaust Museum הידוע גם בשם Paper Clips Museum. את מירב הסיפור ניתן למצוא באתרי האינטרנט המובאים למטה ולכן אסתפק בתמצית קצרה ובמספר רשמים.

ביום בהיר ב-1998 ביקשה המורה להיסטוריה בכתה ח' להעביר שעור בנושא "תיפקודן של דעות קדומות בהיסטוריה" – מילת קוד - prejudice. לאחר הגדרה והסבר תמציתי בחרה להדגים עם תוצאות חמורות היסטוריה את מהלך "השואה" בה נרצחו שישה מיליון יהודים. בחירת הדוגמה לא היתה מיקרית. אין אפילו יהודי אחד בעיירה הכפרית וגם לא ברדיוס של 50 ק"מ. כך שהבחירה מביאה נושא שניתן לשפוט אותו בצורה אובייקטיבית, בלתי משוחדת לחלוטין. אף לא תלמיד אחד בכיתה שמע על כך דבר לפני כן. גם לא היה להם מושג כמותי כלשהו למספר 6,000,000 אותו כתבה על הלוח. אחד התלמידים הציע כדוגמה את מספר תושבי העיר "הגדולה" הסמוכה - צ'אטאנוגה. אלא שהמורה  הגיבה - זה אפילו לא מגיע ל-5% מהמספר הנ"ל... . התלמידים שלא שמעו על זעזוע אנושי מימיהם החליטו שעד מועד השעור הבא הם יביאו הצעה לאסוף שישה מיליון פריטים. אחד התלמידים חקר ומצא שהנורבגים ענדו אטבי נייר על צוארונם כסמל מרידה נגד הנאצים הכובשים ואילו ממציא אטבי הנייר הוא נורבגי יהודי בשם יוחן ולר ב-1899. הצעת התלמיד לאסוף שישה מיליון אטבי נייר זכתה ברוב גדול בכיתה והמורה הכריזה על ניסוי איסוף בן שבוע ימים. כל התלידים התגייסו למשימה ולמרות עזרת הוריהם גילו במפח נפש שבידם רק כמה אלפי אטבים בלבד בתום השבוע. אלא שהתלהבותם כבר היתה בלתי-עצירה מה שהביא את המורה לפנות למנהלת ביה"ס האגדית, "מלכת החינוך האולטימטיבית" – בעיניי - Linda Hooper. בטוחני שמי שיחזה בראיון המצויין איתה (קישור למטה) יבקש לזכות בה כמחנכת שלו, בניו, נכדיו, ניניו...

 

 

Linda Hooper   מנהלת הבי"ס

לינדה זיהתה ברק בעייני התלמידים, את המוטיבציה לחקור את התופעה המזוויעה ואמרה להם – לכו על זה, אתם תיזמו וכל שאעשה הוא לתמוך בכם ולדאוג שלא תעברו על גבולות המותר. ולדרך הם יצאו !

