לקוראי האתר שלום.

לראשונה מתפרסמים כל החומרים באתר בפרק " מה חדש " והם נותרים במדור זה שבועיים מיום הפרסום. לאחר מכן , החומרים נשמרים באתר על פי הקטגוריות השונות הרשומות אנכית משמאל לדף זה.

שלבי המעבר מהאתר הנוכחי אל האתר הישן: בסרגל העליון {ברקע הכחול } במסך זה , הפעלה { לחיצה }" לאתר הישן ". ההפעלה { לחיצה } על כותרת זו תעביר אתכם אל האתר הישן , בו חומרים רבים ומגוונים השמורים מראשית ייסוד "האתר החופשי של בני קריית חיים."

בברכה

אלי רביד {ליישי.}.

"האתר החופשי של בני קריית חיים". מייסד ועורך גייזי { אליעזר}שביט.

האתר הוא מיזם התנדבותי ללא מטרות רווח הנועד לשימור המורשת ותולדות קריית חיים. תודה לכל אלה שבאדיבותם מתפרסמות כאן יצירותיהן. אין בכוונתנו להפר זכויות יוצרים .המבקש להסיר חומר כלשהו מתוקף "חוק זכויות יוצרים " ומטעמי צנעת הפרט, אנא הודיעונו ונפעל בהתאם. אין לעשות שימוש לרעה בכל התכנים המופיעים באתר.

אלי רביד, ליישי.

הודעה לקוראי האתר

חומר הקשור בקרית חיים ובבני קריית חיים יתקבל בברכה.

ליצירת קשר או לשליחת חומר להעלאה לאתר נא לפנות במייל לכתובת

אלי רביד { ליישי } [email protected]

ניתן לשלוח טקסט במייל או בקובץ word ותמונות בפורמט jpeg או jpg.

בברכה,

אלי רביד (ליישי)

מוזיאון בן אורי בקריית שמואל, שכנתנו הטובה {בעיר חיפה}.

המוזיאון ערוך לפעילויות הבאות:
 

*הרצאות וסיורים למבוגרים.
*הדרכות והפעלות בעקבות ציורי התנ"ך והמדרשים, לתלמידים ונוער. *לימוד תנ"ך בסיוע האמנות, דרך התבוננות מודרכת ביצירות המוצגות. הפעילויות מיועדות לבודדים ולקבוצות.

קבוצות- כיתות תלמידים ונוער- חייבות בליווי של מורה- מדריך בהתאם לגודל הקבוצה.

המוזיאון פתוח בדרך כלל בימי שלישי בשעות 10.00-16.00 ועל פי תאום מראש.

לתיאום הדרכה וביקורים: יאיר בן אורי       

על קיר ביתו כתב מאיר בן אורי את הפסוק " טוב טעם    למדני –  כי במצוותיך  האמנתי."     
     {מתוך תהילים ק'יט}. פסוק זה בא לבטא את האמונה שטעם טוב ניתן וצריך ללמד וצריך להנחיל לא רק ליחידים אלא גם לציבור כולו, מתוך אמונה שלימה בתורה ובקיום המצוות. 

מאיר בן אורי צילום פספורט 1959_edited.jpg

האדריכל הצייר והאומן המוכשר ר' מאיר בן אורי ז'ל { 1908-1983}            
                                                                                                               

  1. העברה מויקיפדיה : מאיר בן אוּרי (ח' באדר ב' תרס"ח21 במרץ 1908 – כ"ב באייר תשמ"ג5 במאי 1983) היה אדריכלבמאיציירמאיירמוזיקאימנצח ומלחין ישראלי. ביוגרפיה :בן אורי נולד בשם מאיר מקסימיליאן וַאסְבּוּצְקי בריגה למשה בן שמואל ואסבוצקי ורוזה בת מאיר הכהן קרון, שנתנה לו את שמו העברי על שם אביה שהיה צורף אומן.היה מהראשונים ללמוד בגן ילדים בשיטת מונטסורי. התחנך בריגה, מינכןקופנהגן (בזמן מלחמת העולם הראשונה) וברלין. למד הנדסה ואדריכלות והתמחה בתכנון ערים באוניברסיטה הטכנית של ברלין.פעל בתנועת-הנוער הלאומית "בלאווייס" ולאחר מכן היה חבר ומדריך באגודת הסטודנטים הציונית "קדימה" בברלין והלחין בתרפ"ט את המנונה "הוי עד מתי"[1]. לאחר תקופה זו פעל בהסתדרות הציונית בגרמניה. בתרצ"ב (1932) ערך מסע בארץ ישראל שבה ביקר בפסח, בירדן, בלבנון ובסוריה וסיכם את רשמיו במחברת המלווה בציורים. לאחר שסיים את לימודיו עלה לארץ ישראל בתרצ"ד (1934), ועיברת את שם משפחתו ל"בן אורי" על שם בצלאל בן אורי כסמל לשאיפתו המקצועית-אמנותית. גר בעיר חיפה, עבד כאדריכל והפך לתלמידו ועוזרו של הרמן שטרוק. בתש"ב (1942) נשא לאישה את יהודית, בתו של ד"ר פרץ ברנשטיין[2], ממנהיגי הציונות הכללית ולימים שר וחבר הכנסת. בתחילה התגורר עם רעייתו בשדה אליהו ובתש"ו עבר להתגורר בקריית שמואל שבקריות מצפון לחיפה. עבד זמן מסוים בירושלים בעבור המחלקה לנוער של קק"ל בבימוי הצגות, יצירת סרטים מצוירים הוריזונטליים[3], הלחנת שירים וציורים, וחזר לחיפה.בשנת תשכ"ח (1968), לכבוד 20 שנה למדינת ישראל, הציג באוניברסיטת בר-אילן תערוכה של 38 ציורים המסמלים את דרכו של עם ישראל מאז יציאת מצרים, תחת הכותרת "תביאמו ותיטעמו". בפתיחת התערוכה דיבר נשיא האוניברסיטה, פרופ' משה ימר[4].באגף בקומה השנייה בביתו שבקריית-שמואל פתח בתש"ם את "המוזיאון לאומנות דתית" (המכונה גם "מוזיאון בן אורי") שבה הציג מעבודותיו ויצירותיו הרבות בתחומים המגוונים שבהם יצר.על קיר בביתו שבקריית-שמואל כתב את הפסוק "טוב טעם ודעת למדני כי במצוותיך האמנתי" (תהיליםמזמור קי"ט) ששימש כמוטו ליצירתו, כמבטא את האמונה שטעם טוב ניתן ללמד וצריך להנחיל לא רק ליחידים אלא גם לציבור כולו מתוך אמונה שלמה בתורה ובשמירת מצוות. אב לנעמי, יאיר, עפרה, יעל ותמר.

