Get Adobe Flash player

עמוס גלבוע : מהיכן נובע יצר הפייסנות

 מהיכן נובע יצר הפייסנות, הרצון לרצות האויב ולא להרגיזו?

מבורות, מהחשיבה שאני כמו אויבי בתרבותי וערכיי, מנאיביות תמימה עד טיפשות וגם כאמרתו של צ'רציל: לקוות שהתנין, אותו מאכיל הפייסן, יאכל אותו אחרון.

עשיתי בימים האחרונים בפולין, כדי ללמוד עליה ועל היהודים שהיו בה (בפולין הגדולה ) ואינם עוד. כאשר יצאתי עדיין הדהדו באוזני דברי ראש המוסד לשעבר , תמיר פרדו, כי אין "המוסד אלא ארגון פשע ברישיון". אבל יותר מכל  הרהרתי במטוס באמירתו שאילו הוא היה ראש המוסד, כי אז היה מתנגד להצגת הארכיון האיראני  בידי נתניהו. ומדוע היה מתנגד? כי לא היה רוצה "להשפיל את האיראנים". כך אמר, לא פחות ולא יותר. דהיינו הרצון שלא להרגיז ולהקניט את האויב הכי חריף ומסוכן שלנו הוא השיקול  העליון של מי שהיה ראש המוסד, והוא עדיף בעיניו על פני שיקולים אחרים הנוגעים לאינטרסים המדיניים והביטחוניים  וההסברתיים של מדינת ישראל. או ביתר דיוק- של ראש ממשלת ישראל. התקשיתי לרדת לעומק הגיונו של ראש המוסד. הלא אין המדובר במצב בו הבסנו את איראן במלחמת דמים, ואנו מצווים לנהוג בה במידת הרחמים ולא להשפילה עד עפר. מדובר בעיצומו של מאבק, חלקו הגדול אלים, בו לאיראן אין סייגים ברצונה להשפילך ולהסב לך אבידות, זולת סייג היכולות.

זה הציק לי. והנה בנסיעה בין אושוויץ לבירקנאו אני  מדפדף במיבזקונים ואת עיני צדה אמירה של מחזאי ישראלי ידוע האומר שעזה היא מחנה ריכוז גדול אחד והוא מריח את זה. מיד נזכרתי שאותו מחזאי התפייט שאילו היה נער עזתי , אז גם הוא היה מעיף עפיפון לשרוף את השדות בישראל .  מיד נזכרתי גם באחת מנשות הקיבוץ בארי, בעוטף עזה,  שחזרה ואמרה  בוועדה בכנסת "שצריך לדבר אתם,, עם החמאס, ואז הכל יהיה בסדר. וממש בנחיתה בלוד אני קורא שבאוניברסיטת ת"א הוחלט שבטקס הענקת תארים לא ינגנו, כנהוג, את המנון התקווה, אלא את  אחד משירי אריק איינשטיין. וזאת למה? על מנת שלא להרגיז את הסטודנטים הערבים.

מה משותף לכל אלו, ולתופעות דומות אחרות שאנו עדים להן חדשות לבקרים.? לדעתי החוט המקשר הוא רצון הפייסנות, השאיפה לפיוס וריצוי האויב שלך  עד כדי נכונות ללכת לקראתו על חשבון האינטרסים של בני עמך. ממה זה נובע? לדעתי מתוך שלושה  גורמים מרכזיים, יתכן ללא קשר ביניהם:

הראשון, בו לוקים רבים מאתנו, ובעיקר ארגוני מודיעין, הוא "הפרויקציה". יש לנו הטיה מובנית להביט בראי, לראות את עצמנו ולדמות שאנו רואים את היריב שלנו. אנחנו מטילים עליו את המחשבות שלנו, את הרגשות שלנו, את התרבות שלנו, את כל עולם הערכים שלנו. ההמחשה החיה ביותר היא האמירה השכיחה: "מה, האמא שלהם  לא כמו האמא שלנו? מה, היא רוצה שהבן שלה ימות?".  

השני, פשוט בורות, אי ידיעה מה באמת מתרחש בצד השני, מה לומדים ילדיו .זאת בורות שמתלווה אליה נאיביות , מאמיתית עד הגובלת בטפשות

השלישי, היפוכו של דבר, אטימות קונצפטואלית עמוקה ביותר המורידה מסך כבד על תמונת המציאות.

הרביעי, אולי מה שאמר צ'רצ'יל על הפייסן: הוא זה שמאכיל את התנין ומקווה שהוא יאכל אותו אחרון. והערת סיום: איני מתייחס לקיצונים שבקיצונים, שהוציאו עצמם ,לדעתי, מהכלל. כמו ,למשל, יו"ר "הקרן לישראל" הדוגלת בחזרה ל"גבולות החלוקה" של 1947 והחזרת כל הפליטים; או הכת המשיחית של עיתון "הארץ, המטיפה למדינה שאינה מדינת העם היהודי ; או הכתות המשיחיות החרדיות הכופרות בזכות קיומה של מדינה יהודית, או להבדיל מוכנות להרחיב את גבול ישראל עד הירדן.  .

 שבת שלום

עמוס גלבוע

(מאמר במעריב)