למדו את היסטוריית השואה על כל מהלכיה, בתחילה בכדי לגלות למי ניתן לפנות לקבל תרומה לרכישת אטבי נייר, מכאן נפתחה הדרך לניצולי שואה ואחרים שכתבו להם את סיפורם האישי ושלחו בצידו תרומה כספית או חבילת אטבים. מכאן נוצר צורך לשמור על קשר, לאסוף ולקטלג המימצאים , להרחיב את הקשר מעבר לסטייט טנסי, מעבר לארה"ב, והלאה לכל היבשות, ובמיוחד לישראל. "יד ושם" פתחו להם ערוץ קשר מיוחד וזרם המכתבים והחבילות התעצם וגדל. כל מכתב נקרא ותוייק, ניצולים הגיבו בהתלהבות וביקשו לבוא ולספר לנערים הנפלאים את סיפורם האישי ואלה שתו זאת בצמא מתגבר. לינדה מצאה פתרון פיזי ורוחני לערימות החבילות ולהררי המכתבים - הקמת מוזיאון בתוך כותלי הבי"ס. את המהמורות הבירוקרטיות היא חצתה בקלות: איזה פקיד בנשוויל (בירת טנסי) מסוגל בכלל להגיד לאישה נשואת פנים כזו ועם חיוך ממוסס פלדה את המילה: לא. ומכאן הוקם ה- Children Memorial Museum או בשמו האחר Paperclips Museum, אבל היכן ? במקום הפחות צפוי מכל. זה לקח כמעט שנתיים לאסוף את ה- 6 מיליון אטבי הנייר אבל זרם החבילות והתרומות כבר היה בעיצומו וכמוהו התלהבות התלמידים בכל כיתות הלימוד. התקופה הזו היתה גם תקופת הזוהר של מכחישי השואה בעולם. כאן התלמידים בביה"ס מצאו עצמם נלחמים ממשית בנגע ההכחשה העולמי – הרבה מעבר למטרת החינוך המקורית. בשלב מסויים הם חיפשו דרך להמחיש את גורלם חסר כל-תקוה של הילדים שהובלו בקרונות רכבת להובלת בקר אל מחנות ההשמדה. אז צץ הרעיון לנסות להביא קרון אמיתי ששימש למטרות הזוועה. בחיפוש נמרץ נמצא קרון ישן בגרמניה במצב יחסי לא רע. בעזרת התרומות שזרמו אליהם שופץ הקרון למצב הניתן להעברתו, דפנות העץ טופלו נגד תולעים ע"פ דרישת המכס האמריקני והקרון הובל לנמל המבורג, משם לארה"ב ובאדיבות חברת הרכבות הובל ללא תשלום אל חצר ביה"ס שם הוא שוכן מתחת לגג מיוחד שניבנה עבורו. חלק נכבד מאטבי הנייר שנאספו שוכן בקרון.

      

               הקרון שהובא מגרמניה                                                                                  חבילת אטבי נייר שנשלחה מפורטו ריקו

 

המוזיאון חי וקיים, החבילות ממשיכות לזרום אפילו ברגע זה. נאספו כבר למעלה מ-60 מיליון ולא ניראה שיידום הזרם בקרוב למרות ששנים רבות חלפו מאז נישלחה הבקשה האחרונה. אלפי ספרים שנתרמו, נמצאים על מדפי המוזיאון בעשרות שפות (בעברית – כמובן). אלפי מכתבים, חלקם מקוריים, מצגות ממוחשבות, ומאות רבות של עבודות סמינריוניות של תלמידי הבי"ס במיוחד הזה, של תלמידי חטיבת הביניים, וגם של בוגריה בתיכון הסמוך נמצאות על המדפים. הפרוייקט הזה הפך למשימת הבי"ס רבת השנים בהתלהבות התלמידים ושל לינדה הופר מנהלת הבי"ס המופלאה.

לא ארחיב בפרטים הנמצאים בקישורים למטה. ניצלנו את הזדמנות הפז לבקר במקום המיוחד הזה. שלוש שעות של ריגוש עליון וחוויה מתמשכת בלב פועם. הפגישה עם מורי ביה"ס מתנהלת בעיניהם הנוצצות ובמבטם המלטף, במיוחד כנראה, כאשר נודע להם שהמבקר ישראלי. הרגשה זו משותפת לכל תושבי המקום. כשהיגענו בטעות לבניין חדיש של מכבי האש המקומיים ושאלתי על מקום המוזיאון שאל אותי הכבאי מהיכן אנחנו, מישראל עניתי... הוא עזב הכל, ואמר לי אנא סע בבקשה אחרי !

קישורים (קיימים עשרות רבות,  להלן שלושה):

https://www.youtube.com/watch?v=5IV9yXDkcds

http://www.mensetmanus.net/paperclip-children-holocaust-memorial/

http://www.oneclipatatime.org/paper-clips-project/paper-clips-film/

אגב, סיפרתי טלפונית על ביקורי ל- 3 חברים אמריקנים תוך המלצה על הקישורים הנ"ל. התוצאה - בעוד שלושה חודשים (בהקשר לנסיעת עבודתי הבאה) ניפגש במוזיאון עם כל השלושה על בני משפחותיהם – מקולורדו, ניו-יורק, ואלבמה בהתאמה.

שנה טובה !

חובב טלפז

ערב ראש השנה תשע"ט