אלי רביד , ליישי : השבוע בקרתי במוזיאון בן אורי בקריית שמואל . במוזיאון שפע מוצגים מעניינים בתוכם תמונות שמן , אקוולרים ותחריטים בעקבות התנ'ך והמדרש, נופי ארץ ישראל ותולדות התיישבות. בצד תשמישי קדושה מקוריים , כדים וצלחות חרס מצוירים , מוצגים מבחר תכנונים אדריכליים של ישובים ומוסדות , בעיקר של הציונות הדתית בארץ, פרי יצירתו של האדריכל מאיר בן אורי, ביניהם תכנון כפר הנוער הדתי בכפר חסידים , ישיבת כפר הרוא'ה וישיבת כרם יבנה. בין המוצגים המיוחדים והמרשימים מאד תמצאו רהיטים אותנטיים מעוטרים , עבודות מחקר, יצירות אמנות חינוכיות לנוער וילדים , יצירות מוסיקאליות יהודיות מקוריות , תשלילי סרטים מאוירים פרי יצירותיו המופלאות של האדריכל -האומן מאיר בן אורי , וכן ציורים מרשימים של רעייתו הגברת האומנית יהודית בן אורי לבית ברנשטיין. במהלך שנים ארוכות בנו בני הזוג בן אורי את המוזיאון המרשים והוא מוצג לציבור , בביתם הפרטי של בני המשפחה , ברחוב בר אילן מספר 15, בקריית שמואל { בסמוך לתחנת הרכבת של קריית מוצקין } בנם , יאיר בן אורי , פותח את המקום לרשות הציבור אחת לשבוע ביום שלישי. מומלץ לתאם מראש עם יאיר , בטלפון הרשום מעלה. תתקבלו במאור פנים. מובטחת לכם חוויה מרתקת .למוזיאון אתר בשם " מוזיאון בן אורי". האתר פתוח לכל, ואתם מוזמנים לבקר בו , להתרשם ללמוד ולהנות. חוויה לכל בני המשפחה.

העברה מויקיפדיה : קריית שמואל , השכנה לקריית חיים { כיצד שני רחובות שתוכננו בקריית חיים הפכו בשנת 1935 לקריה דתית עצמאית }

ההחלטה על הקמת הקריה התקבלה בשנת 1933 על ידי קבוצת חברי סניף הפועל המזרחי בחיפה, שהעדיפו הקמת שכונה עצמאית, על פני קבלת אזור מצומצם בין שני רחובות בקריית חיים. בניית התשתית לשכונה החלה בט"ו בתמוז תרצ"ה (16 ביולי 1935) על קרקעות בעמק זבולון שרכשה הקרן הקיימת. לאחר קשיים שנבעו מפשיטת רגל של החברה שבנתה את הבתים, נחנכו הבתים הראשונים בל"ג בעומר תרצ"ח (19 במאי 1938). הבתים הראשונים, בני קומה אחת, על מגרש גדול, נבנו על הקרקע החולית ברחובות הנצי"ב, בר־אילן ותורה ועבודה של ימינו. השכונה נבנתה באזור שומם באותם הימים, מצידה המערבי של מסילת הרכבת חיפה–ביירות, וסמוך למחנות צבאיים בריטים גדולים. בסמוך לשכונה שכן מאהל בדווי שישב על אדמות הקק"ל, אך תושביו גורשו לאזור עכו בראשית שנות ה־40. באמצע שנות הארבעים נבנו בקריה בתים לעולים מגולי מאוריציוס בחלקה הדרומי של הקריה, ממערב לחלק הוותיק. אחרי קום המדינה הוקמו בשכונה שיכונים דו־קומתיים לחיילים משוחררים בחלקה המערבי של הקריה, ובשנות ה־60 הוקמו שיכונים של בתים בעלי ארבע קומות וכמה כניסות לבלוק לעולים בחלקה הצפוני. בתקופת העלייה ההמונית שכנה בחלקה הדרומי של השכונה מעברה, בשם מחנה העולים בקריית שמואל. בשנותיה הראשונות של הקריה יכלו להתקבל אליה אך ורק חברים בתנועת הפועל המזרחי.

