Get Adobe Flash player

גרימי:על השפה הערבית בחוק הלאום

השפה הערבית הייתה עד כה במעמד של שפה רשמית במדינת ישראל בתוקף הוראת סעיף 82  מ'דבר המלך במועצתו' משנת 1922.

מעמד זה לא שונה עד לחקיקת חוק הלאום וקיבל אישור בג"ץ 42112/99, תביעת 'עדאלה' והאגודה לזכויות האזרח נגד עיריות הערים המעורבות והיועץ המשפטי לממשלה. חוק הלאום אומר במפורש כי מעמדה החוקי של השפה הערבית ישתנה למעמד של "שפה בעלת מעמד מיוחד" אולם למרות השינוי ההצהרתי, בפועל לא ישתנה דבר ומעמדה של השפה ישמר. על זה היו הגששים אומרים "יעני, ישראבלוף, ללכת בלי ולהרגיש עם".

נשאלת השאלה - אם לא יחול שום שינוי מעשי במעמדה של השפה הערבית, מה טעם נדרשו מנסחי החוק להכליל בו סעיף זה? הרי לכאורה הוא נראה מיותר לגמרי. טעות. הסעיף הוכנס לחוק בכוונת מכוון ומטרתו להכניס לערבים אצבע לעין ולומר להם "אם חשבתם שיש לכם זכויות קיבוציות, טעות בידכם, ומה שיש לכם, בחסד ניתן לכם ולא בזכות".

אז לכל המתחסדים המגלגלים עיניים כלפי שמיא ואומרים: "למה הם מוחים? הרי מעמד הערבית לא נפגע". הנה, זה (בין השאר) למה הם מוחים.

מה שהממשלה שכחה, כי נוסף לערבים שאין להם אשליה שהם שווי זכויות בישראל ומסתפקים בהטבות הכספיות והרגולריות שהממשלה העניקה להם (בעיקר החליטה להעניק), חיים בישראל גם דרוזים שעד עתה השלו את עצמם שמדינת ישראל מתייחסת אליהם כאל שווים עד שהחוק פקח את עיניהם.

שנאמר: אבן שטיפש זרק לבאר, גם מאה חכמים לא יוציאו", אלא שהממשלה היא ממשלתנו ולכן הטיפש הוא אנחנו.

 גרימי