תוכנית בניין ערים של קריית שמואל נעשתה על ידי האדריכל מאיר בן אורי. בן אורי תכנן את בית התרבות – מרכז החנויות, את גן הילדים ורבים מבתי השכונה בשנותיה הראשונות. בן אורי בנה ביתו ברחוב בר־אילן 15 וגר במקום מחורף תש"ו עד מותו באייר תשמ"ג. הקים בביתו את המכון לאומנות דתית, שהפך להיות מוזיאון בן אורי לאומנות יהודית דתית. בן אורי יזם את הבאת ארון הקודש האיטלקי לקריית שמואל, הכין את התוכניות לשחזורו ופיקח על הביצוע.

בשנותיה הראשונות היה לקריית שמואל מעמד מוניציפלי עצמאי[1] עד שבשנת 1952 צורפה קריית שמואל כשכונה לעיר חיפה בעקבות הצטרפותה של שכנתה קריית חיים. מדי זמן עולות תוכניות לאחד את כל הקריות לגוש מוניציפלי אחד, ובכללו גם קריית שמואל, אולם עד עתה לא הבשילו ניסיונות האיחוד לשלבים מעשיים.

האוכלוסייה בקריית שמואל היא דתית לאומית ברובה וקיימת בה תקנה האוסרת למכור דירות או מגרשים לאנשים שאינם נחשבים לדתיים. למרות זאת, בעקבות גל העלייה מארצות ברית המועצות לשעבר, גדל אחוז החילונים המתגוררים בקריית שמואל, בעיקר בחלקה הצפוני, בשל חוסר היכולת לאכוף תקנה זו.בקריה פועל ועד מקומי בן שבעה חברים, המשמש גם כאגודה להספקת מים לשכונה. כמו כן, הוקמה בה מנהלה מקומי

רותי יצחקי ריכטר: תמר חולמת

אִמִּי אָמְרָה: "תָּמָר! תָּמָר!

קְטַנָּה כְּאֵצְבָּעוֹן.

הֵיִי גְּבוֹהָה, הֵיִי תְּמִירָה,

אִכְלִי בְּתֵאָבוֹן!"

וְגַם אָבִי דּוֹאֵג מְאֹד:

"מָתַי תִּצְמַח תָּמָר?

כִּי חֲבֵרָה לִי תִּהְיֶה

בִּתִּי כַּאֲשֶׁר תִּגְדַּל."

אֲבָל אֲנִי יַלְדָּה קְטַנָּה

תָּמִיד אֶרְצֶה לִהְיוֹת.

יַלְדָּה קְטַנְטָנָה לְעוֹלָם!

חוֹפְשִית כַּדְּרוֹר

לַחלוֹם בִּזְהָב הָאוֹר,

תָּמִיד רַק יַלְדָּהּ, לְעוֹלָם.

קְטַנָּה אֲנִי בֵּין גַּמָּדִים

בְּיַעַר עַד עָבוֹת.

אָצִים רָצִים וְצוֹחֲקִים

בֵּין זְהַב פְּרָחִים לָרֹב.

וּמַנְהִיגָם, זָקֵן צָחקָן,

נִשְׁעָן עַל עֵץ כָּפוּף.

חִיֵּךְ אֵלַי בִּמְאוֹר פָּנִים.

הִגִּישׁ לִי חֹפֶן תּוּת…

רותי יצחקי ריכטר

העברה מפינת הנכד עיתון לילדים, גיליון מספר 26, יולי 2024,

בהוצאת "חדשות בן עזר."

בצער במות בת קריית חיים יעל שטרנברג -תרשיש ז'ל.

העברה מ" היסטוריה ושימור בישראל" בעריכת אליעד אלון. פרסום מיום 11.7.24

בית לוחמי הגטאות מרכין ראש עם פטירתה של יעל שטרנברג-תרשיש. יעל-יולה תרשיש נולדה בלודז', פולין, ב-13 במארס 1947. היא הייתה בת יחידה להורים ניצולי שואה. אמה איבדה בת בשואה. ב-1957, לאחר עליית גומולקה לשלטון בפולין, עלתה משפחת תרשיש ארצה. הוריה של יעל שלחו אותה תחילה לקיבוץ גבת, שם חייתה דודתה. במשך שנתיים-שלוש חייתה כילדת חוץ בקיבוץ. ברגע שתנאי המחיה של הוריה אפשרו זאת, היא חזרה לגור אתם בקרית חיים. לאחר השירות הצבאי התקבלה יעל ללימודי משפט באוניברסיטת תל אביב. באותה עת חלה אביה, ולאחר שאמה ביקשה שיעל תהיה לידם, שינתה יעל את תוכניותיה; היא נרשמה ללימודי היסטוריה בשלוחה החיפאית דאז של האוניברסיטה העברית. שלוחה זו הפכה להיות לימים אוניברסיטת חיפה. בהמשך השלימה שם תואר שני בהיסטוריה. יעל הייתה מורה אהובה להיסטוריה ולאזרחות, ומחנכת, עד שיצאה לגמלאות. היא הייתה בעלת מודעות פוליטית וחברתית עזה, ונאבקה בלהט נגד עוולות בחברה הישראלית. השכלתה הייתה רחבה מאוד. היא התעניינה בתרבות הפולנית והעברית, והייתה בקיאה בהיסטוריה, במוזיקה, בספרות העולם ועוד. מתוך עניין היא הרבתה לתרגם שירה פולנית לעברית. לאחר יציאתה לגמלאות עבדה יעל בארכיון בית לוחמי הגטאות כמתרגמת מפולנית. עם השנים הצטמצם מספר דוברי הפולנית במוזיאון, ויעל הפכה להיות כתובת לחוקרים מפולין. את חלקם אף אירחה והלינה בביתה. במקביל לעבודתה בארכיון עסקה בתרגום של מסמכים, אישיים (מכתבים, זיכרונות ויומנים) ורשמיים. ב-2016 תרגמה לעברית את יומנו של סווק אוקונובסקי, יומן שנמצא אחרי המלחמה בהריסות ורשה, והשמור כיום בארכיון בלה"ג. היומן ראה אור ב-2017 בהוצאת בית לוחמי הגיטאות (סווק אוקונובסקי, פגישה בסמארה).במשך שנים הייתה חברה בוועדה לחסידי אומות העולם של "יד ושם", ובשנים האחרונות עמדה בראש הסניף החיפאי של ועדה זו. ליעל היה כישרון כתיבה יוצא דופן. היא כתבה לכל אירוע, ואף בתגובה לאירועים שונים בחייה ובחיי המדינה שהייתה יקרה לה. היא רצתה לקבץ את כל כתביה יחד ולשמרם עבור ילדיה ונכדיה, אך לא הספיקה.

יעל השאירה אחריה בן זוג יקר, בן, בת ושישה נכדים. יהי זכרה ברוך.

יעל שטרנברג -תרשיש { 1947-2024}

אלי רביד , ליישי : בני קריית חיים לדורותיהם משתתפים בצער בני המשפחה.

יפורסם באתר כל מידע וחומרים נוספים אודות יעל, שיתקבל מבני המשפחה , חבריה ומוקיריה.

אלי ס'ט: מפוחית בודדה. ביצוע דימיטרי חבורוסטובסקי

חדש בערוץ השירים הרוסיים , יולי 2024

קלאסיקה השיר וקלאסיקה הזמר, בקישור 

аломШבת аббатШלום   

       אלי סַ"ט  Eli Sat

מַפּוּחִית בּוֹדֵדָה Одинокая гармонь מילים: מיכאיל איסאקובסקי (1945), לחן: בוריס מוקראוסוב (1946), תרגום לעברית: אלי ס"ט 20.1.2022

לֵיל-קָרָה, עַד הַבֹּקֶר אֵין חֶסֶד, חֲרִיקָה אֵין, בְּזִיק לֹא תַּבְחִין, רַק בִּצְלִיל- מְיֻתָּם מְחַפֶּשֶׂת בָּרְחוֹבוֹת, אֶת דַּרְכָּה מַפּוּחִית. וְהַצְּלִיל אָז יוֹצֵא אֶל הַיַּעַר וְחוֹזֵר עוֹד בְּטֶרֶם חֲצוֹת – מְגַשֵּׁשׁ הוּא בַּחֹשֶׁךְ לָגַעַת, אַךְ אֵינֶנּוּ מַצְלִיחַ לִמְצֹא. מִשָּׂדוֹת קֹר-הַלַּיְלָה מַגִּיעַ לִפְרִיחַת-הַתַּפּוּחַ בָּא קֵץ, אָז גַּלֵּה אֶת סוֹדְךָ, וְאֶל מִי כָּךְ, הַנַּגָּן-הַצָּעִיר, תִּשְׁתּוֹקֵק. וְאוּלַי 'מְשׂוֹשׂ-לִבְּךָ', לֹא נוֹדַע לָהּ, שֶׁאַתָּה מְחַפֵּשׂ רַק אוֹתָה, מְשׁוֹטֵט, לְבַדְּךָ, כָּל הַלַּיְלָה וּבָנוֹת מְעוֹרֵר מִשְּׁנָתָן?!

העברה מ"זמר רשת "

השיר העברי הוא תרגום של השיר הסובייטי Одинокая гармонь ("מפוחית יחידה").

מספר אלי סט:

את השיר למדה מיכל אלעזר (שתיעדה אותו בקולה – ר' לעיל) בתחילת שנות החמישים. על פי האספן וחוקר הזמר הרוסי יורי ביריוקוב, השיר המקורי נכתב ב-1945, חודשים ספורים אחרי סוף מלחה"ע השנייה. בגרסה שנשמרה בארכיונו של המשורר איסאקובסקי, שני הבתים האחרונים שונים מכפי שהם מופיעים בגרסתו הסופית של השיר.

איסאקובסקי, שהיה משורר הבית של מקהלת פיאטניצקי, מסר את השיר למלחין הבית ולאדימיר זכארוב. זה הלחין את השיר והמקהלה ביצעה אותו בשם "מפוחית", אולם בלחן זה השיר לא התחבב. בתחילת 1946 פורסם השיר בכתב העת "אוקטובר" ובעקבות פרסום זה הלחין מוקרואוסוב את הלחן המוכר והאהוב של השיר. הזמר הראשון שהוקלט היה גיאורגי אבראמוב שהוקלט ב-1946 בתקליט מס' 13929 של חב' גרמפלסטרסט, נראה שהביצוע הפופולארי ביותר היה של סרגיי למשב (ר' לעיל). השיר, בשפת המקור, הוקלט בארץ, במחצית הראשונה של שנות ה- 50, ע"י שולמית לבני וע"י "שלושת המייתרים"

הסופר יהושע קנז ושלושה תלמידים מכתה אחת בקריית חיים

העברה מ" חדשות בן עזר " גיליון מספר 1966 מיום 7.7.2024

  • רות אלמוג: "ביום שישי, 23 באוגוסט 1929, פרצו מאורעות בירושלים ובחברון. למחרת התנפלו תושבי הכפר הערבי קולוניה על בתי המתיישבים במוצא השכנה ורצחו חמישה מבני משפחת מקלף. במוצא נוסדה ההתיישבות החקלאית הראשונה בארץ ישראל ב-1860 על-ידי משפחות ילין ומקלף. הבן מרדכי ששרד את הטבח היה לימים לרמטכ"ל השלישי של ישראל." בחברון נרצח במאורעות גם תלמיד ישיבה מפתח תקווה, בנו של הרב הלר ואחי-אימו של הסופר יהושע קנז. יהושע מעולם לא דיבר על כך אבל אין לי ספק שהרצח הזה השפיע עליו והתגנב בדלת האחורית של הנפש אל יצירתו." [ציטוט חוזר מ"תרבות וספרות", "הארץ", 21.6].
  • עוזי שטרן, ירושלים: על יהושע. אני אמשיך בעניין הדוד [צבי הלר], תלמיד הישיבה שנרצח בחברון. איני זוכר מה הוביל את יהושע להסביר לי את ההיסטוריה של משפחת אימו. אבל יום אחד סיפר שהם גרים על אדמת הנחלה של סבו [הרב יחיאל הלר]. הצביע על בית הכנסת ומשם הנחלה נמשכה עד בית דודו [הלר] ששכחתי את שמו, זה היה בית פתח תקוואי טיפוסי מפעם, אח"כ הבית הקטן יותר בו גרה משפחת גלס, חצר גדולה שפעם היתה שם רפת. דיר ולול תרנגולות ואווזים ולבסוף בית חדש יותר שנבנה על רחוב אחד העם שבו גר הבן שנשאר דתי. את הנחלה חתכו רחוב הרצל ורחוב אחד העם, כשהחליטו לסלול את הרחובות "חתכו" את הנחלה.
    בבית המקורי של הרב התגורר הבן [הלר] ששכחתי שמו, שהיה איכר ובעיקר פרדסן. הפרדסים היו באיזור צומת סירקין. הוא היה נשוי לאישה ממוצא אמריקאי. היו להם שלוש בנות, האמצעית, בת גילנו פחות או יותר, היא נעמה, שנישאה לקלמן [ישראל] כרמל מקריית חיים, שלמד עם נילי פרידלנדר ויהודית בן עזר [אז טייטלבוים] בכיתה אחת ולימים יסד הוצאת ספרים מכובדת [כרמל] ויהושע ידע להעריך זאת.
    כשיהושע חזר מפריז החליט להתמקם בירושלים וגר אצלנו בדירתנו בקריית משה איני זוכר כמה זמן עד שהחליט לעבור לתל-אביב. כעבור מספר שנים אביבה ואני החלטנו לעבור לדירה חדשה בגבעת מרדכי. יהושע בחוש ההומור שלו אמר – "איך זה שקניתם דירה מבלי להיוועץ איתי? איך אדע אם אפשר יהיה לשכור חדר?"
    איני זוכר כמה זמן עבר עד שיהושע הודיע שיבוא לביקור. ויום אחד הוא הגיע (אולי ביחד עם אודי?) כשהגיע, בשלב מסויים, הוא שואל – "מה זה הבניין שממול וקולות התפילה?" עניתי "זו 'ישיבת חברון'." יהושע קצת נמתח, "ו… הרחוב הקצר הזה שאנו גרים בו נקרא 'הרב הלר'."
    יהושע אומר – "אז אולי החליטו לקרוא רחוב ע"ש אותו בחור ישיבה שנרצח? "
    אמרתי לו שאיני יודע, לנו כתבו (מהעיריה?) שזה ע"ש חיים הלר.
    יהושע בניסיון אחרון – "נהוג כשאדם נפצע מצמידים לו את השם 'חיים'." אינני יודע. לא זוכר שאי פעם חזרנו לאזכר את זה.

אהוד בן עזר : שכחת להזכיר את השנים שלפני נסיעתו של יהושע הצעיר עם משפחתו לפריס, כאשר גרת איתו בדירת חדר מקסימה בחצר מלאה עצים ברחוב הנביאים בירושלים, שהתברר לימים שהייתה פרק זמן דירתה של המשוררת רחל. לאותה דירת חדר שלכם בבית קטן נפרד בחצר, היה יהושע מזמין חברים לערבי זמר, שבהן כיכבה לוסי-אליעזרה אייג, לימים ז'קוב, בקול האלט הנפלא שלה, ויהושע היה מלווה אותה בגיטרה, וגם שר לנו שאנסונים צרפתיים, ואת "יָד עֲנֻגָּה הָיְתָה לָהּ –אִישׁ לֹא הֵעֵז גַּעַת בָּה" למילים של זלמן שניאור.
לאחר שנסע לפריס גר איתך בדירת החדר חברו עוזי לוי, לימים מכוכבי "ניקוי ראש".
וכן שכחת להזכיר כי לאחר שחזר יהושע מפריס והמשיך ללמוד באוניברסיטה בירושלים, הוא גר אצלכם בחדר שכור בדירתכם בקריית משה ושם כתב ב-1963 לערך את הרומן הראשון שלו "אחרי החגים".

אודות הוצאת הספרים " כרמל " מיסודו של בן קריית חיים קלמן { ישראל } כרמל

מתוך אתר ההוצאה לאור.

קצת עלינו

"כרמל" הירושלמית היא הוצאת ספרים אקלקטית, רבת פנים ורעננה. למן היוסדה בשנת 1987 שמה לה למטרה להעשיר את עולם הספרות והתרבות העברי על ידי הוצאה לאור של מיטב הספרות המתורגמת, עידוד הסיפורת המקומית, פרסום ספרי עיון מרתקים הפונים אל קהל רחב והעלאת קרנה של השירה המקורית והמתורגמת.
במרוצת השנים תרמה כרמל למדף הספרים המקומי יצירות מופת רבות בתרגום ראשון לשפת עֵבֶר

אלי רביד, ליישי:

אהוד בן עזר ועוזי שטרן , בני פתח תקווה , היו חברי גרעין " שדמות " ,תנועת "הנוער העובד" , מייסדי קבוץ עין גדי.

אורי יסוד: נוסטלגיה 496351

לפני מס' ימים אני מקבל שיחת טלפון ממישהו לא מזוהה ומיד לאחר מילות   הפתיחה אומר לי האיש שמעבר לקו, שלום מדבר דרור רוטנברג ואני ללא ואני ללא היסוס משיב לו בשירה: דינה דינה ברזילי 496351 וכו' וכו', דרור נכנס לשוק  ולא הבין מה קורה כאן. ומתחילה שיחה מאד מעניינת. כשחיים חפר כתב את השיר הנפלא הזה שבוצע ע"י להקת הנח"ל והפך ללהיט אמיתי הוא לא שער בנפשו שבבוא הימים המספר הזה יינתן לאדם אמיתי חיל/חיילת מן השורה. וזה קרה דרור רוטנברג יליד 1945, בן קריית שהתחנך בתנועת השומר הצעיר ויצא במסגרתה לשרת בנח"ל, וקיבל מס' אישי 496351. הסיפור הזה כבר פורסם בעבר, אך היום יש לו קונוטציות נוספות, הנוגעות להיסטוריה והנוסטלגיה של קריית חיים: 1 . הם גרו ברחוב ו' (יציב), בקטע שבין בית יציב לכביש הראשי 2 . אימא סימה עבדה בקופ"ח (מרבך) ושרה במקהלת הפועלים      של משה ביק. 3 . אחותו הדסה שתבדל"א היא חברת קיבוץ להב (אני מעריך      משהו כמו 70 שנה) למדה בכיתה אחת עם אחי צ'ימני ז"ל      בביה"ס ב' (מגינים) במחזור שהחל ב-1940. (ראה תמונה)      היא הייתה חברת השומר הצעיר בגרעין שהקים את קיבוץ      להב, ואילו אחי היה בגרעין של התנועה המאוחדת שהקימו      נחל עוז. אך בזאת לא תם סיפורנו דרור ששנים רבות נמצא מחוץ לקריית חיים, קל וחומר אחותו הדסה, הם צמאים למידע והם מסוג האנשים שקל להם היה לצאת מקריית חיים, אבל בלתי אפשרי להוציא את קריית חיים מהם. הם אינם יודעים אפילו שלקריית חיים מלאו תשעים, ומחפשים קצת חומר. רציתי להזמינם לביקור בארכיון אבל…. הם לא יכולים לרכוש את האלבום המפואר שהכנתי לקראת התשעים, ובעזרתה של אושרת מהוועד אני שולח את ספרו של צבי גנין. כמה חבל שמצד אחד הוותיקים שעוד נותרו רוצים להיזכר, ולצעירים אין כלל מושג! אולי עוד יקרה משהו.

             אורי יסוד

       רחוב אוסישקין 9    קרית מוצקין 2632409

התמונה מתוך ארכיון תמונות בתי הספר בקריית חיים, של " האתר החופשי של בני קריית חיים".

 ביצוע השיר : להקת הנח'ל. מילים העברה משירונט.

דינה ברזילי
מילים: חיים חפר
לחן: סשה ארגוב


סגן גד רפאלי הלך לאכול צוהריים
ואנחנו שלושתנו נשארנו לבד במשרד
ארונות של ברזל
ערמות של תיקים
וסביבנו אלפי ילקוטי השרות

כן אנחנו היטב מכירים את כולם
לפי הטפסים בילקוט השרות
מכירים את כולם מכירים את כולם
אך מכל ילקוטי השרות שהכרנו
רק אחד אל לבנו נגע

דינה
דינה ברזילי
ארבע תשע שש שלוש חמש אחת
צבע עיניים כחול
צבע שער ערמוני
הגובה מאה ושישים סנטימטר
משקל חמישים ושמונה קילוגרם
דינה
דינה ברזילי
ארבע תשע שש שלוש חמש אחת

סגן גד רפאלי הלך לאכול צהריים
ואנחנו עם דינה נשארנו לבד במשרד
לא ראינו אותך
מעולם, מעולם
אך דמותך כאן עולה ממדבר התיקים

היא נולדה בעשרים לשמיני ארבעים
היה זה יום קיץ בשל בודאי
אשכולות בכרמים תאנים בבוסתן
השכלה תיכונית שם האב הוא אפרים
שש שנים מנגנת פסנתר

סגן גד רפאלי הלך לאכול צהריים
כאן בטופס כתוב שויתרת על תמיכה משפחתית
והדפק שלך
בישיבה הוא שמונים
והקף החזה הוא תשעים ושלוש

העיסוק הספורטיבי שלך הוא שחיה
הלוואי שהיינו שוחים על ידך
צוחקים לגלים וצונחים על החול
לך הייתה דיפטרית כשהיית קטנטנה
ורשמו לך פה כף-קוף אחד

דינה
דינה ברזילי
ארבע תשע שש שלוש חמש אחת
צבע עיניים כחול
צבע שער ערמוני
הגובה מאה ושישים סנטימטר
משקל חמישים ושמונה קילוגרם
דינה
דינה ברזילי
ארבע תשע שש שלוש חמש אחת

סגן גד רפאלי הלך לאכול צהריים
השעה היא אחת הוא כל רגע עלול לחזור
את קיבלת נזיפה
בשמיני לרביעי
אך אנחנו יודעים כי אשם הרס"ר

הציון האישי במשמעת הוא בית
חות דעת כללית את בסדר גמור
עוד היינו שעות מחזיקים בילקוט
אך הסגן חוזר כבר גמר לאכול
וגם הוא מתעניין בתיקך

דינה
דינה ברזילי
ארבע תשע שש שלוש חמש אחת
צבע עיניים כחול
צבע שער ערמוני
הגובה מאה ושישים סנטימטר
משקל חמישים ושמונה קילוגרם
דינה
דינה ברזילי
ארבע תשע שש שלוש חמש אחת

עזה 1967.

העברה מ"היסטוריה ושימור בישראל "בעריכת אליעד אלון . פורסם 6.7.24.

עזה. מלחמת "חרבות ברזל." יולי 2024.‏ { שם הצלם לא ידוע }

דוד בן גוריון על כדורגל : " חשוב שאנו נכה בגויים "

העברה מ" עונג שבת " בעריכת דוד אסף. פורסם לראשונה 10.7.2014.

לחובבי הספורט הנהנים החדש ממשחקי היורו .גרמניה , יולי 2024.

פרופ' פנינה להב, שישבה בארכיון המדינה ועלעלה בפרוטוקולים ישנים של ישיבות ממשלת ישראל, שלחה לי צילום של שני דפי פרוטוקול מישיבה שנערכה ב-22 ביולי 1956 (י"ד באב תשט"ז). שרי הממשלה התכנסו בצל אירוע היסטורי – משחק הכדורגל, שנערך עשרה ימים קודם לכן (11 ביולי 1956), באצטדיון דינמו מוסקבה, בין נבחרות ישראל וברית המועצות. היו אלה המשחקים המוקדמים לקראת משחקי האולימפיאדה, שהיו אמורים להתקיים במלבורן (אוסטרליה) ב-1956. ישראל הוגרלה לבית אחד עם ברית המועצות, שנחשבה אז לאחת הנבחרות החזקות, ובמיוחד יצא לתהילה שמו של השוער הרוסי האגדי לב יאשין.

זו הייתה הפעם הראשונה שבה נפגשו שתי הנבחרות. שבעים אלף איש נכחו במשחק, מהם כשלושים אלף יהודים נרגשים שהגיעו מכל רחבי ברית המועצות (מי ידע לספור את היהודים שם? אך כך לפחות דיווחו העיתונים). שחקני הנבחרת הישראלית חטפו פיק ברכיים, אך 'לחמו כאריות', והמשחק הסתיים בתוצאה המביכה 0:5..

שמחתי לגלות שגם בן-גוריון, ראש הממשלה המיתולוגי שלנו, לא ממש התפעל מהמשחקים האלה, אבל בדרכו הבולשביקית משהו ראה בהם 'אמצעי תעמולה טוב', העלה מחשבות ראשונות על הפניית ספורטאים צעירים מצטיינים לאימונים אינטנסיביים במקום שירותם הצבאי, וציין כי 'חשוב שאנו נכה בגויים'…

ראש הממשלה ד. בן-גוריון: יש לי מחשבה שניקח עשרים צעירים, שהם חייבים לשרת שנתיים וחצי בצבא, שכל זמנם יהיה מוקדש לאמונים ספורטיביים, זה לא יגרע מכוח הצבא, אבל הם יתאמנו (השר מ'[שה] כרמל [שר התחבורה]: חלק מזמנם, גם זה יספיק), אם יסעו לאיזה מקום – יהיה לפחות איזה שער. לי זה לא נחוץ, אבל כנראה שזה נחוץ לציבור. אני הקשבתי לשידור ברדיו רק בפתיחה, כאשר הגיעו למשחק סגרתי את הרדיו, כי ידעתי שיהיו רק כשלונות. רציתי לשמוע את השידור של הפתיחה, את התגובה ואת החוויה של ביקור ישראלים במוסקווה. אני קצת הייתי [ב]דברים [כ]אלה, כאשר הייתי בשם ההסתדרות ב-1923 במוסקווה, תיארתי לי מה החוויה כששומעים את [צלילי המנון] התקווה במוסקווה, הצטערתי על הצער שיבוא אחר כך כאשר תהיה מפלה במשחק. חשוב שאנו נכה בגויים, אני בטוח שהבחורים שלנו אם יתאמנו יכולים להיות לא יותר גרועים מהרוסים. שמעתי מיצחק נבון [מנהל לשכת ראש הממשלה] שהחבורה הטובה ביותר היא של מדינה קטנה, של אורוגוואי (השר מ. כרמל: הייתה), זאת אומרת שכמות האוכלוסייה אינה קובעת.

משחק הגומלין התקיים באצטדיון רמת-גן ב-31 ביולי 1956, והסתיים בתוצאה קצת יותר סבירה – 1:2 לטובת ברית המועצות… את שער הכבוד שלנו הבקיע נחום סטלמך

אלי רביד , ליישי : כבר בשנת 1956 , טרם עידן הוואר והשידור החוזר ברגעי מחלוקת , העריכו רבים שאת שער הכבוד היפה, הבקיע נחום סטלמך המצוין ,כשהיה בעמדת ניבדל….

דוד בן גוריון כותב משדה בוקר, בערב סיום סיור בן שלושה ימים שערך בנגב , בערבה ויוטבתה , בים המלח ועין גדי, 4.3.1954

העביר את המסמך דרור סנדלון, בן מושב בהדרגה { כפר מעש}, בוגר בית הספר החקלאי "מקווה ישראל", חבר גרעין " רעות " של תנועת " הנוער העובד" ,ממייסדי עין גדי וחבר בה גם היום. המסמך מתוך ארכיון צריף בן גוריון , בשדה בוקר . בשנת 1954, השנה בה נכתב המסמך , היה דוד בן גוריון חבר שדה בוקר. במכתבו זה ,מאיץ דוד בן גוריון בשרי הממשלה בראשותו של משה שרת לפעול להקמת עין גדי וליישוב הנגב , הערבה ואזור ים המלח.

מצדה וים המלח

הערבה

עידית סופר , אחראית מורשת מכון וולקני: מבקשת מידע תמונות וזיכרונות אודות " חוות החולות " בקרית חיים .

שלום,

אני אחראית מורשת במכון וולקני, ובימים אלה אני כותבת מאמר על חוות החולות ששכנה בקריית חיים.

האם יש לכם חומר היסטורי על החווה? למשל, שנת ייסוד, תמונות וכל מידע נוסף.

בארכיון העיר יש מידע משנות השמונים והתשעים, ואני מעוניינת כעת במידע בעיקר על העשור הראשון.

בברכה,

עידית סופר

אחראית מורשת במכון וולקני


פרטים נוספים הידועים לעידית סופר, אחראית מורשת במכון וולקני :

מדובר ב"פס הירק" שליד מכלי הדלק, בסמוך לאצטדיון (רחוב האצטדיון).

ד"ר דוד צוריאל ניהל את החווה לייצוב חולות (בעזרת צמחי חולות).

בשנות השמונים והתשעים הגיעו לשם תלמידים מבתי הספר בחיפה.

להלן קטע ממכתב:

בברכה,

עידית סופר

שלום אלי,

תודה על המאמץ.

אני מנסה להגיע לתאריך או לפחות לשנה מדויקת של הקמת החווה.

זה אמור להיות כנראה בשנת 1949 או 1950. יש ברשותי מסמכים שונים, אך הם סותרים זה את זה.

כנראה ד"ר הוגו בויקו הקים תחנת תצפית, ובשלב כלשהו הצטרף דוד צוריאל.

לא ברור לי מתי תחנת התצפית הפכה ל"חוות החולות".

בברכה,

עידית סופר

אלי רביד , ליישי : נשמח לקבל כל מידע ותיעוד אודות " חוות החולות ",מכל מי שהנושא מוכר לו , סגל עובדים , תלמידים וילדי גבעות החול , הסמוכים לחוות המכלים IPC, במיוחד מהעשור הראשון ותחילת פעילותה.

ביום 5.11.2006 אבישי ברק כתב באתר זה אודות המקומות המוזנחים בקרייה. בין היתר כתב אבישי אודות " חוות החולות ": החווה לגידול צמחים עוצרי חולות : החווה שכנה ליד חוות המכלים של אי. פי. סי. ומול האצטדיון , במקום נעשתה עבודת מחקר וניסוי בראשותו של הד"ר צוריאל, אשר בחזונו ראה צמחיה ועצי קוקוס למיניהם ,המייפים את החופים ועוצרים את נדידת החולות לעבר הישובים, החלום נגוז כאשר התברר שמבני בטון  מכוערים עוצרים הכי טוב את החולות… המקום גובל כיום בגן עירוני מטופח…. אבל הוא עצמו מוזנח ומכוער.

              צילומים גייזי שביט     , נובמבר 2006.